search
בקריאה כעת: המציאות והתיעוד | חסן בלסים
search

חסן בלסים | מקור:ערבית

המציאות והתיעוד

תרגום : ברוריה הורביץ

הקדמה מאת

הסופר העיראקי חסן בלסים הוא פליט. הוא מצא מקלט בפינלנד לפני כעשור לאחר שהיה עליו להימלט ממולדתו משום שסרט שצילם באזור הכורדי לא נשא חן בעיני המשטר. פליט עיראקי הוא גם המספר בסיפור המובא כאן. ברגע שבו חרב עולמו הלכה למעשה, אולי ברגע הכאוטי ביותר שאפשר לדמיין בו אדם, ניצב הפליט בשערי החוק, ועליו לקשור שוב את עובדות המציאות יחד – כדי לזכות במקלט עליו לספר סיפור לפקיד ההגירה בשערי המערב. בלסים בוחר ברגע שבו החיים והמוות ביד הסיפור, וברגע הזה מפליג המספר על כוחה העז של הספרות – שבה המציאות והדמיון "מתמזגים זה בזה עד שכל ניסיון להבדיל ביניהם הוא ניסיון עקר". בסיפור שמספר הפליט מתעורר לחיים כל מה שיכול להתרומם ברוח האנושית – הדמיון וההומור, האימה והחרדה, התקווה והגעגוע, האמונה והתבונה, האלימות. המרחק המתעתע בין האמנות לבין ההיסטוריה דורש כאן את מקומו, ומזכיר כי שניהם בסופו של דבר פרי יצירתם של בני אדם המנסים לשלוט בגורלם, ולא של חוק.  

קראו עוד

 לכל פליט במרכז לקליטת פליטים יש שני סיפורים, הסיפור האמיתי והסיפור המתועד. הסיפורים המתועדים הם הסיפורים שהפליטים החדשים מספרים כדי לקבל את הזכות למקלט הומניטרי. הסיפורים האלה מועלים על הכתב במחלקת ההגירה ונשמרים בתיקים האישיים שלהם. הסיפורים האמיתיים נותרים נעולים בלבבות הפליטים, כדי שיוכלו להתרפק עליהם בחשאי. אין זה אומר שאפשר  להבחין בין שני הסיפורים בקלות. הם מתמזגים זה בזה עד שכל ניסיון להבדיל ביניהם הוא ניסיון עקר.

לפני יומיים הגיע פליט עיראקי חדש לעיר מאלמו שבדרום שבדיה. גבר רזה בשלהי שנות השלושים לחייו. הוא הובא אל מרכז הקליטה ועבר כמה בדיקות רפואיות. אחר כך נתנו לו חדר, מיטה, מגבת, סדין, סבון, כף, מזלג, סכין, וסיר בישול. היום האיש יושב מול פקיד ההגירה ומספר את סיפורו במהירות מדהימה, פקיד ההגירה מבקש ממנו להאט את דיבורו במידת האפשר.

הם סיפרו לי שהם מכרו אותי לקבוצה אחרת והיו במצב רוח מרומם. כל הלילה הם שתו ויסקי וצחקו, ואפילו הזמינו אותי לשתות איתם, אבל אני סירבתי והסברתי להם שאני אדם דתי. הם קנו לי בגדים חדשים, ובאותו לילה בישלו לי תרנגולת וכיבדו אותי בפירות ובממתקים. כפי הנראה שילמו להם עבורי מחיר טוב, ומפקד הקבוצה אפילו הזיל דמעה כשנפרד ממני, וחיבק אותי כמו אח.

 "אתה איש טוב מאוד. אני מאחל לך כל טוב והצלחה בחיים," אמר האיש שתום העין.

אני חושב שהייתי עם הקבוצה הראשונה רק שלושה חודשים. הם חטפו אותי, באותו לילה קר וארור. זה קרה בתחילת חורף 2006. קיבלנו הוראות לנסוע לחידקל. זאת היתה הפעם הראשונה שקיבלנו הוראות ישירות ממנהל חדר המיון בבית החולים. ליד גדת הנהר עמדו שוטרים סביב שש גופות שהראשים שלהן נערפו והוכנסו לשק קמח ריק שהונח לצדן. השוטרים שיערו שהגופות היו של אנשי דת. הגענו באיחור בגלל הגשמים העזים. השוטרים העמיסו את הגופות על האמבולנס שבו נהג עמיתי אבּו סאלים, ואלו אני סחבתי לאמבולנס שלי את שק הראשים. הרחובות היו ריקים מאדם, ואת דממת הלילה המעיקה של בגדד הפרו קולות ירי רחוקים וקול טרטור של מסוק אמריקני שחג מעל השטח הירוק. נסענו דרך רחוב אבּו נואס לכיוון רחוב אל-ראשיד, ונהגנו לאט יותר בגלל הגשמים. נזכרתי במילותיו של מנהל חדר המיון בבית החולים: "כשאתה מוביל פצוע או חולה שעומד למות, מהירות האמבולנס מעידה על מידת האחריות והאנושיות שלך. אבל אם אתה מוביל באמבולנס ראשים כרותים, אין צורך לנסוע מהר יותר מעגלת מתים רתומה לפרדות ביער חשוך בימי הביניים."

מנהל חדר המיון בבית החולים חשב את עצמו לפילוסוף ואמן ולדבריו "נולד בארץ הלא נכונה". עם זאת הוא רחש כבוד לעבודתו וראה בה חובה מקודשת – ניהול מחלקת האמבולנסים של חדר המיון היה בעיניו ניהול הקו המפריד בין החיים והמוות. קראנו לו "הפרופסור", ועמיתי האחרים תעבו אותו וכינו אותו "המשוגע". אני יודע למה הם שנאו אותו, הדברים הסתומים והתוקפניים שאמר שיוו לו דימוי של אדם בעייתי בעיני אחרים. אבל אני רחשתי לו הרבה כבוד ואהבה בשל הדברים היפים והמעניינים שהיה אומר. פעם אמר לי: "הדם שנשפך והאמונות הטפלות הם יסוד העולם. האדם איננו היצור היחיד שהורג בשביל לחם, אהבה או שלטון. גם החיות ביער עושות זאת בדרכים שונות. אבל האדם הוא היחיד שהורג בגלל אמונה". לא פעם סיים את דבריו במשפט דרמטי והיה מצביע בידו אל השמיים: "שאלת האנושות ניתנת לפיתרון רק באמצעות אימה תמידית". עמיתי אבּו סאלים חשב שאולי לפרופסור יש קשרים עם קבוצות טרור בגלל ההתבטאויות האלימות שלו, אבל אני הגנתי על האיש בחירוף נפש; האחרים לא הבינו שהוא פילוסוף שמסרב לספר בדיחות אוויליות כל היום כמו נהגי האמבולנסים השוטים. שמרתי בזיכרוני כל משפט וכל מילה שאמר. הערצתי אותו והייתי שבוי בקסמו.

אחזור אל הלילה הארור ההוא. כשפניתי בעיקול הדרך לכיוון גשר אל-שוהדא שמתי לב לפתע שהאמבולנס שאבו סאלים נהג בו נעלם. אחר כך ראיתי במראה הצדדית מכונית משטרה נוסעת אחרי במהירות. עצרתי בצד באמצע הגשר, ומכונית המשטרה עצרה אף היא. ארבעה צעירים רעולי פנים ולבושים במדי הכוחות המיוחדים של המשטרה יצאו ממנה וצעדו לעברי. מפקד הקבוצה כיוון לראשי אקדח והורה לי לצאת מהאמבולנס, בעוד חבריו פורקים את שק הראשים.

"נחטפתי והם הולכים לערוף לי את הראש." זה היה הדבר הראשון שעלה בדעתי כשהם כבלו אותי באזיקים ודחסו אותי לתוך תא המטען של מכונית המשטרה. נדרשו לי עשר דקות נוספות להבין מה מצפה לי. אמרתי שלוש פעמים את פסוק הכיסא בחשכת התא. הרגשתי שהעור שלי מתחיל להתבקע, ומשום מה חשבתי באותם רגעי חשיכה על משקל הגוף שלי שהיה שבעים קילוגרם בערך. חששותיי גברו בכל פעם שהמכונית האטה או פנתה בעיקול הדרך, וכששבה לנסוע במהירות אחז בי רגש סתום של רגיעה מהולה בדאגה. אולי נזכרתי ברגעים האלה בדברי הפרופסור על אודות הקשר בין מהירות וגסיסה, שלא הבנתי בדיוק את כוונתם: "מי שגוסס ביער מפחד יותר ממי שגוסס בתוך אמבולנס שנוסע במהירות, כי הראשון מרגיש שהוא נשאר לבד, ואילו השני מדמה בנפשו שיש מי שערב לו. זוהי מן הסתם אשליית הבריחה במהופך". זכור לי גם שאמר בחיוך: "אני מקווה לגסוס בתוך ספינת חלל שטסה במהירות האור".

Psst, you might also like:
האוסמה האחרון

דימיתי לראות מולי את כל הגופות האלמוניות והמעוותות שהובלתי באמבולנס מאז נפילת בגדד. אחר כך ראיתי בחשיכה שאפפה אותי את הפרופסור נושא את ראשי הכרות מערימת זבל בעוד חבריי מספרים בדיחה גסה על אהבתי אליו. אני חושב שמכונית המשטרה לא עברה דרך ארוכה לפני שנעצרה, בכל אופן, אני בטוח שהיא לא יצאה מהעיר. בעודי מנסה להיזכר בפרק הרחמן שבקוראן, הוציאו אותי החוטפים שלי מתא המטען והובילו אותי לבית שעלה ממנו ריח דגים צלויים. שמעתי קול בכי של תינוק. הם הסירו את הכיסוי מעיניי, ומצאתי את עצמי בחדר קר וריק מרהיטים. שלושה גברים אחוזי טירוף התנפלו עלי במכות נמרצות, עד שירדה עלי שוב חשיכה.

היה נדמה לי ששמעתי קריאת תרנגול. עצמתי את עיניי, אבל לא הצלחתי להירדם. הרגשתי כאב חד באוזני השמאלית. בקושי רב התהפכתי על הגב וזחלתי לכיוון החלון שנסתם בלבנים לא מזמן. הרגשתי צמא עז. לא התקשיתי לנחש שאני נמצא באחד מבתי השכונות הישנות של בגדד, לפי סגנון הבנייה של החדר, במיוחד דלת העץ הישנה.

לאמיתו של דבר אני לא יודע אלו פרטים בדיוק בסיפור שלי חשוב לכם לדעת כדי שאקבל את הזכות למקלט בארצכם. קשה לי מאוד לתאר את ימי האימה האלה, אבל יש כמה דברים שחשוב לי לספר לכם. הרגשתי שאלוהים והפרופסור לא יעזבו אותי במצוקתי. אלוהים נכח בלבי בעוצמה, השיב את נפשי ועודד אותי להתאזר בסבלנות, ואילו הפרופסור העסיק את מוחי והסיח את דעתי מבדידות השבי, ובכך הוא היה לנחמה. כל אותם חודשים קשים הרהרתי בסיפור על החבר שלו, המהנדס דאוד. למה התכוון כשאמר שבעולם כל הדברים מקושרים זה לזה, ומה מקום כוחו של האל ורצונו בדברים מעין אלה? ישבנו ושתינו תה ליד הכניסה לבית החולים, והפרופסור סיפר לי: "כשחבר שלי דאוד נהג במכונית המשפחתית ברחובות בגדד, משורר עיראקי כתב בלונדון מאמר חוצב להבות בשבח ההתנגדות. לפניו על השולחן היה מונח בקבוק ויסקי שעזר לו להקשיח את לבו. ומפני שכל הדברים בעולם מקושרים זה לזה ברגשות, במילים, בסיוטים ובעורקים נסתרים נוספים, מתוך המאמר של המשורר יצאו שלושה רעולי פנים, עצרו את המכונית המשפחתית ורצחו את דאוד, את אשתו, את בנו הפעוט ואת אביו. אוּם דאוד חיכתה להם בבית. היא לא ידעה מי הם המשורר העיראקי ולא מי הם רעולי הפנים. אוּם דאוד ידעה לבשל דגים, וחיכתה להם בבית ארוחת דגים מעשה ידיה. המשורר העיראקי נרדם שיכור על הספה בלונדון, ובה בעת התקררו הדגים של אוּם דאוד, והשמש שקעה בבגדד.

דלת העץ נפתחה, ואל החדר נכנס בחור גבוה וחיוור שנשא את ארוחת הבוקר. הוא חייך אלי והניח את האוכל לפני. חככתי בדעתי מה אני יכול לומר ולעשות, ולבסוף השלכתי את עצמי לרגליו והתחננתי בבכי: "אני אבא לשלושה ילדים, אדם דתי וירא שמיים. אין לי שום קשר לפוליטיקה ולא לאמונה דתית זו או אחרת. בשם אלוהים, אני בסך הכול נהג אמבולנס…  עוד מלפני הפלישה, ומאז הפלישה… אני נשבע באללה ובנביאו הנכבד." הבחור הצעיר הניח את אצבעו על שפתיו ויצא במהירות מהחדר. הרגשתי שסופי קרב. שתיתי את כוס התה וקמתי להתפלל, אולי האל ימחל לי על חטאיי. בכריעה השנייה הרגשתי שכבה של קרח מכסה את גופי. עמדתי לפלוט מפי זעקת חרדה, אבל באותו רגע פתח הבחור הצעיר את הדלת ונכנס פנימה, בידו מנורה קטנה מחוברת למעמד. איתו נכנס נער שאחז בידו קלשניקוב. הנער נעמד לצדי, כיוון את הנשק לראשי וכך עמד מבלי לזוז ממקומו. אל החדר נכנס אדם נוסף, גבר שמן כבן ארבעים, ובלי להתייחס אלי תלה על הקיר שלט מבד שחור שעליו היה כתוב פסוק מהקוראן הקורא למוסלמים לצאת לג'יהאד. אחריו נכנסו גבר נוסף רעול פנים שנשא מצלמת וידיאו ומחשב קטן, ובעקבותיו נער שנשא עמו שולחן עץ. רעול הפנים ליטף את הנער, הודה לו וצבט את אפו, אחר כך הניח את המחשב על השולחן והציב את המצלמה שלו מול השלט השחור. הבחור הרזה ניסה להדליק את המנורה שלוש פעמים עד שהצליח, ואחר כך הסתלק.

"אבּו ג'יהד, אבּו ג'יהאד," צעק האיש השמן.

"רק רגע, יא עיני, אבּו ארכּאן," נשמע קולו של הבחור מחוץ לחדר.

הבחור חזר אל החדר, והפעם הביא עמו את שק הראשים שנלקח מהאמבולנס. כולם מיהרו לסתום את אפם בגלל הסירחון שנדף מהשק. האיש השמן ביקש ממני לשבת מול השלט השחור. קפאתי במקומי כמשותק, אבל הוא אחז בצווארון החולצה שלי וגרר אותי בכוח. באותו רגע נכנס איש נוסף, גדול ושתום עין, שהחזיק בידו מדי צבא וציווה על האיש השמן לעזוב אותי לנפשי. הוא התיישב לידי, הניח את ידו סביב הכתף שלי כאילו היה חבר וביקש ממני להירגע. הוא אמר לי שהם לא יהרגו אותי אם אשתף פעולה ואהיה טוב לב. לא הבנתי בדיוק למה הוא התכוון במילים "טוב לב". הוא המשיך והסביר לי שכל העניין יימשך רק כמה דקות, ואחר כך שלף מכיסו פיסת נייר וביקש ממני שאקרא את הכתוב בה. בינתיים הוציא האיש השמן מהשק את הראשים המרקיבים וסידר אותם בשורה לפני. על פיסת הנייר היה כתוב שאני קצין בצבא העיראקי, שהראשים האלה הם של קצינים אחרים, ושאני ועמיתיי הקצינים פשטנו על בתים, אנסנו נשים ועינינו אזרחים חפים מפשע. עוד נכתב שאת הפקודות להרוג קיבלנו מקצין בכיר בצבא האמריקני, ושהובטח לנו תגמול כספי נכבד. שתום העין ביקש ממני ללבוש את המדים, והצלם הורה לכל הנוכחים לעמוד מאחורי המצלמה. הוא ניגש אלי ויישר לי את ראש כפי שעושה הסַפָּר, אחר כך יישר את שורת הראשים, חזר לעמוד מאחורי המצלמה וצעק: "בבקשה".

Psst, you might also like:
הבור

קולו של הצלם נשמע לי מוכר. אולי הוא דמה לקולו של שחקן מפורסם, או לקולו של הפרופסור כשהתאמץ יותר מדי לדבר ברכות. לאחר צילום הווידיאו נשארתי לבד בחדר ולא ראיתי יותר את חברי הקבוצה, חוץ מהבחור הצעיר שהביא לי אוכל ולא הניח לי לשאול אותו שאלות. בכל פעם שנכנס אל החדר סיפר לי בדיחה חדשה על פוליטיקאים ואנשי דת. בקשתי היחידה היתה שירשו לי להתקשר לאשתי. חסכתי קצת כסף מזומן לעת צרה, וכמאמר הפתגם: "החבא את המטבע הלבן ליום השחור" החבאתי אותו במקום שאפילו השד בעצמו לא היה חושב עליו. אבל שום דבר לא עזר. הם סירבו בכל תוקף להיענות לבקשתי, ומפקד הקבוצה שתום העין אמר לי שהכול תלוי בהצלחה של קלטת הווידיאו. להפתעת כולם זה קרה תוך זמן קצר, שכן ערוץ אל-ג'זירה שידר את הקלטת. הם הרשו לי לצפות, וקפצו במקומם מרוב שמחה. האיש השמן נישק אותי על ראשי ואמר לי שאני שחקן גדול. מי שעורר את זעמי היה מגיש החדשות בערוץ אל-ג'זירה שאמר לצופים כי הערוץ וידא דרך מקורותיו המהימנים שכל העובדות שמוצגות בקלטת נכונות, ושמשרד ההגנה הודה שהקצינים נעלמו. לאחר הצלחת הקלטת השתפר יחסם אלי לאין ערוך. הם דאגו לי לאוכל ולמזרן לישון עליו והרשו לי להתקלח, והרעיפו עלי טוב עד אותו לילה שבו מכרו אותי אחר כבוד לקבוצה השנייה. שלושה רעולי פנים מהקבוצה ההיא נכנסו אל החדר, ולאחר ששתום העין נפרד ממני בחום, התנפלו עלי חברי הקבוצה החדשה, הכו אותי, כבלו אותי באזיקים, סתמו את פי ודחסו אותי לתוך תא המטען של מכונית והיא יצאה לדרך במהירות מטורפת.

מכוניתה של הקבוצה השנייה עברה דרך ארוכה הפעם, ושיערתי שהגענו עד פאתי בגדד. הם הוציאו אותי בכפר נידח שכלבים משוטטים נבחו בו מכל עבר. הם כלאו אותי ברפת, ושני שומרים שמרו עלי לסירוגין יומם וליל. חברי הקבוצה הזאת היו שונים לגמרי מחברי הקבוצה הראשונה. הם הרעיבו אותי והשפילו אותי, ולא הבנתי מדוע. פניהם היו מכוסות כל הזמן, הם לא דיברו אתי כלל ותקשרו זה עם זה בתנועות ידיים. למעשה בכל החודש שהייתי ברפת לא נשמע בכפר שום קול אנושי, וכל מה ששמעתי היה נביחות של כלבים. שעות השיממון עברו בעצלתיים, וקיוויתי שמשהו יקרה, כל דבר שאינו מאסר העולם הזה ברפת עם שלוש פרות. השתדלתי שלא לחשוב על האנשים האלה ולאיזה עדה או מפלגה הם שייכים ולא ביכיתי עוד את מר גורלי. הרגשתי שאני חי את מה שקורה לי בזמן כלשהו, ושפרק הזמן הזה לא יימשך זמן רב. אבל תחושת הזמן הזאת גרמה לי לנרפות ולסחרחורת. לא עלה עוד בדעתי לנסות לברוח או לשאול אותם מה הם רוצים ממני. הרגשתי שמוטלת עלי משימה כלשהי, חובה שנכפה עלי לבצע אותה עד צאת נשמתי. אולי איזה כוח נסתר פעל כתף אל כתף עם כוח אנושי כדי לשחק משחק סודי שמטרותיו נשגבות מבינתו של אדם פשוט כמוני. "לכל אדם יש מחויבות פואטית ומחויבות אנושית," אמר הפרופסור. אם זה אכן נכון, כיצד אוכל להבחין, ובקלות, בין המחויבות האנושית והמחויבות הפואטית? אני מבין, למשל, שהדאגה לאשתי ולילדיי היא מחויבות אנושית, והסירוב לשנוא הוא מחויבות פואטית. אבל מדוע היה הפרופסור אומר שאנחנו מבלבלים בין שתי המחויבויות ושאיננו מכירים במניע השטני שמכוון שתיהן? הרי המחויבויות השטניות האלה מצביעות על היכולת להתייצב בפני אדם שדוחף את אנושיותו אל סף התהום. הרעיון הזה נשגב מבינתו של אדם פשוט כמוני, שסיים בקושי רב את לימודיו התיכוניים, כך לפחות אני חושב.

לדברים שאני מספר לכם אין כל קשר לבקשת המקלט שלי. אתכם מעניינת האימה. אילו הפרופסור היה כאן, היה בוודאי אומר שהאימה טמונה בחידות הפשוטות ביותר שנוצצות בכוכב קר בשמי העיר הזאת. ובכן, באחד הלילות לאחר חצות נכנסו רעולי הפנים לרפת. אחד מהם פרשֹ בפינת הרפת שטיח מפואר, וחברו תלה שלט שחור שעליו היה כתוב: "הג'מאעה של הג'יהאד האסלאמי, סניף עיראק". לאחר מכן נכנס הצלם עם המצלמה שלו, ונדמה היה לי שהוא אותו צלם של הקבוצה הראשונה. הוא דמה לו בכול, אפילו בתנועות ידיו. ההבדל היחיד היה שהוא תיקשר, כמו האחרים, בתנועות ידיים בלבד. הם ביקשו ממני ללבוש דשדאשה לבנה ולשבת לפני השלט השחור. לאחר מכן נתנו לי דף נייר והורו לי לקרוא בקול את מה שכתוב בו – שאני משתייך לצבא המהדי, שאני רוצח מפורסם, שערפתי מאות ראשים של מוסלמים סונים, ושאנחנו מקבלים סיוע מאיראן. לפני שסיימתי לקרוא אחת הפרות געתה בקול, והצלם ביקש ממני לקרוא שנית את הכתוב. אחד האנשים הוציא את שלוש הפרות כדי שנוכל לסיים את צילום סצנת הרפת.

Psst, you might also like:
מלאך ושמו גבריאל

אחר כך הבנתי שכל אלה שקנו אותי העבירו אותי דרך אותו גשר עצמו. אני לא יודע למה. קבוצה אחת העבירה אותי דרך גשר אל-שוהדא לכיוון אל-כּרח' שבמערב בגדד, והקבוצה השנייה החזירה אותי דרך אותו גשר עצמו לאל-רסאפה שבמזרחהּ. אם אמשיך ככה, הסיפור שלי לעולם לא יסתיים, ואני חושש שתגידו את מה שאמרו עליו אחרים. נראה לי שעדיף לספר לכם אותו בקצרה כדי שלא תאשימו אותי בבדיות. ובכן, מכרו אותי לקבוצה שלישית. המכונית חצתה במהירות את גשר אל-שוהדא פעם נוספת. העבירו אותי לבית יוקרתי, והפעם הכלא שלי היה חדר שינה מצויד במיטה מרווחת ויפה, כמו המיטות שגיבורי הסרטים עושים בהן סקס. הפחד שלי נמוג. התחלתי להבין את רעיון המשימה הסודית שלשמה בחרו בי, וביצעתי אותה כדי שלא לאבד את הראש. עם זאת עלה בדעתי להעמיד בניסיון את תגובתם בכמה עניינים. לאחר צילום קלטת וידיאו נוספת, שבה דיברתי על השתייכותי לקבוצות אסלאמיות סוניות ועל עיסוקי בפיצוץ מסגדים ושווקים ציבוריים של השיעים, דרשתי מהם מעט מזומנים תמורת צילום הקלטת. בתגובה הם הכו אותי מכות נמרצות שלא אשכח לעולם.

במשך שנה וחצי מאז החל מסע החטיפה שלי הועברתי ממקום מסתור אחד למשנהו. צילמו אותי בקלטות וידיאו שבהן דיברתי על השתייכותי לכורדים הבוגדים, לנוצרים הכופרים, לטרוריסטים של סעודיה, למוח'אבּראת של הבּעת' בסוריה ולמשמרות המהפכה של איראן. בסרטים האלה רצחתי, אנסתי, שרפתי, פוצצתי וביצעתי פשעים שלא יעלו על הדעת. כל קלטות הווידיאו האלה שודרו בערוצי טלוויזיה ברחבי העולם, ומומחים, עיתונאים ופוליטיקאים ישבו ודנו במה שאמרתי ועשיתי. המזל הרע היחיד שנתקלנו בו היה עם צילום הקלטת שבה הופעתי בתור חייל ספרדי ואחד מאנשי המֻקַאוַּמַה כוון סכין לראשי ודרש מהכוחות הספרדיים לסגת מעיראק. כל תחנות הטלוויזיה סירבו לשדר את הקלטת, משום שהכוחות הספרדיים עזבו את הארץ שנה לפני כן. עמדתי לשלם מחיר יקר על הטעות הזאת, כי הקבוצה רצתה לשחוט אותי בנקמה על מה שקרה. מי שהציל אותי היה הצלם. הוא העלה בפניהם עוד רעיון מבריק, שהיה גם התפקיד האחרון שלי בקלטות הווידאו: הלבישו אותי במדים של לוחם אפגני, קיצצו לי את הזקן ושמו לי טורבן שחור על הראש. מאחורי עמדו חמישה אנשים. הם הביאו שישה גברים שזעקו והתחננו לאללה, לנביאו ולבני ביתו לעזרה. הם שחטו את הגברים לפני כמו כבשים בעודי מכריז שאני המנהיג החדש של ארגון אל-קאעדה בארץ שני הנהרות ומאיים על כולם בלי יוצא מהכלל.

בשעת לילה מאוחרת הביא לי הצלם את בגדיי הישנים והוביל אותי אל האמבולנס שחנה ליד השער. עמיתיו הביאו את השק עם ששת הראשים והשליכו אותו לאמבולנס. באותם רגעים עקבתי אחר תנועותיו של צלם הווידיאו והייתי משוכנע שהוא הצלם של כל הקבוצות, ואולי אף המוח הזדוני מאחורי המשחק הנורא הזה. נכנסתי לאמבולנס ואחזתי בהגה בידיים רועדות. "אתה מכיר את הדרך. תיסע דרך גשר אל-שוהדא לבית החולים," הורה לי הצלם מאחורי הכיסוי שעל פניו.

אני מבקש מקלט בארצכם בגלל כולם. כולם רוצחים וחורשי מזימות – אשתי, ילדיי, שכניי, עמיתיי, אללה, נביאו, הממשלה, העיתונים, ואפילו הפרופסור שחשבתי אותו למלאך, ועכשיו יש לי חשד שהוא בעצם הצלם של הקבוצות הטרוריסטיות, ודבריו הסתומים לא היו אלא הוכחה שהוא נוכל וחלאת אדם. כולם אמרו לי שלא נעדרתי שנה וחצי, ושבבוקר חזרתי מהעבודה באותו לילה גשום. בבוקר ההוא אמר לי הפרופסור: "העולם אינו אלא סיפור היפותטי עקוב מדם, ואנחנו כולנו רוצחים וגיבורים." ששת הראשים האלה אינם יכולים להיות הוכחה למה שסיפרתי כפי שאינם הוכחה לכך שבערב לא תרד החשיכה.

שלושה ימים לאחר שתועד הסיפור במחלקת ההגירה אושפז המספר בבית חולים לחולי נפש. לפני שהספיק הרופא לשאול אותו כמה שאלות על זיכרונות ילדותו תמצת נהג האמבולנס את הסיפור האמיתי שלו, והפעם בשלוש מילים שנאמרו בתחינה ובהכנעה:

"אני רוצה לישון".

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: המציאות והתיעוד! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%9e%d7%a6%d7%99%d7%90%d7%95%d7%aa-%d7%95%d7%94%d7%aa%d7%99%d7%a2%d7%95%d7%93/