search
בקריאה כעת: הסתערות אחרונה לקוזאקים של הדון | מתיאס אנאר
search

מתיאס אנאר | מקור:צרפתית

הסתערות אחרונה לקוזאקים של הדון

תרגום : רמה אילון

היא ראתה אותי, נאנחה, ניחשה מיד.

"זה היה בהחלט הכרחי," היא אמרה.

היא הביטה בי רגע ארוך. "לוסי רוצה שתעזור לה בשיעורי הבית," היא אמרה.

ליטפתי את קלידי הפסנתר. היא לא התעצבנה. היא נראתה יותר תשושה מאשר נרגזת, יותר מאוכזבת מאשר כועסת באמת.

"אכפת לך רק להנמיך את המוזיקה?"

בקול שלה עבר רטט קל. לאונרד כהן אמר שניו יורק קרה בסוף דצמבר.

"אתה ניגש ללוסי? ואחר כך יהיה טוב אם היא תנגן קצת בכינור. אתה חושב שתוכל לנגן איתה?"

היא רצתה שאדבר, שאענה משהו, אמרתי רק כן, בטח.

"כל המאמצים האלה לשווא," היא אמרה.

"לא, לא לשווא," אמרתי.

היא יצאה ברגע שכהן אמר you're living for nothing now או משהו בסגנון הזה. מעיל הגשם הכחול המפורסם, איזה שם משונה. השיר הזה היה עצוב מדי, כיביתי את המוזיקה. רעד מוזר עבר לי בגוף, צמרמורת ארוכה.

לוסי היתה בחדר שלה, שרועה על השטיח. היא הסתכלה בספר עם תמונות של סוסי העולם ופרשיו. היא לבשה סוודר גדול ורך מאוד. השתרעתי לצדה, פתאום היה לי קר. היא חייכה אלי, נישקה אותי, אמרה לי תסתכל על הפרשים האלה, הם יפים הה? אמרתי כן, אלה קוזאקים, הקוזאקים של הדון.

"הקוזאקים של הדון?"

"כן, הקוזאקים."

"ומה הם נותנים?"1

צחקתי.

"ובכן, הם נותנים… את החיים שלהם בקרבות, אני מניח. אבל דון זה שם של נהר, נהר גדול ברוסיה."

Psst, you might also like:
אויבת סיפור האהבה

נראָה שהיא מדמיינת נהר עצום עם מים קפואים ומאות פרשים. ליטפתי את שערהּ, היא רטנה, קצת כמו סוס פוני, חשבתי. האיור של הקוזאקים היה יפה, אין מה לומר. ראו בו את ההטמאן, מנהיג השבט המהודר והאצילי, מסתער בראש הכנופיה שלו, בין פגזי תותחים. מרחוק נראה האויב, צרפתי כמובן, עם העיט המלכותי על הדגלים ועל כובעי הפרווה הגליליים. 1812, קרוב לוודאי. אולי אפילו קרב בורודינו. הסוסים הקטנים הבהיקו מזיעה. לא היתה אגדה אחרת מלבד "הקוזאקים של הדון".

"מה הם עשו כדי שהסוסים לא יפחדו מהפיצוצים?"

"אין לי מושג, למען האמת… אני מניח שהם אימנו אותם."

"עם חזיזים?"

"אולי, כן, מאוד יכול להיות. אבל הקוזאקים היו הלוחמים הכי אמיצים. אז אני מאמין שגם בהמות הרכיבה שלהם היו כאלה."

"הם לא פחדו למות?"

היססתי רגע, התחשק לי להגיד שכן, מאוד.

"אני לא יודע."

"אבל אתה אמיץ, אבא."

זה לא היה בדיוק יום של אומץ גדול, אם להיות עדין.

"לפעמים. כמו כולם."

היא הסתכלה בי בריכוז. היא מדמיינת אותי על סוס מול הארטילריה הצרפתית, חשבתי.

"ומה לגבי שיעורי הבית? שנכין אותם?"

בזמן ששיננו איזה שיר של פֶּרוור או מוריס קארֶם, לא יכולתי שלא לחשוב על הקוזאקים האלה מול אש המקלעים. הסתכלתי על הבת שלי בלי לשמוע אותה; ללוסי יש עיניים חומות ויפות כמו לאמא שלה, חשבתי. שמעתי את שרה במטבח, בטח הכינה ארוחת ערב. השארתי את לוסי עם תרגילי הדקדוק וחזרתי לחדר העבודה שלי. פתחתי פנקס שהיה מושלך שם ורשמתי הסתערות אחרונה לקוזאקים של הדון, בלי לדעת למה. אחר כך הוצאתי את הבקבוק המוחבא במגרה, ששליש ממנו כבר היה חסר, ומזגתי לעצמי כוס גדולה, מהירה, צורבת, מאלה שמרוקנים בנשיפה. התביישתי קצת. שמתי שוב לאונרד כהן, עדיין מעיל הגשם. It's four in the morning, the end of December. שתיתי עוד כוסית, לגימה קטנה, הלוא אפילו הקוזאקים של הדון מוכרחים לשתות כדי לנסוך בעצמם אומץ, חשבתי. כהן הישרה על הכול אווירה של אבל, פנסי הרחוב בחוץ שפכו אור על המדרכה הרטובה. לא העזתי לצאת מהחדר. שמעתי את אשתי ואת בתי, הן דיברו, רחש של כלים עלה מהמטבח, רסיסי קולות, וכל זה נמהל באלכוהול ובלאונרד כהן. סגרתי את הדלת כדי לא לשמוע אותן יותר אבל לא יכולתי להישאר שם לעד, חשבתי לקחת את המעיל ולצאת, למצוא מישור רחב ידיים ולבן משלג ולדהור בו במגפי עור שחורים יפים, במקום שבו אתה באמת חופשי, חופשי להרוס את עצמך ולא לעשות שום דבר טוב, באומץ, כדי למצוא אולי, אם יש לך מזל, משפט אחד ששווה משהו לפני שתמות, על הסוס, מול שורות אינסופיות של האויב, למען הכבוד, למען העונג, כאילו קפצת לבר כדי לבלוע כוסית אחת אחרונה, לדרך.

Psst, you might also like:
1/3 1/3 1/3

הבעיה שלך היא שאתה כותב כדי לשתות, ולא להפך, אמרה לי שרה.

הבעיה שלך היא שאתה חי בעולם שלא קיים, אמרה לי שרה.

הבעיה שלך היא שאתה קורבן של המיתוסים שלך, אמרה לי שרה.

לוסי נכנסה בלי לדפוק, בטבעיות גמורה.

היא לא הבחינה בכוס שהחזקתי ביד, היא לא שמה לב שמזמן לא ראתה אותי בלי כוס ביד, היא לא אמרה: למה היום, אבא, למה לא אתמול, למה לא מחר, למה דווקא היום, היא לא שאלה אף אחת מהשאלות האלה. היא נטלה את הכינור שלה וקראה: קדימה, אבא, נתחיל, אמא אמרה שכבר מאוחר מאוד.

השתקתי את כהן, הוא שר "וג'יין הגיעה עם תלתל משערך". ללוסי יש השיער היפה של אמה, היא יפהפייה כשהיא מנגנת בכינור, חשבתי. התיישבתי ליד הפסנתר.

שרה שלשלה את ראשה מבעד לדלת ברגע ששמעה אותנו מנגנים.

אנחנו שלושת הדיאֵזים האלה אחרי המפתח, חשבתי. אנחנו בְּלָה, שלושתנו מרחפים כמו עורבים על החמְשה, כל אחד בשורה משלו, בלי לחצות אותה, בלי לגעת זה בזה. ניסיתי להתחמק מהמבט של שרה. הוואלס האיטי המחורבן הזה היה עצוב להחריד, נבלעתי בארפג'ים שלי, הכינור קרע לי את הלב, החיים מסתלקים, חשבתי, הם צפים, זהו רטט כאוב של האוויר, דהירה של סוסים קצרי נשימה בשלג העמוק של הפחדנות.


*דימוי: לודביג גלדק, "קוזאקים על סוסים"

  1. בצרפתית, דון (don) הוא גם מתנה.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend