search
בקריאה כעת: המלאכית הקטנה יוצאת מקברה | מריאנה אנריקס
search

המלאכית הקטנה יוצאת מקברה

מריאנה אנריקס | מקור: ספרדית

תרגום : אדם בלומנטל

הקדמה מאת דבורה נגבי

אני מאמינה למריאנה אנריקס. היא פותחת לי דלת אל העולמות שבראה ומכניסה אותי היישר לתוכם, בלי להקדים לכך שבילי גישה, מבואות ופרוזדורים, בלי שארגיש שהיא עשתה סדר לכבודי, שהיא מסתירה משהו. כתיבתה חושפנית, אבל אין זו חושפנות מהסוג הוידויי, הנרגש, המכביר מילים. המילים שלה מדודות, יש להן ערך ויופי, הן חושפות את מעמקי הנפש בקרן לייזר של כירורג, של משורר. התיאורים שלה אינם קישוט ארכני וקונבנציונלי שמתחשק לדלג עליו. בסיפור הזה, "המלאכית הקטנה יוצאת מקברה", התיאורים הם שמשכו אותי פנימה. במספרת שמפיה מסופר הסיפור נתתי אמון מהרגע הראשון. איך יכולתי שלא להאמין למישהי שמתארת באופן משכנע כל כך את נפשה בילדותה? שכמוני האמינה בילדותה – או רצתה להאמין – שהחפצים הקטנים וחסרי הערך כביכול שמצאה בגינה הם אוצרות מן העבר, שכמוני זוכרת גם בבגרותה את חומריותם – את מרקמם, את צבעם, את שקיפותם? הושיטו למספרת יד נותנת אמון של ילד, והיא תיקח אתכם אל מעבר לילדוּת ותראה לכם אימה בחופן עפר, כמו שמבטיח לעשות הדובר בשירו של ת"ס אליוט "ארץ הישימון". היא תראה לכם מתים שאינם יודעים את מקומם, כמו הגופה בשיר של אליוט, שנשתלה אשתקד בגינה והשנה אולי נבטה או תפרח. לאורך הסיפור תעמיד המספרת את אמונכם למבחן. האם תצליחו להפסיק לחשוב, כדבריה, "במונחים של אפשרי ובלתי אפשרי"? אינני בטוחה בכך, אבל אני די בטוחה שתתאהבו.

קראו עוד

סבתא שלי לא אהבה את הגשם, ולפני הטיפות הראשונות, כשהשמיים התחילו להשחיר, היא היתה יוצאת לחצר האחורית מצוידת בבקבוקים וקוברת אותם עד החצי, עם הפיה באדמה. אני הייתי יוצאת אחריה ושואלת אותה, "למה את לא אוהבת גשם סבתא, למה?" אבל היא, כאילו כלום, היתה מתחמקת ממני, אוחזת את חפירה קטן בידה, ומקמטת את האף כדי להריח את הלחות באוויר. אם אכן ירד גשם, יהיה זה מבול או טפטוף, היתה מגיפה דלתות וחלונות ומגבירה את הטלוויזיה עד ששאון הטיפות והרוח לא נשמע עוד – גג ביתה היה עשוי פח. ואם ירד גשם בזמן תוכנית הטלוויזיה האהובה עליה, "קומבט", לא היה אפשר להוציא ממנה מילה, כי היא היתה מאוהבת לגמרי בוויק מורו.

אני אהבתי מאוד את הגשם, כי הוא ריכך את האדמה היבשה ושיחרר את התשוקה שלי לחפירות. אילו בורות שאני חפרתי! השתמשתי באת של סבתא, את קטן מאוד, כמו אלה שילדים משחקים בהם בחוף, אבל עשוי ממתכת ומעץ, לא מפלסטיק. באדמה שבחצר האחורית היו חתיכות של בקבוקי זכוכית ירוקים ששוליהן כבר היו חלקים ולא גרמו להיחתך; אבנים שטוחות שנראו כמו חלוקי נחל או חתיכות קטנות של סלעי חוף, איך הם הגיעו לחצר האחורית של ביתי? מישהו בטח קבר אותן שם. פעם מצאתי אבן סגלגלה, בגודל ובצבע של מקק, אבל בלי רגליים ובלי מחושים. צד אחד היה חלק ובצד השני היו חריצים שהסגירו תווי פנים מחייכים. הראיתי את זה לאבא בהתלהבות, הייתי בטוחה שמצאתי שריד כלשהו, אבל הוא אמר לי שהחריצים יוצרים צורה של פרצוף במקרה. אבא שלי אף פעם לא התלהב. מצאתי גם קוביות משחק שחורות עם נקודות לבנות שדהו כמעט לגמרי. מצאתי שאריות של זגוגיות ממורקות בצבע ירוק-תפוח וטורקיז. סבתא שלי נזכרה שהן היו פעם חלק מדלת ישנה. נהגתי גם לשחק עם תולעים ולחתוך אותן לחתיכות קטנות. לא אהבתי לראות את הגוף החצוי מתפתל לו מעט ולבסוף ממשיך הלאה. חשבתי שאם אקצוץ את התולעת כמו בצל, טבעות-טבעות, ואקפיד שלא יהיה מגע בין החלקים, היא לא תוכל להתאושש. מעולם לא אהבתי יצורים זוחלים.

מצאתי את העצמות אחרי סופה שהפכה את חלקת האדמה בחצר האחורית לשלולית בוץ. שמתי אותן בדלי ששימש לי להעברת האוצרות לכיור של החצר, ושם שטפתי אותן. הראיתי אותן לאבא. הוא אמר שאלה עצמות של עוף, או אולי של סטייק, או של חיית מחמד שקרוב לוודאי מתה מזמן וקברו אותה שם. כלב או חתול. הוא התעקש שמדובר בעופות, כי כשהיה קטן לסבתא היה לול בחצר האחורית.

ההסבר נשמע סביר עד שסבתא גילתה את העצמות והתחילה למשוך בשערות ולצעוק "המלאכית הקטנה, המלאכית הקטנה." אבל נוכח מבטו של אבא המהומה לא נמשכה זמן רב: הוא סבל את "האמונות התפלות" (כך הוא קרא לזה) של סבתא, כל עוד היא לא הגזימה. היא זיהתה את המבט הנוזף שלו ונרגעה בעל כורחה. היא ביקשה ממני את העצמות, ונתתי לה אותן. אחר כך ביקשה ממני שאלך לחדר ואשכב לישון. התרגזתי קצת, כי לא הבנתי למה מענישים אותי.

אבל מאוחר יותר באותו לילה היא קראה לי וסיפרה לי הכול. זו היתה האחות העשירית או האחת-עשרה, סבתא שלי לא היתה בטוחה, באותה תקופה לא התייחסו כל כך לילדים. היא מתה כמה חודשים אחרי שנולדה, בין התקפי חום ושלשולים. מכיוון שהיתה מלאכית קטנה, אַנחֶליטַה, הניחו אותה על שולחן מלא פרחים, עטופה בבד ורוד, על כרית. הכינו לה כנפיים קטנות מקרטון כדי שתעלה מהר יותר השמימה, ולא מילאו לה את הפה בעלי כותרת אדומים כי אמא שלה, סבתא-רבה שלי, נחרדה משום שהם נראו לה כמו דם. הם רקדו ושרו כל הלילה, ואפילו נאלצו לסלק דוד שיכור ולאושש את סבתא-רבה, שהתעלפה מהבכי ומהחום. אישה אינדיאנית נשאה תפילות ובתמורה ביקשה רק כמה אֶמפַּנאדַס .

Psst, you might also like:
שש דרכים לקפוץ מגשר

"כל זה קרה פה, סבתא?"

"לא, בסלבינו, בסנטיאגו. היה כל כך חם!"

"אז אלה לא העצמות של התינוקת, אם היא מתה שם."

"דווקא כן. הבאתי אותן איתי כשעברנו לפה. לא רציתי להשאיר אותה שם, כי היא בכתה כל לילה, מסכנה. אם היא בכתה כשאנחנו היינו בבית, קרובים אליה, תארי לך כמה היתה בוכה לבד, אחרי שנטשנו אותה. אז הבאתי אותה איתי. נשארו ממנה רק כמה עצמות, הכנסתי אותה לשקית וקברתי אותה פה בחצר האחורית. הרי רק אני שמעתי אותה בוכה. וגם הסבא-רבה שלך, אבל הוא העמיד פנים שלא שמע."

"ופה התינוקת בוכה?"

"רק כשיורד גשם."

אחרי זה שאלתי את אבא שלי אם הסיפור על המלאכית הקטנה נכון, והוא אמר שסבתא זקנה ולפעמים מדברת שטויות. הוא לא נראה משוכנע כל כך בדבריו, או שהשיחה עוררה בו אי-נוחות. אחר כך סבתא מתה, הבית נמכר, אני עברתי לגור לבד, בלי בעל ובלי ילדים, אבא שלי שכר דירה בשכונת בָּלוָונֶרָה והמלאכית הקטנה נמחתה מזיכרוני.

עד שהופיעה ליד המיטה בדירה שלי, בוכה, כעבור עשר שנים, בליל סערה.

המלאכית הקטנה לא נראית כמו רוח רפאים. היא לא מרחפת, היא לא חיוורת, ואין לה שמלה לבנה. היא רקובה למחצה ולא מדברת. בפעם הראשונה שהופיעה חשבתי שאני חולמת וניסיתי להתעורר מהסיוט; כשלא הצלחתי והתחלתי להבין שהיא אמיתית, צעקתי ובכיתי והתחבאתי מתחת לסדינים. עצמתי חזק את העיניים וסתמתי את האוזניים כדי לא לשמוע אותה, כי אז עוד לא ידעתי שהיא אילמת. אבל כשיצאתי מתחת לסדינים, כעבור כמה שעות, המלאכית הקטנה עדיין היתה שם, ושרידים של שמיכה ישנה מכסים את כתפיה כמו פונצ'ו. היא הצביעה החוצה, לעבר החלון, לעבר הרחוב, ואז שמתי לב שכבר בוקר. מוזר לראות מת באור יום. שאלתי אותה מה היא רוצה אבל היא בתגובה המשיכה להצביע, כמו בסרט אימה.

קמתי ורצתי למטבח, לחפש את הכפפות שהשתמשתי בהן לשטוף כלים. המלאכית הקטנה באה בעקבותיי. סימן ראשון לאופייה התובעני. אבל לא נרתעתי. לבשתי את הכפפות, לפתי את גרונה ולחצתי. אין היגיון רב בניסיון לחנוק מת, אבל אי אפשר להיות נואש ורציונלי בעת ובעונה אחת. היא אפילו לא השתעלה, ובמקום זה דבקו לאצבעותיי שאריות בשר רקוב, וקנה הנשימה שלה נותר חשוף.

עד אותו רגע לא ידעתי שמדובר באנחליטה, האחות של סבתא שלי. המשכתי לעצום עיניים חזק בתקווה שתעלם או שאתעורר. כשזה לא עבד הלכתי מסביבה וראיתי, בגבה, את השרידים המצהיבים של מה שהיום אני יודעת שהיו האריג הוורוד, שתי כנפיים קטנות מקרטון ונוצות של תרנגולת דבוקות אליהן. הן היו אמורות להיעלם אחרי כל השנים האלה, חשבתי, ואחר כך צחקתי צחוק היסטרי ואמרתי לעצמי שיש תינוקת מתה במטבח שלי, שהיא אחות של סבתא שלי, והיא יודעת ללכת, אם כי לפי גודלה היא בטח לא חיה יותר משלושה חודשים. הייתי חייבת להפסיק לחשוב במונחים של אפשרי ובלתי אפשרי.

Psst, you might also like:
סרגוסה בברלין

שאלתי אותה אם היא אנחליטה, אחות של סבתא שלי. מכיוון שלא הספיקו לרשום אותה על פי חוק (אלה היו זמנים אחרים) קראו לה תמיד בשם הכללי הזה; כך גיליתי שהיא לא מדברת, אבל כן עונה בניד ראש. אז סבתא סיפרה את האמת, חשבתי, העצמות שהוצאתי מהאדמה כשהייתי קטנה לא היו עצמות עוף, אלא העצמות של אחותה.

מה רצתה אנחליטה? זה היה בגדר תעלומה, כי חוץ מלהניד את ראשה בשלילה או בחיוב לא עשתה דבר. אבל רצון דוחק כלשהו היה לה, משום שלא רק שהמשיכה להצביע, היא גם לא הניחה לי לנפשי. היא הופיעה בכל פינה בבית. היא חיכתה לי מאחורי וילון המקלחת כשהתרחצתי; התיישבה על הבידה כשעשיתי פיפי או קקי; עמדה ליד המקרר כששטפתי כלים והתיישבה ליד הכיסא כשעבדתי על המחשב.

בשבוע הראשון המשכתי לחיות כרגיל. חשבתי שאולי מדובר בהתקף חרדה מלווה בהזיות ושזה יעבור. ביקשתי כמה ימי מחלה בעבודה ולקחתי כדורי שינה. המלאכית הקטנה עדיין היתה שם, ליד המיטה, מחכה שאתעורר. ביקרו אותי חברים אחדים. בהתחלה לא רציתי לענות להודעות או לפתוח להם את הדלת, אבל לבסוף, כדי לא להדאיג אותם עוד יותר, הסכמתי לקבל אותם וטענתי שאני סובלת מתשישות נפשית. הם הבינו. את עובדת כמו חמור, הם אמרו. אף אחד מהם לא ראה את המלאכית הקטנה. בפעם הראשונה שביקרה אותי חברתי מרינה, הכנסתי את המלאכית הקטנה לארון, אבל למורת רוחי ולאימתי, היא הצליחה לצאת משם ולהתיישב על מסעד הכורסה, בפרצוף הירוק-אפור הרקוב שלה. מרינה לא הבחינה בה.

זמן קצר אחר כך הוצאתי את המלאכית הקטנה לרחוב. כלום. חוץ מאדון אחד שזרק לעברה מבט חטוף, ואחר כך הסתובב והביט בה שוב. הוא החוויר כסיד, לחץ הדם שלו בטח צנח; או גברת אחת שפשוט פתחה בריצה וקו 45 כמעט דרס אותה, ברחוב צַ'קַבּוּקוֹ. תיארתי לעצמי שיהיו אנשים שיראו אותה, לא רבים, מן הסתם. כדי למנוע מהם הפתעה לא נעימה, כשיצאנו יחד – או יותר נכון, כשהיא יצאה בעקבותיי בלי שאוכל לעשות דבר בנידון – לקחתי איתי מין תרמיל שאוכל לסחוב אותה על הגב בו (זה נורא לראות אותה הולכת, היא כל כך קטנה, זה נוגד את הטבע). בנוסף קניתי לה תחבושת שמכסה את כל הפנים, כמו אלה ששמים על כוויות. עכשיו כשאנשים רואים אותה הם חשים גועל אמנם, אבל גם אהדה ורחמים. הם רואים תינוקת חולה מאוד או פצועה מאוד, אבל לא תינוקת מתה.

אם אבא שלי היה רואה אותי עכשיו, חשבתי. הוא תמיד התלונן שימות חשוך נכדים (והוא אכן מת חשוך נכדים, אכזבתי אותו בעניין הזה, ובהרבה עניינים אחרים). קניתי לה צעצועים, בובות וקוביות לשחק בהם ומוצצים להכניס לפה, אבל שום דבר לא מצא חן בעיניה, והאצבע המבורכת המשיכה להצביע דרומה – בזה הבחנתי, תמיד דרומה – בוקר, צהריים, ערב ולילה. אני דיברתי אליה ושאלתי אותה שאלות, אבל היא לא היטיבה לתקשר.

Psst, you might also like:
רוי ספייבי

עד שיום אחד היא הופיעה עם תמונה של בית ילדותי, הבית שבו מצאתי את עצמותיה בחצר האחורית. היא הוציאה אותה מהמגירה שאני שומרת בה את התמונות. איזה גועל, היא הכתימה את יתר התמונות בעור הרקוב המתקלף שלה, כולו לח ודביק. עכשיו היא הצביעה על הבית בעקשנות. את רוצה ללכת לשם? שאלתי אותה, והיא אמרה לי שכן. הסברתי לה שהבית כבר לא שלנו, שמכרנו אותו, אבל היא רק הנהנה שוב.

הכנסתי אותה לתרמיל, חבושה במסכה, ולקחנו קו 15 לכיוון אָביינֶדָה. בזמן הנסיעה היא לא מסתכלת מהחלון, גם לא על האנשים שמסביבה. היא גם לא משחקת, נוף וצעצועים חשובים לה כקליפת השום. הושבתי אותה על הברכיים כדי שיהיה לה נוח, אם כי אני לא יודעת אם בכלל יכול להיות לה לא נוח, או אם יש לזה משמעות כלשהי בשבילה; אני אפילו לא יודעת מה היא מרגישה. אני יודעת רק שהיא לא רעה, שבהתחלה פחדתי ממנה אבל עכשיו אני כבר לא מפחדת.

הגענו לביתי לשעבר לקראת ארבע אחר הצהריים. בשדרת מיטרה, כמו תמיד בעונת הקיץ, עמדה באוויר צחנת הנחל, מעורבת בריח של דלק ופסולת. חצינו את הכיכר בהליכה, אחר כך עברנו ליד מרפאת "איטואיס", שבה מתה סבתא שלי, ולבסוף עקפנו את האצטדיון של רָסינְ‎­ג קלוּבּ. מעבר לאצטדיון, במרחק שני רחובות, עמד ביתי הישן. אבל עכשיו כשאני עומדת בדלת, מה לעשות? האם לבקש מהבעלים החדשים לתת לי להיכנס? באיזו אמתלה? לא חשבתי על זה מראש. נשיאת התינוקת המתה איתי לכל מקום, השפיעה בוודאי על כושר השיפוט שלי.

אבל עד מהרה אנחליטה השתלטה על המצב. לא היה צורך להיכנס פנימה. יכולנו להציץ מעבר לחומה אל החצר, זה בסך הכול מה שהיא רצתה, לראות את החצר האחורית. שתינו הסתכלנו, החזקתי אותה בזרועותיי. החומה היתה נמוכה למדי, בטח נבנתה ברשלנות. שם, במקום חלקת האדמה שהיתה קודם, היתה כעת בריכת שחייה משוקעת מפלסטיק בצבע כחול. הם בטח הוציאו משם את כל האדמה כדי לחפור את הבור, וכתוצאה מכך העצמות של המלאכית הקטנה בוודאי נזרקו לאנשהו, הלכו לאיבוד בערבוביה. ריחמתי עליה, מסכנה, ואמרתי לה שאני מצטערת מאוד, אבל אין לי יותר מה לעשות בנידון; אפילו אמרתי לה שאני מצטערת שלא הוצאתי אותן שוב כשמכרו את הבית, כדי לקבור אותה במקום שקט כלשהו, או בקרבת המשפחה, אם זה היה רצונה. הרי בקלות יכולתי לשים את העצמות בקופסה או באגרטל ולקחת אותן אלי הביתה! נהגתי בה בחוסר התחשבות, ועל כך ביקשתי את סליחתה. אנחליטה הנהנה. הבנתי שהיא מקבלת את התנצלותי. שאלתי אותה אם היא מרגישה יותר טוב עכשיו, אם היא תלך, תעזוב אותי לנפשי. היא השיבה בשלילה. טוב, עניתי, ומכיוון שהתשובה לא מצאה חן בעיני התחלתי ללכת מהר לכיוון התחנה של קו 15 ואילצתי אותה לקרטע בעקבותיי ברגליים יחפות, שמרוב שהיו רקובות, החלו להתקלף ולחשוף את עצמותיה הלבנות והקטנות.


*דימוי: Mira Nedyalkova

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This