search
בקריאה כעת: המתאגרף הפולני | אדוארדו חלפון
search

אדוארדו חלפון | מקור:ספרדית

המתאגרף הפולני

תרגום : ליה נירגד

69752, זה מספר הטלפון שלו, והוא מקועקע שם, על יד שמאל שלו, כדי שלא ישכח אותו. זה מה שאמר לי סבא שלי. וזה מה שהאמנתי בתור ילד. בשנות השבעים מספרי הטלפון בארצנו היו בני חמש ספרות.

אני קראתי לו אוֹיְיצֵה, כי הוא קרא לי אוֹיְיצֵה, שזה איזו שטות סנטימנטלית ביידיש. אהבתי את המבטא הפולני שלו. אהבתי לטבול בכוסית הוויסקי שלו את הזרת שלי (הפרט הגופני היחידי שירשתי ממנו: צמד הזרתות שהולכות ומתעקלות מיום ליום). אהבתי לבקש ממנו שיצייר לי ציורים, למרות שלמעשה ידע לצייר רק ציור אחד, במהירות מסחררת, זהה תמיד, של כובע מעוקם ומעוות. אהבתי את צבע הסלק של הרוטב (חְרֵיין ביידיש) שיצק על קציצת הדג הלבנה שלו (גפילטע פיש ביידיש). אהבתי ללוות אותו בטיולים שלו בשכונה, השכונה שבה התרסק באחד הערבים, באמצע מגרש נטוש ענק, מטוס מלא פרות. אבל מעל לכול אהבתי את המספר ההוא. את המספר שלו.

אבל לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי את הבדיחה הטלפונית שלו, ואת החשיבות הפסיכולוגית של הבדיחה הזאת, ובסופו של דבר, למרות שאף אחד לא הודה בזה, את המקור ההיסטורי של המספר. בימים ההם, כשטיילנו יחד או כשישב לצייר לי סדרת כובעים, התבוננתי בחמש הספרות האלה והמצאתי, בחדווה משונה, את הסצנה החשאית שבה זכה בהן. סבי שוכב על גבו במיטת בית חולים, ומעליו יושב בפישוק קצין גרמני ענק (לבוש בגדי עור שחורים) צועק ספרה אחר ספרה אל אחות גרמנייה חיוורת (גם היא לבושה עור שחור), והיא מתחילה למסור לו, אחד אחד, את הברזלים המלובנים. או סבא שלי יושב על שרפרף עץ מול חצי גורן של גרמנים בחלוקים לבנים וכפפות לבנות, ופנסים לבנים קשורים סביב ראשיהם כמו אצל כּוֹרים, ואז לפתע אחד הגרמנים מגמגם איזה מספר ונכנס ליצן על חד-אופן וכל האורות הלבנים מאירים אותו בלבן והוא כותב – בטוש גדול שהדיו הירוקה שלו לא נמחקת לעולם – את המספר הזה על היד של סבא שלי, וכל המדענים הגרמנים מוחאים כפיים. או לחילופין סבא שלי עומד מול קופת קולנוע, מכניס את יד שמאל לפתח העגול בשמשה שדרכו מעבירים את השטרות, ואז, מהצד השני של האשנב, גרמנייה שמנה ושעירה מתחילה לסדר את חמש הספרות בחותמת עם תאריך מתחלף, מאלה שמשתמשים בהן בבנקים (אותן חותמות שהיו לאבי על שולחן העבודה שלו, שאהבתי כל כך לשחק בהן) ואחר כך, כאילו זה תאריך חשוב ביותר, היא מטביעה אותו בתנופה, לעד, על ידו של סבי.

כך השתעשעתי במספר שלו, בסתר, מהופנט על ידי חמש הספרות הירוקות והמסתוריות האלה שהיו מקועקעות אצלו, כך היה נדמה לי, באיזה מקום בנפש, ולא סתם על היד.

ירוקות ומסתוריות עד לאחרונה.

בשעת אחרי צהריים ישבנו על ספת העור הישנה שלו בצבע חמאה, ושתיתי לי ויסקי עם סבא שלי.

שמתי לב שהירוק כבר לא ירוק אלא אפור מדולל וחיוור, שהזכיר לי משהו שנרקב. ה-7 כמעט התמזג בחמש. את ה-6 וה-9 אי אפשר היה לזהות, הם הפכו לשני גושים נפוחים, מעוותים, מטושטשים. ה-2 נפרד בכמה מילימטרים מכל הספרות האחרות, כאילו הוא מנסה לברוח. הבטתי בפנים של סבי ופתאום קלטתי שבמשחק הילדות ההוא, בכל אחת מפנטזיות הילדות ההן, דמיינתי אותו כבר זקן, כבר סבא. כאילו נולד סבא או כאילו הזדקן לעד ברגע שקיבל את המספר הזה שבחנתי כעת בקפדנות כזאת.

זה קרה באושוויץ.

בהתחלה לא הייתי בטוח ששמעתי. הרמתי את המבט. הוא כיסה את המספר בידו הימנית. גשם קל גרגר על הרעפים.

זה, אמר ושפשף ברכות את ידו. זה קרה באושוויץ, אמר. עם המתאגרף, אמר בלי להסתכל עלי ובלי שום רגש ובמבטא שלא היה שלו.

רציתי לשאול אותו מה הרגיש כשאמר סוף סוף, אחרי ששים שנות שתיקה כמעט, משהו אמיתי על המקור של המספר הזה. לשאול אותו למה הוא אומר את זה לי. לשאול אותו אם יש משהו משחרר בפליטת המילים שאגר כל השנים. לשאול אותו אם למילים שנאגרו במשך שנים יש את אותו הטעם כשהן מחליקות בחספוס על הלשון. אבל המשכתי לשתוק והקשבתי לגשם, בקוצר רוח, בחשש לא ברור, אולי מהאכזריות הנשגבת של הרגע; או אולי חשש שלא יגיד כלום מעבר לזה, או מכך שהסיפור האמיתי מאחורי חמש הספרות האלה יהיה סתמי יחסית לכל גרסאות הילדות שלי.

תמזוג לי עוד אצבע, אוֹייצֵה, אמר והושיט לי את הכוסית שלו.

מזגתי, בידיעה שאם סבתי תחזור פתאום מהקניות היא תנזוף בי. מאז שהתחילו אצלו בעיות הלב סבא שלי שתה חמישים מ"ל ויסקי בצהריים ועוד חמישים מ"ל עם ארוחת הערב. לא יותר. חוץ מאירועים מיוחדים, כמובן – מסיבה או חתונה או משחק כדורגל או הופעה טלוויזיונית של הזמרת איסָבֵּל פַּנְטוֹחָה. אבל חשבתי שהוא אוזר כוחות לסיפור שרצה לספר לי. אחר כך חשבתי שאחרי ששתה מעבר למידה, במצבו הגופני הנוכחי, מה שהוא רוצה לספר לי עלול לטלטל אותו, אולי יותר מדי. הוא שינה תנוחה על הספה הישנה ונהנה מהלגימה המתקתקה הראשונה ואני נזכרתי שפעם, בתור ילד, שמעתי אותו אומר לסבתא שלי שהיא כבר צריכה לקנות עוד רֶד לייבְּל, הוויסקי היחידי ששתה, אבל אני בדיוק גיליתי יותר משלושים בקבוקים במחסן. חדשים לגמרי. ואמרתי לו. וסבא שלי ענה לי בחיוך מלא מסתורין ובחוכמה רוויה בכאב מסוג שלעולם לא אבין: למקרה שתהיה מלחמה, אויצה.

Psst, you might also like:
כבוד אחרון

הוא נראה מרוחק. המבט שלו היה אטום, קבוע בחלון הגדול שדרכו יכולנו לראות את מטחי הגשם שהסתירו כמעט את כל המדרון הירוק, העצום, של שכונת אֶלְחין. הוא לעס משהו, בלי הפסקה, איזה זרע או שטות כזאת או אחרת. ואז ראיתי שמכנסי הגברדין שלו לא מכופתרים והחנות שלו חצי פתוחה.

הייתי במחנה הריכוז זקסנהְאוזן. ליד ברלין. מנובמבר שלושים ותשע.

והוא ליקק את השפתיים, לא מעט, כאילו הדבר שאמר כרגע אכיל. הוא המשיך לכסות את המספר ביד ימין ולהחזיק ביד שמאל את כוסית הוויסקי הריקה. לקחתי את הבקבוק ושאלתי אותו אם הוא רוצה שאמזוג לו עוד קצת, אבל הוא לא ענה לי ואולי לא שמע.

בזקסנהְאוזן, ליד ברלין, המשיך, היו שני בלוקים של יהודים, הרבה בלוקים של גרמנים, אולי חמישים בלוקים של גרמנים, הרבה אסירים גרמנים, גנבים גרמנים ורוצחים גרמנים וגרמנים שהתחתנו עם נשים יהודיות. ראסֶנְשאנְדֵה, קראו להם בגרמנית. חרפת הגזע.

שוב השתתק והיה נדמה לי שהדיבור שלו נע כמו גלים מתונים. אולי משום שגם הזיכרון נע כמו מטוטלת. אולי משום שאפשר לסבול את הכאב רק במנות קטנות. רציתי לבקש ממנו שידבר איתי על לודז' ועל האחים שלו ועל ההורים שלו (היתה לו תמונה משפחתית, אחת ויחידה, שהשיג כעבור שנים רבות מאיזה דוד שהיגר לפני שפרצה המלחמה, והוא תלה אותה ליד המיטה שלו והיא לא עוררה אצלי שום רגש, כאילו הפנים החיוורות האלה לא שייכות לאנשים אמיתיים אלא לדמויות אפורות ואלמוניות שנתלשו מאיזה ספר היסטוריה); רציתי לבקש ממנו שידבר על כל מה שקרה לו לפני שלושים ותשע, לפני זקסנהְאוזן.

הגשם נרגע קצת ועננה לבנה וכבדה התחילה לטפס מתחתית המדרון.

אני הייתי השְטוּבֶנְדינְסְט של הבלוק שלנו. האחראי על הבלוק. שלוש-מאות גברים. מאתיים ושמונים גברים. שלוש-מאות ועשרה גברים. יום אחד יותר, יום אחד פחות. אתה מבין, אוייצה, ולא בשאלה, ואני חשבתי שהוא מוודא שאני שם, איתו, כדי שלא יישאר לבד עם המלים. הוא אמר, והביא איזה אוכל בלתי-נראה אל שפתיו: אני הייתי אחראי להשיג להם קפה בבקרים, ואחר כך, בערבים, את מרק תפוחי-האדמה ואת חתיכת הלחם. הוא אמר, ונופף באוויר בידו: אני הייתי אחראי על הניקיון: לטאטא, לנקות את הדרגשים. הוא אמר, והמשיך לנופף באוויר בידו: אני הייתי אחראי להוציא את הגופות של הגברים שהתעוררו מתים. הוא אמר, כאילו הוא מרים כוסית: אבל הייתי אחראי גם על קבלת היהודים החדשים שהגיעו לבלוק שלי, כשצעקו בגרמנית יוּדֶן אָיינְטְרֵפֶן, יודן איינטרפן, ואני יצאתי לקבל אותם, וגיליתי שכמעט כל היהודים שהגיעו לבלוק שלי החביאו אצלם משהו יקר ערך. שרשרת קטנה או שעון או טבעת או יהלום. משהו. שמור טוב. מוסתר טוב איפשהו. לפעמים הם אפילו בלעו אותו, ואז אחרי כמה ימים זה יצא כשהם חירבנו.

הוא הושיט לי את הכוסית שלו ואני מזגתי לו עוד קצת ויסקי.

זאת היתה הפעם הראשונה ששמעתי את סבא שלי אומר לחרבן, וברגע ההוא, בהקשר ההוא, המלה נראתה לי יפהפייה.

ניצלתי את השתיקה הקצרה. למה דווקא אתה, אוייצה? הוא כיווץ את הגבות ועצם קצת את העיניים והסתכל עלי כאילו אנחנו מדברים פתאום שפות שונות. למה מינו אותך להיות האחראי?

ובפנים הזקנות שלו, ביד הזקנה שלו שהפסיקה ללוות את המילים וכיסתה שוב עכשיו את המספר, הבנתי את כל ההשלכות של השאלה הזאת. הבנתי את השאלה שמוסווית בשאלה הזאת: מה היית צריך לעשות כדי שימנו אותך לאחראי? הבנתי את השאלה שלא שואלים אף פעם: מה היית צריך לעשות כדי לשרוד?

הוא חייך ומשך בכתפיים.

יום אחד, הלאגְרְלָייטֶר שלנו, המנהל שלנו, פשוט הודיע לי שאני אהיה האחראי, וזהו.

כאילו אפשר לומר את מה שאין לומר.

אבל הרבה לפני זה, המשיך אחרי עוד לגימה, בשלושים ותשע, כשרק הגעתי לזקסנהְאוזן ליד ברלין, הלאגרלייטר שלנו גילה אותי בוקר אחד מתחבא מתחת לדרגש. לא רציתי ללכת לעבוד, אתה מבין, וחשבתי שאוכל להתחבא כל היום מתחת לדרגש. אני לא יודע איך הלאגרלייטר מצא אותי מתחבא שם, הוא סחב אותי החוצה והתחיל להכות אותי כאן, בעצם הזנב, במוט עץ או אולי ברזל. אני לא יודע כמה פעמים. עד שאיבדתי את ההכרה. עשרה או שנים-עשר ימים שכבתי, לא יכולתי ללכת. מאותו רגע הלאגרלייטר שינה את היחס שלו אלי. הוא אמר לי בוקר טוב ולילה טוב. הוא אמר לי שמוצא חן בעיניו איך אני מקפיד על ניקיון הדרגש שלי. ויום אחד הוא אמר לי שאני אהיה השְטוּבֶּנְדינְסְט, האחראי על הניקיון בבלוק שלי. פשוט ככה.

והוא שקע בהרהורים, ראשו מתנועע מצד אל צד.

אני לא זוכר את השם שלו, וגם לא את הפנים שלו, אמר, לעס משהו כמה פעמים וירק אותו, וכאילו זה פוטר אותו, כאילו זה מספיק, הוסיף: היו לו ידיים יפות מאוד.

לא יתכן. סבא שלי הקפיד תמיד שהידיים שלו יהיו מטופחות. כל שבוע, כשישבו מול הטלוויזיה שקולה גבר והלך, היתה סבתא שלי קוצצת ומשייפת לו אותן, תולשת את העור מסביב בפינצטה קטנה, ואחר כך, בזמן שטיפלה ביד השנייה, היתה משרה אותן בגיגית קטנה מלאה בנוזל צמיג ושקוף עם ריח לכה. כשגמרה עם שתי הידיים היתה לוקחת קופסה כחולה של ניוואה ומורחת את המשחה הלבנה על האצבעות שלו, מעסה כל אצבע לאט, ברוֹך, עד שנספגה לגמרי בשתי הידיים וסבי החזיר למקומה את הטבעת עם האבן השחורה שענד על זרת ימין, כבר ששים שנה כמעט, לאות אבל.

Psst, you might also like:
סדקים | יבשה

כל היהודים נתנו לי בכניסה את הדברים האלה שהם הביאו בסתר לזקסנהְאוזן ליד ברלין. אתה מבין. כי אני הייתי האחראי. ואני קיבלתי מהם את הדברים האלה והייתי סוחר בהם, גם זה בסתר, עם הטבחים הפולנים, והשגתי ליהודים שהגיעו משהו יקר עוד יותר. הייתי מחליף שעון בעוד חתיכת לחם. שרשרת זהב בעוד קצת קפה. יהלום במצקת האחרונה של סיר המרק, המצקת הכי מבוקשת בסיר המרק, שתמיד שקעו בה שניים-שלושה תפוחי האדמה, היחידים בתבשיל.   

הרחש על הרעפים התחדש ואני התחלתי לחשוב על תפוחי-האדמה התפלים והמתפוררים האלה, שניים-שלושה תפוחי-אדמה, שבתוך עולם סגור בגדרות תיל היו יקרים הרבה יותר גם מהיהלום הכי נוצץ ומפואר.

יום אחד החלטתי לתת ללאגרלייטר מטבע זהב של עשרים דולר.

שלפתי את הסיגריות שלי והתחלתי לשחק באחת מהן. הייתי יכול לומר שלא הדלקתי אותה מרוב חמלה, מרוב יראת-הכבוד למטבע הזהב שמיד דמיינתי אותה שחורה וחלודה. אבל עדיף שלא אומר את זה.

החלטתי לתת ללאגרלייטר מטבע זהב של עשרים דולר. אולי האמנתי שכבר רכשתי את אמונו של הלאגרייטר ואולי רציתי לצאת בסדר עם הלאגרלייטר. יום אחד הגיע בקבוצת היהודים החדשה איזה אוקראיני, ונתן לי מטבע זהב של עשרים דולר שהחביא מתחת ללשון. ימים שלמים עם מטבע זהב של עשרים דולר מתחת ללשון, והאוקראיני נתן לי אותה, ואני חיכיתי שכולם ייצאו מהבלוק וילכו לעבוד בשדה ואז מצאתי את הלאגרלייטר ונתתי לו אותה. הלאגרלייטר לא אמר לי כלום. הוא רק הכניס אותה לכיס העליון של הז'קט שלו, והסתובב והלך. אחרי כמה ימים העירו אותי בחצות בבעיטה בבטן. דחפו אותי החוצה והלאגרייטר עמד שם במעיל שחור, עם הידיים מאחורי הגב, ואז התעשתי והבנתי למה ממשיכים להכות אותי ולבעוט בי. האדמה היתה מכוסה בשלג. אף אחד לא דיבר. הם זרקו אותי מאחורה במשאית וסגרו אותי שם ואני רעדתי ונמנמתי כל הדרך. כשהמשאית עצרה סוף-סוף כבר היה בוקר. דרך חריץ בעץ ראיתי את השלט הגדול מעל שער המתכת. אָרְבָּייט מאכְט פְרָיי, העבודה משחררת. שמעתי אנשים צוחקים. אבל צחוק ציני, אתה מבין, צחוק מלוכלך, כאילו הם לועגים לי עם השלט הטיפשי הזה. הם פתחו לי. אמרו לי לרדת. הכול היה מכוסה בשלג. ראיתי את קיר המוות השחור. אחר כך ראיתי את בלוק מספר אחת-עשרה באושוויץ. זה היה ב-42', וכולנו כבר שמענו על בלוק אחת-עשרה באושוויץ. ידענו שמי שהולך לבלוק אחת-עשרה באושוויץ כבר לא חוזר. השאירו אותי זרוק על רצפת הביתן בבלוק אחת-עשרה באושוויץ.

במחווה מיותרת אבל איכשהו נחוצה, הביא סבא שלי אל שפתיו את הכוסית שלו, שכבר היתה ריקה לגמרי.

הביתן היה חשוך. לח מאוד. התקרה היתה נמוכה, כמעט לא היה אור. וגם לא אוויר. רק לחות. המון אנשים צפופים. האנשים בוכים. ואנשים אחרים אומרים בלחש קדיש.

הדלקתי את הסיגריה שלי.

סבא שלי אהב לומר שאני באותו גיל כמו הרמזורים, כי הרמזור הראשון במדינה הותקן באיזה צומת במרכז בדיוק ביום שנולדתי. וגם כששאלתי את אמא שלי איך מגיעים התינוקות לבטן של הנשים רעדתי מול רמזור. כרעתי כמו צפרדע על המושב האחורי של וולוו ירוקה ענקית, שמשום-מה רעדה תמיד כשעמדה ברמזורים. לא גיליתי לה שאיזה חבר (אַסְבּוּן) לחש לנו בהפסקה שאישה נכנסת להריון כשגבר נותן לה נשיקה בפה, ושחבר אחר (אַסְטוּרְיאס) נועז הרבה יותר, טען שהגבר והאישה צריכים להתפשט יחד ואחר כך להתרחץ יחד ואחר כך אפילו לישון ביחד באותה מיטה, בלי שיצטרכו לגעת. נעמדתי בחלק המופלא הזה שבין המושב האחורי ושני המושבים הקדמיים, וחיכיתי לתשובה. הוולוו רועדת מול רמזור אדום בשדרת ויסְטָה אֶרְמוֹסָה, השמיים כחולים לגמרי, ריח טבק ומסטיק אָניס, המבט השחור החנפני של איזה כפרי בסנדלים שניגש לבקש מאיתנו נדבה, השתיקה הנבוכה של אמא שלי כשניסתה למצוא מילים, את המילים הבאות: אז ככה. כשאישה רוצה תינוק, היא הולכת לרופא והוא נותן לה כדור תכלת אם היא רוצה ילדון או כדור ורוד אם היא רוצה ילדונת. ואז האישה לוקחת את הכדור הזה וזהו, היא בהריון. הרמזור התחלף לירוק. הוולוו הפסיקה לרעוד ואני, שעדיין עמדתי ונאחזתי במה שמצאתי כדי לא לעוף, תיארתי לעצמי את עצמי תקוע בצנצנת זכוכית קטנה, מעורבל לגמרי בין המון ילדונים בתכלת וילדות בוורוד, השם שלי חרוט (כמו המלה בָּאייר באספירין שלקחת לפעמים, שהיה לו כזה טעם של גבס), שותק, לא זז, מחכה עד שתבוא איזה גברת למרפאה של הרופא (היא נראתה לי רחבה ומעוותת דרך הזכוכית, כמו במראות העקומות בקרקסים), ותבלע אותי עם קצת מים (וקלטתי, בתמימות של ילד, כמובן, את אכזריות הגורל. את המקריות האלימה שתגלגל אותי ליד הפתוחה של איזו גברת, סתם גברת, היד הגדולה והמיוזעת והאקראית הזאת שתוביל אותי אל פה גדול ומיוזע ואקראי באותה המידה), כדי שאוכל, סוף סוף, להתמקם בבטן זרה ואוכל להיוולד. מעולם לא הצלחתי להתנער מתחושת הבדידות והנטישה שהרגשתי אז, תקוע בצנצנת הזכוכית. לפעמים אני שוכח אותה, ואולי אני מחליט לשכוח אותה, ואולי אני מרגיע את עצמי, באיזה אופן מגוחך, שכבר שכחתי אותה לגמרי. עד שמשהו, לא משנה מה, הדבר הכי קטן, מחזיר אותי לשם, ואני תקוע שוב בצנצנת הזכוכית ההיא. למשל: המפגש המיני הראשון שלי, בגיל חמש-עשרה, עם זונה מבורדל בחמישה פֵּסוֹ ששמו אֶל פּוּאֵנְטֵה. למשל: טעות בחדר בסוף טיול בבלקאן. למשל: היד הקפואה של חבר מגמגם, שלחצתי בפעם האחרונה. למשל: התמונה הקלאוסטרופובית של ביתן חשוך ולח ודחוס ומבעבע לחישות, שבו היה סבי כלוא לפני ששים שנה, בבלוק אחת-עשרה באושוויץ.

Psst, you might also like:
שיעור התעמלות

אנשים בכו ואנשים אמרו קדיש.

קירבתי אלי את המאפרה. כבר הייתי קצת מסוחרר, אבל בכל זאת מזגתי לנו מה שנשאר מהוויסקי.  

מה עוד נותר לאדם כשהוא יודע שלמחרת יירו בו, אה? שום דבר. או שהוא מתחיל לבכות או שהוא מתחיל לומר קדיש. לא ידעתי את הקדיש. אבל בערב ההוא, לראשונה בחיי, גם אני אמרתי קדיש. אמרתי קדיש במחשבה על הורי ואמרתי קדיש במחשבה שלמחרת יוציאו אותי להורג על הברכיים מול קיר המוות של אושוויץ. השנה כבר היתה ארבעים-ושתיים וכולנו שמענו על קיר המוות השחור של אושוויץ, ואני בעצמי ראיתי את הקיר השחור הזה של אושוויץ כשירדתי מהמשאית וידעתי יפה מאוד ששם מוציאים להורג. גְנָאדֶנְסשוּס, ירייה אחת בעורף. אבל קיר המוות של אושוויץ לא נראה לי גדול כל כך כמו שחשבתי. והוא גם לא נראה לי שחור כל כך. הוא היה שחור עם כתמים לבנים קטנים. מלא כתמים לבנים קטנים, אמר סבא שלי והקיש באצבע שלו על קלידי אוויר ואני, שעישנתי, דמיינתי שמיים זרועי כוכבים. הוא אמר: שפריצים לבנים. הוא אמר: אולי מהכדורים שעברו בעורף של כל כך הרבה אנשים.

היה חשוך מאוד בביתן, המשיך במהירות, כאילו פחד ללכת לאיבוד בחושך הזה. ואיזה גבר שישב לידי התחיל לדבר איתי בפולנית. אני לא יודע למה הוא התחיל לדבר איתי פולנית. אולי שמע אותי אומר קדיש וזיהה את המבטא שלי. הוא היה יהודי מלודז'. שנינו היינו יהודים מלודז', אבל אני מרחוב זֵ'רוֹמְסְקְייֵגו, ליד שוד זֵ'לוֹני רינֶק, והוא מהצד השני,ליד פארק פּוֹנְיאטוֹבְסְקי. הוא היה מתאגרף מלודז'. מתאגרף פולני. ודיברנו פולנית כל הלילה. יותר נכון הוא דיבר איתי פולנית כל הלילה. הוא אמר לי בפולנית שהוא שם כבר הרבה זמן, בבלוק אחת-עשרה, ושהגרמנים נותנים לו לחיות כי הם אוהבים לראות אותו מתאגרף. הוא אמר לי בפולנית שלמחרת יעשו לי משפט ואמר לי בפולנית איזה דברים להגיד במשפט ואיזה דברים לא להגיד במשפט. וזה מה שקרה. למחרת הוציאו אותי מהביתן שני גרמנים, הם לקחו אותי לבחור יהודי שעשה לי את המספר הזה על היד ואחר כך השאירו אותי במשרד שבו עשו לי את המשפט, בפני איזה גברת צעירה, ואני שרדתי כי אמרתי לגברת הצעירה כל מה שהמתאגרף הפולני אמר לי לומר ולא אמרתי לגברת הצעירה כל מה שהמתאגרף הפולני אמר לי לא לומר. תבין. השתמשתי במילים שלו והמילים שלו הצילו אותי, ואני מעולם לא הכרתי את השם של המתאגרף הפולני וגם לא ראיתי את הפנים שלו. אולי הוציאו אותו להורג מול קיר המוות.

מחצתי את הסיגריה שלי במאפרה והורדתי את הלגימה הקטנה האחרונה של הוויסקי. רציתי לשאול אותו על המספר או על הבחור היהודי שעשה לו אותו. אבל שאלתי אותו רק מה אמר לו המתאגרף הפולני. היה נדמה שהוא לא מבין את השאלה שלי, אז חזרתי עליה, קצת יותר בחרדה, קצת יותר בקול רם. איזה דברים, אויצה, אמר לך המתאגרף לומר ולא לומר במשפט ההוא?

סבא שלי צחק, עדיין מבולבל, ונשען לאחור, ואני נזכרתי שהוא מסרב לדבר פולנית, שכבר ששים שנה הוא מסרב לומר אפילו מילה אחת בשפת אמו, שפת אמם של אלה שבגדו בו, כך אמר, בנובמבר שלושים ותשע.

מעולם לא נודע לי אם סבא שלי שכח את המילים שאמר לו המתאגרף הפולני, או שבחר לא לומר לי אותן, או שפשוט כבר לא היו חשובות, כי כבר מילאו את תפקידן כמילים ואז נעלמו לעד, יחד עם המתאגרף הפולני שאמר אותן באיזה לילה חשוך.

ושוב מצאתי את עצמי מביט במספר של סבא שלי, 69752, המספר שקועקע בבוקר אחד בחורף ארבעים-ושתיים בידי צעיר יהודי באושוויץ. ניסיתי לדמיין את פניו של המתאגרף הפולני, לדמיין את האגרופים שלו, לדמיין את הנתז הלבן שהשאיר הכדור אחרי שעבר בעורף שלו, לדמיין את המילים הפולניות שלו שהצליחו להציל את סבא שלי, אבל הצלחתי לדמיין רק טור אינסופי של אנשים, כולם ערומים, כולם חיוורים, כולם כחושים, כולם בוכים ואומרים קדיש בדומייה מוחלטת, מחכים כולם בתור שימספרו אותם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: המתאגרף הפולני! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%9e%d7%aa%d7%90%d7%92%d7%a8%d7%a3-%d7%94%d7%a4%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%99/