search
בקריאה כעת: הניצב | אנטולי קוּזְנֶצוֹב
search

אנטולי קוּזְנֶצוֹב | מקור:רוסית

הניצב

תרגום : אולגה סונקין

הקדמה מאת אליס ביאלסקי

מאז שאני זוכרת את עצמי, מעל הארון שבחדרי שכבה מזוודת עץ עם ידית שנהב, קשורה בחגורות עור. המזוודה הזאת סקרנה אותי מאוד, מאחר שדמיינתי שמוסתרים בה אוצרות בלומים כמו בתיבת אוצר של פיראטים. שאלתי כמובן את בני הבית על תכולת המזוודה, אבל תשובות ברורות לא קיבלתי, מה שעורר את סקרנותי אפילו יותר. גם כשנותרתי בבית לבד, לא הצלחתי להזיז את המזוודה ממקומה ואף לא להרים את המכסה כדי להציץ פנימה. לבסוף כשגדלתי, זכיתי לאישור לפתוח אותה. אמא הורידה את המזוודה מהארון ופתחה את המנעולים במפתח זעיר. בתענוג של ציפייה לראות משהו אגדי, הסטתי את המנעולים והרמתי את המכסה. התאכזבתי עמוקות. בפנים היו רק גזרי מגזינים ובהם יצירות שפעם פורסמו רשמית, מאת סופרים שערקו מברית המועצות למערב, וכך הפכו כתביהם לאסורים בהחלט. השמות של הסופרים הללו לא הוזכרו יותר, ספריהם הוצאו מהחנויות ומהספריות, שמותיהם נמחקו אפילו מרשימות הקרדיט בסרטים שכתבו להם תסריטים. כמו שכתב פעם בולגקוב ב"אמן ומרגריטה": "אין מסמך – אין בן אדם". בין סופרי "המזוודה" מצאתי את סולז'ניצין, ברודסקי, אקסנוב, ויקטור נקרסוב, סיניאבסקי, ווינוביץ'. באותה מזוודה, בתוך תיקייה נפרדת, מצאתי את הסיפור "הניצב" מאת אנטולי קוזנצוב, שנגזר בקפידה מתוך מגזין הספרות "עולם חדש". קראתי אותו בעודי יושבת על הרצפה ליד המזוודה הפעורה והסיפור נשאר איתי עד היום. זוהי דוגמה לספרות גדולה, המלאה בטרגיות הנצחית של החיים הרוסיים, סיפור שעומד בשורה אחת עם "האדרת" של גוגול ו"אנשים עלובים" של דוסטוייבסקי.
אנטולי קוזנצוב הלך לעולמו בגיל 49. רוב חייו הוא היה סופר סובייטי, ורק בעשר שנות חייו האחרונות, לאחר הבריחה לבריטניה, נהיה לסופר שהתנגד למשטר. לפני ההגירה פרסם קוזנצוב ספרים שהודפסו במיליוני עותקים ללא בעיות צנזורה מיוחדות. עד שהביא למערכת ההוצאה כתב יד חדש – הרומן התיעודי "באבי יאר" על הרצח ההמוני של יהודים בידי הנאצים בקייב הכבושה. היה זה ניסיון ראשון בספרות הרוסית של כתיבה ספרותית המושתתת על עדויות בלבד. קוזנצוב התבסס בכתיבתו על יומנו האישי, שניהל בגיל ארבע עשרה בלבד, כשהיה עד ישיר לטרגדיית באבי יאר. אף אחד לא העז לכתוב כך על השואה לפניו בברית המועצות. מאז ומתמיד האמת הייתה האיום הנורא ביותר על המשטר הקומוניסטי. תלאותיו במאבק נגד הצנזורה – הספר ראה אור בברית המועצות בגרסה מעוותת מאוד ולאחר מכן נגנז לחלוטין – הביאו אותו לחשוב שלא יוכל לפרסם בה עוד את יצירותיו, והובילו אותו להחלטה לערוק למערב. "באבי יאר", ספרו החשוב ביותר של אנטולי קוזנצוב, ראה אור בעברית בגרסה לא מצונזרת בשנת 1971. "הניצב" הוא עוד הזדמנות מצוינת להיזכר בסופר רוסי נפלא, אשר לצערי נשכח לאחרונה.

קראו עוד

1

העליבו את אילְיָה איליץ'. זה קרה בערב, במערכה השלישית. איליה איליץ' לבש מדי שרד בגון הפטל, מעוטרים בשרוכים רקומים, גרב גרבונים לבנים ונעל נעלי אבזם. הוא נדרש לעלות על הבמה ולחלק לבלרינות גביעים מעיסת נייר מוזהבת. בכך הסתכם תפקידו.

הוא עמד לו בשקט מאחורי מחיצה מספר שתיים, החזיק מגש בידיו והמתין לצפצוף החליל בתזמורת – אז יהיה עליו לעלות. זאת היתה המחיצה שלו – הוא תמיד עמד כאן.

את תפקיד הנסיך ביצע הפרמייר, הרקדן הראשי המוכשר וָלֶנְטין חצוּפיאן. בעת ביצוע הקפיצות המפורסמות הנפלאות שלו הוא נסחף מעט, שיכור ממחיאות הכפיים, ובקפיצה האחרונה התעופף בטעות אל מחיצה מספר שתיים, וצנח היישר על איליה איליץ'.

הנסיך היה לבוש באדרת צחורה ובגרבונים לבנים. שכבות עבות של פודרה וסומק כיסו את פניו. אף שהיה נשי ואוורירי, התנגש באיליה איליץ' בעוצמה של תותח ברזל יצוק.

הזקן הופל לרצפה, הגביעים התעופפו כנתזי זהב באוויר והתפזרו כמו אפונים על הבמה. משורות הצופים נשמעו פרצי צחוק.

"עומדדד לו פה, המנווללל…" גידף הנסיך והוסיף קללה עוד יותר חריפה, כי גם הוא נפגע. אך תכף ומיד האיר את פניו חיוך בימתי מסנוור והוא פנה להשתחוות בצעדי בלט רכים.

בן רגע עט על איליה איליץ' עוזר הבמאי, ואחריו רץ בצרחות מנהל ההצגה: "כמה פעמים אפשר להגיד שמי שלא שייך לא יעמוד מאחורי המחיצות! מה שם המשפחה שלך?" ורשם על פיסת נייר.

אבל איליה איליץ' כן היה שייך: הוא חיכה לתורו לעלות על הבמה. המנהל, שהיה צעיר ממנו בעשרים וחמש שנה, לא היה מוכרח לפנות אליו בחוסר כבוד בגוף שני. הרקדן הראשי וָלֶנְטִין חצוּפיאן לא היה אמור להתעופף אל מחיצה מספר שתיים הצרה, תמיד יצא מהבמה במחיצה מספר חמש, וכעת פשוט לא קפץ רחוק מספיק.

אולם לאיליה איליץ' לא היה פנאי להרהר בזוטות מעין אלה. הוא החל לזחול בזריזות על ארבע בין הבלרינות המעומלנות, ובזמן שעוזר הבמאי והמנהל התווכחו ביניהם, אסף הכול בתנועות מיומנות והסתתר – וכך עורר פרץ צחוק חדש באולם.

מנהל ההצגה היה מוכן לתלוש לעצמו את השערות: דווקא היום הזהירו אותו בהנהלה שלא יהיו פישולים, מפני שבקהל הצופים ישב אורח רם מעלה מחוץ לארץ.

אבל הנה ניתן סוף סוף האות – צפצוף החליל, ה"פוֹרטֶה" הרעים, כל המשרתים החלו לצעוד עם המגשים, ולמנהל לא נותר אלא לדחוף את איליה איליץ' בחזרה אל הבמה.

ואז קרתה לו התקלה השנייה והגורלית. הוא לא יכול לחזור עם מגש מלא, זה לא טבעי ואפילו אבסורדי מנקודת מבטו של משרת. לכן חצה באלכסון את כל הבמה, וכאשר הגביהה מקהלת הרקדנים את הגביעים המוזהבים מעיסת הנייר לחיי הנסיך והנסיכה, במחווה היאה לאלי יוון, עוד שוטט איליה איליץ' המיוזע והאומלל לפני שורותיה והציע את הגביעים הלא נחוצים.

לבסוף השכיל לחזור על עקבותיו. הוא חזר בסערת רגשות אל מאחורי הקלעים ובידיו המגש המלא – וראה שמהומה כבר מבשילה שם.

המנהל האמנותי בכבודו ובעצמו, אותו אל בדמות אדם, העמיד אל עמוד הקלון את מנהל אגף הניצבים. יתר המנהלים עמדו סביבו ועזרו לו למצוא את הביטויים הנדרשים. מנהל אגף הניצבים הנהן במבט אשם: "אני מודה… כבר היום תצא ההוראה… נדון… באסיפה הכללית…"  ונעץ באיליה איליץ' מבט של עוף דורס. איליה איליץ' הבין ומיד נגוז כעשן.

2

מאחורי הקלעים נראה הבלט אחרת מאשר מאולם הצופים. זוהי עבודה קשה, מורטת עצבים וקדחתנית של אנשים מאגפים רבים.

באפלולית, בין בדי הקנבס המאובקים ותפאורות שנערמו בערמות, התרוצצו מעצבי במה, מלבישים וניצבים מודאגים. בלרינות עצבניות דשדשו בתוך ארגז השׂרף ורבו ביניהן. מנהל ההצגה עבר בריצה אחוז בהלה, וצעק: "המלכה, לבמה! איפה, לעזאזל, המלכה?" תאורנים סחבו כבלים באדישות וכולם נתקלו בהם ומעדו. הסולנים, "חבריו של הנסיך", סיפרו את הבדיחות האחרונות ליד אשנב הלחשן וגעו בצחוק. הפרימה בלרינה רבה בהיסטריה עם המלבישה בגלל תפר שנפרם. הטכנאים הדליקו בדאגה את המתגים על לוחות התאורה. מנועים טרטרו, גַלגילוֹת חרקו. נהרות זיעה ניגרו מהרקדנים שחזרו מהבמה, הם הספיגו את פניהם העייפים בנייר טואלט ונופפו במגבות כבמניפות. נדמה שהיחידים שהשתעממו היו הכבאים, ששמרו מרחק מחברת אדם.

בחלקת הבמה המוארת התרכזו כמו במעשה קסמים המאמצים כולם, שם התרחש הנס הבלתי ייאמן של האמנות. ובצּדהּ האחר של הרמפה פָּעַם ונאנח האולם על חמשת מִפלסיו, כמו יצור חי ושעיר בעל אלף פָּנים, שהגיע לחזות דווקא בנס הזה. הוא רגש וחווה מצבים ששוננו היטב בחזרות, הגיב בפרצי התלהבות למראה סחרורי הפוּאֶטֶה המסנוורים של הפרימה בלרינה, ולא היה כל צורך שיראה את הזיעה שניגרה ממנה כמניפה.

איליה איליץ' צלח בבטחה את סבך קורות התמיכה והכבלים, והכניס לחדר האביזרים את המגש ועליו הגביעים הארורים. יציאותיו אל חלקת הבמה המוארת ועמידתו בה תמו, לפחות להיום.

שם, בתזמורת, נשמע צליל נְהָמָה עמום של הנושא הטרגי, החלקה המוארת כבתה, המכשף הרע גרר את הנסיכה. מאבק בין הטוב לרע עוד היה צפוי להתנהל מערכה שלמה, אך היא לא כללה ניצבים.

אחרי שהחזיר את האביזרים נכנס איליה איליץ' לתא שירותים קטנטן ומחניק שהאסלה בו האפירה מזוקן, ננעל על בריח, הרים את החולצה ומישש את הצלעות. הוא מישש באריכות וביסודיות: היה נדמה לו שמשהו נשבר מהמכה. אבל הצלעות היו שלמות, והוא נרגע.

מאוד לא התחשק לו לעלות מיד לקומה חמש, לחדר ההלבשה של אגף הניצבים. הוא ידע שבשעה זו אורבים במדרגות סַפָּרי התיאטרון ונוטלים מהניצבים את הפאות. זאת מפני שמישהו סחב פעם פאה, ועכשיו בהוראה מלמעלה הוטלה על אגף הספָּרוּת החובה לחלק את הפאות לפי הרשימה, ולקחת אותן בחזרה מיד עם תום המופע. הנוהל הזה נראה משפיל בעיני איליה איליץ', שכל חייו עברו עליו בתיאטרון, והוא ניסה להימנע ממנו בכל תכסיס אפשרי.

יתר על כן, למעלה חיכה לו ללא ספק מנהל אגף הניצבים המעוצבן. יהיה נבון מצדו לתת לו זמן להצטנן. איליה איליץ' ניסה איפוא להרוויח זמן ופנה למזנון.

מזנון השחקנים היה ממוקם במרתף אפלולי ללא חלונות. כל חדרי השירות מאחורי הבמה, המסדרונות, המעברים – היו מוארים משום מה באור קלוש, וזה לא הפתיע איש. כך נהגו בתיאטרון הזה מאז ומעולם: לצופים נועדו אור, ארד וזוהר, ומאחורי הקלעים – יודע השד.

ההפסקה התחילה, ובמזנון התגודדו אנשים רבים. תור שלם צר על הדלפק: בלרינות בחצאיות טוּטוּ מרשרשות, נשות חצר בקרינולינות, שָׁרָתים ונגני תזמורת, ובזנב התור עמדה המלכה האלמנה בכבודה ובעצמה – הרכלנית המרה, מַרְיָה פּוֹליקַרְפּוֹבְנָה שְׁפּאק, שעל פי התקן נמנתה עם אגף הניצבים שגם איליה איליץ' השתייך אליו, אולם היא קיבלה תוספת משכורת מפני שהיתה סולנית הניצבים, ובדרך כלל גילמה נשות מלוכה נישאות. היא היתה היחידה מכל הניצבים שנכחה בחזרות הכלליות, שמה אפילו התנוסס על הכרזות, אף שבעצם הסתכמה מלאכתה בישיבה על כס המלכות ובהנהון, כלומר, לא היתה מורכבת יותר מתפקיד משרת או מוּרי המנפנף במניפה.

איליה איליץ' נעמד בתור מאחורי המלכה ועמד זמן רב מאוד, כי בכל פעם ניגש מישהו מהצד: פעם מאפרת מטעמה של הפרימה בלרינה, פעם מנהלן ופעם מזכירה, וכולם תחבו כסף מעל לראשי העומדים בתור. המזנונאית המנוסה התמצאה היטב וידעה ממי צריך לקחת כסף מעל לראשי העומדים, ומי יכול לחכות.

איליה איליץ' חש צמא מצמית. תחושת העלבון שנגרם לו לא מכבר עדיין לא פגה. לפתע פתאום נדמה שהתעורר והבחין לראשונה במרירות מפוכחת בחוסר הצדק שהקיף אותו. לאט אבל בטוח הוא התרתח, הביט ושתק, אבל כשהתקרב בצעדי ריקוד ובנענוע אחוריים הפרמייר ולנטין חצופיאן והגיש רובל לפני אפּהּ של המלכה, נרעד איליה איליץ' ואמר בקול רם:

"לא לעבור בלי תור!"

"אני צריך לעלות עכשיו על הבמה," הסביר הפרמייר.

"גם האחרים צריכים לעלות, הנה מַרְיָה פּוֹליקַרְפּוֹבְנָה, למשל," מחה איליה איליץ'. "תתבייש לך, אתה בסך הכול ילדון ודוחף את השרוולים שלך אל אפּהּ של אישה."

הפרמייר חצופיאן הופתע, הופתע מאוד, הופתע עד כדי כך שלא אמר מילה, רק הביט באיליה איליץ' במבט המום – מלמעלה למטה – כאילו זבוב הזוחל על שרוולו ציטט פתאום את הֶגֶל.

"אולי מותר לך להתנגש באנשים שמאחורי מחיצות," אמר איליה איליץ', שהיה קרוב להיסטריה, "אבל בני האדם כולם שווים. יש כאן תור, לא יעלה על הדעת בסופו של דבר ו… ו…"

אבל התור שתק והמזנונאית לקחה מהפרמייר את הרובל שלו, בלי לשים לב לידו המושטת בייאוש של איליה איליץ'. הפרמייר קיבל מיץ ענבים וכריך. הוא לא לקח עודף והלך, ומיד שכח את איליה איליץ'.

כל העומדים בתור המשיכו לשתוק. מהשתיקה הזאת הסיק איליה איליץ' שהמעשה שלו לא זכה לתמיכה, אלא בעיקר לגינוי. אם עד עכשיו איש לא פצה פה, אולי כך צריך להיות וזהו מצב הדברים הראוי והטבעי? ומי שפוצה פה, נוגע בדבר שאין לגעת בו ושם את עצמו ללעג, כמי שפיזר את לבניו על כיסאות בפומבי.

אחרי שקיבל את כוס הבירה שלו, נדחק בצר לו לפינה החשוכה ביותר. שם, ליד שולחן פיסח, סיים לשתות את הקפה השחור שלו זקן נוסף לא יוצלח כמותו, פָּשָׁה פְּלָטוֹנוֹב, אבובן בתזמורת.

הצמא כבר לא הציק לאיליה איליץ', הוא לא רצה עוד לשתות בירה – אלא רק למות מהר. החיים נראו לו תפלים לחלוטין. הוא הרגיש עד כמה התעייף מהם בסופו של דבר.

"קרן יער זייפה בגדול במערכה השלישית," אמר פלטונוב, וירק בגועל את גרגרי הקפה שנכנסו לפיו. "הבוס נטרף מזה. שמעת?"

"לא," אמר איליה איליץ'.

"בחייך, חשבתי שזה הגיע עד הרחוב! צֶ'רְטְקוֹב, הבטלן הזה. הבוס יראה לו מה זה, אני מוכן להתערב… עזוב אותך, אל תיקח ללב. למה בכלל דיברת עם זב החוטם הזה, לעזאזל? שיהיה! הם פרמיירים. הם חיים בספֶרות הנשגבות של האמנות, שהאמנות בהן תלויה כולה ברגלם השמאלית, שאלה יעמדו בתור? אתה לא באמת חושב שזה סביר."

"אצלנו כולם שווים!" אמר איליה איליץ' בתרעומת.

"שווים, זה כן. אבל תאמר לי, בבקשה, כמה אתה מקבל וכמה הוא מקבל?"

"מה זה חשוב?"

"חשוּב. אתה תיסע הביתה בחשמלית, והוא – במכונית הפרטית שלו. משום שהוא עושה שש עשרה אַנְטְרָשָׁה, והקהל גועה מהתלהבות. אתה, לעומת זאת, לא עושה את זה. חילקת את הגביעים שהיו לך על המגש, ולהתראות. ממתי נהיית שאפתן?"

"הוא הפיל אותי היום לרצפה," דיווח איליה איליץ'.

"אה! עוד יותר גרוע בשבילך," ציין פלטונוב בנימה פילוסופית. "אל תעמוד בדרכו של פרמייר."

הוא ניקה ביסודיות את חליפת הנגנים השחורה שלו והלך לבור התזמורת. איליה איליץ' טעם מהבירה. דיללו אותה בלי בושה. לבו התכווץ בעיקשות ובמרירות.

אל שולחנו הצטרפו שלוש בלרינות צעירות בתלבושות, ובלי להתייחס לזקן שלידן, פטפטו על השערורייה שהקימה הפְּרימָה וָסִילְייֵבָה בהנהלה, כשגילתה שנותנים את התפקיד של אַאוּרוֹרָה לגְרֶבְּניוֹבָה הצעירה.

הבלרינות הצעירות היו בעד גְרֶבְּניוֹבָה הצעירה. הן טענו שהפרימה הזדקנה, וצדקו במאת האחוזים, אבל לא זכרו שגם הן יזדקנו. איליה איליץ' שירת בתפקידו זמן רב כל כך עד שזכר את הפרימה יֵגוֹרְקִינָה, שהקהל נשא אותה על כפיו. וָסִילְייֵבָה הצעירה הגיעה אז מבית הספר לבלט וקיבלה את תפקיד אודטה… אין לדעת אפילו לאן יגורקינה נעלמה – האם היא מלמדת בחוג לכוריאוגרפיה במועדון לפועלי רכבת, או שמא מזדקנת בשלווה לצד בעלה. בבלט יורדים מהבמה מהר יותר מאשר בכל תחום אחר. בייחוד הפרימות והפרמיירים: הרי הם לא נשארים למלא תפקידי משנה, וּודאי אינם מידרדרים לשפל המדרגה של אגף הניצבים, אלא עפים מיד – אחת ולתמיד.

הוא לא מנע מעצמו את התענוג לדמיין מתוך שמחה לאיד מוקדמת, כיצד יֵרד מהבמה הפרמייר חצופיאן.

במזנון היה תלוי רמקול, ששידר את המתרחש על הבמה. ניגנו את הפתיחה של המערכה הרביעית. אף שאיליה איליץ' כבר התכוון ללכת, התעכב והאזין לסולו הקצר של האבוב – ידידו פלטונוב הצטיין בנגינתו. האבוב ביצע את תפקידו היטב, בריגשה. איליה איליץ' לא המשיך להאזין, כבר מזמן הכיר את כל הפרטיטורה בעל פה.

שעה שטיפס בגרם המדרגות הצר נרתע ונדחק אל הקיר, והניח לרקדנים ולבלרינות שהדיפו ריחות איפור ופודרה לשעוט על פניו בדרכם מלמעלה. גם הם הזכירו את שמה של וסילייבה תוך כדי ריצה.

לעומת זאת, הסַפָּרים כבר לא עמדו במדרגות, ואיליה איליץ' עלה לקומה החמישית כמנצח, בלי להסיר את הפאה.

3

מאז ומעולם נשען קיומו של תיאטרון האופרה והבלט על יסודות, כללים, היסטוריה ומסורות משלו, כלומר, זה היה מבנה מורכב ורב-מפלסי לא רק מבחינה אדריכלית.

למעשה, זו היתה ממלכה קטנה שלמה ובה פרמיירים ומנקים ומִשמר חמוש ומדור הכספים; כרטיסנים, פועלים, סַפָּרים וכן הלאה. כל אלה היו קבוצות נבדלות מאוד, ולכל אחת מהן היו הווי, אינטרסים ומאפיינים ייחודיים משלה. ולא לכל אחד מהם ניתנה ההזדמנות לראות את מעשי ידיהם של האחרים.

כך, אנשי התזמורת לא ראו מימיהם שום הצגה כראוי, אלא תמיד מלמטה, מתוך הבור, וגם בזאת זכו רק מחציתם, אלה שישבו קרוב יותר אל קהל הצופים. המזנונאית האזינה להצגות ברדיו. הסַפָּרים ראו את הבמה מהצוגים. ספרנים מספריית התווים פגשו את מוכרי הכרטיסים רק באסיפות הכלליות. ונגר זה או אחר היה יכול לעבוד חמש עשרה שנים באגף התפאורות בלי להכיר ולו שחקן אחד. יתרה מזאת, היו גבולות גם בין השחקנים לבין עצמם.

לשחקנים הראשיים, החשובים ביותר, היו חדרי הלבשה פרטיים – סמוך לכניסה לבמה. זה היה קודש הקודשים, ולאיליה איליץ' לא היתה זכות אפילו להציץ לשם. עמדו שם אגרטלי פרחים וסיפונים עם מים מוגזים.

בקומה השנייה היו ממוקמים חדרי הלבשה לסולנים הרגילים. לשם הוגשו שני סיפונים שנועדו לכולם. באגרטלים לא היה צורך.

הקוֹר-דֶה-בָּלֶט (או המקהלה, אם הוצגה אופרה) אכלס את הקומה השלישית, שמונה אנשים או יותר בחדר, ושם עמדו סתם קנקנים פשוטים עם מים רתוחים.

את הקומה הרביעית אכלס הצוות הטכני של אחורי הקלעים, שהיתה לו הילה אצילית אך אמנותית-למחצה: כאן היו חדרי איפור, חדרי תלבושות וסנדלריות.

וממש מתחת לגג, בקומה החמישית, היה חדר הלבשה גדול ומשותף לניצבים – אולם ארוך ובו תקרה נמוכה וחלונות צרים דמויי אשנבי ירי, ספוג כולו תערובת ריחות של נעליים מזיעות, וָזֱלין ופודרה. אגף הניצבים חסר היומרות המה ורחש, החליף תלבושות, התאפר ושתה מי ברז.

בעצם, לא תמיד. ל"מאדאם בּטרפליי" הצנועה והקאמרית נדרש ניצב אחד בלבד, שגילם משרת עם מטרייה. איליה איליץ' התחפש ליפני בבדידות מזהרת. לעומת זאת, ל"כלת הצאר" המונומנטלית נדרש גדוד שלם של אוֹפְּריצְ'ניקים אכזריים חמושים ברובים ובגרזנים, ואז נראה אגף הניצבים כמאורת שודדים.

איליה איליץ' הרוויח את לחמו ביושר. היו הצגות שנאלץ להחליף בהן דמויות פעמים רבות. ב"כרמן", למשל, גילם עוברי אורח, לא פחות מעשרה עוברי אורח שונים, ולאחר מכן הקים עם הניצבים האחרים מהומה בעת בריחתה של כרמן. במערכה השנייה היה שָׁרָת בבית מרזח והקשיב קשב רב לאריה השחצנית של הטוריאדור, אבל מיד שעט בבהילות במעלה המדרגות, כדי להפוך למבריח סחורות. אולם יותר מכול אהב את המערכה האחרונה, שבה היה פּיקָדוֹר או אולי מָטָדוֹר חם מזג – הוא לא ירד לעומקו של עניין הקורידה, אבל קיצורו של דבר, נתנו לו, וגם לניצב השני, שני חצים מעוטרים בנוצות אדומות. הם נשאו אותם בידיהם המושטות, וחצו כך את הבמה. אחר כך, לקול צעקות המנהל, הקיפו בשעטה את התפאורה שבירכתיה – ונשאו שוב את החצים, וחוזר חלילה – כך שנוצר רושם של סצנה מרובת משתתפים.

ובכן, לאחר התחמקות מוצלחת מהסַפָּרים, עלה איליה איליץ' לחדר הניצבים וראה שגם הפעם היו חישוביו נכונים: מנהל האגף כבר לא היה שם. המלבישות נשאו ערימות של אדרות. הסטודנטים התפזרו, ורק שלושה ניצבים ישבו בתחתוניהם על ספסלים ודיברו על כדורגל. בחדר עמד אוויר דחוס וכבד כמו בבית מרחץ.

לאורך הקירות התמשכו שורות של מראות שהוריקו ושולחנות שהיו פזורים עליהם קופסאות איפור, נייר, סמרטוטים, בדלי תפוחים. כבר מזמן, באנדרלמוסיה הכללית, ניכס לעצמו איליה איליץ' על דעת עצמו מגירה בשולחן הפינתי. הוא פתח את המנעול במפתח קטן והוציא חפיסה פרטית של ממחטות נייר. מזה חודשיים לא חולק להם נייר, המנהל נשבע שכל המכסות נוצלו, ואיליה איליץ' לא היה מוכן בשום תנאי לנגב את פניו בגזרי עיתונים. הוא הסיר בזהירות את האיפור, שקוע במחשבות, בלי להביט במראה. את פניו הכיר בעל פה, ומעולם לא הבהיל את כרטיסני החשמליות האחרונות בלילה בשאריות איפור.

המגירה שלו היתה מסודרת לעילא. היא רופדה בקפידה בנייר נקי, משמאל היו מונחות הממחטות, קופסת איפור, בקבוקונים, מכחולים ועפרונות שונים, באמצע – כריך שהתייבש מעט, ובו ממרח קישואים, ומימין – ספרו של המחבר פּ"א מֶלְנִיקוֹב  "בהרים", כרך שני, שהוא קרא בו מזה חצי שנה, בכל פעם שהיה פנוי במערכה כלשהי.

הצורך ברכוש פרטי – מנעול ומגירה משלו – הוסבר גם בכך, שלא רק הממחטות חולקו על פי מכסות נוקשות, אלא גם האיפור. אותם אימבצילים חסרי דאגות שמו את האיפור בכיס ומרחו אותו בלי חשבון, ולקראת סוף הרבעון היו מתחילים לשנורר ולגנוב זה מזה. איליה איליץ' לא סבל זאת.

אחרי שתלה בקפידה על המתלה את החליפה המעוטרת בשרוכים רקומים, לבש את בגדי היום יום – מכנסיים וז'קט. ראה במראה את פרצופו העייף, את השקיות מתחת לעיניים, והסב את מבטו. לקח את הכריך, החזיקו בידו והניח בשקט בחזרה.

"קָלינוֹבסקי בתור מגן שמאלי – הוא היה אלוהים," אמר מישהו מהאימבצילים. השאר הנהנו בהבעה מהורהרת.

"אלוהים לא היה קיים," אמר איליה איליץ' במין טרנס משונה, וכולם הביטו בו בפליאה.

הוא נעל את המגירה ויצא בלי להיפרד. ירד קומה אחת למטה, לסַפָּרים – הם עישנו ליד החלון ושוחחו על פוליטיקה עולמית. על הקירות היו תלויים צמות, תלתלים, זקָנים מכל המינים. הררי קרקפות גדשו את הסלים ואת השולחנות.

"סמנו, בבקשה, את הפאה שלי…" אמר איליה איליץ' בנימוס.

אחד הספרים סימֵן וִי ברשימה, נטל את הפאה, כיוון ישר למטרה וקלע בול לסל.

איליה איליץ' כשל במורד המדרגות בצעד מתנדנד. נראה שהבלט הסתיים, כי מהבמה נהרו רקדנים עייפים. גם איליה איליץ' היה עייף, עייף עד מוות, עייף כפי שלא היה מימיו.

4

הוא הגיע הביתה מאוחר מהרגיל, פתח בזהירות את הדלת והתגנב על קצות הבהונות, משתדל לא להשמיע רעשים כדי לא להעיר את נכדו ואת בתו.

במטבח השאירו לו, כתמיד, תפוחי אדמה מטוגנים במחבת שהספיקו להתקרר, קציצות מחנות לאוכל ביתי מוכן ומִקפָּא פטל. על החבל היו תלויים כמו מחרוזת קישוט חולצות לחות, רגליות ומכנסי תינוקות. על זוג המכנסיים שבקצה החבל התנוסס חור. איליה איליץ' קנה אותם בעצמו בשבוע שעבר בכולבו לילדים, במחיר שכר של שלושה ימי עבודה. לכן מישש את שולי הקרע ונאנח.

אשתו של איליה איליץ' מתה לפני עשר שנים מסרטן ריאות. היא מעולם לא עישנה. איליה איליץ' נשאר מופקד על חינוכה של לוּבָּה, בִּתם בת השבע עשרה.

בערבים שהה איליה איליץ' בתיאטרון, ובמשך היום כמעט לא ראה את בתו, שעבדה במפעל טקסטיל. היא נהגה ללכת לרקוד במועדון הקצינים שבפארק, הכירה צוערים, חיפשה לה בעל, אבל רק הרתה וילדה בן. כך הם נעשו שלושה.

מכסה המחבת עף על הרצפה ברעש גדול. למה בכל פעם שרוצים לזוז בשקט במטבח, חייב משהו להתרסק? הרים את המכסה והפיל את הסכין. מרוב תסכול אמר נואש והחל לאכול את תפוחי האדמה בלי שחימם אותם. הסנטר שלו רעד, המזלג הקיש קלות על המחבת. הוא לא חש לא טעם ולא ריח, רק לעס מוכנית, בלע וחשב.

את אשתו אישפזו במכון האונקולוגי, חדר שש עשרה, מיטה ראשונה משמאל. הוא היה בא, מביא דבש, תפוזים, מתיישב על כיסא מתכתי לבן. אשתו דאגה: "אל תיגע בכלום!" הוא גיחך, והיא המשיכה לטעון בעקשנות שהסרטן מידבק. משום מה כל החולים כאחד במבנה הענקי הזה גרסו שהסרטן מידבק, בניגוד לדעת הרופאים.

זה עתה שוחח עם אשתו על ניתוח, על גרורות, על שלבי המחלה ועל הזמן שנשאר – שיחה עניינית, רצינית. ואז, כשבא לביקור, נאמר לו שגופת אשתו נמצאת בחדר המתים. באותה נימה עניינית ובבהירות הסבירו לו איך לקחת את הגופה, מה ההליכים הרשמיים הנחוצים, הנחו אותו בנוגע לאמבולנס.

זמן ממושך אחר כך, כשהתעורר בבקרים, נאלץ לשכנע את עצמו: צריך לחיות למען לוּבּוֹצְ'קָה. זה עזר, כעת הרשה לעצמו כוס בירה, ואת כל השאר נתן לה. שהרי קשה לדמיין כמה משאבים נחוצים היום לאישה צעירה כדי להיות מושכת.

בשנות צעירותו של איליה איליץ' לבשו הנערות שמלות שנתפרו בבית – והיו שובות לב. היום נדרשים גרבונים שעולים ארבע וחמישים ונתפסים בכל חפץ חד מזדמן, נעליים שעולות שלושים רוּבָּלים, אחרי שבוע העקב נשבר – ואז צער ודמעות ושוב צער. פעם קלעו צמה, וזה היה יפה מאוד. היום – תסרוקות, צבעים לשיער, גוונים, לקים, מי חמצן… כיצד ילדונת ממפעל טקסטיל תמצא לה בעל בלי כל זה?

פעם הוא ואשתו המנוחה חלמו שלוּבָּה תגדל להיות פרימה בלרינה. אבל התברר שבדיוק כמו לאִמהּ, אין לה כל חוש קצב ושמיעה מוזיקלית, ובכלל שום כישרונות מיוחדים.

כישרונות מיוחדים  – רק יחידי סגולה חוננו בהם! מבחינה סטטיסטית העולם מורכב מאנשים פשוטים. לא מפרמיירים, אלא מההמונים של הקוֹר-דֶה-בָּלֶט. מניצבים.

כשאשתו עדיין הוגדרה "חולה אמבולטורית", היא נהגה לצאת אל איליה איליץ' למסדרון, שבו נשים סרגו, שיחקו קלפים ודנו בשאלה כמה זמן עוד נותר לכל אחת מהן לחיות. אחת מאלה ששיחקו קלפים אמרה: "לי, בנות, נשארו עוד שלושה שבועות – ולהתראות". ובאמת, כעבור שלושה שבועות  מתה. איזה מין דבר זה, חשב לעצמו איליה איליץ', ככה סתם, אמרה כשהניחה את קלפי השמיניות: "לי, בנות, נשארו עוד שלושה שבועות – ולהתראות".".

הוא גילה שכבר זמן רב הוא יושב מעל למחבת ריקה וראשו שעון על ידו.

איליה איליץ' היה עייף מכדי להרתיח לעצמו תה, ובעצם לא התחשק לו שום דבר. בשקט דידה אל חדרו – המיטה היתה מוצעת, קצה השמיכה מקופל בזווית מוקפדת. אם יש משהו שאי אפשר לומר על בתו – זה שהיא לא מסודרת. היא דואגת תמיד שהדירה תהיה נקייה ונעימה. הם אינם חיים בפאר, אבל לא יותר גרוע מאנשים אחרים. יש להם מקלט רדיו "מוֹסְקְבִיץ", ישן אבל קולט מצוין, וטלוויזיה "רקורד" שהם קנו בתשלומים, וציור של שִׁישְׁקין, "שיפון". את הכיסאות הם החליפו לא מזמן, יש כריות רקומות בכל מקום, וילונות טוּל על החלונות.

מתוך הרגל בדק איליה איליץ' מה שלום הנכד. הוא כמובן שכב מעל השמיכה על בטנו וידיו ורגליו פשוטות לצדדים, כמו צנחן בצניחה חופשית (לא מזמן היתה תמונה כזאת במגזין "הפועלת").

אחרי שהשיב את הסדר על כנו, התפשט הזקן בחשכה ונשכב במיטה הקרה. אבל ברגע שעצם את עיניו חש מכה חזקה כל כך, עד שכמעט הועף מהמיטה. הוא נשנק מכאב בצלעות, הושלכו עליו גביעים מתקלפים מעיסת נייר, ומנהל ההצגה צרח: "מה שם המשפחה שלך?"

איליה איליץ' מישש את צלעותיו, מופתע מחיזיון הבלהות: כשלחץ במקום אחד כאב לו טיפה, אבל זה היה עניין פעוט וזניח. הוא עצם שוב את עיניו וניסה למצוא תנוחה נוחה, אבל ברגע שהתחיל להירדם עט עליו הפרמייר חצופיאן, ולבסוף כבר לא ידע מה לעשות, איפה לעמוד וכיצד לרצות את כולם. כשאסף את הגביעים צווחו עליו, כשלא נגע בהם – צווחו עליו ביתר שאת: אין זאת כי אם פיזר אותם בכוונה. הוא האשם תמיד. תמיד אשם.

הוא התהפך, אבל מצא את עצמו בתור ארוך ומפחיד שכמעט לא זז, מפני שכל מיני נסיכים בעלי פנים מאופרים מסרו שוב ושוב רובלים מעל ראשי העומדים והתור לא מחה, רק אלה שעמדו בסופו הפעילו זה על זה לחץ הולך וגובר. זה היה הדבר היחיד שהתור ידע לעשות: לדחוף ולהושיט ידיים, שהמזנונאית לא רצתה להבחין בהן…

בגלל חלום הביעותים בצבצה זיעה על מצחו של איליה איליץ'. הוא נאבק בעצמו, קם והתהלך בחדר, תחב אל מתחת לשמיכה את הצנחן שלו שישן שנת ישרים, ונשכב שוב, אבל הצרות לא הניחו לו: נאסר עליו להחזיק במגירה הפרטית מפני שבעצם המעשה הוציא את עצמו מן הקולקטיב. לאחר מכן הועמד לחקירה בעוון גניבת פאה. פלטונוב זייף זיוף אימתני בנגינתו בתזמורת, וכל זה היה איום ונורא, סוף העולם ממש.

5

בהגיעו לעבודה מצא איליה איליץ' את התיאטרון במקומו, שלם וללא פגע. ובכל זאת, החלום היה נבואי.

.

ללוח המודעות, שמוצגים עליו זמני החזרות והודעות על חוגים ללימודים מארקסיסטיים-לניניסטיים, הוצמד בנעץ דף שאחד הסעיפים בו נגע לאיליה איליץ' אישית. בעוון הזלזול המופגן בחובותיו שגילה אתמול, ננזף הנ"ל (שם, שם משפחה ושם האב באותיות גדולות) נזיפה חמורה.

איליה איליץ' נאלם דום וקרא את הכתוב בדף פעמיים.

"ככה זה אצלנו," אמרה מריה פוליקרפובנה שׁפּאק, שהופיעה לידו יש מאין. "הם בעצמם עושים מה שמתחשק להם, אבל לאדם הגון נותנים נזיפה."

"בחיי, אני בעצמי מופתע מאוד…" אמר איליה איליץ' בקול רועד מעלבון.

"מה מפתיע כאן, יקירי, מה בדיוק מפתיע? אני כבר הפסקתי להיות מופתעת בחיים האלה. אתה מחכה לצרה ממקום אחד, ואז מקבל חבטה על הראש מעבר לפינה. אבל במקומך לא הייתי משאירה את זה ככה, הייתי מראה להם."

"כן, אלך ואסביר," אמר איליה איליץ'."איך עושים דבר כזה? בלי לברר… אין להם זכות!"

"יש להם, יש," אמרה מריה פוליקרפובנה, "אבל לא נעים. אני מבינה ללבך."

"עמדתי מאחורי המחיצה השנייה," אמר איליה איליץ',"והנסיך תמיד יוצא מהבמה דרך החמישית. ואז…"

"אכן, אכן," אמרה מריה פוליקרפובנה. "לך תספר, בלי צעקות, ברוגע. אמנם שום דבר לא יֵצא מזה, אבל תרגיש סיפוק נפשי."

מנהל אגף הניצבים סיגל לו בתור משרד מחסן זעיר בפתח עליית הגג, בקומה החמישית. הוא היה שם, ארב בכוך שלו כמו עכביש וערך גיליונות שכר.

היה לו שם משפחה משעשע – פָּרוּשׁוֹן, ובמובן מסוים הוא הלם את שמו, מפני שהתעופף תמיד בתיאטרון וצרח, עזר במקום אחד והפריע במקום אחר, תזזיתי ורב-תכליתי. הסֵדר באגף הניצבים הושג במחיר המולה כללית, כולל צעקות וגידופים, אולם פּרוּשׁוֹן היה שוכח מהם בִּן רגע. ייתכן שרק אדם מסוגו היה יכול להתמודד עם הערב-רב האנרכיסטי הזה – כל הסטודנטים והבטלנים, ורק אלוהים יודע כיצד בכל זאת עלה בידו לדחוף אותם בזמן אל הבמה.

פרושון, שהוקיר את ההנהלה עד בלי די, הרכין ראש לפניה, התחנף וכרכר סביבה ועבר לדום בכל פעם שהוצנחה עליו הנחיה, נהפך לאריה שואג במגעיו עם הכפופים לו.

"למה קיבלתי נזיפה בלי שיבררו?" שאל איליה איליץ' בהתרגשות, אבל בלי לאבד את השליטה העצמית.

"הרי אני עומד תמיד מאחורי המחיצה השנייה. חצופיאן, במקום לצאת דרך החמישית…"

"מה זה ענייני?" צרח פרושון, שכרגיל נמלא פתאום זעם כשדיבר עם הכפופים לו. "המנהל דרש שאחבר תזכיר, אז חיברתי. אתם רבים ואני אחד. כל אחד יכול לבוא ולספר לי סיפורים, ואני אמור להאמין?"

"אתה מכיר אותי," אמר איליה איליץ', "אני עובד בתיאטרון שנים רבות… ללא.. רבב."

פרושון הביט בו בעניין ובהטיית ראש.

"בחיי, אני לא קשור לזה, אין לי שום דרך לעזור לך. מנהל ההצגה היה שם, לך אליו ותסביר לו. אפשר לחשוב, נזיפה! לי יש מאה כאלה."

איליה איליץ' הרהר, סב על עקביו בשתיקה ויצא. אילו היה אשם אפילו מעט, היה בולע את הנזיפה. אבל היתה כאן הפרה של צדק בסיסי, והוא הלך לבקש צדק.

שעה ארוכה תעה במבוכי התיאטרון עד שהצליח לאתר את מנהל ההצגה בספריית התווים. הוא עיין בפרטיטורת ההצגה "פעמוני קורנוויל", שהיתה אמורה להתקיים באותו ערב.

מנהל ההצגה עדיין היה איש צעיר, מין זמר כושל. תחילה שרץ בלי סוף באקדמיה למוזיקה ואחר כך במקהלת האופרה, אבל הצליח בפעילות הציבורית יותר מאשר בתחום הווקאלי. בזמן שהתרוצץ בענייני הקולקטיב, הסכינה ההנהלה עם נוכחותו הטרחנית. הוא השתתף בישיבות והתרגל להיכנס למשרד בלי גינונים. משום כך נתנו לו תעודת גמר וקיבלו אותו לתיאטרון, למרות כישלונו הווקאלי.

בכל תחומי האמנות ישנם תמיד טיפוסים כאלה. הם מגלים פעלתנות בישיבות, מארגנים קבוצות דיון וּועדות ומייצגים משהו באופן משכנע וסמכותי כל כך, עד שאיש אינו מעלה עוד בדעתו להיזכר בחוסר כישרונם האמנותי.

אולם במקרה הנדון האמנות הרוויחה. משׂרת מנהל ההצגה היא אדמיניסטרטיבית בלבד ואיננה מצריכה יכולת לשיר. לאחר שעזב את המקהלה לטובת הקידום, מצא את עצמו בסביבתו הטבעית: כאן היה יכול להעביר ביקורת כאוות נפשו, להורות, לתקן ולדרוש מאחרים מה שהוא עצמו לא היה מסוגל לו.

אבל כדרכם של אלה המשיגים את מעמדם בעטיים של רגשי נחיתות עזים בלבד, ומשום כך חרדים לסמכותם, מעולם לא הודה בשום משגה. מוטב היה לו לפוצץ את התיאטרון ואת כדור הארץ יחד, מלהודות שטעה במקרה זה או אחר.

משום כך הקשיב להסבר המבולבל של איליה איליץ' באותה תשומת לב שהיה מקדיש לו , אילו ביקש דירה לחמותו.

"חבר יקר," אמר, "אני מבין שלא היה לך נעים כשצעקו עליך אתמול. אתה יודע מה זאת הצגה. גם ממני דורשים, נכון? בוא נבחן את הדברים באופן אובייקטיבי: היה פישול בהצגה. היה או לא היה? היה. אתה, כן, כן אתה, זחלת לאסוף את הגביעים, שעשעת את הצופים, ואז קרה עוד משהו… אף אחד לא עומד לבטל את הנזיפה. זה יהיה מגוחך. כן, כתבתי דו"ח ואני לא מתכוון לסגת ממנו. יהיה לך לקח לפעם הבאה."

"אבל זאת לא אשמתי!"

"תלוי איך מסתכלים. סלח לי, חבר. להתראות!"

"אם כך, אני אתלונן," אמר איליה איליץ'.

"בבקשה."

"תגיד לי, למי אוכל להגיש תלונה רשמית?"

"אפשר למנהל האמנותי, למנהל הכללי, לשר התרבות, לוועד הפועל האזורי או לישו הנוצרי," אמר מנהל ההצגה, לא בלי הומור, והתעמק בפרטיטורה כדי לאותת שהוא כבר עבר לעניין אחר.

המנהל האמנותי ערך חזרה באולם הגדול. הרקדנים, לבושים בגרבונים שחורים, ישבו אשכולות-אשכולות על אדני החלונות. במרכז האולם נאבקו הסולנים בזיעת אפם על ביצוע הפָּה-דֶה-טְרוּאָה, והמנהל האמנותי צעק בחמת זעם:

"לעצור! זה הזוי! מה זה, ילדים קופצים בדשא? אלה לא ידיים זה מפעל לתותבות, והרגליים – זאת עמידה עשירית?!  לאן נסחפתם, מ-פג-רים?!"

בדרך כלל זה היה סגנון העבודה שלו כשנחה עליו רוח היצירה. הוא היה כוריאוגרף מוכשר ומנהל אמנותי לא רע, ולכן רווחה הסכמה שבשתיקה שכאישיות ברוכת כישרונות הוא ראוי ליחס סלחני. והעיקר, הוא עצמו חשב כך.

היו לו מעוף ומחוות רחבות והוא שם את הדגש רק על העיקר, בלי לבזבז את כישרונו על זוטות. העיקר בבלט היה פָּה-דֶה-דֶה ופָּה-דֶה-טְרוּאָה. ביצעו אותם הפְּרימוֹת והסולנים, ונניח, פה ושם גם הקוֹר-דֶה-בָּלֶט, ברקע. בכל הנוגע לניצבים – היה פשוט תוקע לפרושון אצבע בחזה:

"את הגלמים שלך תציב משמאל ומימין, חמישייה מכל צד."

פרושון זכר מיד אילו "גלמים" צריך להציב, איפה וכמה, והמנהל האמנותי היה שוכח את הניצבים כליל. חבל, כמובן. מנהלים אמיתיים דווקא זכרו את הניצבים. הוא לא ידע זאת. ואולי ידע ושכח.

איליה איליץ' פילס את דרכו אל אדן החלון והתכונן לחכות בסבלנות לרגע שבו יגמור המנהל האמנותי לסחוט לרקדנים את המיץ, ירגיש סחוט בעצמו ויכריז על הפסקה. אבל המנהל האמנותי היה אדם עמיד. הוא העטיר כינויים כ"מוכי שיתוק" ו"רפי שכל" עד שתוכניתו המורכבת והנועזת היתה קורמת עור וגידים, והיה ממשיך לטרטר את הרקדנים, לולא נקרע הסרט בנעלי הבלט של הפרימה, וההפסקה באה ממילא.

בזמן שמישהו רץ לחדר התלבושות להביא מחט, ניגש איליה איליץ' בצעד מהוסס להציג את עניינו.

המנהל האמנותי לא הבין תחילה: הביט, ניסה להיזכר ולא הצליח לתפוש מה בעצם רוצים ממנו.

"ולנטין חצופיאן דחף? זה קורה לו. ככה זה בבלט! אל תעמוד איפה שלא צריך. ומה אתה רוצה ממני, כן, ממני? איזו נזיפה? אה, אני צריך לבטל? שמע, אין לי פנאי לזה עכשיו, סלח לי. היי, אתה שם, סניף של בית משוגעים! כמה פעמים אמרתי לנעול את הדלת! לא להכניס את מי שלא שייך! חוזרים על הקטע! למקומות! מתחילים!"

איליה איליץ' לא הספיק לפצות פה וכבר הנערים השריריים, תלמידי בלט, דחפו אותו ברכּוּת החוצה מפתח הדלת והמנעול הסתובב בנקישה. זמן מה עוד עמד שם, המום, והאזין לרקיעות הרגליים העמומות, שהתערבלו בצעקותיו מלאות ההשראה של המאסטרו, ולאחר מכן שרך רגליו אל ההנהלה.

ההנהלה היתה עולם מיוחד במינו, אולימפוס, שאם הזדמן לאיליה איליץ' אי-פעם לבקר בו, תמיד היה מתבלבל ונתקף מבוכה בעל כורחו. אפשר לחשוב,מה יש כאן להתבלבל, ובכל זאת…

בחדר הזה, להבדיל מכל החדרים האחרים,,כוסתה הרצפה שטיחים יפים, עמדו בו רהיטים יאים למשרד ממשלתי, הקלדניות נראו כמו כוכבות קולנוע. ניכר שהוכרעו כאן שאלות הרות גורל: ענייני תקציב, סדר ההצגות, סבבי הופעות, עיצוב עשרה מטרים מעוקבים של קורות עץ בשביל התפאורה, כמות הנורות הדרושה לתאורה חגיגית. טבעי לגמרי שניצב פשוט יתבלבל, אם יבוא לכאן עם הבעיה הפרטית הפעוטה שלו.

למרבה המזל, המנהל הכללי היה במשרדו. אבל ישב אצלו מישהו, והמזכירה הציעה לאיליה איליץ' כיסא שישב וימתין. אנשים היושבים במשרדי מנהלים כלליים נוטים לדבר ארוכות ולהתבדח, אבל כשכבר החלו בכל זאת לצאת אחד אחד, נכנס מנהל החשבונות הראשי ובידיו ערימת ניירות. כמובן, היתה לו זכות להיכנס בכל עת ללא תור, כמו גם למנהל התפעול ולבעלי תפקידים אחרים, שפתחו בלי שום גינונים את הדלת, נכנסו ויצאו. ואיליה איליץ' התייגע וספר בייסורים: הנה שניים נכנסו, זאת אומרת, יש שם בסך הכול חמישה. אחד יצא, נשארו ארבעה. עוד שניים יצאו, אבל אחד נכנס…

כשהמנהל הכללי התפנה סוף סוף – הופיעה פתאום משלחת מחו"ל. הזרים היו מטופחים, לבשו חליפות חדשות ומצוחצחות וענדו טבעות זהב, ולפתע הורגשה תנועה, המזכירות החלו להתרוצץ ולהביא למשרד מים מינרליים, קפה, עוגיות בקופסאות פתוחות…

האורחים הלכו כעבור שעה. חדר ההמתנה כבר התפקע ממתינים. המנהל הכללי נראה בפתח הדלת, לובש מעיל גשם. הקיפו אותו מכל עבר – כל אחד ועניינו שאיננו סובל דיחוי, וגם איליה איליץ' החל להידחף באומץ. המנהל אמר:

"לא, לא יאשרו לנו את זה! תפתרו את העניין לבד! למשרד התרבות, כן, כן. מה איתך, חבר?"

"תראה," אמר איליה איליץ' בחיפזון, "אני שחקן באגף הניצבים. עמדתי מאחורי המחיצה השנייה, ואז במערכה השלישית…"

"יקירי, בענייני הניצבים תפנה לפרושון," אמר המנהל, אחז במרפקו במחווה ידידותית ועשה פרצוף מתחנן. "סלח לי, אני נקרע פה, אני ממהר לישיבה! פרושון הוא המנהל הישיר שלך, הוא מחליט הכול… אמרתי לכם: את התחשיבים האלה תניחו בינתיים בצד, כן, כן! זהו, זהו!"

הוא פטר אותם בתירוצים קלושים ורץ בצעד מהיר. איליה איליץ' עוד המשיך לעמוד ורק אחר כך הלך. המעגל נסגר, אבל הוא בכלל לא הצליח להבין אם זה הביא לו סיפוק נפשי כלשהו.

האבובן פּאשָׁה פְּלָטוֹנוֹב ערך בדרך כלל חזרות בבניין התיאטרון במשך היום, מפני שבבית לא היו לו התנאים לכך. איליה איליץ' מצא אותו בחדר התזמורת, לבדו. פלטונוב הניח את האבוב בצד והיה עסוק בחיתוך מלפפון גדול ובטבילתו במלח על גבי עיתון פרוש. הוא שמח לראות את איליה איליץ' והציע להתחלק איתו במלפפון. איליה איליץ' דחה את הכיבוד, אבל סיפר לו על כל התלאות שעברו עליו.

פלטונוב התייחס לעניין בכובד ראש.

"מצד אחד מעליב, כמובן," הוא אמר. "מצד שני, אתה גם כן… כמו ילד, בחיי."

"אבל אתה בעצמך אומר שזה מעליב!" קרא איליה איליץ'. "הרי הם כולם…"

"מה הם? מה בדיוק? לא כדאי לך לחשוב שמישהו רוצה להרע לך אישית. לא! אף אחד לא היה גס רוח כלפיך, אף אחד לא סתם לך את הפה, ובכלל, התייחסו אליך בתשומת הלב הראויה. המנהל פרושון, מנהל ההצגה, המנהל הכללי, אתה, אני – כולנו איברים באורגניזם מתפקד היטב, כולנו טובי לב וכולנו רוצים שיהיה טוב. אבל כל אחד עסוק במשימה משלו ולאף אחד אין חשק לעצור את התנועה ולערוך בדיקה, הרי אז נאלץ לנוע אחורה – וזה מטרד!"

"אבל הצדק…" חזר איליה איליץ' לפזמון הקבוע שלו.

"פרושון ייזכר בצדק כשיקרה משהו שנוגע לו אישית! אז הוא יתחיל להתרוצץ, אבל התוצאה תהיה בדיוק כמו במקרה שלך. הדור שלנו הגיע להישגים רבים, אבל לא למד להתייחס בתשומת לב לזולת. כל עוד לא מטפטף לנו על הראש – אנחנו אדישים. אבל באופן כללי אנחנו טובי לב, כן. תגיד לי אתה, אני מפציר, לא ראית מספיק עוולות בימי חייך? אבל בכמה מקרים התערבת, אם העניין לא נגע לך? כולם ככה – אני, אתה וההוא – וגם פרושון הוא כמו כולם. אנחנו עסוקים. כשמדובר בעלבון שנגרם לאחרים, אנחנו עסוקים מאוד."

"אז אני סתם שוטה? שאל איליה איליץ' בעגמומיות.

"אני לא פוסל את האפשרות," צחק פלטונוב.

6

תיאטרון האופרה הרציני העלה את האופרטה הקלילה "פעמוני קורנוויל" מסיבה אחת ויחידה: זאת היתה הצלחה קופתית. השחקנים, שהתרגלו לפאתוס האופראי, התקשו להזדהות עם הקלילות האווילית של האופרטה, וההצגה יצאה לא חכמה ולא מטופשת, אלא מוקיונית במקצת. "הפעמונים" נמאסו לחלוטין על כולם, אבל הקהל הצביע ברגליים וההצגה המשיכה לרוץ, אף שכבר שוחקה כמעט מוכנית.

באותו יום הלך הכול גרוע במיוחד. הזמרים חלטרו איכשהו. במקומות שבהםהתבקש צחוק, שתק הקהל בנבזות, וזה מצדו השפיע לרעה על הבמה. או אז החל הגועל נפש הדלוח, שהוא הדבר הגרוע ביותר בתיאטרון: כולם רואים שההצגה חורקת, אבל איש אינו יודע כיצד להציל את המצב, וכל אחד חושב רק: שייגמר כבר כמה שיותר מהר…

איליה איליץ' גילם משרת, כפרי, נושא אפריון ואספסוף רחוב. הניצבים היו נתונים להיפנוזה הכללית: הליכתם היתה צולעת, עמידתם – לא נכונה, הם טעו שוב ושוב ואיליה איליץ' חשב עם כולם: הביתה, כמה שיותר מהר.

בקטע הקישור, בזמן שהוחלפה התפאורה, גילם אגף הניצבים אנשים שונים ההולכים אל היריד. הקצבה כבר חולקה, והסטודנטים לא הגיעו, לכן הניצבים היו מעטים. פרושון שִׁחרר בחסכנות בזו אחר זו את קבוצות הניצבים הקטנות הנחוצות, יושבי האולם השתעלו וקינחו את האף והכיסאות חרקו תחתיהם.

איליה איליץ' כבר הספיק ללבוש חזות של מוזיקאי נודד, פרושון העמיס עליו את האביזר הנדרש – תוף ענקי – ודחף אותו אל קדמת הבמה:

"בזהירות, בזהירות!"

בין אם התעייף איליה איליץ' מההמתנה הממושכת אצל המנהל הכללי, ובין אם פרושון דחף אותו חזק מדי – הוא איבד את שיווי משקלו תחת התוף הכבד, מעד ללא סיבה וכמעט השתטח על הבמה.

כנראה זה עשה רושם קומי, כי מישהו בקהל פרץ סוף סוף בצחוק. איליה איליץ' ניסה להחזיק בתוף הארור המאיים ליפול, הסתחרר במקום כמו סביבון, הסתדר איכשהו עם המשימה והביט בתוגה לצד הנגדי של הבמה, שהיה עליו להגיע אליו – ואז הקהל ממש התפוצץ מצחוק. הצופים הניחו שהוא לא זקן אמיתי אלא שחקן שהתחזה לזקן, ושהכול מתנהל על פי התוכנית.

ואז קרה נס.

איליה איליץ' דידה על פני הבמה וירד, אבל גם את כל הבאים אחריו קידמו בפרצי צחוק. הם חשו בזה והחלו לסחוט צחוק גם במקומות שבהם הוא מעולם לא נשמע.

לאחר מכן הוצגה התמונה הססגונית של היריד וקטפה מחיאות כפיים סוערות. השחקנים לא חשו עוד בקיר האטום החוצץ בינם לבין קהל הצופים, פתאום הופיעו ניצוצות, שנינויות. הקהל המשיך לצחוק ולמחוא כף, וההצגה הוכתרה בהצלחה מסחררת.

בסוף המערכה האחרונה גרר איליה איליץ' את האפריון לפינה וכבר התכוון לעלות למעלה, אבל פרושון עט עליו כעוף דורס.

"המנהל הכללי ישב ביציע עם האורחים מחו"ל! הוא ציווה לברר: מי האיש? באתי בריצה, נתתי אפיון מלא, אמרתי: עובד שלושים שנה. 'לציין לשבח!' אתה מבין בכלל שאגף הניצבים שלנו הציל את ההצגה! לצערי, חביבי, דיבידנדים אין, חרגנו מהתקציב, אבל אפשר לקבל מוועד העובדים הפניה לבית הבראה…"

איליה איליץ' מחה את מצחו בממחטה.

"אלוהים ישמור, איך זה יכול להיות?" מלמל. "אני לא רוצה שום דבר… תבטל לי בבקשה את הנזיפה. בחיי, אני לא אשם. הרי עמדתי מאחורי המחיצה השנייה,וחצופיאן…"

"עוד פעם זה!" אמר פרושון במורת רוח. "את זה אני לא אוכל. המנגנון הוא כזה: ברגע שהכפתור נלחץ, המתג יורד וזהו, אין דרך חזרה. אבל היום, חביבי, תקבל ציון לשבח."

"בכלל לא התאמצתי."

"עוד יותר טוב! זה אומר – כישרון. אין צורך לחשוב על הנזיפה, ולהפניה אני אדאג. תרים את האף, תרים את האף!"

איליה איליץ' הלך לחדר המדרגות ושמע מישהו מהסולנים אומר מאחורי גבו:

"הנה ההוא שמעד עם התוף."

אי אפשר לומר שלא נעם לאיליה איליץ' לשמוע זאת. בעודו מהרהר במה שאירע, החל לעלות לקומה החמישית.

הפלא ופלא! הספּר לא תלש מידיו את הפאה, אלא ביקש ממנו להיכנס לרגע, הושיבו באדיבות לפני המראה והחל לסובב אותו לכאן ולכאן ולהרהר בקול:

"בפעם הבאה אכין לך פאה אחרת. אפרפרה כזאת, פרועה ומלאה סלסולים, איך זה? כולם מדברים היום רק על איך שהפכת את כל ההצגה. איחוליי."

זאת כבר היתה הצלחה מסחררת.

הדיבורים לא פסקו. נזכרו במקרים דומים, בשחקן מפורסם של התיאטרון האמנותי של מוסקבה, שהדהים את הצופים כשגילם תפקיד זעיר של שוטר ב"רביזור". איליה איליץ' הנבוך והנסער החליף בחיפזון את הבגדים, כדי להימלט מתשומת הלב ומהתהילה.

למטה, כשכבר עמד בדלת, נתקל בפלטונוב, שיצא והאבוב תחוב תחת בית שחיו.

"ראיתי," אמר פלטונוב ראשון. "כולם באולם גועים בצחוק ואני לא מבין, מה לעזאזל? ואז אני רואה, זה אתה. זה היה משהו, ידידי! אני בעצמי התפקעתי מצחוק."

"לא יודע איך זה יצא לי," אמר איליה איליץ'. "בחיי שאני לא יודע… את הנזיפה לא ביטלו, הבטיחו הפניה לבית הבראה, אבל תהרוג אותי, זאת לא אשמתי!"

הם יצאו החוצה מכניסת השחקנים. השעה עוד לא היתה מאוחרת, הרחוב שקק חיים. פלטונוב הירהר ואמר:

"הקומדיה, לכל הרוחות, היא שאתה בעצמך לא יודע מה ייפול עליך. אבל שים לב, בחיים אף פעם אין רק צרות. יש צרות, ועוד צרות, ואז – טראח! הצלחה! ודאי זה קורה ככה בכוונה, כדי שנוכל להשוות. גם לך לא היה מזל הרבה זמן, אבל הנה מתברר שיש לך כישרון… אולי נרביץ כוסית לכבוד זה?"

הם הלכו למסעדה, התיישבו בפינה, הזמינו קוניאק וכל אחד מהם הרביץ כוסית. בליווי סלמון. אם ליהנות, אז עד הסוף.

"לשכוח מהנזיפה?" שאל איליה איליץ'.

"בוודאי! המעשה הוא ההוכחה הטובה ביותר," אמר פלטונוב. "ללכת ולנדנד– לעזאזל עם זה, אתה סתם תמרוט את העצבים לעצמך ולאחרים. תוכיח במעשים מה אתה שווה! כוסית לכבוד זה."

אחרי הכוסית השלישית נראו החיים לאיליה איליץ' נסבלים למדי. הוא אפילו הזדעזע, כיצד יכול לחשוב אתמול שהם מאוסים? ראשו פעל בקדחתנות.

"שמע-ע!" קרא. תגלית פתאומית נצנצה במוחו. "בפעם הבאה אחבוש פאה אפרפרה, פרועה ומלאה סלסולים, ולפני היציאה אשים קורה כדי למעוד בטבעיות. אני זוכר הכול! אמעד וכמעט אפול, אבל לא באמת, רק התוף יתגלגל לי מעל הראש. נשמע לא רע?"

"נשמע לא רע," אמר פלטונוב, "נסה גם להיראות חצי מת: כלומר, מה אתם חושפים שיניים, חושבים שזה קל, לסחוב תוף כזה כל החיים?"

"כן, כן! אם אני אעבוד על זה…"

"אתה תצליח!" עודד אותו פלטונוב, "תצליח בכול. גם היפני שלך בצ'יאו-סאן נהדר, רק האיפור לבדו שווה את הכול, וההליכה! אם חושבים על זה, אולי אתה שווה לא פחות מפרמיירים מסוימים."

אז נזכר איליה איליץ' בעל כורחו בוולנטין חצופיאן, כיצד הפיל אותו לרצפה. לרגע נשטף זעם, אפילו הצלע החלה לכאוב לו.

"מילא. שיעשה אַנְטְרָשָׁה, התיש הצעיר," אמר בתרעומת. "שהקהל יגעה בתשואות. אבל גם אנחנו מסוגלים לעשות כמה דברים, נכון?"

"אתה מסוגל, איש יקר, מסוגל," צעק פלטונוב. "חכה חכה, אתה עוד תגלם מלכים!"

איליה איליץ' הביט בו בזעזוע:

"מלכים?"

"כן! למה לא? יושב לך על כס המלכות ומהנהן."

"ובאמת, למה לא?" אמר איליה איליץ' באומץ לב. "אני יכול גם לשחק מלכים! אני בתיאטרון כל חיי. אני שחקן אגף הניצבים. תגיד לי בבקשה, ראית תיאטרון בלי ניצבים? אתה אבוב, אני ניצב. תוציא אותנו – מה יישאר? פרמיירים על חוטים, נכון או לא?"

"נכון, טיפש זקן, נכון," אמר פלטונוב והזיל דמעה. "אנחנו צריכים לשבח את עצמנו. בוא נשתה לכבודנו. לחיי אגף הניצבים, קשישא!"

עריכת התרגום: דינה מרקון

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty