search
בקריאה כעת: המכתב | יוסל בירשטיין
search

יוסל בירשטיין | מקור:יידיש

המכתב

תרגום : שחר פינסקר

הקדמה מאת מתן חרמוני

יוסל בירשטיין הוא מה שנקרא סופר של סופרים - הוא תמיד היה שם, אבל קצת בצד, בחר לכתוב ביידיש (ורק בחלקה האחרון של הקריירה הספרותית שלו עבר לכתוב בעברית), נגע בסוגיות בוערות אבל לא רק בסוגיות האלה, ולא פחות, הפעיל טכניקות ספרותיות משוכללות, שדורשות גם מיומנות קריאה על מנת להבחין בהן – ובה בעת לא מכבידות ולא פוגמות בחדוות הקריאה. על פניו, בירשטיין הוא מספר טבעי. הסיפור כאילו זולג ממנו, נובע. וצריך לחזור ולקרוא על מנת להבין מה בדיוק הוא עשה שם. אחרי הכל, סיפור לא נובע מעצמו; יש מי שמספר אותו ומי שכותב אותו.
"המכתב", שמובא כאן בתרגום נפלא של שחר פינסקר, הוא מסיפוריו המוקדמים של בירשטיין. הוא התפרסם בשנת 1959 בכתב העת היידי "די גאלדענע קייט" שערך המשורר הדגול אברהם סוצקבר. בירשטיין היה עד אז רועה צאן בקיבוץ גבת, ועבר לגור בעיר דווקא אחרי שפירסם רומן ביידיש על חיי הקיבוץ ("על מדרכות צרות", 1958).

מתוך מציאות מוכרת היטב לקורא – התחום האורבני של ישראל בשנות החמישים - עולה עולם קודר ומאיים ובה בעת גם גרוטסקי ומצחיק. הקריאה מעלה הדים של יצירות מוכרות אולי יותר, סיפוריו הראשונים של אפלפלד משנות ה-60, ובטח ובטח סיפוריו של יעקב שבתאי מראשית שנות ה-70. שניהם קראו יידיש והכירו את יצירתו של בירשטיין. אלא שבירשטיין היה שם קודם.

קראו עוד

המכתב שנשלח אל הדוד חזר בלי שנפתח ועל המעטפה הוסיף מישהו בדיו כחולה: נפטר.

הדוד היה איש זקן. הוא גר עם הדודה בחדרונים שמאחורי חנות המכולת הקטנה שלהם בסמטה חולית קטנה באזור עני של העיר. ילדים לא היו להם והם חיו בצמצום ובקושי אכלו לשובעה. כשבאתי לארץ, הם פינו עבורי את אחד מחדריהם הזעירים, כדי שאגור בו. קרובי משפחתי לא ראו בעין יפה את מגוריי עם הזקנים. הם חשדו שבאתי לכאן כדי שאוכל יום אחד לקבל את הירושה. מהקרובים האלה נודע לי שהדוד בנה בניין גדול במרכז העיר ובו הרבה דירות. אחת מהן הוא השאיר ריקה.

"הוא אף פעם לא יעבור לשם," אמר לי אחד הקרובים, " הרי הוא בטוח שאם יעשה זאת – הוא ימות, והוא רוצה שגם הדירה, כמונו, תחכה ליום מותו".

הקרוב הזה, מיכְל שמו, היה קרובי מצד הדודה. כולם היה קרובי משפחה של הדודה. אני הייתי היחיד ממשפחתו של הדוד שנשאר בחיים אחרי המלחמה.

בערבים היו הקרובים מתכנסים לעתים מזומנות אצל הדוד, מדברים על פוליטיקה וכסף, ומעריכים את שוויו של הבית שייפול יום אחד בחלקם בירושה. הדוד – גבה קומה, כבד גוף ובעל ראש מוצק – היה מתערב בשיחה לעיתים רחוקות. ואם התערב, היה מטה בדברו את הראש המוצק לצד שמאל, כמין סימן ליחס של ביטול כלפיהם. בעת שיחה עם אדם שהדוד לא העריך, היה מטה את ראשו אל כתפו השמאלית.

הוא לא ייחס חשיבות רבה לדבריהם הגלויים של הקרובים על הירושה.

"הרי זה בדיוק מה שהוא רוצה." אמר לי מיכְל, "הוא בטוח שככל שנמתין ביתר קוצר רוח, כך הוא יאריך ימים".

מיכְל היה אדם חסר מנוחה, ותמיד היה נועץ את אצבעו באוזנו או תולש שערה נוקשה מאפו. אני גרתי בחדרון האפלולי והייתי מקשיב לרחשי ההתעסקות של הדוד ושל הדודה. הדודה הכחושה ודקת הבשר הייתה יושבת על שרפרף כשלא היה איש בחנות, ומשננת את חובות הלקוחות בניגון של תפילה.

פעם אחת טרחתי ופיניתי מתוך החצר הקטנה שלהם את הארגזים, הפחים ושאר החפצים הישנים שהתגלגלו שם, כדי שאוכל להשתמש בכניסה האחורית. הדוד ראה את מעשי ולא אמר כלום, אבל כשחזרתי בערב, מצאתי את החצר מלאה כשהייתה ואת הכניסה חסומה שוב. הדוד לא אהב שינויים.

למחרת פגשתי ברחוב את אחד הקרובים והוא הוליך אותי לראות את הבית. נחום קראו לו, לקרוב הזה. הוא היה רווק, והיה לו כתם כחול שכיסה מחצית מהלחי. הוא הרבה לקנח את אפו, ובתוך כך תקע את כל פרצופו לתוך המטפחת הצבעונית הגדולה.

"אתה חושב שבאמת יש לו כל כך הרבה מה לקנח?"  אמר לי פעם הדוד, "הוא עושה את זה רק כדי להסתיר לרגע את הכתם".

הדוד לא צחק אף פעם. אף פעם לא חייך.

בדרך אל הבית רמז לי נחום שהקרובים בטוחים ששמתי עין על הירושה, וגם שמצאתי חן בעיני הדוד. "טוב, למה לדעתך קמצן כמוהו מרשה לך לגור מאחורי החנות ועוד נותן לך אוכל? לא מספיק לו שאנחנו מחכים. הוא גם רוצה שמישהו יהיה כל הזמן לידו, וכך מובטח לו שיאריך ימים. אתה כבר לא תחלץ ממנו לעולם.

 נחום דיבר בקול כבד, לח משהו, שהזכיר קירות טחובים. הוא סבל מהצטננות כרונית. הדוד לא דיבר אמת כשאמר שאין לנחום מה לקנח.

התחלתי להתרחק מהקרובים ולא ישבתי לאכול אתם בערבים, אבל דרך הקיר הדקיק הייתי שומע מה הם אומרים. הם אהבו מאוד להתווכח וגם להתערב. פעם אחת ספרתי חמש-עשרה התערבויות בערב אחד: הם התערבו אם נחשים אוהבים יותר לחות או יובש, אם השער הראשי של הפארק העירוני נמצא בצד המערבי או הדרומי? הם התערבו על סוכריות הארוזות בתוך קופסאות – האם הקופסאות חדשות והסוכריות ישנות, או להפך? דבריהם חדרו לראשי וחלמתי עליהם בלילה, ועם שחר עוד התגלגלו ברוחי קטעי מילים ומשפטים כמו שאריות אוכל ממסיבה שהייתה אמש.

Psst, you might also like:
יגון

הדוד שם לב שאני מתרחק מהם ולא היה מרוצה. כשהבאתי איתי פעם אחת לחדרון בחורה, הלכה הדודה אחרינו עד למפתן הדלת ונעמדה שם. "שמהּ מירה." חזרתי ואמרתי לה, אבל הדודה לא זזה ממקומה, והסתכלה בפליאה ומתוך סקרנות.

אחר כך הביא הדוד לחדרון חלה ישנה שלא הצליח למכור במכולת, ובקבוק מי סודה, שיהיה לי במה לכבד את האורחת.

אז הגעתי להחלטה לעזוב את הדוד. כשנודע לקרובים כי אני מתכוון לעבור לקיבוץ הם צחקו עליי, והדוד לא האמין שדבר כזה בכלל קיים. כבר שנים רבות הוא יושב בארץ והוא יודע שהקיבוץ לא היה ולא נברא. אך בזמן  שארזתי את חפציי הוא נכנס אל החדרון ושאל לאן אני מתכוון לעבור.

"לקיבוץ".

"הרי אין דבר כזה, קיבוץ".

"הייתי שם וראיתי".

"לא יכול להיות".

הדוד התעקש שהקיבוץ אינו קיים. פניו היו מגולחות ועורו צהבהב ומלא חורים כמו לבֵנת בניין. שפתו התחתונה הייתה בולטת כאילו היו חסרות לו השיניים העליונות. וכשדיבר היה בולע את המילים. תמיד היה צריך לנחש מה התכוון לומר.

 "אתה בן אחי, ואתה הולך לחיות בין זרים?"

לאט-לאט, כמו ספינה שמשנה את הכיוון בלב הים, הוא הפנה אליי את ראשו הכבד ואמר:

"תשמע, הבאת לכאן פעם בחורה. קח אותה, ותיכנסו לגור ביחד בדירה הריקה. אני נותן לך אותה לתמיד."

 ולאט, כמו קודם, שב והסב ממני את ראשו. אוזנו הגדולה והסמוקה ששערות אפורות וסבוכות לרוב צמחו ממנה הזכירה פתח של מערה עתיקה.

לקחתי  את  המכתב שנשלח אליי חזרה ונסעתי העירה כדי לברר מה קרה.

כשהתקרבתי לסמטה החולית שנקראה "רחוב הדרום", ראיתי שתריסי החנות פתוחים לרווחה, ושלמעלה על הקיר עדיין תלוי, כתמיד, השלט עם האותיות השחורות: "מכולת" ומתחת לזה, השם של הדוד: "מנדל קופר" ואחריו הספרה 7.

בחנות הקטנה לא היה איש, וכשנכנסתי לחדרון האפל שבו הם גרו ראיתי את הדוד מחזיק סיר, עומד לצקת לתוך צלחת של בדיל את התבשיל שהכין כנראה בשביל הדודה, ששכבה חולה במיטה. הוא החזיק את הסיר באחת הידיות, נוטה קצת על צדו, ומעין עצבות, דכדוך ישן ומוכר, נדפה מן הכלים, מן התבשיל הדל ומן הדוד. הוא והדודה היו מחליפים ביניהם דברים רק לעיתים רחוקות, ולא פעם היה מסתכל עליה כמו שמסתכלים על נעל ישנה.

"זה אני," מלמלתי. נדרש לו קצת זמן לזהות אותי, ואז הוא תקע לידי שתי אצבעות רפויות.

"מה שלומך?" שאל, ואחר כך רצה לדעת אם באתי לבד ואיפה החבילות שלי.

בשעה שעמדתי ככה בחדרון הבנתי שהדוד חיכה כל הזמן שאחזור, וכפי הנראה הוא שכתב בעצמו על גבי המעטפה את המילה הנוספת. היה לי ברור שהוא עשה זאת. הרגשתי מרומה ונעלבתי. אחזיר לו את המכתב עם המעטפה, חשבתי לעצמי.

בעצם כבר התרגלתי למחשבה שהוא מת, ובדמיוני ראיתי אותו שוכב על המיטה, פניו פונות מעלה, ובמותו גופו כבד ומוצק יותר משהיה בחייו, הפה שלו פתוח וגם העיניים, אבל הן כבר לא כחולות, אלא מזוגגות וחסרות הבעה. הפנים שלו מכוסות בזיפים שצומחים לאחר המוות. הוא שוכב בידיים שלובות, והכרס הכבדה שלו לא זזה עוד. הדודה יושבת לידו על שרפרף, שקועה בעצמה ומייללת, אך גם במותו, כמו בחייו, הוא לא שומע את הבכי שלה.

Psst, you might also like:
הצעה צנועה

עכשיו הייתי צריך להתרגל שוב לפניו החיות.

"אתה קיבוצניק?" שאל,  מטה את ראשו אל כתפו השמאלית.

הוצאתי את המכתב ונתתי לו אותו. הייתי צריך לחזור על דבריי פעמיים עד שהבין מה אמרתי, אבל גם אז לא הבין מה אני רוצה ממנו. הוא קרא את המכתב בחוסר סבלנות, חזר והכניס אותו לתוך המעטפה, וידיו רעדו.

"מה, מה זאת אומרת?" שאל  שוב. חזרתי לאט-לאט על הדברים.

"מי רשם את המילה?" הוא רצה לדעת.

"אני לא יודע. אולי מישהו בדואר." העמדתי פני מנחש.

"אתה שלחת את המכתב?"

"כן".

"למה כתבת את המכתב?"

לפי שאלותיו הבנתי שהוא לא מאמין למה שאני אומר, וחושד שעוללתי את זה בעצמי ושאני כתבתי את המילה הנוספת. קודם לכן לא הייתי מסוגל להאמין שהוא יחשוד דווקא בי.

פתאום קפצה הדודה החולה ממיטתה, זריזה כחתלתולה, חטפה את המעטפה והתחילה לקרוא. אחר כך היא הרימה את פניה אל שנינו, פרשה את ידיה כאילו היא עוטפת אותנו בסוד גדול אחד, ואמרה:

"שקט, לא לספר כלום לאיש. שאף אחד לא ידע."

הדודה כבר לא חזרה אל מיטתה. היא התלבשה והחלה להתעסק במשהו במכולת. הדוד התיישב על שרפרף ולא זז. אחר כך הוא הכניס את המעטפה לכיס, לבש את החלוק הנקי מהשניים שהיו לו, ויצא החוצה. נכנסתי לתוך החדרון האפל שבו גרתי פעם. שום דבר לא השתנה שם: על המיטה מוטל המזרון הערום, השולחן הקטן מכוסה בשעוונית הירוקה, המדפים הריקים מוברגים אל הקיר. דרך החלון נראתה החצר מלאה בארגזים. הייתי עייף ונשכבתי לישון.

כבר היה חושך כשהדודה העירה אותי משנתי וקראה לי לבוא לאכול. הדוד כבר חזר מהרחוב, וישב לשולחן בחולצה לבנה, מגולח למשעי, וקצות אזניו הגדולות הסמיקו באור. החדר היה מואר מתמיד. השולחן עמוס במאכלים. הדודה הגישה מרק חם, והדוד מזג יין בכוסות, שנעשֶה קודם "לחיים". הדודה לא נתנה לי להתפלא על סעודת החג באמצע השבוע. היא דחקה בי שאוכל, והודיעה לי שזה עוד לא הכול. עוד יגיע גם התור של הבשר והקומפוט והעוגה. לדוד היה מצב רוח מצוין, הוא דיבר הרבה ורצה לדעת במה אני עוסק. אמרתי לו שאני עובד עם בהמות.

"אתה חולב?" שאל.

"כן."

"מקצוע  נשי! למה אתה לא עובד בעבודה של גברים?"

את המכתב הם לא הזכירו עוד, והיו טובים אליי, כאילו היו צריכים שאעיד לטובתם.

התריסים של החנות היו מוגפים ואכלנו בנחת. כאשר נכנסו מיכְל ואשתו פנימה, הם נעמדו שם נבוכים ומבולבלים, אבל הדודה הרגיעה אותם: "זה שום דבר. בא, המסכן, מורעב מהקיבוץ, ובמקרה היו לנו פה כמה עצמות למרק." הדוד התעלם מהם ואפילו לא ענה לברכת השלום שלהם.  כדרכם של זקנים, הוא לעס את הבשר בשפתיים, ומזג לעצמו עוד כוס יין.

הם לא ניסו לשכנע אותי להישאר כאשר נסעתי משם למחרת בבוקר, והרבה זמן לא שמעתי עליהם שום דבר. עד שיום אחד, אחר הצהריים, הגיע אליי נחום, ההוא עם הכתם, לביקור. ראיתי אותו מתקרב בדרך הרחבה המובילה אל הרפת, שבה עבדתי. גם כאן, במקום שבו יש שדות פתוחים והרים רחוקים מלוא העין,  פסע נחום בצעד בודד, כאדם שהולך בסימטה אפלה לאורך חומה.

Psst, you might also like:
הכרכרה

הוא ביקש ממני שלא אתפלא שהוא בא אליי לקיבוץ. הזמנים השתנו, והוא החליט לבדוק איך אני חי. אצלו הזמנים לא השתנו, הוא עדיין היה רווק ועוד חיכה לירושה. אלא שאצל הדוד כן השתנה משהו. הוא סיפר שהזקנים כבר לא גרים בחדרונים האפלים מאחורי החנות. הם עברו לדירה הריקה שבבניין הגדול, ושכרו מישהו שיעבוד בשבילם בחנות. כל יום הם מטיילים אל הים, בערב הם יוצאים לקולנוע, והדוד קנה לעצמו ארון מלא ספרים. כשהקרובים באים לבקר, הוא מכבד אותם בחלה טרייה ובקקאו ממותק. הקרובים לא יודעים מה קרה פתאום לדודים הזקנים. הם שמעו משהו על איזה מכתב שהדוד קיבל, ועל כך שהוא הולך הרבה לסניף הדואר. נחום רצה לדעת אם אני יודע משהו על זה. בדיוק בגלל זה הוא בא לכאן. גם עכשיו קינח נחום את האף במטפחת הצבעונית, תוקע בה את כל הפנים. עכשיו התברר לי שהדוד צדק: באמת לא היה לנחום מה לקנח.

מאז לא באו עוד שום קרובים לבקר אצלי, אבל אני נסעתי לעיר כדי לפגוש את הדוד. עליתי לקומה הראשונה ודפקתי על הדלת, אבל איש לא ענה. מדברי השכן התברר לי שלפני שבוע-שבועיים עזבו הזקנים  את הדירה, ועכשיו היא שוב עומדת ריקה. הלכתי אל הסמטה החולית, שבה הייתה החנות. הדוד עמד כפוף מעל ערמה של כיכרות לחם שהיו מונחות על הרצפה. הוא ניסה לאסוף כמה כיכרות לחם בבת אחת, אבל השוליים של החלוק האפור נפתחו וכמה כיכרות התחככו בגופו המיוזע. הוא הפיל את הכיכרות, אסף את השוליים של החלוק, וכשהתכופף שוב, ניסה להדק בעזרת הסנטר את את צדי הצווארון של החלוק כדי שהוא לא יפתח שוב. אבל לא עלה בידו. לא היו כפתורים לחלוק, וכשסחב את הלחם הוא הצמיד אותו אל החזה החשוף.

הוא זיהה אותי, ואחרי שהניח את הלחם, תקע בידי שתי אצבעות רפויות. "חיכינו לך," הוא אמר.

הייתי צמא ורציתי לשתות, ולכן הוא צעק לעבר החדרון האפל, וביקש מהדודה שתביא כוס מים. איש לא ענה לו, והוא נכנס לשם בעצמו.

 חנות המכולת לא השתנתה: מדפים ועליהם מצרכי מזון, חבית הרינג, שעועית יבשה, תפוחי אדמה, קמח, ומסביב לקופסת סוכריות פתוחה זבובים שמחים וירוקים. הדוד יצא מהחנות לבוש חלוק נקי, ולבש גם חולצה. הוא חיכה עד שרוויתי, ואחר כך ביקש שאלך אתו.

"לאן?"

"לא רחוק," אמר.

כשיצאנו מן החנות, הגיחה הדודה מן החדרים ועקבה אחרינו במבטה מפוחדת.

באוטובוס שילם הדוד על הכרטיס שלי. נסענו אל מרכז העיר, ואז באוטובוס שני לשכונה מרוחקת. אחר כך הוליך אותי הדוד בין סמטאות קטנות. הוא ידע את הדרך, ולא שאל איש לכיוון. הוא נעצר ליד סמטה חולית, ורצה שאקרא את השם שעל השלט.

"רחוב הדרום," קראתי.

"עכשיו בוא," הוא אמר.

יש פה עוד רחוב באותו השם, חשבתי לעצמי והלכתי בעקבותיו.

הדוד הוליך אותי לבית מספר 7. מעל לתריסים של חנות היה כתוב השם: "מ' קופר".

הדוד שלף מהכיס מכתב והושיט לי אותו. המעטפה הייתה מוכרת לי.

"קרא," קרץ לי הדוד.

"נפטר," קראתי את התוספת בכתב.

"גיליתי הכול," אמר הדוד, ביררתי בדואר וגיליתי הכול: "זה לא אני, זה הוא שנפטר".

פתאום הוא השמיע קול צחוק. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו צוחק. צחקוק קצר, כדרך הזקנים, מלווה בצלילי שיעול.

"טעות, הם עשו טעות," הוא חזר ואמר, והטה את הראש המוצק שלו לצד, כמו ספינה טובעת.


דימוי : אסי חיים

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: המכתב! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%9e%d7%9b%d7%aa%d7%91/