search
בקריאה כעת: המיקרוגל שלכם | פיליפ שנטלר
search

פיליפ שנטלר | מקור:גרמנית

המיקרוגל שלכם

תרגום : ארז וולק

הקדמה מאת אנדראס רוטצר

עבור פיליפ שֶנְטָלֶר שנולד בשטוטגרט ב-1976, הכתיבה הספרותית היא אמצעי להבנת העולם. היא נהיית בידיו לכלי מחקרי, כלי שהוא שולט בו בווירטואוזיות, דרך שימוש בטכניקות של המודרניזם בספרות (שהוא ממציא מחדש) וכן באמצעות נרטיב ישיר. הסיפורים שלו מזככים את העולם ומאירים עליו בעת ובעונה אחת, ובתוך כך הוא נשאר תמיד מלא הומור, גם במצבים שהוא מתאר וגם באמצעים הספרותיים שהוא בוחר בהם. הסיפור "המיקרוגל שלכם" מראה זאת בחדות קיצונית, אם כי אינו אלא צורה אחת מבין צורות הביטוי הרבות שלו. שנטלר הוא סופר שיוצר בעיקשות בלתי נלאית, יקום מגוון עד מאוד שהוא כל כולו שלו.

קראו עוד

התאריך: 19 באוגוסט

לכבוד: שירות לקוחות

מאת: הֵנינְג

הנדון: המיקרוגל שלכם

מכובדיי,

אני פונה אליכם בעניין שעשוי להיראות שגרתי, ובמבט ראשון כמעט שולי, והאמת היא שאני האחרון שיזדעק בגלל סופגניית "קריספי קרים דונאט" קפואה בטעם טבעי במילוי קרם וניל־אגוז לוז ללא לקטוז, כלומר אותה סופגנייה מתוצרת יוניברסל פוד שהכנסתי בשישה ביוני בשעה 18:30 בערך לתנור המיקרוגל שלכם (דגם "שרביט־קסם" יחיד), כהרגלי ולשביעות רצוני המלאה, והפשרתי שלושים שניות בלבד, ללא קשיים טכניים משום סוג, עד לדרגה מיטבית של חמימות וטריות. רוצה לומר: ידוע לי שאתם עסוקים באתגרים שלא זו בלבד שהם כנראה כבדים יותר, הם אכן כאלה בשקלול סך הגורמים. על כן הרשו לי להקדים הסבר לאי־הבנה: מטרת המכתב הנוכחי אינה לדווח על תקלה כלשהי בתפקודו של המיקרוגל דלעיל או של כל אחד משלל המכשירים והמתקנים מתוצרתכם שבביתי, המבצעים בסך הכול את תפקידם ללא דופי, או לפחות כך אני מניח (?). אילו חלה איזו תקלה טכנית היה הדבר חד־משמעי וקל היה לנקוב בשמו (וכלום לא הייתם יודעים על הפגם זה מכבר, כך או אחרת? כלומר, נודע לי שהמכשירים שולחים אליכם דיווחים על תקלות בכוחות עצמם, ושיש לכם אף היכולת לתקן את הכשלים במקרים מסוימים בלי צורך לשלוח איש מקצוע). על כן אני נאלץ להשמיע קול, ואקצר בדברים ככל האפשר, כי ידוע לי (או לפחות אני משער, בלי להטיל ספק ברמת המיכון של המכשיר שלכם) שהזמן שביכולתכם להקדיש ללקוחות יחידים הוא מוגבל (ומי אני שאומַר לכם שהזמן הוא היקר שבמשאבינו, שהרי אתם מבהירים זאת ב"חזון החברה" שלכם, כחברה שצברה שנים רבות של ניסיון – פה ושם אתם אומרים שצברתם "מידע" – כדי לספק ללקוחותיכם לא רק הקלות רבות מספור וחיסכון מחוכם באנרגיה כי אם גם חיסכון בזמן, ברגעים שכשלעצמם הם אמנם זעומים, אך מצטברים לכדי סך משמעותי – כאן אתם אף משתמשים במילה "מהפכה", ובצירוף המילים שאתם בוחרים בו אתם מבקשים מן הסתם להעיד על אופיו השלֵו של הסך (?):"מהפכה ביתית"). (אילו פניתם אליי ישירות ושאלתם להקשרים העולים בדעתי – אך אני מניח שיש לכם די והותר הצצות להרגליהם של לקוחותיכם ולהעדפותיהם, או כך לפחות אני מסיק מפרסומת של חברתכם ששודרה לאחרונה – אני חושב בראש ובראשונה על מערכת הנעילה הביומטרית שלכם, על מקרר "מטבחית" החכם המצויד ביישומון ייחודי להזמנת מוצרי יוניברסל פוד, על שואב האבק הרובוטי "אַל־אבקון" ועל אחיו התאום, שואב החלונות "זְגוּגימָטוֹר", ובייחוד על כורסת הטלוויזיה החכמה "בֶּלְאַקְוָה", ובקלות הייתי יכול להוסיף לרשימה עוד ועוד, למשל את המצנם שלכם, "קרן השחר היומית שלך", המציע את האפשרות לצרוב על הטוסט את מדדי הבורסה היומיים או את מדדי לחץ הדם האישיים של המשתמש – מוצר המספק לי בוקר־בוקר הנאה שלווה, באופן שלא שיערתי מעולם).

על כן הרשו לי להגיע לתקרית, או ליתר דיוק לתאר את הנסיבות, כי המילה "תקרית" גדולה בהקשר זה ועשויה לעורר ציפיות כוזבות, וכמוה גם "מקרה", ואף "מאורע", ואולי אפשר לדבר בפשטות על "סדר הדברים" או "ההתרחשות" (שגורמים רבים שותפים לה, גורמים שתפקידם ותפקודם לוטה בערפל מבחינתי, ומובן שגם אני עצמי, כאדם וכגורם, נמנה בעל כורחי בין הגורמים הללו). אציין שבשעתו, באותו שישה ביוני, כשחזרתי כרגיל בין ארבע וחצי לחמש מהעבודה הביתה ליחידת הדיור שלי, לא השכלתי להבחין בדיוק הנדרש בין סיבה וּמְסוֹבָב. קניתי את היחידה לפני שנה בדיוק, באחד באוגוסט, כפי שתוכלו בוודאי להסיק מהפרופיל שלי – במידה שאין זו טרחה רבה, אשמח להציץ בו בהזדמנות, ואני אומר זאת ללא כל מניע סמוי אלא מתוך סקרנות גרידא, סקרנות שכל עניינה המבנה של אותו פרופיל (האם פרטי הפנייה או השימוש מצוינים שם לפי היסטוריית תאריכים בצורת פרוטוקול, רשומה או תיקייה, או שמא מוטב שאדמיין אותו כתולדות משתמש או ביוגרפיה לפי סדר כרונולוגי, טיפולוגי או שמא סינופטי?) (אפשר גם שהעניין אינו חף מגאוותנות מסוימת – אין לי כל כוונה לפסול את האפשרות הזו, שהרי ידוע כי אדם עיוור לגבי עצמו במובנים מסוימים, אך על אחת כמה וכמה יש כאן הבטחה לתובנות רבות ערך – ואולם הסיבה היחידה שאני נוגע בנושא, ושהמחשבה כלל עולה בראשי ברגע זה לראשונה, היא שאני ממילא פונה אליכם במכתב) – עברתי ליחידת הדיור, כאמור, מלא בציפיות ועד כה הייתי שבע רצון לחלוטין. כפי שידוע לכם מן הסתם, לפחות יומיים מדי שבוע אני נכנס לדירתי בחוסר סבלנות מסוים (דופק מוגבר קלות, נשימה שטחית וכן הלאה) (ובאמת הקלה עצומה היא שכבר איני נאלץ לחלץ מחזיק מפתחות מכיסי. הייתי מאותם אנשים שנאלצים לחפש את המפתחות בכל פעם בשבעה כיסים זמינים לפחות, ולא אחת אחזה בי בהלה פתאומית כשחשבתי על אובדן, והבהלה הובילה להפרשת זיעה מוגברת, ראשית באזור הגב התחתון (עכוז), ואחר כך בעורף מאחורי האוזניים (דהיינו, יותר משנבעה ההזעה ממאמץ גופני היא נבעה – ולו חלקית – מהמחשבה ששכני העומד מאחורי התריסים כבר רואה אותי ניצב מול דלתי במצב הזה של חוסר אונים, שהוא  ילדותי למראה בהכרח, ועל כן מביש), אף על פי שבשלושים וחמש שנותיי מעולם לא איבדתי את המפתח ותמיד שבתי ומצאתי אותו ברגע האחרון למרבה ההקלה, אם כי בלי שנתתי את דעתי לכך בשום צורה). גם בימים אלה קורה שאני נכנס לדירתי במצב של מתח פנימי (לפעמים אני שואל את עצמי אם הצופים מהצד מבחינים ברמת הסבל העמומה) (עם זאת, לא ארצה לעורר את הסברה שאני סובל משלפוחית רגיזה; ייתכן שהדבר חסר כל פגע ולמרות זאת הוא מקולל, אבל חרף אמצעים מדיטטיביים שונים שנקטתי אינני משתחרר מהתפיסה הזו), אך בימים אלה המצב שונה משהיה בימי מחזיק המפתחות הגשמי. עכשיו עומד בשורש חוסר הסבלנות רק הצורך הדחף הפנימי והפשוט למהר ככל האפשר ולסגור את דלת היחידה מאחוריי (דבר שקורה מעצמו, אלא שלפעמים בתהליך פתיחת המנעול קורה שהחיפזון מוביל לקטיעת תהליך הזיהוי, ושוב אני נאלץ לסגת צעד לאחור ושוב קדימה), כדי לסגור את העולם שאני מפנה את גבי אליו כשאני ביחידה, כדי שבסוף היום הארוך אוכל סוף־סוף לחזור אל השלווה שבשלב זה אני כבר מייחל לה בכל מאודי. יחידת הדיור החדשה שלי העניקה לי תחושת אושר בלתי מבוטלת גם בתחום זה, כבר מההתחלה; ייתכן שהדבר נובע מאותה תנועה בשעת הכניסה, שבה אני מניח את ידי על ידית הדלת הביומטרית וראשי מורכן קצת לאחור כדי להביט בעין המצלמה הקטנה (אף כי לטעמי היא מותקנת מעט גבוה מדי, אבל האם בסרטי העתיד שצפיתי בהם בשקיקה שכזו בנעוריי לא נאלצו הגיבורים תמיד להרים את מבטם בניד גוף קל לימין או לשמאל? מדי פעם גם עולה בי תמונה של אישה זקנה, זרועותיה שלובות וראשה מורם כראש שחקנית בסרט, והיא נושאת עיניים לדמות קדוש בכנסייה קתולית, כפי שראיתי בילדותי עם הוריי בחופשות; אמי הייתה תיירת כנסיות נלהבת, ובאופן לא מוסבר אותה קשישה אלמונית היא הזיכרון היחיד שנשאר לי מהשמים המצוירים ביד אמן על התקרות המומלצות במדריכי התיירים, שביניהן ודאי היו תמונות חשובות מעשה ידי מיכלאנג׳לו או רפאל). אך אחרי ככלות הכול, סך המחוות והתחושות הקטנות הוא בוודאי שגורם לי לשחרור דופמין ומעלה בעיני רוחי את התמונה המטופשת אך בה בעת מאושרת שהנה אני נכנס לספינת חלל (האם תיתכן הבטחה גדולה יותר לחירות מאשר החלום להיכנס לחללית בסוף עמל יומך, להפליג בה החוצה למרחבי החלל השקטים ולהתרומם בבת אחת מעל כל דאגות היומיום השפלות?) (אם הבנתי נכון, החברה שלכם שותפה כמשקיעה בחברה להוטה לנושא ששואפת לכונן במהרה בימינו טיסות פרטיות למאדים. האומנם כך?) (אחת מאהבותיי הגדולות – אינני יודע אם גם בתחום הזה אתם מודעים להעדפותיי, אך אם כן אין צורך שאציין – הייתה ונותרה לסרטים תיעודיים וגם לרומנים העוסקים בטיסה למאדים ובפיתוח החלל בכל מובניו.) בקיצור ולעניין, אני נכנס הביתה ליחידה מלא שמחה וציפייה, ומה עוד, אני מרגיש בבירור את הפוטנציאל שלה וגם את השחרור הנובע  מההתרכזות במה שחשוב (כפי שנאמר בסיסמה שעל המוצרים שלכם) שהחיים מגישים לי (וכלום אנשים אחרים אינם חווים את אותו הדבר בדיוק?) עם יחידת הדיור החדשה. כשאני נכנס ליחידת הדיור כבעבר במצב של מתיחות פנימית אין לכך כל קשר למכשירים האוטונומיים שלכם – נהפוך הוא, אני נושא את מעמסת העולם החיצון ואת כעסיו איתי פנימה ליחידה, ובקיצור: אני מדבר על הרעב הפתאומי (הוא מוגבל לדברי מתיקה, אז אולי מוטב לקרוא לו "תיאבון" ולא "רעב", וגם "בולמוס אכילה" (ב״א 10.1) – כפי שהדבר מכונה בין השאר בדי־אס־אם או באָי־סי־די־10 בשתי המהדורות העדכניות ביותר – הוא כינוי בהחלט מרחיק לכת מדי לענייננו, דהיינו – למען הסר כל ספק – אין מדובר כאן במקרה קליני), הרעב הפתאומי שקשור אולי קשר סמוי לצורך הנ״ל בבידוד, אף כי אין לי כל ידע מקצועי אשר לקשר בין שתי התחושות, תיאבון מכאן והסתגרות מכאן (עד כה לא נתקלתי בספרות רלוונטית המוקדשת לשתי התופעות הללו, והפרטים היחידים העולים בדעתי בהקשר זה ושעשויים להוביל להבנה עמוקה יותר עוסקים בימי לימודיי. כי כבר אז – זה היה בחינוך ממלכתי, לא מוֹנְטֵסוֹרי – הייתי מהראשונים שעוזבים את בניין בית הספר עם תום יום הלימודים וחשים הביתה בדרך הישירה, ויותר מכול הייתה זו הדהרה לשוב ולהתכנס בין ארבעת קירותיך אחרי ההשתייכות הבלתי נמנעת למבנה חברתי, במקום להשתהות עוד עם החברים לכיתה על המדרגות, קל וחומר לשוטט יחד ברחובות העיר וכן הלאה).

Psst, you might also like:
עשרה קילומטר דרומה

אם כן, עובדה היא שבאותם יומיים בשבוע בממוצע, לעתים שלושה ורק לעתים רחוקות מאוד ארבעה ימים בשבוע (כן, אלה הם בעקביות שבועות שמצבים חברתיים מעמיסים עליי יתר על המידה בדרכים ובאופנים שונים ומכבידים על מצב רוחי) אני נכנס ליחידה וממהר לאזור המטבח, אף על פי שהכניסה לדירה – קל וחומר לגומחת המטבח – בנעלי הרחוב וכשהמעיל לגופי, מנוגדת להרגליי ועוד יותר מכך לתחושות ההיגיינה שלי. ללא היסוס אני פותח את תא המקפיא (לעתים קרובות הדבר מזכיר קריעה, אך זה רק בשל שפתי הגומי של דלת תא ההקפאה הניתקת מהסגסוגת הקלה של גוף המקרר ועל כן דורשת השקעת כוח מסוימת), מוציא מהמקפיא שקית הקפאה, מוציא מהשקית שתי סופגניות ומניח אחת מהן מיד להפשרה בתנור המיקרוגל שלכם. בשלושים השניות שהמיקרוגל שלכם מפשיר את הסופגנייה שלי (ומחמם אותה קלות, רק קלילות, אבל זה מושלם) (האם אימא שלי לא הפשירה למעני סופגניות במיקרוגל בילדותי ממש כך?) אני מוזג לעצמי כוס חלב פרה (אחד וחצי אחוז שומן מועשר בוויטמין די, 225 מיליליטר) ואז לוקח את הסופגנייה מהמיקרוגל (ראשית אני נוגס בסופגנייה ואחר כך לוגם מהחלב וטובל בו את שיירי הסופגנייה). אני צורך את הסופגנייה ואת החלב בעמידה בגומחת המטבח – אני מציין זאת כדי להמחיש את החשיבות הרבה ואת האופי המפתני שיש בעיניי לסופגנייה הראשונה הזאת בכניסה ליחידת הדיור, חשיבות פנימית וגם פיזית למעבר מאי־שקט פנימי וגם פיזי, כלומר פסיכוסומטי, אל התרגעות הפושׂה בגופי עם כל נגיסה (אולי אפשר להשוות זאת לערפל המימי האופף לאטו את הגוף עם בוקר, בשימוש בראש המקלחת החכם של המתחרים שלכם (דגם אִי־3250 איקס), המדמה בתחילה טיפות הדרגתיות ונחלי מים קטנים ואז מחליף אותם אוטומטית בנתז סבון מדויק המדגדג את פלג גופי העליון, ואז מטפטף על הרגליים, עד שהוא מגיע לברכיי ולכפות רגליי בצלופחי קצף קטנים ונאסף שם בספוגים הגדלים ברחש כמעט לא מורגש או מתנפחים לאטם). אחר כך אני נושם נשימה עמוקה ראשונה ומעביר את שתי ידיי בשערי. לבסוף אני פותח את רוכסן המעיל ופוסע החוצה מהנעליים. אני מתמתח. אחר כך אני נועל את נעלי הבית הרגישות שלי, המווסתות את חומן הפנימי לפי משוב הדופק ולחץ הדם. רק עכשיו אני שם את הסופגנייה השנייה במיקרוגל; עליה אתענג תוך התרווחות בכורסתי באזור הנוחות, מול המסך הממלא את הקיר. באופן כללי ייתכן שתחושת האושר האוחזת בי כשאני נכנס עתה לאזור הרווחה המכוונן היטב, וטעם הסופגנייה והחלב הטרי עוד על חניכיי (טעם שִיוּרי אשר – אני מרגיש מחויב להתוודות על כך – בה בעת מלבה את השמחה המקדימה לקראת הסופגנייה השנייה, שלפעמים אני מביא אותה עטופה במפית ולפעמים על צלוחית), ייתכן בהחלט שתחושת האושר הזאת היא צנועה, שברירית ביותר ואף בת חלוף. ברקע מתנגנת המוזיקה האהובה עליי, המתחילה אוטומטית ברגע שאני נכנס ליחידה והדלת נסגרת מאחוריי, ובו בזמן ניצתת תאורת הלֵד העקיפה וכך גם אורות ההדגש באזור הסלון, והתריסים הנגללים סגורים למחצה כמו שאני אוהב, וייתכן ששואב האבק הרובוטי עוד גולש לו על הזגוגית; לא נדיר – כך אני מדמיין לעצמי – שהוא מזהה על הזכוכית איזה צל שמתגלה רק בקרני השמש המעריבה, כמו מבט אחרון שבמקרה נח על פינה לא צפויה בכסות הכרום של ארון המטבח, שרק לפני כמה רגעים ניקית בדקדקנות, והנה פתאום קופץ לעין עוד פירור לכלוך שלא הבחנת בו. רוגע מרבי ושלווה מרבית שורים על הכול. כמו שאומרים, ברור לי שהאיזון שאני חווה ביחידת הדיור שלי ברגע זה עשוי להיות שברירי. כשאני עומד באזור הנוחות (ובדיוק מתכונן להתיישב על כורסת הטלוויזיה החכמה "בֶּלְאַקְוָה" – הישבן עוד לא נגע במשטח המושב, המוזיקה כבר בוקעת מהרמקולים, התאורה מתעממת ועל הקיר שממול לכורסה, המתפקד כצג במקום המתאים, מופיעה תמונת וידאו – עוד אחזור לכך – הקלטה שהסריטה גשושית בחלל החיצון, ולפעמים אפילו ספינת חלל של ממש, והתמונות נשלחו בזמן אמיתי, כלומר במהירות האור), ברגעים האלה אני נתקף סחרחורת כשאני חושב שייתכן שנדרש רק מעט, רק גף אחד שיחרוג מהשרשרת המכוונת בקפידה, כדי למוטט מבנה שלם או לפרק משימה. (האם נתקלתם בכתבה שהתפרסמה לאחרונה על האשפה ההולכת ומתרבה בחלל? המאמר נכתב בהקשר של צוות שנאלץ לפנות את החללית בגלל חלקי פסולת מעופפים. אינני יודע אם יש לכם עמדה מוגדרת בעניין ואם אתם בכלל מתכננים לנקוט צעדים בסוגיית אשפת החלל?)

אבל אני רוצה להגיע סוף־סוף לרצף האירועים או ההתרחשויות הנזכרות (במידה שיש בכלל אירועים או התרחשויות ולא יתברר בסוף שלא היה דבר?). אחרי שנכנסתי והפעלתי את המיקרוגל הנזכר לעיל התחוור לי עם הזמן, מתוך צירוף נתונים בעלי אופי קומוניקטיבי או מזדמן, או לפחות עלתה בי התחושה, שישנו כפי הנראה קשר חשאי שהתקיים באחרונה דרך גופי או התנהגותי, בין המיקרוגל דלעיל, הסופגניות דלעיל מתוצרת יוניברסל פוד והתמונות דלעיל בערוץ החלל. בתחילה לא הקדשתי מחשבה נוספת להודעות הטקסט שהגיעו אליי ממכשירי קצה שונים והודיעו לי על ערכים תזונתיים חיוביים וחיוביים פחות, וגם לא לתוויות הערכים התזונתיים שהצטרפו אליהן דברי עידוד והצעות. לעתים קרובות קיבלתי גם קופונים אלקטרוניים בדיוק לסופגניות במילוי וניל־אגוז לוז שאני חושק בהן יותר מכול; כך למשל ההצעה להוסיף חינם אין כסף בקנייה הבאה של שקית ההקפאה בגודל אקסטרה־אקסטרה־לארג׳ גם את כדורי הבצק המיוצרים מחורי הסופגנייה. גם אתקשה לומר מתי התחיל ערוץ החלל לשדר פרסומות במקום תמונות מהחלל. בתחילה היה זה קמפיין פרסומי של "תפוח ביום": תפוחים ירוקים עופפו בתצורה כמו שחרורים בבוסתן פורח ואז נסקו מעלה לשמים הכחולים, חרגו מטווח הראייה והתחלפו בבת אחת בתמונת מסלולי כוכבי לכת. התמונות, כך נראה, צולמו מנקודת המבט של מצלמת ערוץ החלל שלי, והמעבר לזרם השידור מערוץ החלל נעשה בכישרון והיה בלתי נראה לעין הלא מיומנת; למשל, ההמלצה המשכנעת להצטרף לתנועת "תפוח ביום" ופירוט היתרונות השונים והמשונים הכרוכים בכך לא הגיעו אליי דרך המסך אלא בכתב, ועל כן לא קטעו את שטף התמונות בשום אופן (דבר שבוודאי היה מטריד אותי עד מאוד). כעבור מספר ימים הופיעו תמונות של סופגניות שנעו בחלל בתצורה של גלקסיות שלמות; נוכחתי בדבר לראשונה כשכוכב לכת אחד התגלה פתאום בדמות סופגניית דונאט קלסית בציפוי סוכר לבן, שסבבה במערכת שמש קטנה אך עצמאית בחברת דברי מאפה אחרים בתמונה הבאה מרחוק. כך או אחרת: התברר מעבר לכל ספק שהמסרים והתמונות קשורים למיקרוגל שלכם, כשצפיתי בערוץ החלל באחד הערבים והופיע שם רופא שדומה כשתי טיפות מים לרופא המשפחה שלי (ואולי באמת זה היה הוא כל הזמן הזה?). הוא הדגיש את החשיבות שבמספר מסוים של צעדים שכל אדם נהג בעבר לבצע מוכנית ביציאות הרבות לסופרמרקט או לדואר, וכיום יש צורך וחובה למלא את מכסתם בצורה פעילה (כבר קיבלתי פעמים רבות מידע לגבי המכשירים שאתם מציעים למכירה ושחוסכים מהאדם הלכה למעשה את הצורך לצאת מהבית כדי לשמור על כושר). כשהתקרב הנאום שלו לסופו התרחקה התמונה לאיטה מפניו, ומכשיר האימון הביתי שהוא ישב עליו כל אותה העת נגלה לעין. בתמונה מאוחרת יותר התברר שהמכשיר הביתי ניצב בקפסולת חלל, והרופא חייך פעם אחרונה (יותר מפעם אחת חשבתי באמת שאני מזהה בעיניו זיק של הכרה), זקף אגודלים לאות אישור, והמצלמה גלשה הצדה אל חלון סיפון ומשם אל החלל והתמזגה בתמונות של ערוץ החלל המוכרות לי כל כך. מדי פעם בפעם הופיעה במקומו הסייעת שלו או יועצת מטעם קופת החולים שלי או בכיר ברשת מרכולים המתחרה ביוניברסל פוד. לעתים הם היו בתוך קפסולת חלל ולעתים הופיעו מאדמתו האדמדמה, סחופת האבק, של כוכב הלכת מאדים.

Psst, you might also like:
כופר נפשו של הצ'יף האדום

האם גזלו ממני התמונות את השלווה שכה ייחלתי לה? האם עוררו בי מורת רוח?

לא, כלל וכלל לא.

בימים שלא השתמשתי במיקרוגל לא הופיעו ההצעות והתמונות, וגם זה התאים לי היטב, כי בערבים האלה הייתי חופשי מהמתח הפנימי, והסתפקתי בעצמי. מדי פעם אפילו התאוויתי לתפוח באותם ימים, וגם המחשבה הזאת נשאה עמה הנאה גנובה ממש, כי בבחירה הזאת – שאנשי "תפוח ביום" או רופא המשפחה שלי תמכו בה כל כך – הייתי לבדי לחלוטין. אבל אז שוב קלטתי שלפעמים כבר בזמן שהסופגנייה הראשונה מסתובבת לה במיקרוגל והשנייה נחה קפואה במקפיא אני עסוק במחשבות מי יקבל את פניי בערוץ החלל והיכן הוא יהיה. הייתי מודע לחלוטין – או חשבתי שאני יודע – שהסיבה לכך שהתמונות וההצעות ממהרות ובאות אליי ברגע שאני שם סופגנייה במיקרוגל היא ששניהם משובצים באותם יחסים מובנים שרמזתי אליהם לעיל, ואומר זאת בריש גלי: הידיעה הזאת – לא שאני שולט בהתנהגותי על התמונות וההצעות, לא, אבל שאולי בכל זאת אני מסיט אותן קלות בכיוון מסוים או משפיע עליהן – הידיעה הזאת סיפקה לי עונג צנוע. במבט לאחור אני אפילו חושב שהתמונות וההצעות האלה מן החלל, שראשיתן כמובן באיזה אינטרס שהיה למשדר, שיקפו בה בעת אינטרס שבא לקראת האינטרס שלי והצטלב בדרכו, ובכך התאפשר לו להשפיע השפעה מרגיעה ואולי אף מחייה. האם אין החלל גדול דיו לאפשר מקום מספיק לי ולצרכיי? והאם אין הוא כה גדול מעבר לכל שיעור עד כי התמונות וההצעות האלה שנכנסו עם ערב מן המסך לתוך מרחב המחשבה שלי  ישמשו בהכרח עוגן ונחמה, שאינני לגמרי לבדי שם בחוץ עם הצרכים שלי?

באותו שישה ביוני – כי אם אינני טועה בשחזור המאורעות, היום הזה מסמן את נקודת המפנה או התפנית בהשתלשלות הדברים דלעיל – חזרתי הביתה כיד ההרגל הטובה עליי. כהרגלי, צרכתי את הסופגנייה הראשונה בעמידה במטבח, וכשהשנייה בידי פניתי במתח קל, שכבר התחיל להתפוגג, לאזור הנוחות. אך כשהתיישבתי והמסך צץ, חלפו בו רק התמונות חסרות הגוון של ערוץ החלל. השחור העמוק של החלל נראה לפתע כאילו ניתן לאחוז בו ביד. לא נראו בו אלא מקורות אור זערוריים שהאירו את המרחב העצום פה ושם, פלטו את  גליהם וכילו את עצמם בעודם זוהרים ותו לא, לעבר סופם שלהם. בערב ההוא לא הקדשתי עוד מחשבה להיעדר כל תמונה של מסרים או מפרסמים. מורת הרוח צמחה רק כשהאירוע הזה חזר על עצמו למחרת היום, ונעשה לשגרה בימים ובשבועות הבאים, ואני איני מסוגל לחשוב על דבר־מה שונה או אחר שעשיתי באותו יום חמישי, שישה בחודש. המסרים והתמונות נעדרו מאז, ואחת היא אם חזרתי ליחידת הדיור שלי נרגש או נינוח, אם השתמשתי במיקרוגל אם לאו, אם שמתי על הצלחת המסתובבת סופגנייה (כעת לפעמים אפילו ארבע או חמש) או ירקות מזינים; אפילו מוצרים של המפרסמים האחרים לא שינו את התוצאה. לא פגשתי מאז בערוץ החלל את הרופא שלי, לא את הסייעת שלו ולא שום אדם אחר; גם לא קיבלתי מהם מסרים במכשיר הקצה שלי. השאלה שאינה מניחה לי מאז היא האם בכלל התקיים אי־פעם אותו קו תקשורת חשאי בין המיקרוגל שלכם לסופגנייה למסרים הללו? ואם התקיים, אני תוהה מדוע נקטע מאז, או שמא פשוט כונן מחדש בתצורה שאינני מבחין בה? איני מעז לחשוד שהמיקרוגל שלכם אינו מסוגל לזהות את המוצר ששמים בתוכו או לתקשר עם נקודות תוכן אחרות בנוגע אליו. אבל אם כך, האם אין פירושו של דבר שהמיקרוגל שלכם פתאום אינו רואה עוד צורך למסור את הנתונים האלה לצד שלישי? ואולי פשוט השתנתה כתובתו של אותו צד שלישי? מובן שאין לי ספק שהכול יסתדר על הצד הטוב ביותר, ואולי ייפתרו הדברים מעצמם, כפי שקורה לעתים קרובות – האם לא נאמר שהזמן מסדר דברים רבים מעצמו, ושלחלוף הזמן יש השפעה מרפאה? אך אני עדיין מרגיש את אותה תחושה טורדנית של עצבנות וגם, כן, דכדוך, בלי שאוכל לאתר את מקומה המדויק בגופי. – ואף על פי כן, אינני מסוגל לקשר את המרמור אלא עם ההתרחשויות, או בקיצור: תמונות החלל, שבתחילה שחררו אותי מטרדות היום ונשאו אותי למרחבי החלל הדוממים, משרות עליי לפתע אי־שקט חריף, כאילו אותן התמונות ממש מבקשות עכשיו להוציא אותי לתוך חלל גדול ואפל, לאפלה. האם אין זו מחשבה מבעיתה, שהחלל בכל משיכתו חסרת הלאות להתבדר ולהתפשט עוד ועוד רק פותח מרחבים אחרים של ריק מוחלט? מחשכים? (דרך אגב, האם אתה מכירים את הדוח של ג׳ים לאבל על המשימה הדרמטית של אפולו 13? לאחרונה עלתה בזיכרוני משימת האסון, כשהצוות, שלא היה לו מספיק דלק, עומד בסכנה לפספס את מסלול ההקפה היחיד שישיב אותם לארץ, ואיך לאבל, שנאלץ לתקן את מסלול הקפסולה בעצמו לפי העין, בלי עזרת מחשב, שואל את שני שותפיו אם הם מעדיפים להיעלם ברִיק הקוסמי או להתלקח בשכבות העליונות של האטמוספרה של כדור הארץ ולחזור לקרקע בדמות פחמן; כולם כאחד בחרו באפשרות השנייה.)

Psst, you might also like:
1/3 1/3 1/3

לא, אינני יודע אם אוכל להסביר את עצמי, ואם חוסר הנוחות שלי באמת קשור למיקרוגל שלכם, עד כמה שהלה בכלל עמד אי־פעם באותו קשר חשאי משוער עם החפצים והאירועים שביחידת הדיור שלי. אין לי כל שאיפה להכחיש כאן ששיחת טלפון היא דרך טובה יותר לבטא את התחושה הלא נוחה שיש לי כלפיכם. האמת שבזבזתי זמן וטרחה (אחד עשר טלפונים בשלושה ימים, תוך דאגה להתקשר בשעות יום שונות בכל פעם כדי להימנע מזמני עומס אפשריים וכדי לתפוס זמנים פנויים אפשריים; בוודאי יש לכם קווים אמינים לצורך זה, אך למרבה הצער לא התאפשר לי למצוא את הפרטים המתאימים) בניסיון להגיע לאחת מפקידות שירות הלקוחות שלכם (האם נכון שאחרי השעה עשר בערב מופנים המתקשרים למרכזי המענה שלכם בהודו ובבנגלדש?). כשהגעתי לשיחה האחת עשרה (אז כבר בכלל לא האמנתי שמישהו יענה, ועל כן הייתי שקוע במחשבות, גם אם אינני מסוגל לומר במבט לאחור אילו מחשבות בדיוק העסיקו אותי; אולי זה יעניין מתישהו את חוקרי שיפור השירות שלכם? לא יודע), הקול הנשי הצלול השרה עליי בלבול רגעי, ורק אחרי ה"הלו?" השלישי, שאחריו שאלה נציגת שירות הלקוחות שלכם (שגם היא אולי מועסקת אצלכם דרך קבלן) אם יש מישהו על הקו, נראה לי פתאום בלתי אפשרי לתאר את מבוקשי בעל פה, או שמא אבד לי האומץ לכך. אינני מבקש לשטוח כל תלונה נגד הטלפנית המועסקת בידיכם או למענכם. היא מבצעת את עבודתה בלחץ גבוה להראות ביצועים (כלומר, קראתי פעם שהטלפניות במרכז השיחות בדרך כלל מקבלות את שכרן בהתאם להספק, כלומר לפי מספר השיחות שהן מטפלות בהן), אבל ייתכן שהיה גם קשר לחוסר סבלנות מסוים שהלך וגבר, כך לתחושתי, בין "הלו?" אחד למשנהו, נימה מתגברת של עצבנות כמעט לא מורגשת שאולי אני רגיש לה מעבר למקובל, ואפשר שמ"הלו?" ל"הלו?" הלכה אותה נימה וסילקה את כוונתי לבטא את מצבי בטלפון ולא בכתב למרחק הלא מושג. נראָה לי חסר טעם לרצות לתאר את המתואר לעיל באוזני דמות חסרת סבלנות (וגם אם הייתה אותה דמות חסרת סבלנות בצדק, כלומר אם מערכת השיפוי דלעיל באמת קיימת, ואינני מתכוון לכך כמתן מחילה מצדי), כי רק בקושי רב אפשר לתאר את העניין ישירות, ועל כן הוא דורש סבלנות ומידה מסוימת של רצון טוב מצד המאזינה, ובפרט שאינני אוהב להיות למעמסה על אנשים; ניתקתי את השיחה במהירות וללא אומר.

לא, כפי שאולי הסקתם מכתיבתי, אינני אדם שופע ביטחון עצמי. כשאני בחברת ארבעה או חמישה אנשים, ולפעמים די באחד או שניים, אני מתקשה לדבר, אפילו כששורר שקט. (וכן, לפעמים אני שוקע בבלבול עמוק, שלא לומר ייאוש, כי לפעמים החלל המוחשי – או הנוכחות שגופי תופס בקבוצה הכוללת ארבעה או חמישה אנשים – עומד בסתירה או בניגוד שכזה לחלל שאינני נותן לקולי.) אבל כל זה אינו שייך לפה, ואני מתחיל לסטות מהנושא, כך שלסיכום ברצוני רק להדגיש שהמכתב הזה אינו משתייך לקטגוריה של תלונות הלקוחות הרגילות (רק לאחרונה קראתי שוב מאמר ארוך ובו מתוארת הנימה שלקוחות מבטאים בה את תלונותיהם; חוסר הרגישות, כן, הזעם והטינה הגלויים, מעוררים בי את אותה תגובה שהם מעוררים בכם ללא ספק: אי־שקט עז, חלחלה לא פחות מאשר עצב; ואף על פי כן אינני רואה בכך כל סיבה לתעות במשעולי הפסימיזם התרבותי. נהפוך הוא, אני רק רוחש יתר כבוד כלפי הצוות שלכם, או עובדי הקבלן המועסקים למענכם; כן, חובה עלינו לטפח את הנימוס). אבל מובן שבהקשר זה גם לא אופתע כלל, או ליתר דיוק אני פחות או יותר מניח (ואני אומר זאת ללא צל ביקורת או אכזבה) שאיש לא יקרא את הדברים הללו, ושאתם עונים ומשקללים כל דואר נכנס באופן ממוכן לחלוטין (לפי מילות מפתח? תוך שימוש בתקציר או בסמני דחיפוּת? – לצערי ידיעותיי בדברים הללו מוגבלות) (האם בסיסי הנתונים שאתם שומרים ומקבצים בהם את השירותים שלכם אינם נמצאים בשליטתכם המלאה בכל מקום שאפשר?) (ואולי תיתקלו במכתב הזה רק במקרה, במסגרת בדיקות מדגמיות שאולי מתבצעות בקביעות? כלומר, שמעתי או קראתי שדברים כאלה נעשים בהקשר אחר אצל ספקי שירות דומים). יהיה אשר יהיה, מטבע הדברים אינני יכול ואינני מעוניין לשפוט האם תשובה ממוחשבת תהיה טובה או גרועה מתשובה שתיכתב אישית בידי אחד ממומחי השירות שלכם (האם לא יעלה על הדעת שהמכונות שלכם ימצאו מכתב דומה לחלוטין מאת משתמש קודם, דומה אפילו בנימת הדברים ובדרך הניסוח, מכתב שנציגות שירות הלקוחות שלכם אינן יכולות לדעת עליו, אך שמישהו כבר הקדיש את עצמו אליו אי־אז?). אבל יהיה יומרני לחשוב את עצמי ואת המקרה שלי למאורע יחיד במינו שראוי לטיפול ייחודי, וגם אילו היה זה כך, היה זה יומרני לדרוש מצדכם התייחסות חריגה למקרה הפרטי הזה, דווקא משום שאין לו כל שייכות כללית; כל זה ידוע לי. על כן נשארת לבסוף רק השאלה אם פניתי אליכם לכתובת הנכונה? לפי הצורך, אבקש להתעלם מהמכתב שלי, או להודיע לי שאינכם נושאים באחריות על הדבר ועל כן אינכם עונים למכתב. יוניברסל פוד, שהמוצר סופגניות "קריספי קרים דונאטס במילוי קרם וניל־אגוז לוז ללא לקטוז" דלעיל נמנה על הקטלוג שלהם, הכחישו כל אחריות במענה חד־משמעי (וזאת כצפוי; רק מספר הקו החם ללקוחות שעל שקית ההקפאה – שקל היה להשיג אותו, וקישר אותי בניסיון הראשון לעובדת חברותית של החברה – הביא אותי לנסות זאת בניגוד לצו השכל הישר; האם אין זה אומר שלפעמים דווקא התקדמות על דרך השלילה מקרבת אדם למטרתו?), וכך גם הקבלן שקניתי ממנו באשראי את יחידת הדיור שלי, אך בלי שהצליחו עד כה להפנות אותי לאנשי הקשר המתאימים.

ברגשי הערכה ותודה,

הֵנינְג


 "Vor Anbruch der Morgenröte" by Philipp Schönthaler © 2017 Verlag Matthes & Seitz, Berlin/Germany :הסיפור לקוח מתוך*

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: המיקרוגל שלכם! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%9e%d7%99%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%92%d7%9c-%d7%a9%d7%9c%d7%9b%d7%9d/