search
בקריאה כעת: המתופף של הצאר | ארנו שמידט
search

ארנו שמידט | מקור:גרמנית

המתופף של הצאר

תרגום : גדי גולדברג

הקדמה מאת נורה בוסום

כדאי שדבר אחד יהיה ברור: "אני עצמי לא חוויתי כלום". את זה, מכל מקום, טוען המספר בסיפורו של ארנו שמידט, "המתופף של הצאר", כבר במשפט הראשון. מדובר באדם כלשהו, אפשר כמעט לומר כל-אדם, רק נשכני מעט יותר בתצפיותיו ובשפתו; אדם שאוהב לצאת לטייל, אבל אינו מגיע עד לעולם הגדול – אם כי ייתכן שחווה אותו; שהרי "מה זה כבר ניו יורק? עיר גדולה היא עיר גדולה; הייתי מספיק פעמים בהנובר". ומהר מאוד מתברר: האיש הזה מעדיף להשאיר את החוויות לאחרים. הוא שמח לשמוע עליהן. בחברתו אנחנו נכנסים לפונדק של נהגי משאיות, קרוב לגבול, שבו שותים קולה מחוזקת בנס קפה, ובזמן שהקצף עולה על גדותיו משוחחים קצת בדלפק על האיחוד או מקשקשים על בעיות הגלובליזציה תוך זריקת מספרים פה ושם. כאן הפרובינציאלי ניצב נגד הכול, נגד עולם "ההגינות המפוקחת". האם ישנה נקודת מבט טובה יותר על הדברים? שמידט מדווח מהרפובליקה הגרמנית של אחרי המלחמה בכל מלאותה, כשהוא חריף, אפל, ופעם אחר פעם עוקצני ובעל הומור נהדר, וכמו כן, אין להכחיש, גס במידה. שפת הפונדקים הזו נקשרת בארכיאולוגיית שפה שיורדת לחקר כל הדברים. בדרך זו, רכש לעצמו שמידט מוניטין כאחד הסופרים הקשים של השפה הגרמנית, אם כי במידה רבה זו תוצאה של הפחד המוגזם שלנו מפני סימני פיסוק. אם נזרום עם השפה הזו, נשמע איך אנשים מתעוררים לחיים בדיבור. שפתו העדינה של שמידט דוחקת בנו להיות ישירים ובוטים. חריגוּתה הודפת כל ניסיון לנכס אותה ולהעניק לה מובנים שגויים.

קראו עוד

אני עצמי לא חוויתי כלום – מה שדרך אגב לא מפריע לי בכלל; אני לא טיפש מספיק לקנא באנשי מסעות, קראתי די והותר אצל זַיידְליץ ואצל בְּרֵם הגדול בשביל שאקנא. ומה זה כבר ניו יורק? עיר גדולה היא עיר גדולה; הייתי מספיק פעמים בהנובר; אני מכיר את זה כשאלף אנשי קופסת-אוכל נוהרים בבוקר מתוך תחנת הרכבת המרכזית עם התרמוסים שלהם ומתפרסים כמו מניפה אל העידן המוזהב. אחד הולך כאילו מזדנב אחריו כלב תחש. ערב רב של בריות בגוון לבני-בניין, חיצי-מטריות בידיהן האדומות כדם (או השחורות כמוות; עוד מעט יעלו ממכונות הכתיבה שלהן נקישות צלולות כטפיחת כנפי השְׂלָיו. כל מתעוררי-השעון-המעורר. וכבר מכחכח האוטו שלידי כחכוח של נזיפה; למרות שבאמת, אפילו מבחינת המראה החיצוני, אני כבר לא בגיל שאפשר היה לחשוד בי, שמראה של זוג בלוטות חלב יכול לבלבל עליי את דעתי!).

ובכן, את כל זה לא. אבל לעת ערב ולעת ליל אני אוהב ללכת לטייל – שימו לב ללמ״ד המכתשית החוזרת כמה פעמים במשפט הזה, גם אני שמתי לב לזה במבוכה רק עכשיו (אבל איני רוצה לדעת ״מדוע״; חדלתי להעריך ״ממצאים פסיכולוגיים״ אחרי ששאלתי פעם באופן לא רשמי על המשמעות של טיוליי הליליים הללו. חוות דעת אחת טענה בצורה ברורה וחותכת שיש לי אופי פחדני כשל צבוֹע עם נטייה לפשע; כמובן, רובנו כאלה. השנייה טענה שאני מופת של אומץ לב – אוי, אלוהים הטוב! על כל פנים, די מהר זה הספיק לי וגם נעשה לי יקר מדי. אחר כך הרהרתי בזה בעצמי זמן רב; הסיבה האמיתית היא מן הסתם שהראייה שלי גרועה כל כך, ושעות היום בהירות לי וחמות לי מדי.)

על כל פנים, תמיד אני מתהלך קודם כל במשך שעה עגולה – אני יודע, היה נכון יותר לכתוב ״מלאה״; אבל זה היה מתחרז עם ״שעה״, ואני לא אוהב שירה – אפשר לראות אז כל מיני דברים בלי להרגיש ״מציצן״, כלומר ״אשם״ או אפילו ״חוטא״: רובנו מעבירים את החיים במאמץ להתאים מחדש את אמות המידה שהטמענו בנעורינו.

העונה לא משנה בכלל – אני בהחלט יכול להתפעל מאתר בנייה חורפי, בחמש בבוקר; הפועלים מבעירים את שאריות הטפטים כדי להפשיר את משאבת המים הקפואה של הדירה השכנה הגמורה. זה יכול להיות מטאור של קיץ שמתווה את חוט הניילון שלו דרך קבוצת הכוכבים ג׳ירף ומתפוצץ מעל גרמניה המזרחית; (אני גר צמוד כל כך למעבר הגבול, ולכן, כאמצעי זהירות, אני מכיר בגרמניה המזרחית.) זה יכול להיות ערב של שלהי סתיו שבו אני נעצר ומאזין: מה היה הרעש שנשמע זה עתה? צרצר קרוב; או טרקטור מקילומטרים? (בנוגע לאביב לא עולה בדעתי כרגע שום דבר, ואני לא קפדן עד כדי כך שאכריח את עצמי לכתוב משהו; על כל פנים, הסתיו הוא העונה האהובה עליי.)

אחר כך אני עוד הולך בעיקרון לפאב של נהגי המשאיות; וזה יכול להימשך לפעמים שעות ארוכות; כי שם הרי יושבים רק אנשים ש"חוו משהו", או שעדיין מצויים בעצם החווייה, ולא סתם, אלא עמוק בפנים.

האווירה עצמה שווה את זה: ההיתוך האולטראופטי בין תאורה מלאכותית ישירה ובדלי צללים קטנים וקצוצים. משטחי השולחנות המוכתמים (מפות יש רק לשניים מהם, משמאל לכניסה, במקום שיושבים הלקוחות הנכבדים תחת עין פקוחה, בסלסול אצבעותיהם הדק הם אוחזים גביעי קריסטל, שלולאות-עניבה של קליפות-לימונים שוחות בהם: הוא ניחן באותה תִפלוּת מכובדת המוערכת במשרדי השירות הציבורי, ובמעין רצינות ריקה (אבל טיפש כל כך, שאפילו בגיהינום הוא לא היה מצליח למכור גלידה אילו נאלץ להיות עצמאי!); היא מאלה שתכף ומיד שותלות פרחים לפני האוהל שלהן באתרי קמפינג מניחות לידם איצטרובל.)

Psst, you might also like:
גילה

אלה שצריך לקחת ברצינות הם כמובן האחרים, גברים ונשים כאחד. הנהגים לרוב רחבי גוף, ופניהם אנרגטיות ומחופות בשר; כולם בעלי הכישרון להשתמש במקרה הצורך בחתיכונת קטנה של פסל מופשט בתור פותחן קופסאות; (אני לא מעריץ גדול של המודרניות; אולי כבר שמתם לב לזה). הנשים נקראות ברובן ״ליזכן״, עם מגן בתולים מתוח רק קצת, אבל יציב: החזה לפנים אינו צוק נישא, ומאחור לא נמצא הפורטה ניגרה.

את בת החמישים בעלת הכתפיים הרחבות שבה מדובר כבר ראיתי כאן, דרך אגב, לעתים קרובות; תמיד מבושמת-פונץ׳, כך שקולה לובש גוון בס צרוד גבוה להקסים. הרגע הכריזה באמצעותו: ״אבא שלי היה מתופף של הצאר: אצלי הכל טבעי!״ (היקש שבעיניי נראה נועז אמנם, אבל בעיני בן-הזוג שלה היום היה כנראה לגיטימי, כי הוא הנהן בלהט. את מקצועו זיהיתי מיד כשנסע משם לבדו כעבור זמן קצר: הוא יצא לטיול סוף שבוע ברכב קבורה. במשך דקה תמימה ציירתי את זה בנפשי. עד שהתחלתי לצחקק בעל כורחי.)

שני שכניי בצד השני הזמינו קודם כל ״קופסת סיגריות״, (אחד מהם גם ״צוקריית מנטה״); ואז עשו את הדבר הבא: כל אחד שם בכוס הריקה שלו שתי כפיות גדושות של נס קפה ואז מזג על זה קוקה קולה: זה העלה קצף כהוגן; סמיך וחום-צהוב; נראה שהכול נמס; הם לגמו ברעש וחייכו חיוך טכנואידי. (זה מן הסתם מקציף את הראש כמו שצריך! צריך לנסות פעם.) עם תמיסה כזאת בדם לא הייתה להם כמובן בעיה לנאץ, לגדף ולספר:

על ההוא שנותח בגרון, והרוסים גנבו לו את הצינורית הכסופה מהצוואר; (וזה למרות שקראו לו ״וילקה״, שכולם יודעים שהוא בא מהשורש הסלאבי ״ולק״, שפירושו ״וולף״, זאב: אבל שום דבר לא עזר לו!).

״מה נראה לכם הרוויחה העוזרת שעבדה אצל אותה משפחה 60 שנה?״: ״תעודת הוקרה מהחבר מועצה,״ החליט השני בפיקחות./ נוסף על כך הם רצו – וזה דיווח על פי השמועה – לנטרל ולפרז את גרמניה; וחוץ מזה גם קונפדרציה יציבה-רופפת ״בין בון לגרמניה המזרחית״; וכמו תמיד אצל נהגי משאיות, הנימוקים שלהם לא היו מטופשים כלל. הם יצאו מנקודת הנחה של אחוז חסימה בגובה 5% ושל ממשלה עולמית: בפרלמנט של המדינה העולמית הזאת לא תהיה ״בון״ מיוצגת כלל! ״כי חמש אחוז משלוש מיליארד, אתה יכול לחשבן את זה בעצמך, זה יוצא מאה חמישים מיליון!״. (והאחר הנהן ושרבב את שפתו התחתונה כמו לומר ״כן, גם אצלנו לא הכול מתנהל כמו שצריך״.) / ״בנאדם, אתה עוד קורא קארל מאי?! אצלו אין אפילו מכונית אחת! כולם עוד רוכבים אצלו על סוסים, כמו בתקופת פרידריך– אין לזה שום עתיד!״ / (וסוף סוף הוא התחיל לספר ״חוויות״ – לזה חיכיתי; לזה אני תמיד מחכה; אני הרי בעצם לא מחכה לשום דבר אחר. ושוב הרגשתי כמו אצל הומרוס: קדימה: skin the goat!)

: האיש המדובר – (ברצוני לכנות אותו בכינוי המסתורי ״האיש המדובר״. זה מתאים להרבה אנשים: בצוֹרֶת בסקסוניה תחתית; ולעומת זאת שטפונות בזלצבורג?: ״האיש המדובר שוב לא התכונן כראוי״) – היה בביקור ״במערב״, שמחה-דיצה-רינה; ומאחר שהוא מנהל של חברת אוטובוסים במקצועו, הוא ביקר תדיר גם בתחנות דלק ואצל סוכני רכב מקומיים. בחן בקנאה את המכוניות המשומשות השמורות-לעילא – לפתע נצץ תכול עינו: זה לא אותו אוטובוס כמו ״שלו״? רק הרבה יותר מהודר, כמובן, וכמעט כמו חדש. – : ״אותו אתה חייב להשיג!״

Psst, you might also like:
הגן היפני

די מהר תקעו כף על העסקה; שכן האיש המדובר היה גם מנהל במשרה חלקית בארגון המסחר של גרמניה המזרחית, ושם, כידוע, נופל לך לידיים מדי פעם משהו. רק שב״שלו״ היו גם שני חלונות עגולים מאחורה: ? … ״נחתוך כאלה גם בחדש!״

״חמש-עשרה אלף? אה?״. – ״כן. אבל תשלום רק אחרי המסירה!״ (ואיך להעביר את הדבר הזה דרך מעברי הגבול למיניהם; זה הרי לא משהו שאפשר להסתיר בשרוול!).

: ״ואז הבאתי אותו דרך הגבול!״. (עכשיו רכנה קדימה בעניין גם צאצאיתו של המתופף של הצאר וקירבה אלינו את קסמיה האדירים. לפחות חלק היה בהחלט טבעי.)

: ״אבל קודם כל הם עוד שרפו את כל הגג מבפנים״; כלומר בזמן שחתכו מקום לשני החלונות האחוריים החדשים, שהיו כל כך חיוניים להסוואה. מלינֶבּוּרְג הרחוקה היו צריכים להזמין רתך: ״ואני הייתי על קוצים! וכבר נהיה תשע״ (כלומר בערב; 30 שנה, והאדם הממוצע עדיין לא יודע להשתמש בשעון של 24 שעות); ״ואז נהיה עשר: בסוף, באחת-עשרה, יכולתי להתחיל לזוז!״

והיה לילה אפל: גשם זלעפות ירד; הרוח יללה בשבשבות שעל צריחי הכנסיות בשעה שהוא ניתז ברחובות הכפרים הישנים, והלווייתן שלו אחריו; רכיבת החצות של פול רוויר החווירה לעומתו; עד תחנת הגבול בהֶלְמְשְטֶדְט.

: ״את אחד האלה שעובדים שם במכס אני מכיר, והוא אומר: ׳סתכל את הזוג הזה; הם כבר מחכים שלוש ימים שמישהו ייקח אותם איתו. הם כבר בטח התחרפנו ורוצים לחזור לָאימא שלהם.׳ והם באמת נראו מסכנים.״ (חוכמה גדולה: המתנה של שלושה ימים; כנראה בלי להתקלח; בלי כסף; ועוד במזג האוויר הזה. בכל מקרה, הוא לקח אותם – האוטובוס הרי היה ריק לגמרי – אלוהים ישמור, עד רמת לֶהְנין. מובן שגם כיוון את המראה האחורית ככה שיוכל לראות, ליתר ביטחון, את שני המקומטים. תיאר גם את ההתפתחויות האינטימיות שלהם; והמאזינה המזדקנת שלנו הנהנה כמה פעמים למשמע הדברים, הנהוני אישור בפה מכווץ של אישה מיומנת. אם כי פעם אחת נחרה בבוז: טירונים!).

: ״אחורֵי בראונשווייג כבר רדף אחרי עכבר לבן כזה״, (ככה מכנים בסביבה כזאת מתוך זלזול שוטר תנועה יחיד על אופנוע); אבל בברלין המערבית זאת אפילו הייתה ״מכונית פֵּטֶר״ (כלומר ניידת משטרה שלמה), והיא דחקה אותו לשולי הכביש ובדקה את הניירות שלו: הם הונפקו על ידי גרמניה המזרחית והיו תקפים לכל שטחה פלוס ברלין המערבית, ולכן היו ללא עוררין; לא בזה היה טמון הקושי; אבל

: ״עכשיו אני עומד בברלין-שרלוטנבורג, והאיש המדובר ניגש: עם כזה תיק מסמכים! הכול שטרות של חמישים ומאה.״ אז הכסף מהמכירה נמסר לאדם נייטרלי שלישי – מוכר ומקובל על שני הצדדים; וההוא כתב בזיעת אפו חמש-עשרה המחאות דואר על סך אלף מארק האחת, ובתור התחלה שלח שבע מהן בדואר – בברלין כבר לא מתפלאים על שום דבר.

: ״יש לך את הלוחיות רישוי?!״ כלומר של ״העגלה הישנה מהמזרח״: קודם כל היה צריך להתאים אותן; כלומר לדאוג שחורי הברגים יהיו בדיוק אחד מעל השני ולשמן את כל האומים. ואז, הופיע הסיכון האמיתי הראשון

Psst, you might also like:
גבריות

: ״לחצות את שער ברנדנבורג: וזה היה צר, אני אומר לך, בנאדם, כמו אצל בתולה: ׳אתה תבדוק משמאל; אני מימין.׳״; כך ניווטו דרך אותו סמל גרמני שאינו עשוי משיש, וכמעט שפשפו את הצדדים; ובצד השני כבר המתין שוטר-העם של גרמניה המזרחית.

אמנם לתנועה בתוך ברלין לא צריך ניירות מיוחדים – אבל שמישהו ייבחר לבקר באתרים של הצד המזרחי באוטובוס ריק דווקא, זה כבר נראה קצת מוזר לנוצץ-המדים, ובצדק. ואולם השמן, שכבר היה שבע מבטים נחושים, התעקש בלי הרף על תאוותו התיירותית שאין להשביעה, עד שהשוטר משך כתפיים לבסוף ואמר: ״אתם משלמים על הדלק.״ והניח לו.

: ״אבל עכשיו הגיע הקושי האמיתי״; היציאה ממזרח-ברלין אל ״אזור הכיבוש״, כלומר, disons le mot, אל גרמניה המזרחית: ״בשביל זה הפעלתי כבר ממקודם את הקשרים שלי: ׳תמצאו לי מעבר גבול בודד לגמרי׳״ – הוא הניף את האצבע המורה באופן מרשים שלושה סנטימטרים לפני השפתיים הקיסריות השמנות, ונתן בנו, המאזינים, מבט מלכותי (וגם מוחמא. מחוותיו של המספר הן רב-גוניות כאן.)

: ״וזה היה צריך להיות ביציאה לכיוון לוּדוויגְזלוּסְט. – אז אני נוסע ונוסע לאורך התעלה. מלפנינו אין אף אחד, מאחורינו אף אחד; טוב, זו הרי גם חצי דרך עפר.״ מלפנים מופיעה באופק עמדת הבידוק: צריף עץ פשוט, תמים לגמרי. הם התקדמו עד 300 מטר ממנו

: ״ואז ירדנו. אני אומר: ׳תביא את הלוחיות: אני מקדימה, אתה מאחורה!׳ ואת האומים חיזקנו רק ככה עם האצבעות. את הלוחיות הישנות זרקנו לתעלה; ועדיין לא רואים שום כלב. ואני מזדקף. ואני מסתובב אחורה. ואני אומר רק: ׳הנה לך האוטובוס שלך.׳״ (וכולנו מהנהנים בקצב הקנאה: עדיין יש גברים בעולם!).

: ״הוא לא יכל להאמין! שיש לו עכשיו אוטו חדש.״ רק בחן בפנים קורנות את המפלצת המצופה בלכה מערבית, האיש המדובר. ואז שוב את השמן האמיץ שלצדו. התיישב בזינוק מאושר לפני ההגה; ונתן לו עוד ״מאה מארק מזרחי: בשביל הארוחת צהריים!״; והסתלק בנהימת מנוע.

: ״אני עוד מסתכל איך הוא שט לו ככה לכיוון הצריף של השומר. ואז בנאדם אחד מציץ החוצה, עם הראש. ורק מסמן לו ככה עם היד״ – והוא מחקה בידו נפנוף ישנוני וחלש כל כך, כמו שלא ראיתי לפני כן אף פעם in a long and misspent life – ״והוא מנופף שוב – : וזהו, עבר. בלי בידוק. כלום. …״. ופושט את זרועותיו בניד ראש קל; ושב ומניח אותן על השולחן: העסקה הושלמה.

היינו מחויבים להנהן שוב. וגם עשינו את זה בחפץ לב. השני הציע לו סיגרילו זול כאות הוקרה.

״בחיי שעד עכשיו לא ידעתי ששער ברנדנבורג לא כזה חזק. תמיד חשבתי: לפחות גרניט או משהו כזה.״ אבל המספר רק הניד בביטול בראשו המומחה: לא; מה פתאום: ״בכל מקום הטיח מתקלף.״

״אצלי הכול טבעי״, אמרה הוולקיריה ונשענה כולה לאחור: ״אבא שלי היה מתופף של הצאר!״


*הסיפור תורגם בתמיכת מכון גתה.  

*הסיפור לקוח מתוך: ders., Trommler beim Zaren. © 1966 Stahlberg Verlag GmbH, Karlsruhe. Alle Rechte vorbehalten S. Fischer Verlag GmbH, Frankfurt am Main

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: המתופף של הצאר! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%9e%d7%aa%d7%95%d7%a4%d7%a3-%d7%a9%d7%9c-%d7%94%d7%a6%d7%90%d7%a8/