search
בקריאה כעת: הפעם האחרונה | תמר גלבץ
search

הפעם האחרונה

תמר גלבץ | מקור: עברית

הקדמה מאת שירה סתיו

ארבעת הקטעים מתוך ספרה של תמר גלבץ, "המתים והחיים מאוד", הם ארבעה פרקים, לכאורה לא קשורים זה לזה, מחייה של נערה שהפכה לאשה – פרקים המציירים ארבע תמונות קטנות, טריוויאליות לכאורה, של משפחתה, ומתמקדות בעיקר בדמותו של האב בעיני המספרת.

תמונות אלה רוויות סממנים אסתטיים ולשוניים של עולם אנלוגי אבוד זה מכבר – לוקס, סוסיתא, סטרסקי והאץ', סיגריות דובק, חלווה בפחיות, ובעיקר אווירת העצלתיים הלא-מתאמצת של בית קפה נטול יומרות במרכז הכרמל בחיפה, באחר צהריים נינוח, בפגישה שזמן קצר לאחר מכן התחוורה כפגישה האחרונה בין האב והבת. התבגרותה של הילדה והפיכתה לאשה מסתמנת בשלבים שונים של פרידה והתרחקות הדרגתית: החל מן ההיצמדות העקשנית אל החום והביטחון שבבית ההורים הפשוט והעמלני, ועד ההיווכחות האישית באכזריותו של הניתוק הכפוי, הסופי, שמביא עמו המוות – ויחד עמה התקרבות חדשה, בהזדהות העוברת דרך הגוף ופגיעותו. הכתיבה של גלבץ, הצפופה בפרטים, מטילה דגש חריג על חומריותה של הלשון ויוצרת כך מרקם חושני של טעמים, מגעים וריחות הזוכים למוחשיות עזה, מבעד לקולה הטעון הומור וכאב מפותלים יחד.

קראו עוד

הטיול בצופים

כשהייתי בכיתה ו' יצאתי למחנה בצופים. בגניגר. שבעמק יזרעאל. שלושה ימים מחנה. ריח של שרוף בשיער ותפוחי אדמה ותירס מקופסה ומשמעת מים. זה היה המחנה הראשון שלי. עם שינה והכל. והגענו לקראת צהריים בבגדים מקומטים ובעניבות צופים סתורות, ובשיער סבוך ומלא קשרים מרוח הבוקר שנשבה פנימה אל תוך האוטובוס מבעד לחלונות הפתוחים לרווחה, ובגרונות מחוספסים מהשירה הרועמת כל הדרך אל שטח המחנה, והתקנו כפתורי שדה על השמיכות הצבאיות והעמדנו אוהלים זקורים ויפים, ושאגנו בקריאות מלחמה את אל המעיין בא גדי בא גדי קטן, ויצאנו למשימות שטח. ובחמש וחצי, כשהשמש נטתה לשקוע, העמדנו סיר ענק עם שמן לטיגון הצ'יפס, ומילאנו את המימיות עם כיסוי הברזנט בצבע חאקי במים עד השפה מתוך הברזייה החלודה כי שיאו של הלו"ז הצפוף עוד היה לפנינו. א"ש לילה. שזה זחילה על הברכיים השרוטות עם הפחדות איומות ונוראות בחושך מצרים בינות לסלעים ולשיחים הדוקרניים. והיינו שקטים ודרוכים כשהערב החל לסמן נוכחות בגיר כהה על צִפְחַת שמים בהירים וצלולים, וענני הנוצה הפכו מכתום לוורוד חיוור לתכלת חלשלוש לסגול כהה ואז לשחור חזק.

ובין התכלת לסגול, עוד לפני השחור הממש חזק, שקעתי בדכדוך תחילת הערב. זה שירשתי מאמי שעד היום אומרת אני שונאת שהערבים נהיים ארוכים והיום כל כך קצר. ומחשבותי נדדו אל הקקאו שמתעבה ומסמיך לו בסיר ונהיה חום עמוק שוקולדי כמעט מוצק ברגעים אלה ממש, מעבר לעמק ולרכס אל טל ואל מטר עליכם מעלה מעלה גבוה גבוה היכן שהאורות מנצנצים כבים ונדלקים, ואל החביתה ששוליה הזהובים שחמחמים מתפנקים כעת בקצות המחבת בשלולית החמאה, ואל פניה הסמוקות מטיגון של אמא שלי ואל אבא שלי עם מטפחת האף המשובצת והטרנזיסטור הקטן, שעה שהוא מגביר מסובב הכפתור ימינה עד הסוף לקראת החדשות של שבע בערב. בשטח המחנה דלקו כבר הלוּקסים, מנורות השדה של פעם, שנראו כמו לפידים עם כיסוי זכוכית וידית מתכת. המדריכים פינקו את עצמם בקפה פינג'ן שחור וריח מתוק חרוך הסתנן מבעד לעננת הצ'יפס. וצדודיתו של אבא שלי עם הפינג'ן שלו והקפה של העכשיו והאחר כך התחילה לרקד מול עיני כצלליות נערות ג'יימס בונד. ולב הכיתה ו' הקטנטן שלי פשוט חישב להתפוצץ בסופר נובה ענקית.

וידעתי. יש רק דרך אחת. סלולה ובוטחת. בכי. נורא. ופרצתי. ככה יללה ארוכה. כמו תן בשדה. ארוכה ארוכה. עצובה עצובה. קורעת לב כל מדריך ומדריכה שהם בעצמם, סמכותיים ובוטחים, היו בכיתה י"א לא יותר. והמדריכה הכי גבוהה, עם הקסקט הצבאי הכי מקצועי, רכנה אלי ארוכה ומשתופפת כלולב כי ישבתי משוכלת רגליים בפתח האוהל, ששולי הצמר שלו התנופפו גאים ברוח הערב, וליטפה לי את הראש. פעם ועוד פעם. באדיבות אך בקוצר רוח. מנסה לדומם או לפחות להחריש מעט את יללת התן מקפיאת הדם ומעכירת השמחה שלי. אבל ממש ללא הועיל. להיפך. ליטופיה הקמצניים חיזקו אותי ואת מיתרי קולי. ושמו מילים בפי. עכשיו הביתה. עכשיו. אני רוצה את אמא ואבא. ובאבבבא זעקתי לעומת שמי הערב המשחירים והולכים כמו עשרה תנים ביחד. ושמעתי מאחורי ומלפני ומצדדי הוא העומד געיות צחוק צייצניות אך גסות של המוני תנים קטנים תנים בכיתה ו' שלא מתגעגעים הביתה בכלל אבל לא היה לי אכפת. וישבתי ככה מבוצרת בפתח אוהל המחאה הצמרירי שלי בידיים שלובות על ברכיים ונדנדתי את הברכיים מצד לצד מצד לצד נד נד עלה ורד. בשפתיים חשוקות. וחיכיתי לראות מה. חיכיתי אבל ידעתי שזהו. יללת התן שלי חצתה את העמק והדהודיה מתגלגלים ומטפסים את ההרים ותיכף.

ומקץ שעה נחושה ועיקשת ראיתי אותו. רכב ההצלה שלי. סולל דרכו בשביל העפר, מקרטע ואוהב, מעלה אבק לעומתי. הסוסיתא של אבא שלי. ובהיתי בפנסי הסוסיתא, אישוני נפערים ונפערים מתרחבים ומתרחבים, והפנסים הולכים וקרבים אלי בחושך עד שיצאו לגמרי מפוקוס והפכו מסנוורים מעוורים ממש כמו אורות החללית במפגשים מהסוג השלישי. ומפל האור הלבן העז הצורב הקיץ גם את המדריכה הלולבית, שנדפקה ולא יצאה לא"ש לילה בגללי ונמנמה לצדי רגוזה. והיא זינקה בבת אחת לעמוד דום, וישרה את קמטי החולצה מרובבת הכתמים שלה, ומלמלה בטון ענייני ובניסיון למחוק מסדר היום את שנתה העמוקה, אוה סופסוף. מה לקח לו כל כך הרבה זמן. צלצלנו כבר לפני שעות. וזרקתי בה מבט מתנשא ואכזר וגרפתי מתוך האוהל, ששוליו כבר לא התנפנפו כי הרוח שקטה, את החגור והמימייה ופנס הכיס ותרמיל הצד, ופסעתי בוטחת על מרבד הקוצים הדוקרים והאבנים הקטנות ופערתי לרווחה את דלת הסוסיתא שנאנקה על צירי המתכת החלודים שלה, וזינקתי פנימה כסטארסקי או האץ', אני כבר לא זוכרת מי מהם היה מזנק ככה על הצד בגלגול מופתי, וצנחתי על מושב הפלסטיק ושאפתי מלוא ריאות את ניחוח הדובק עשר עמוק עמוק פנימה והבטתי בצדודית החשוכה עם הבלורית הפלמ"חניקית המסותתת באבן של אבא שלי, ושלחתי שתי רגלים חמדמדות ורשלניות אל הדשבורד בתנוחת פדלאה גמורה ושקעתי מטה במושב.

את בטוחה שאת רוצה הביתה, צוצקה. זה כל מה שהוא אמר. ולא עניתי אבל נופפתי בתנועת יד נשיאותית ורחבה אל הלולבית ושלחתי את היד אל הרדיו ורכנתי וסובבתי. ורק אחרי שעשינו את הסיבוב על המקום, ישבנה של הסוסיתא כלפי המחנה וחרטומה אל הרכס, אמרתי יאללה. הביתה. ואבא שלי זרק אלי מבט קצר, מאוד קצר, ושלח יד בלתי נוהגת לעברי והעביר אותה בליטוף הרפרפני הזה שלו, שליטף עשרות חתולים, מעצם הלחי שלי עד הסנטר, ואמר אז יאללה. הביתה.

חלווה

אבא שלי נורא אהב חלווה. חלווה הייתה תמצית המתיקות בעיניו. הדבק הזה חוטים חוטים שחלקו מתמוסס על הלשון וחלקו נצמד לשיניים כדבק מגע, ואם יש חור בשן אז אוי ואבוי כמו סתימת חלווה איום ונורא. אבל אבא שלי היה ממש דלוק על חלווה. עם שקדים עם פיסטוקים עם ציפוי שוקולד. אפילו את אלה שהיו עטופות בנייר כסף פשוט עם ציפוי שוקולד סינתטי זה שנקרא צימקאו משום מה הוא מאוד אהב. אמא שלי אהבה חלווה גם כן. מאוד אהבה. השתגעה על חלווה. ותמיד היו לה הסיפורים על איך לפני שנולדתי אבא היה מביא חלווה בפחיות עגולות שפותחים עם פותחן. חביות כאלה כמו של שמן זית, היא הייתה מפרטת ומפליגה בדיבור. וכשהיא דיברה על החלווה ההיא של לפני שנולדתי בפחיות שמן זית היא הייתה מגבירה את מהירות העפעוף של ריסיה וטון הדיבור שלה היה נעשה במהופך איטי ומתמשך וקצת חולמני, והייתה ניצתת בה איזו עוררות כזו חצי מינית. החלווה שאבא היה מביא. בפחיות. זה היה הרבה לפני שנולדת. ולא כל כך אהבתי את הדיבור הזה שלה על החלווה בפחיות שמן זית. זה היה מפחיד אותי ושולח ברקים במורד עמוד השדרה שלי ומקציף בי כעס. מה יש לה זאתי עם חלווה מקופסה כאילו מי יודע מה. את החלווה שלה היא הייתה אוכלת עם לחם בחמאה. ככה היא הייתה קוראת לזה. לא לחם וחמאה. לא לחם עם חמאה. לחם בחמאה. ב ב בחמאה. כאילו החמאה נמסה או מוזרקת לתוך הלחם והחלווה נמסה או מוזרקת לתוך החמאה, והכל זה מין מי יודע מה כזה של מבוגרים בחמאה. אחח. חלווה על לחם בחמאה או חלה בחמאה זה מה שהיא הייתה אומרת. זה מעדן. אין יותר טוב מזה. ממש מעדן.

Psst, you might also like:
כח הדם

בעיקר חלווה מהעיר התחתית. זה היה בעיניה ובעיני אבא שלי הכי הכי מעדן. חלווה מהעיר התחתית בחיפה. ופעם באיזה חודשיים אולי שלושה, או בכל רגע שאבא שלי לא היה שב מן העבודה ורוחו רעה עליו כשאול המלך, וזה קרה ממש לעיתים רחוקות כי כמעט כל יום היה שב מן העבודה סר וזעף ורוחו רעה עליו כשאול המלך, היינו גולשים בסוסיתא שלו באורח לגמרי ספונטני מטה מטה במורד הרכס ועוצרים במעדנייה שברחוב הראשי בעיר התחתית וחונים בפראות בחזית החנות, ושמה בפנים היו טמונים כל אוצרות הרחת לוקומים השקופים כאבני קריסטל, והמרמלדות פסים באלף צבעים זוהרים שבין ורוד לצהוב, והסוכריות הקשות עם שקדים בפנים בצבעי תכלת לבן וורדרד פסטל בשקי יוטה ענקיים. וחלוות כמובן. מכל הסוגים. עם שקדים עם פיסטוקים עם ציפוי שוקולד חלקות לגמרי שומשומיות בלי כלום בפנים והאחת והיחידה. מלכת כל החלוות. זאת שהייתה אהובה גם עלי. המפוספסת עם השלושה צבעים לרוחב. שוקולד למעלה, חלווה מעצבנת בצבע לא ברור בין שנהב לקפה באמצע, ונוגט רך כהה מתמוסס למטה. בעצם אהבתי רק את הלמעלה משוקולד והלמטה מנוגט והחלווה שבאמצע הייתה המס שהייתי משלמת על חמדת הלמעלה והלמטה, אבל בכל פעם שהיינו מכדררים את עצמנו במורד ההר הייתי מתפללת. שייקחו גם חתיכה מהשלושה צבעים. ואף פעם לא היה אפשר לדעת בטיולים הפראיים הגחמניים האלה אם ייקחו או לא ייקחו, אבל תמיד תמיד היינו חוזרים הביתה באוטו עמוס חבילות קטנות קשורות בחוטים ניירות ניירות פרגמנט רבועים שמנוניים. וככל שהיינו מעפילים במעלה ההר, הכתמים השמנונים היו הולכים ומרחיבים מעגליהם כתם אחר כתם והיינו שותקים כל הדרך. כל אחד משתוקק למתיקות שלו.

אבא שלי היה בוצע ראשון. בוצע יחיד למעשה. בסכין. משונן. פותח ובוצע ריבועים ריבועים בעמידה מעל לשיש. אבא שלי מאוד אהב ריבועים. הוא היה מהנדס. אפילו את האבטיח היה מרבע. גוזם את כל העגול שמסביב ומשאיר את הליבה רבועה. כל אבטיח ואבטיח כל קיץ וקיץ. ואמא שלי הייתה אומרת לו, רק משוגע מרבע אבטיח, אתה משוגע על כל הראש שאתה מרבע את האבטיח, איזה בן אדם נורמלי מרבע אבטיח, אבל בחלווה היא לא הייתה מתערבת. בחלווה היא הייתה סותמת ומחכה. שיגיש לה. את הריבוע שלה. ועוד ריבוע. כבמירוץ שליחים. מאחורי הגב. ככה היא הייתה עומדת עם הפרוסה שלה בחמאה. מאחוריו. לחם ב ב בחמאה ותיכף יבוא הריבוע. והיא עם הסכין תחליק ותיישר עד שכבת חוטים דקה ותנגוס. מי מיישר ככה חלווה עד שכבת חוטים דקה. גם כן משוגעת. אבל הייתי סותמת גם כן ומחכה לשלי. כבמירוץ שליחים. שתיפתח כבר סופסוף השלושה צבעים עם השוקולד למעלה והנוגט למטה והחלווה הטריקית המעצבנת בצבע מוקה אפרפר ובטעם של קש שבאמצע. זאת תמיד הייתה נפתחת אחרונה.

בימים הבודדים בשנה של אורגיית העיר התחתית לא היינו יושבים כלל לשולחן ארוחת הערב. ימי העיר התחתית היו היחידים בשנה בלי סדר בלי שיטה בלי חביתה ובלי סלט. ימי בלי ארוחת ערב. כי תאוות החלוות הייתה שוברת את כל הכלים, ומנפצת את הסדר הטוב לרסיסים, ומפילה את כל החומות והנהלים, ומרסקת לחתיכות את משטר ההסעדה הקפדני של אמי. והשלושה צבעים הייתה השיא הגדול, פואנטת הפואנטות, שיכרון החושים האני קלאודיוסי של משפחתנו. כי בשלב השלושה צבעים כבר מותר היה לפרוק כל עול ולקרב אל השיש. אז היינו מתגודדים. כל אחד וסכינו. ובוצעים. בדממה. ובמהירות. ככה לפה בעמידה. זורקים פנימה מטיסים מלהטטים ומעיפים בומס ישר לפה את מטילי הזהב הרבועים המפוספסים לרוחב עם הטקסטורות המתחלפות, רך וקשה נימוח ומעקצץ דביק וחלקלק, ככה פנימה בשיא הזריזות רק השלושה צבעים, בלי לחם בלי הבחמאה בלי כלום.

הפעם האחרונה

בפעם האחרונה שפגשתי את אבא שלי חלקנו עוגת גבינה פירורים. זה היה בבית קפה קטן עם כיסאות מתכת במרכז הכרמל. כיסאות מתכת היו אז שיא האופנה וחוד החנית של הטכנולוגיה. המילה האחרונה בתחום העיצוב. ככה גם עוגות גבינה פירורים. שיא האופנה והמילה האחרונה בתחום הקונדיטוריה. זה היה באמצע שנות השמונים. אף פעם קודם לא ישבנו אבא שלי ואני בבית קפה. לא במרכז הכרמל ולא בשום מקום אחר. זה היה מוזר מאוד לשבת עם אבא שלי בבית קפה במרכז הכרמל רק אני והוא. זה היה אחר הצהריים. מוקדם אחר הצהריים. בראשית הקיץ. חודש יוני, נניח. כשהשמש בוהקת אבל לא מסנוורת. חמה אבל לא שורפת. בפרט לא במרכז הכרמל שם תמיד איזו רוח דקה משתבשבת לה אחר הצהריים ומניעה בתנודות זיעות קלילות את ענפי האורן המחטני. על הכרמל יש אורן מחטני בשפע. והמחטים המחטניות שלו נושרות ומתגוללות על המדרכות ונערמות בערימות קיפודיות קטנות. וככה גם הצנוברים שזה פרי עץ האורן המחטני שהילדים בחיפה מאוד אוהבים לרוצץ את גולגולתו הקשיחה באבן או חתיכת סלע שבור ולנשוך בתוך הרך השנהבי והשמנוני. ככה הם נערמים להם בתלוליות קטנות על המדרכות ובכל מקום. אפילו על המרפסת המרוצפת קווי אורך וקווי רוחב ישרים שתי וערב של בית הקפה הקטן במרכז הכרמל. אני זוכרת טוב מאוד גם את השתי וגם את הערב כי נעצתי בהם מבטים לאורך ולרוחב כל הפגישה האחרונה עם אבא שלי.

Psst, you might also like:
גן החורף

אין לי מושג למה זימן אותי לפגישה בבית קפה קטן במרכז הכרמל. אני הגעתי מתל אביב בענייני עבודה. והוא הגיע מהבית. ימי ראשית הפנסיה שלו וסוף חייו. לא הייתי מגיעה הרבה לחיפה בסוף חייו. שנאתי את חיפה בסוף חייו ובראשית חיי הבוגרים. פעם בחודשיים אולי הייתי באה. וכשהייתי באה, בדרך כלל ביום שישי לפנות ערב, הייתי משתקעת בחדר נעורי ובמרורי נעורי, ויוצאת זעופה ונשוכת שפתיים בשעות הארוחות, וחוזרת ומסתגרת בין אלבומי התמונות שלי ומחברותי המצהיבות מרוטות הקצה ושידת המגירות עם הסטיקרים המתקלפים מהתיכון, ויוצאת בדרכי חזרה לתל אביב באוטובוס הראשון עם צאת כוכב ראשון במוצאי השבת, ומיטלטלת ומידרדרת במנוד ראש אומלל עם האוטובוס מטה מטה במורד הכביש המתעקל נחשי וסלול מן הכרמל אל השפלה, ונשבעת לא לבקר בבית ילדותי עוד מאתיים שנה, ושבה מקץ חודשיים או משהו כזה, וחוזר חלילה.

אבל בפעם ההיא הייתי מאוד תכליתית. התקשרתי, אמרתי שאני בחיפה בענייני עבודה, שאו שיהיה לי זמן לקפוץ לביקור או שלא, וטרקתי בהמהום הרגיל. ואבא שלי חזר והתקשר במפתיע מקץ כמה דקות ואמר, עשיתי חושבים. ככה אמרו אז בשנות השמונים. זה היה שיא האופנה וחוד החנית של הסלנג. עשיתי חושבים. זה מה שהוא אמר. מה דעתך שנפגש לקפה במרכז. ככה החיפאים מפעם היו קוראים למרכז הכרמל. המרכז. והתפלאתי אבל הסכמתי מיד. בטח. למה לא. וכל הדרך לשם שאלתי את עצמי מה פתאום קפה, מה פתאום במרכז, ולמה פתאום הוא כל כך מעוניין לבוא לקראתי. וכבר נחפזתי מאוד לקדם את ענייני באותו בוקר ושרפתי עוד זמן במרכז בין החנויות הסגורות בצהריים, כי ככה זה היה בחיפה בשנות השמונים ואולי גם היום אבל אין לי מושג כי לא הייתי בחיפה בכלל ובמרכז בפרט כבר הרבה מאוד שנים, בעלי החנויות היו נועלים את החנויות שלהם במפתח פשוט כמו של תיבת דואר והולכים לישון ופותחים שוב בארבע. רעננים. אחרי קפה ועוגה. ככה זה היה. וחצי שעה לפני הזמן כבר התיישבתי וחיכיתי לו. לא היו אז פלאפונים אז לא היה לי במה להעסיק את עצמי כשחיכיתי ולא הייתה לי סבלנות לעיתונים כי הייתי דרוכה אז ישבתי ושיחקתי בשיער. יותר נכון מוללתי קווצה אחת ביסודיות ובעצבים.

ראיתי אותו מרחוק. מחנה. לאט. ויוצא לאט. ונועל. גם כן לאט. אז לא הייתה אזעקת קליק קלאק אלא מפתח שמסתובב. ומעיף מבט בוויטרינה המכוסה מגן שמש מצלופן כתום של החנות גלנטריה שליד בית הקפה הקטן ומיטיב את הכותונת המעומלנת שלו ומעביר יד בבלורית הפלמחניקית שלו. לאבא שלי הייתה כזאת עבותה וכהה ובלי אף שערה לבנה עד יום מותו חודשים ספורים אחרי. וכשקרב לשולחן קמתי לעומתו בגרירת כיסא מתכת רעשנית לאחור ומסמרתי אלי כמה מבטים נוזפניים מיושבי השולחנות הסמוכים ונשקתי לו נשיקה רפרפנית על הלחי. למרות שבחיים אבל בחיים לא הייתה בינינו, ביני ובינו וביני ובין אף אחד אחר לאף אחד אחר במשפחתנו, מסורת של נשיקות רפרפניות על הלחי. וכשהתיישב בבהילות ובכובד, מתמקם בקושי בין שני מעקי הכיסא ממתכת, היישרתי אליו סופסוף מבט. והוא נראה נרגש. אולי לא נרגש אלא נלהב. אולי לא ממש נלהב אלא קצת דרוך. כמוני. אולי גם וגם. קצת נלהב קצת דרוך. ובכל אופן משתוקק לממש את מיזם אחר הצהריים שלנו בבית הקפה הקטן במרכז הכרמל.

מה תשתי. זה היה אפילו לפני המה נשמע ולפני הכול. אני חושבת שקפה, עניתי במהוסס. תמיד אני עונה ככה במהוסס. גם היום. חושבת, לא בטוחה, אולי זה ואולי זה, לא ברור, נראה עוד. וכבר הוא סימן למלצרית וביקש לשנינו קפה. זה דווקא לא היה שלב מסובך. הקפה תמיד היה לגמרי פשוט. גם הוא גם אני אספרסו. ככה הוא שתה תמיד. או שחור פינג'ן או אספרסו קצר. מאז ומעולם. ואני הייתי מעתיקה ממנו בעניין הזה מגיל מאוד צעיר ועד עצם היום הזה. רק אספרסו. בלי חלב בלי סוכר בלי שטויות. אולי ניקח גם עוגה, הוא שאל, ומיד ענה, ניקח גם עוגה. אבל אחת לשנינו, מיהרתי לנעוץ את העיסקה בדרך האהובה עלי. גם כן עד עצם היום הזה. הגישה הטפילית. צלחת אחת שני מזלגות. שניים אוחזים. בלי שום פרטיות.

אז מה בא לך, הוא שאל והרים מבטו אל המלצרית בלי לחכות לתשובתי, מה יש? זה היה אז חד וחלק בשנות השמונים במרכז הכרמל. יש שוקולד יש גבינה ויש עוגה יבשה. יבשה זה היה שם הקוד למה שמכונה היום מאפה. דניש קרואסון בצק עלים בצק שמרים כאלה. מה דעתך על גבינה? גבינה הכוונה גבינה עם פירורים למעלה. רטובה בִּיצתית. וטעם הבִּיצה הלבנה המתוקה הסמיכה ומרירות האספרסו החריף היכו בלשוני בתאוותנות ואמרתי, שיהיה גבינה. הפטרתי שיהיה גבינה כאילו לא אכפת אבל היה אכפת לי ועוד איך.

רק אז בא המה נשמע. ותשובתי שהכול בסדר. ושאלותיו הקונקרטיות מה בדיוק באתי לעשות בענייני עבודה, ואם הכול הלך כמו שציפיתי ולמה שלא אשאר כבר לישון בבית. בבית. ככה הוא קרא לבית שלו ושל אמא שלי ושלי מפעם במעלה הכרמל. מה פתאום בית. אבל לא אמרתי מילה רק הרמתי ושמטתי כתפיים והנעתי את הראש מצד לצד בתנועת לא לא ואין צורך ומה פתאום. והוא נסוג והתכנס והוציא סיגריה מהקופסה שבכיס הקדמי של החולצה. והצית. ושאף ונשף ושתקנו. לא שקט מציק. שקט נעים. נעים במפתיע. דווקא היה אמור להיות מציק אחרי האולי תישארי אבל היה נעים. ממש במפתיע. אינטימי. קרוב. אבא ובת. במרכז הכרמל. היכן שהרוח קרירה והקפה מבושם וקיפודי האורן נערמים להם בנחת. זאת הייתה הפעם האחרונה.

Psst, you might also like:
שש דרכים לקפוץ מגשר

המתים והחיים מאוד

לא חשבתי אף פעם מה עושה הגוף בלילה בלי הנשמה עד שקוברים אותו באדמה. מה בדיוק עושה הגוף בין לבין, כל הלילה ועד הבוקר או הצהריים או אחר הצהריים, ומה עושה בינתיים הנשמה. איך מתבצעת ההפרדה בין לבין. בין הגוף לנשמה. עד ששכבתי בבית חולים. אחרי תאונת דרכים. והייתי נעוצה במיטה כמסמר בארון מתים ולא יכולתי לקום או להתהפך או לזוז ובקושי לנשום, ובחדר לידי מישהו מת. זה היה יום שישי בלילה. סוף הלילה שבין שישי לשבת בבוקר. ואף אחד לא דיבר על זה שמישהו מת אבל הרגשתי. לפי המהירות של הצעדים בהתחלה, והרעשים של מתכות שפוגשות מתכות ושל גלגלי מתכת של עגלות נוסעות שזה בטח עגלת ההחייאה, והדיבורים המתנשפים המהירים במסדרון. ואז ההזזות. חריקות. סופת ענק של רעשים שהתרוממה בבת אחת. מישהו חולף. במהירות. מישהו מתנגש במישהו. דיבורים ברוסית. קולות נשיים. ובעברית. קולות גבריים. אחיות. רופאים. וביפרים מצפצפים. ועוד מצפצפים. מכשירים. אלקטרוניים. דיגיטליים.

ואז הכול שכך. לא מהר. לאט לאט. פחות צפצופים, פחות קולות, פחות צעדים, פחות ופחות אור עד אור מעומעם, הכול פחות ופחות עד דממה מוחלטת וחושך מצרים. וידעתי. אני שוכבת קרוב מאוד למישהו שמת. ממש מרחק חצי מסדרון לא יותר. מישהו הפסיק לנשום. הנשמה של מישהו נפרדת עכשיו. פורחת כמו בועת סבון. או בועת קומיקס. ולא היה לי את מי לשאול. אף אחד לא השתין לכיוון שלי, ברגעים האלה שמישהו מת ממש קרוב אלי, מרחק חצי מסדרון לא יותר. וכיוון שהייתי מחופה בכילה של תרופות מאוד חזקות ומאוד מטשטשות, תרופות מוחקות כאבים איומים ונוראים, לא הייתי בטוחה שכל זה באמת קורה. והנחתי שאני סתם ממציאה. אולי סתם אחים וסתם אחיות חולפים להם שם בחצי מסדרון בדרכם לעשן סיגריה חטופה על מדרגות החירום. אולי הם סתם מפטפטים על איזה באסה זה תורנות שישי שבת. אולי הם רעבים והולכים לפשפש בארונית במטבחון הקטן שבסוף המסדרון לראות אם נשארו שם ביסקוויטים או בפלים או גבינה לבנה מגעילה למריחה או כל משהו לכרסם.

אבל מבעד לווילון המורפיום ידעתי. ידעתי טוב טוב. מישהו מת. ממש קרוב. ולא היה לי את מי לשאול אז סתמתי. ושכבתי. שעות על שעות שכבתי שמה ופחדתי לנשום. פחדתי כשהמת כל כך קרוב. ואני לא יכולה לזוז, לקום, לברוח, להסתלק, לרוץ הלאה הלאה, רחוק רחוק מהמת כל כך קרוב. וחשבתי איך המת מת, ולאן עכשיו פורחת הנשמה שלו כבועת קומיקס או סבון או רוק. ומה בינתיים עושה הגוף שלו. או שלה. זרוק ככה מתחת לשמיכה או לסדין עד שיבואו לקחת אותו משם והיה לי קר. וחיכיתי. שמישהו ייכנס אלי אבל אף אחד לא.

ובבוקר כשהגיעה האחות, הכי מרשעת הכי שלא אכפת לה מכלום, אמרתי לה. אני יודעת. זה מה שאמרתי לה. אני יודעת שמישהו מת. בלילה. והיא לא אמרה לי שזה נכון. וגם לא שזה לא נכון. לא אישרה לא שללה. היא רק אמרה, את תדאגי לעניינים שלך. וניערה טוב טוב את שקית העירוי, והעבירה כף יד זריזה מעלה מטה על השקית כדי להאיץ את זרימת הנוזלים אל תוך הווריד שלי, והסתלקה בעפעוף שחצני על נעלי הניו באלאנס הלבנות שלה עם כריות האוויר.

אבל זה כבר היה הרבה שנים אחרי שאבא שלי מת. אולי חמש עשרה שנה אחרי שמת. כשאבא שלי מת לא התעניינתי. בכלום לא. לא במפרט הטכני בכל אופן. לא שאלתי. לא לאן לקחו אותו. לא איפה הוא היה כל הלילה כשחיכה. כשחיכיתי. לא איך ומתי הפשיטו אותו. לא איך ומתי עטפו אותו כמו סנדוויץ' בנייר פרגמנט, בתכריך פסים פסים שחור לבן שחור לבן. כלום לא שאלתי לא רציתי לדעת. וגם לא הבטתי. כל ההלוויה לא הבטתי. עמדתי והבטתי הצידה. ומאז שהוא מת ולא הבטתי, מאז אני תמיד מביטה. בדווקא ודווקא. בכל הלוויה והלוויה. בכל מת ומת אני מביטה. באלונקה. בתכריך. בבור. אני מביטה, עוקבת איך הגוף עושה את כל הדרך בקשת מרהיבה ובגליצ'ה איטית מהאלונקה לבור.

ואני מביטה איך הם נפגשים. הרגע הזה של הגוף ותחתית הבור. אני עומדת הכי קרוב ומביטה. מביטה איך זה נראה בלי רוח חיים. אילו מילים נפלאות רוח חיים. רוח וחיים. חיים ורוח. ואיך הם נפרדים. או בעצם כשאני מביטה זה לפחות חצי יממה אחרי שכבר נפרדו. הרוח והחיים. וזה מפחיד אותי ומרעיד אותי אבל אני מביטה. מפחיד אותי ומרעיד אותי אבל אני מקשיבה. גם כשמזדיינים קרוב אלי. גם אז אני מקשיבה. זה בדיוק אותו הדבר. מפחיד אותי מרעיד אותי אבל אני מקשיבה. זה מה שאני עושה. פוחדת ומקשיבה. קולות של אנשים אחד בתוך השני. זה נורא ואיום. אבל אני בכל זאת. מקשיבה. מרחיבה אוזניים ומקשיבה.

 ולפני שבוע טיילתי ברחוב. בערב המוקדם. כבר לא שמש וטרם חושך גמור. בין לבין. תחילת האביב וחמסין. ולא מאוד מיהרתי. אז ככה לאט לאט. ופתאום מאחד הבתים שמעתי. קודם אותה גואה כגל הולך ומתרומם, ואז אותו מכה בנמוכים הקצובים. והגברתי צעדים עד ריצה ועצרתי בפינת הרחוב. והרחבתי וכריתי אוזן. בכל זאת. לדעת איך זה נגמר. אני חייבת לדעת. את הסוף. תמיד. כדי שתנוח דעתי. שתמצא מנוחה. נכונה. או לא נכונה. אבל שתמצא קיבינימט. אז כריתי והקשבתי. אבל ממרחק יותר בטוח. וזה המשיך. עמום יותר אבל המשיך. היא גואה מעלה מעלה. כמו תן. מייללת. והוא שום דבר. והיא ממהרת. מחישה את געיותיה. והוא פתאום נוהם. נהמה אחת קצרה ודי. והמשכתי ללכת. המשכתי לצעוד. והברכיים התפוקקו לי בפקפקים רועשים מרוב פחד. פחד מההמולה הגדולה. זו של המתים כשהם מתים, וזאת של החיים כשהם חיים מאוד. מרעידים מפחידים אותי גם המתים גם החיים מאוד.


*מתוך "המתים והחיים מאוד", תמר גלבץ. הוצאת חרגול, 2012. 

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This