search
בקריאה כעת: המניע הנסתר | משאדו די אסיס
search

המניע הנסתר

משאדו די אסיס | מקור: ספרדית

תרגום : אדם בלומנטל

הקדמה מאת אדם בלומנטל

במרכז הסיפור שלפנינו עומד אדם נאור, רציונליסט: גרסיה, רופא צעיר מריו דה ז'נרו, שסבור שהוא "התברך בכישרון שלא היה נעלה ממנו בעיניו לחדור אל הרבדים העמוקים של הנפש." ואולם כמו בכל יצירותיו של משאדו די אסיס, דבר אינו כפי שהוא נראה ודבר לא תואם בדיוק את גרסת המספר. במהלך הסיפור עסוק גרסיה בניסיונות חוזרים ונשנים לנסח אמת כלשהי על אודות פורטונטו, איש שקט ומסתורי, אדיש לכאורה לסבל האנושי, שפגש בבית החולים והתיידד עמו. גרסיה נפעם מקור הרוח והשלווה שלו: מחלות, דם, כוויות, כאב, כל אלה לא מפרים את שלוותו של פורטונטו כהוא זה. "איש מוזר!" חושב גרסיה. הוא מפרש את קור הרוח של פורטונטו כיעילות ופותח עמו מרפאה פרטית. קשרי הידידות בינו ובין אשתו היפה והשברירית של פורטונטו מתחזקים והוא נהיה אורח של קבע בביתם. הסיפור מעלה שאלות שחומקות שוב ושוב מעיני גרסיה למרות "כישרונו": מה טיב היחסים בין פורטונטו לאשתו מריה לואיזה? מיהו פורטונטו באמת? האם גרסיה מכיר כלל את עצמו? "המניע הנסתר" עוסק במבנה הכפול של האישיות, בדיכוטומיה בין פנים לחוץ, במראית העין, בנקודת המבט. וכמו בכל סיפור טוב של משאדו, כל הקטגוריות מתערערות. קרלוס פואנטס מתאר את יצירתו של משאדו די אסיס כ"נס" ספרותי באמריקה הלטינית של המאה התשע-עשרה. ואולם, יצירתו הענפה והמגוונת של המספר הברזילאי היא עדיין, במידה רבה, נס נסתר.

קראו עוד

גַרסִיָה עמד מביט סביבו ונוקש באצבעותיו; פוֹרטוּנָטוֹ ישב בכיסא הנדנדה ובהה בתקרה; מריה לואיזה השלימה מלאכת תפירה ליד החלון. זה חמש דקות לא פצה איש מהם את פיו. לפני כן שוחחו על מזג האוויר, שהיה יפה, על קטומבי, ששם התגוררו בני הזוג פורטונטו, ועל מרפאה שעוד ידובר בה. כיוון ששלוש הדמויות שלפנינו אינן עוד בין החיים, יפה השעה לגולל את סיפורן בלא כחל וסרק.

הם שוחחו גם על עוד דבר מה, פרט לשלושה שהוזכרו, דבר כה מכוער וחמור, עד כי עבר להם החשק לדון במזג האוויר, בשכונה ובמרפאה. כל השיחה באותו עניין היתה מתוחה. אפילו עכשיו דומה כי אצבעותיה של מריה לואיזה עדיין רועדות, ואילו על פניו של גרסיה נסוכה הבעה חמורה שאינה אופיינית לו. למען האמת, כזה הוא טיבה של ההתרחשות, שכדי להבהירה יש לחזור אל הנסיבות שהולידו את המצב.

גרסיה הוסמך לרפואה שנה קודם לכן, ב-1861. ב-1860, בעודו סטודנט בבית הספר לרפואה, פגש את פורטונטו לראשונה בכניסה לבית החולים; הוא נכנס בדיוק כשהאחר יצא. אומנם דמותו הותירה בו רושם, ואף על פי כן היה שוכח אותו מן הסתם אלמלא פגש בו בשנית כעבור ימים אחדים. הוא גר אז ברחוב דום מנואל. אחת מצורות הבידור המעטות שהרשה לעצמו היתה הביקור בתאטרון סאו זַ'נוּאַריו, שנמצא בקרבת מקום, בין הרחוב שלו לחוף הים; פעם או פעמיים בחודש נהג לבקר שם, ומעולם לא מצא יותר מארבעים איש. רק האמיצים ביותר העזו לשים פעמיהם לאותה פינה נידחת של העיר. ערב אחד, לאחר שתפס את מקומו, הופיע פורטונטו והתיישב על ידו.

המחזה היה דרמה מופרזת מלאה דקירות רצופה חרפות ונקיפות מצפון; אבל פורטונטו הקשיב בעניין יוצא דופן. בסצנות הכאובות, אף התעצמה תשומת ליבו, עיניו נדדו בלהיטות מדמות לדמות, עד כדי כך שהסטודנט החל לחשוד שהמחזה מעלה בשכנו זכרונות אישיים. אחרי הדרמה, הציגו פארסה; אבל פורטונטו לא חיכה שתתחיל ויצא; גרסיה יצא בעקבותיו. פורטונטו הלך בסמטת קוֹטוֹבֵלו ואחר כך פנה לרחוב סָאוּ ז'וֹזֵה, עד כיכר קָריוֹקָה. הוא הלך לאט, בראש מורכן, ומדי פעם בפעם עצר וחבט במקלו באיזה כלב ישן; הכלב התחיל ליילל, והוא המשיך בדרכו. בכיכר קריוקה עלה על כרכרה והמשיך לאורך רחבת קוֹנסְטיטוּסָאוּ. גרסיה חזר לביתו בלי שנודע לו יותר מזה.

חלפו שבועות מספר. ערב אחד ישב בביתו, השעה היתה תשע, והנה שמע קולות מחדר המדרגות; הוא ירד מעליית הגג שבה התגורר אל הקומה הראשונה, שם חי אחד מעובדי הנשקייה. כמה אנשים העלו את האיש במדרגות שותת דם. משרתו השחור ניגש לפתוח את הדלת; האיש גנח, הקולות נשמעו בערבוביה, האור היה קלוש. משהשכיבו את הפצוע במיטתו אמר גרסיה שצריך לקרוא לרופא.

"הנה בא רופא," ענה מישהו.

גרסיה הסתכל בו: זה היה האיש שראה בבית החולים ובתאטרון. הוא שיער שמדובר בקרוב משפחה או חבר של הפצוע; אבל ביטל את השערתו כששמע אותו שואל את הפצוע אם יש לו משפחה או אדם קרוב כלשהו. השחור ענה לו שלא, והאיש תפס פיקוד, ביקש מכל הזרים להתפזר, שילם לאנשים שסחבו את הפצוע וחילק הוראות ראשונות. כשנודע לו שגרסיה הוא שכן וסטודנט לרפואה ביקש ממנו שיישאר ויעזור לרופא. מיד אחר כך סיפר לו מה קרה.

"זאת היתה כנופייה של לוחמי קפוארה. אני באתי מרובע מוּרָה, מביקור אצל בן דוד שלי, ופתאום שמעתי רעש גדול מאוד ואחר כך ראיתי התקהלות. הם פגעו כנראה גם בעובר אורח שנכנס לאחת הסמטאות ההן; אבל אני ראיתי רק את האדון הזה, שחצה את הרחוב ואז התנפל עליו אחד מכנופיית הקפוארה ודקר אותו בסכין. האדון לא נפל מיד; הוא אמר לי איפה הוא גר, וכיוון שזה היה במרחק שני צעדים, החלטתי שמוטב להביא אותו לכאן."

"הכרת אותו מקודם?" שאל גרסיה.

"לא, לא ראיתי אותו מעולם. מי הוא?"

"איש טוב, עובד הנשקייה. שמו גוּבֵאָה."

"לא הכרתי אותו."

בתוך זמן קצר הגיעו רופא ושוטר; הפצוע טופל ונרשמו עדויות. האלמוני הצהיר ששמו פורטונטו גוֹמֶש דָה סילבֵיירָה, בעל הון, רווק, תושב קטומבי. מצבו של הפצוע הוכרז קשה. במהלך הטיפול בסיועו של הסטודנט טרח פורטונטו כמשרת, החזיק את הקערה, את הנר, את התחבושות, וכל זה בלי להפריע, כשהוא מביט בקרירות בפצוע שגנח בקול. לבסוף דיבר ביחידות עם הרופא, ליווה אותו למדרגות וחזר באוזניו של השוטר על נכונותו לסייע בחקירות המשטרה. השניים יצאו, הוא והסטודנט נשארו בחדר.

גרסיה היה בהלם. הוא הביט בו וראה אותו מתיישב לו בנחת, פושט את רגליו, מכניס את ידיו לכיסי מכנסיו ונועץ עיניים בפצוע. עיניו היו בהירות, צבען כגון העופרת, והן נעו באיטיות ומבען היה נוקשה, יבש וקר. פניו היו כחושות וחיוורות; רצועה צרה של זקן נמתחה מרקה לרקה תחת סנטרו, זקן קצר, אדמוני ודליל. הוא היה כבן ארבעים. מדי פעם בפעם פנה אל הסטודנט ושאל אותו שאלה כלשהי על אודות הפצוע; אבל מיד חזר ונעץ בו את מבטו, בעוד הצעיר עונה על שאלתו. הסטודנט חש בעת ובעונה אחת סלידה וסקרנות; נבצר ממנו להתכחש לכך שהוא עד לגילוי נדיר של מסירות, ואם אכן היה הדבר חסר פניות כפי שנראה לכאורה, נאלץ להשלים עם היותו של לב האדם באר עמוקה מחקר.

Psst, you might also like:
המכתב

פורטונטו הלך מקץ קרוב לשעה; בימים הבאים חזר לבקר, אבל ההחלמה היתה מהירה ובטרם נשלמה, נעלם בלי לומר לפצוע שנהנה מעזרתו היכן הוא גר. הסטודנט הוא שנתן לו את שמו ואת כתובתו.

"אלך להודות לו על הטובה שעשה לי ברגע שאעמוד על הרגליים," אמר הפצוע המחלים.

כעבור שישה ימים שם פעמיו לקטומבי. פורטונטו קיבל את פניו באי רצון, שמע את דברי התודה בקוצר רוח, השיב לו בשאט נפש ולבסוף התעסק באבנט חלוקו. גובאה ישב מולו ושתק, יישר את כובעו ומדי פעם בפעם נשא את עיניו ולא ידע מה עוד לומר. כעבור עשר דקות, ביקש רשות ללכת והלך.

"היזהר מלוחמי הקפוארה!" אמר לו בעל הבית וצחק.

המסכן יצא משם נכלם ומושפל והתקשה לעכל את הבוז; הוא התאמץ לשכוח, להבין או לסלוח כדי לנצור בלבו את זכר הטובה שגמל עמו, אך כל מאמציו היו לשווא. הטינה, אורחת חדשה וכובשת, קנתה לה שביתה בליבו וסילקה את הכרת הטובה, וכך טיפס אותו רגש אומלל ועלה אל הראש והשתכן בו כמו רעיון מובן מאליו. הנה כי כן האדם שהיטיב עמו הוא שזרע בליבו את כפיות הטובה.

כל זה הדהים את גרסיה. עלם זה ניחן מטבעו ביכולת לפענח בני אדם, לעמוד על תכונותיהם אחת לאחת, אהב לעסוק בניתוח אופיים והיה סבור שהתברך בכשרון שלא היה נעלה ממנו בעיניו לחדור אל הרבדים העמוקים של הנפש ולגעת בסוד שבבסיס האורגניזם. אכול סקרנות, גמר אומר ללכת לראות את האיש מקטומבי, אלא שנתן דעתו על כך שלא קיבל הזמנה רשמית לבוא אל ביתו. נדרשה לו לכל הפחות אמתלה כלשהי, אלא שלא מצא דבר.

כעבור זמן מה, כשכבר השלים את חוק לימודיו והתגורר ברחוב מָטָקָבָלוֹס, סמוך לרחוב קונדה, פגש את פורטונטו במקרה בכרכרה ציבורית, ואחר כך נתקל בו עוד מספר פעמים עד שלבסוף נוצרה ביניהם קירבה. יום אחד הזמין אותו פורטונטו לבקר אצלו בקטומבי, בקרבת מקום.

"אתה יודע שאני נשוי?"

"לא ידעתי."

"התחתנתי לפני ארבעה חודשים, אבל נדמה שעברו רק ארבעה ימים. בוא לסעוד אתנו ביום ראשון."

"ביום ראשון?"

"אל תמציא תרוצים; אני לא מוכן לשמוע שום תרוץ. בוא ביום ראשון."

ביום ראשון גרסיה בא. פורטונטו סיפק לו סעודה נאה, סיגרים טובים ושיחה נעימה בחברת אשתו, שהתגלתה כאישה מעניינת. דמותו לא השתנתה; עיניו היו אותם עיגולי בדיל, נוקשים וקרים; גם יתר תכונותיו לא היו מצודדות יותר מקודם. גינוני האדיבות שגילה אומנם לא חיפו על אופיו הנוקשה, אולם בכל זאת היה בהם משום פיצוי מסוים, וזה  היה לא מעט. מריה לואיזה דווקא ניחנה בקסם כפול: הן אופי טוב הן נימוסים נאים. היא היתה גבוהה ודקה ועיניה היו רכות וכנועות; היא היתה בת עשרים וחמש ונראתה בת תשע-עשרה לכל היותר. בביקורו השני, הבחין גרסיה שבני הזוג מנוגדים באופיים במידה כלשהי ושאין ביניהם כמעט כל זיקה נפשית; ביחס של האישה לבעלה היה משהו שחרג מרגש של כבוד וגבל בצייתנות, בפחד. יום אחד היו שלושתם יחד וגרסיה שאל את מריה לואיזה אם ידוע לה באילו נסיבות הכיר את בעלה.

"לא," ענתה הצעירה.

"הרשי לי לספר לך על מעשה יפה."

"זה לא שווה את הסיפור," קטע אותו פורטונטו.

"את זה נשאיר לגברת להחליט," התעקש הרופא.

הוא סיפר לה על המקרה שקרה ברחוב דום מנואל. הצעירה הקשיבה בפליאה. מבלי משים הושיטה את ידה ואחזה במפרק ידו של בעלה, צוחקת ואסירת תודה, כאילו זה עתה נגלה לפניה ליבו. פורטונטו משך בכתפיו, אבל לא נשאר אדיש לדברים. לבסוף סיפר בעצמו על ביקורו של הפצוע בביתו, על כל פרטי דמותו, מחוותיו, מילותיו המאופקות, שתיקותיו. בקיצור, סיפור מופלג. אגב סיפורו זה צחק צחוק גדול, ולא היה זה צחוק דו פרצופי. הדו-פרצופיות חמקמקה ועקומה; צחוקו היה עליז וכן.

"איש מוזר!" חשב גרסיה.

מריה לואיזה סבלה מפח נפש בשל לעגנותו של בעלה; אבל הרופא השיב לה את שביעות רצונה כשחזר והזכיר את מסירותו של פורטונטו ואת סגולותיו הנדירות כמטפל; הוא אח כל כך טוב, סיכם, שאם יום אחד אקים מרפאה, אזמין אותו לעבוד אתי.

"ברצינות?" שאל פורטונטו.

"ברצינות מה?"

"נקים מרפאה?"

"בכלל לא; אני מתלוצץ."

"דווקא אפשר לעשות משהו; ובשביל אדון שמפתח קליניקה, נראה לי שזה יוכל להיות מצוין. יש לי בית שבדיוק עומד להתפנות, והוא מתאים."

באותו יום דחה גרסיה את ההצעה, וכך גם למחרת; אבל הרעיון התקבע במוחו של פורטונטו, ולא היה אפשר עוד לדחותו. למען האמת, זו היתה הזדמנות טובה בשבילו ועסק טוב לשניהם. מקץ כמה ימים ניאות לבסוף, למורת רוחה של מריה לואיזה. בהיותה ברייה שברירית ובעלת עצבים רופפים, עצם הרעיון שבעלה יבוא במגע עם מחלות אנושיות גרם לה סבל, אך היא לא העזה להתנגד לו והרכינה ראש. התוכנית נרקמה ויצאה אל הפועל במהרה. יש לציין שפורטונטו לא החשיב שום דבר אחר, לא אז ולא אחר כך. משנפתחה המרפאה, הוא עצמו היה המנהל והאחראי על הצוות, פיקח על הכול ודאג לכול, לקניות ולאוכל, לתרופות ולחשבונות.

Psst, you might also like:
האור הגדול

אז הבין גרסיה שמסירותו של פורטונטו לפצוע מרחוב דום מנואל לא היתה מקרית אלא נטועה באופיו של האיש. הרופא נוכח לדעת שהוא מביא תועלת יותר מכל שאר העובדים. דבר לא הרתיע אותו, שום מחלה לא הקשתה עליו ולא עוררה בו סלידה, ותמיד היה נכון לכול בכל עת, ביום ובלילה. כולם התפעלו ממנו ודיברו בשבחו. פורטונטו למד, נכח בניתוחים ורק הוא טיפל בחומרי החיטוי.

"אני מאמין מאוד בחומרי חיטוי," נהג לומר.

העניין המשותף הידק את הידידות ביניהם. גרסיה היה לאורח קבוע בביתו של פורטונטו, סעד שם כמעט בכל ערב וצפה בדמותה ובחייה של מריה לואיזה, שבדידותה הנפשית ניכרה לעין. הבדידות, כמדומה, רק העצימה את קיסמה. גרסיה החל לחוש שדבר מה טורד את מנוחתו כל אימת שנכנסה לחדר, שדיברה, שעבדה בשתיקה ליד החלון או שניגנה בפסנתר נעימות נוגות. אט-אט חלחלה האהבה אל ליבו. כשנתן דעתו על כך, ניסה לסלק אותה, לבל תיפגע בידידותו עם פורטונטו; אך לשווא, בקושי הצליח לבלום את ביטויה. מריה לואיזה הבחינה בשני הדברים, הן בחיבתו הן בשתיקתו, אבל לא אמרה דבר.

בראשית אוקטובר אירע מקרה שהבהיר לרופא ביתר שאת את מצבה של האישה הצעירה. פורטונטו החל להתמסר ללימוד אנטומיה ופיזיולוגיה, וניצל את שעות הפנאי שלו לביתורם ולהרעלתם של חתולים וכלבים. יללותיהם של בעלי החיים הפריעו לחולים; לכן העתיק את המעבדה אל ביתו ואשתו חלשת העצבים נאלצה לסבול את היללות. אלא שיום אחד לא יכלה לשאת זאת עוד, פנתה אל הרופא וביקשה ממנו, כטובה אישית, שישכנע את בעלה לחדול מן הניסויים הללו.

"אבל גבירתי, הלוא את בעצמך…"

מריה לואיזה קטעה אותו בחיוך: "מטבע הדברים הוא יחשוב אותי לתינוקת. אני מבקשת שאדוני ידבר אתו  בתור רופא, ויאמר לו שהדבר מזיק לי; והאמן לי – הוא מזיק…"

עד מהרה הצליח גרסיה להביא את רעו לחדול ממחקריו אלה. אם התמיד בהם במקום אחר, לא ידע על כך איש, אף כי ייתכן הדבר. מריה לואיזה הודתה לרופא, הן בשמה והן בשם בעלי החיים, שאת סבלם לא יכלה לשאת. מדי פעם בפעם השתעלה; גרסיה שאל אותה אם אינה חשה בטוב, והיא השיבה בשלילה.

"הרשי לי למדוד לך דופק."

 "אין לי כלום."

היא לא הרשתה לו למדוד את דופקהּ ויצאה מהחדר. גרסיה היה מודאג; הוא חשש, אדרבה, שמא לקתה במשהו וצריך לבדוק אותה ולהודיע לבעלה לאלתר.

כעבור יומיים – בדיוק ביום שבו אנו צופים בהם עכשיו – בא לשם גרסיה לסעודת הערב. בכניסה אמרו לו שפורטונטו נמצא בחדר העבודה ולשם הלך; ברגע שהגיע לפתח, יצאה מריה לואיזה בסערת נפש.

"מה קרה?" שאל אותה.

"העכבר! העכבר!" קראה הצעירה בקול חנוק והסתלקה משם.

גרסיה נזכר שאמש שמע את פורטונטו מתלונן על עכבר שנגס במסמך חשוב כלשהו; אולם לא ציפה כלל למה שנגלה כעת לעיניו. פורטונטו ישב ליד השולחן שניצב באמצע חדר העבודה ועליו צלוחית של אלכוהול. הנוזל בער. בשמאלו החזיק חוט בין אצבע ואגודל ובקצהו תלוי עכבר, קשור בזנבו. בימינו אחז מספריים. ברגע היכנסו של גרסיה חתך פורטונטו אחת מרגליו; אחר כך הוריד את האומלל עד ללהבה, מיהר והוציאו לבל ימות, והתכונן לנהוג כך ברגלו השלישית, שכן את הראשונה כבר חתך קודם לכן. גרסיה זועזע וקפא על מקומו.

"הרוג אותו מיד!" אמר לו.

"תיכף."

ובחיוך מיוחד במינו, השתקפות של נפש מדושנת עונג, מבע המעיד על הנאה אינטימית שמקורה בתחושות עילאיות, חתך פורטונטו את רגלו השלישית של העכבר וחזר בפעם השלישית וטבל אותו בלהבה. המסכן התפתל, צורח, שותת דם, חרוך, ועדיין לא נפח את נשמתו. גרסיה הסב את עיניו, אחר כך הסתכל שוב; ואז הושיט יד כדי להפסיק את ההתעללות, אך ללא הועיל, שכן אותו אדם שטני הטיל עליו מורא, וכל זאת כשמפניו קורנת אותה שאננות. רק רגל אחת טרם נחתכה; פורטונטו גזר אותה באטיות רבה, עוקב במבטו אחר תנועת המספריים; הרגל נשרה ועוד זמן מה הוסיף ללטוש את עיניו ביצור הגווע. כשהוריד אותו בפעם הרביעית אל הלהבה נחפז בתנועתו אף יותר כדי לשמר במידת האפשר כל שארית חיים.

גרסיה, שעמד מנגד, הצליח להשתלט על התיעוב שעורר בו המחזה ולהתבונן בפניו של האיש. לא זעם, לא שנאה; רק הנאה כבירה, שלווה ועמוקה, כשם שעשוי לחוות אדם אחר למשמע סונטה יפה או למראה פסל מופלא, דבר מה דומה לחוויה אסתטית טהורה. היה לו הרושם, ולא בכדי, שפורטונטו שכח את קיומו; ואם כן , שאינו מעמיד פנים אלא כך הוא באמת. הלהבה דעכה והלכה, ואפשר שנותרה בעכבר עוד צל צילה של רוח חיים; פורטונטו ניצל זאת כדי לחתוך את חרטומו ולהכניס את בשרו לאש בפעם האחרונה. לבסוף הטיל את הפגר לצלוחית והדף ממנו והלאה את כל הבליל הזה של בשר חרוך ודם.

Psst, you might also like:
בית אבות לגיבורי מלחמה, ורשה

כשקם הבחין ברופא ונבהל לרגע. אחר כך הביע את כעסו על החיה שכרסמה את המסמך שלו; אולם הפגנת הזעם היתה מזויפת בעליל.

"הוא מעניש בלי כעס," חשב הרופא, "מתוך צורך לחוש הנאה שרק סבלו של אחר יכול להעניק לו: זה סודו של האיש הזה."

פורטונטו הפליג בחשיבותו של אותו מסמך, בגודל האבדה שסבל, אומנם רק איבוד זמן, אבל זמנו הלוא יקר כל כך בימים אלה. גרסיה רק הקשיב, בלי לומר דבר, ולא האמין לו. הוא העלה בזכרונו את מעשיו של פורטונטו, קלים כחמורים,  ולכולם מצא הסבר אחד. זה היה אותו עיוות של נימי הרגש, דילטנטיות יחידה במינה, קליגולה בזעיר אנפין.

כשחזרה מריה לואיזה כעבור שעה קלה לחדר העבודה ניגש אליה בעלה בצחוק, אחז בידיה ואמר לה בנועם: "רכרוכית שכמוך!"

אחר כך פנה לרופא: "היא כמעט התעלפה, היית מאמין?"

מריה לואיזה התגוננה בפחד, אמרה שעצביה רופפים ושהיא אישה; אחר כך התיישבה ליד החלון עם חוטי הצמר והמחטים שלה, אצבעותיה עדיין רועדות, בדיוק כפי שראינו אותה בראשית סיפורנו. ודאי תזכרו שאחרי ששוחחו על דברים אחרים השתתקו שלושתם, הבעל ישב ובהה בתקרה, הרופא נקש באצבעותיו. כעבור שעה קלה ישבו לאכול; אולם הסעודה לא היתה עליזה. מריה לואיזה התכנסה בעצמה והשתעלה; הרופא תהה בליבו אם אין נשקפת לה סכנה מן השהייה במחיצתו של אדם שכזה. זו היתה רק השערה בעלמא; אלא שאהבתו הפכה את האפשרות לוודאות; הוא חרד לשלומה וגמר אומר לפקוח עליהם עין.

היא השתעלה עוד ועוד, ולא חלף זמן רב והמחלה חשפה את פניה. היתה זו השחפת, אותה זקנה מרשעת שאינה יודעת שובע ומוצצת את החיים עד תום ואינה מותירה אלא שק של עצמות. הבשורה היכתה בפורטונטו כרעם ביום בהיר; הוא אהב את אשתו, בדרכו שלו, היה רגיל אליה ולא אבה לאבד אותה. הוא לא חסך במאמצים, ברופאים, בתרופות, בשינויי אקלים, בכל המשאבים בכל משככי הכאבים. אלא שהכול היה לשווא. המחלה היתה אנושה.

בימים האחרונים, נוכח סבלותיה הנוראים של הצעירה, דיכא אופיו של הבעל כל רגש אחר. הוא לא מש מצדה, עקב במבטו הקהה והקר אחר התפוררותם האטית והכואבת של החיים, גמע טיפה אחר טיפה את ייסוריה של הברייה היפה. כעת היתה כחושה, שקופה, קודחת, גופה מושחת בשיניו של המוות. אנוכיותו הקיצונית, רעבונו לתחושת עזות, לא הניחו לו להחמיץ אף לא רגע של גסיסתה, ועם זאת לא עלו לו ולו בדמעה אחת, לא בפומבי ולא בד' אמות. רק כשיצאה נשמתה, הכה בו ההלם. וכשהתאושש הבין ששוב הוא לבד.

בלילה, כשקרובת משפחה של מריה לואיזה שסעדה אותה בשכבה על ערש דווי הלכה לנוח, נותרו פורטונטו וגרסיה בחדר עם הגווייה, שניהם שקועים במחשבות; אולם הבעל היה עייף והרופא הפציר בו שילך לנוח קצת.

"לך לנוח, נסה לישון שעה-שעתיים; אחר כך אני אלך."

פורטונטו יצא, שכב על הספה בחדר הסמוך ומיד נרדם. מקץ עשרים דקות התעורר, ניסה להירדם שוב, נמנם קצת ולבסוף קם וחזר לחדר. הוא הלך על קצות אצבעותיו כדי לא להעיר את קרובת המשפחה, שישנה בקרבת מקום. בהגיעו אל פתח החדר, הוכה בתדהמה.

גרסיה ניגש אל הגווייה, הסיר מעליה את הכיסוי והתבונן רגעים אחדים בתוויה המתים. ואז, כאילו העלה המוות את הכול למדרגה רוחנית, רכן עליה ונשק למצחה. בדיוק ברגע הזה הגיע פורטונטו אל הפתח והוכה בתדהמה; היה ברור שאין זו נשיקה של ידידות, ולא מן הנמנע שזו אחריתה של פרשת ניאוף. הוא לא קינא, זאת לדעת; כך ברא אותו הטבע, שלא יהיו בו קנאה או צרות עין. לעומת זאת, לא חסרה לו יוהרה ולכן גם הנטייה לנטור טינה. הוא הביט במחזה בתדהמה ונשך את שפתיו.

בינתיים רכן גרסיה על הגווייה כדי לנשק אותה שוב; אלא שאז לא עמד לו עוד כוחו. הוא פרץ בבכי, עיניו לא יכלו לעצור את הדמעות, והן ניגרו על פניו, דמעות של אהבה שתוקה, של ייאוש שאין לו תקנה. פורטונטו הוסיף לעמוד בפתח, מתענג בנחת על סערת הכאב הזאת, שנמשכה שעה ארוכה, ארוכה מאוד, ארוכה ומשובבת לב.

עריכת התרגום: משה רון

 

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This