search
בקריאה כעת: הצופה | אנדרס קייסדו
search

אנדרס קייסדו | מקור:ספרדית

הצופה

תרגום : אדם בלומנטל

ריקרדו גונסאלס הלך לקולנוע באופן קבוע. הזיכרון החשוב הראשון שלו משם הוא סרט בשחור-לבן על שוטרים וגנבים שראה לפני די הרבה שנים. לפני כן היה הולך לקולנוע לעתים יותר רחוקות, פעם בשבועיים או פעם בחודש, אבל אחרי הסרט ההוא הכול השתנה. כשיצא מהאולם הוא הרגיש פתאום צורך דחוף לראות את הסרט פעם נוספת. וזה מה שהוא עשה. הוא התיישב שוב מול אותו רצף תמונות בשחור-לבן ועקב אחר הפעולות של הגנבים, שברחו מהשוטרים. הם גנבו מכונית משוריינת, אבל לא הצליחו לפרוץ אותה. ריקרדו גונסאלס ידע שיתר הצופים לא יודעים את הסוף ורצה לדבר עליו עם מישהו, להתפעל עם השכן במושב הסמוך מהמתח המופתי שנוצר כשאחד השודדים מנסה לקחת מידו של השומר את האקדח ולא מבחין שהוא עדיין בחיים. אבל ריקרדו גונסאלס לא הכיר איש באולם: כולם שם היו אנשים זרים. בסוף הכול משתבש בשביל שני הגברים והבחורה; היא קופצת מהצוק עם המנהיג. אחר כך הופיעה המילה "סוף" וריקרדו הבין, לפי תגובת הקהל, שהסרט לא היה להיט. סרט מבאס, הם אמרו, והסוף לא ברור. ריקרדו שוטט בעיר שעות וחשב על התגובה של הצופים, שנראתה לו מוזרה. הוא התחיל להטיל ספק באיכות הסרט: עלה בדעתו שאולי הטעות היא דווקא שלו. אבל אין שום דבר מוזר בסוף הזה, הוא ברור לגמרי! המנהיג והבחורה מתאבדים, אין שום ספק. מה הצופים לא הבינו? מכל מקום, הוא לא ידע מספיק על קולנוע כדי להיות בטוח שהוא צודק, מכאן הספקות. אילו היה יכול לדבר עם מישהו, אילו הכיר מישהו בעיר הזאת שאפשר היה לשאול אותו שאלות על הסרט… אבל לא. הפתרון היחיד שעלה בדעתו היה לחזור לקולנוע למחרת. כשהגיש לשומר את הכרטיס, הוא זיהה אותו ועקב אחריו במבטו, כולו חיוכים.

"לפחות יש מישהו אחד שאהב את הכישלון הזה," הוא אמר, אחרי שריקרדו חלף על פניו. "הטיפוס שהרגע נכנס כבר ראה אותו איזה שמונה פעמים."

ריקרדו גונסאלס התיישב באותו מושב שישב בו בפעמים האחרות שראה את הסרט. הוא חיכה בקוצר רוח שהאורות ייכבו. הפעם הוא ידע שלשחקן שמשחק את המנהיג קוראים רוד סטייגר ולבחורה קוראים נדיה טילר. הוא עקב אחרי העלילה, שטוף בזיעה קרה. בסצנת הסיום, כשסטייגר והבחורה עומדים על שפת התהום ואומרים לשוטרים: "כן, אנחנו כבר יורדים", ריקרדו הבין שהקהל שוב יעזוב את האולם בלי להבין את הסוף.

"הם מתאבדים, הם קופצים מהצוק!" הוא קם וצעק פתאום, משתמש בידיים בתור מגאפון.

מפולת של קריאות השתקה נחתה על ראשו של ריקרדו, אבל הוא התעלם מהן לחלוטין.

"שימו לב שהמצלמה מצלמת מלמטה, הם מעדיפים למות מאשר ליפול בידי המשטרה, תבינו!" הוא צעק שוב; באותו רגע לפתו שלושה עובדים את חולצתו.

"רמאים, הדבר הטוב היחיד בכל הסרט היה הטיפוס הזה שהתחיל לצעוק באמצע האולם," העירה ביציאה גברת בשמלה סגולה.

הכי כיף לחלוק את השמחה עם יתר הצופים אחרי שראינו יחד סרט גדול, או לדרוש בחזרה את הכסף אם הסרט היה גרוע. זה מה שנפלא בימי שבת: אני יכול להביט בזוגות נכנסים לאולם יד ביד, ואני אוהב אותם כי אני יודע שכל מה שקורה פה הוא הדבר הכי חשוב בעולם בשבילם. אנשים שמחים בשבת, מדברים הרבה, ואני יכול לשמוע מה הם אומרים, לעמוד ליד קבוצות של אנשים ולשמוע מה דעתם על הסרט ולהחליט אם אני מסכים איתם. גם ימי ראשון הם בסדר. אבל באופן שונה: אנשים הולכים לקולנוע, אבל הפנים שלהם לא שמחים, כנראה כי יום שני נמצא מעבר לפינה. בגלל זה בימי ראשון קשה לדעת מה אנשים חשבו על הסרט.

אילו הכרתי מישהו שאוהב קולנוע, הכול היה יותר קל. כן, היינו הולכים לקולנוע כל יום ולא היה אכפת לנו אם האולם ריק. היינו מדברים ואחר כך משוטטים בעיר הזאת. זה היה יכול להיות מעולה בשבילי, בעיקר באמצע השבוע, כשאף אחד כמעט לא הולך לקולנוע. עצוב לשבת לבד, מוקף במושבים ריקים, אבל אם לא ללכת לקולנוע, מה עוד יש לי לעשות? לא מעט פעמים, בימי שני, מוקף בשלושה או ארבעה פרצופים ממורמרים, שקלתי לצאת באמצע הסרט. אבל יום אחד אצא לעיר לחפש את חובבי הקולנוע, את אלה שאני פוגש כל יום שבת בבית קולנוע זה או אחר. אוכל לחפש, למשל, את הבחורה עם השיער היפה שהולכת עם החבר שלה ומחייכת תמיד. היא בטח יודעת הרבה על קולנוע, כי היא הולכת כמעט פעמיים בשבוע. אחפש מישהו ואדבר איתו על הכול, מהסרט הראשון ועד האחרון. יום אחד אני אעשה את זה, בחיי.

Psst, you might also like:
הסרט האדום

"אתה ילד גדול עכשיו" החזיק בקושי שלושה ימים על המסך. ריקרדו גונסאלס ראה את שלוש ההצגות של יום שישי ואפילו חזר בשבת. זה היה היום שבו הקהל הזועם דרש את כספו חזרה חצי שעה אחרי שהסרט התחיל. ומכיוון שאיש לא התייחס אליהם, התחילו הצופים לזרוק פופקורן דביק ואפילו נעליים, וחלקן פגעו במסך. ההנהלה נאלצה להדליק את האורות ולהכריז שמעתה והלאה היא שומרת לעצמה את הזכות לסלק מהאולם כל מי שיתנהג באופן לא ראוי. האורות שוב כבו, האנשים המשיכו לעשות בלגן וההנהלה לא עשתה כלום. ריקרדו, רועד מרוב כעס, תהה מדוע הם לא עוצרים את ההקרנה ומדוע הצופים, אם הסרט לא מוצא חן בעיניהם, לא עוזבים את האולם. הוא סבל במשך כל הסרט והביט בשחקן החדש, שזו היתה הופעת הבכורה שלו, ובאליזבת הרטמן היפהפייה, וביקש סליחה על קבלת הפנים הזאת, מהם ומפרנסיס פורד קופולה, בשם כל חובבי הקולנוע. אחרי הסרט הסתער ריקרדו גונסאלס לתוך המון המתלוננים. הבחורה עם השיער היפה היתה ביניהם. ריקרדו נעמד מאחוריה כדי לשמוע מה היא אומרת על הסרט, אבל היא לא אמרה שום דבר: רק הסתכלה על החבר שלה וחייכה, זה הכול. ריקרדו גונסאלס לא האמין, הוא חשב שהיא יפה מכדי לא להגיד שום דבר אחרי שראתה סרט נפלא כל כך כמו "אתה ילד גדול עכשיו". אם היא רק תראה לי במילים שהיא אהבה את הסרט, אגש ואגיד לה שלום, אבל היא לא אומרת כלום, היא רק עומדת שם ומחייכת.

"סרט גדול, הכי טוב שראיתי השנה."

המילים האלה נאמרו קרוב מאוד לראשו. ריקרדו גונסאלס הסתובב בעיניים פעורות ושפתיים חשוקות וחיפש את הדובר: זה היה בחור שמן במכנסי ג'ינס אמריקאים והוא המשיך להלל את הסרט למרות החבורה שלו, שהביטה בו בלעג אולי קצת קרבי מדי. אבל המצב הגרוע של הבחור לא עורר בריקרדו רחמים, אלא הערצה. הוא רצה להתנפל על השמן, לחבק אותו ולהכריז שגם הוא, כמוהו, אהב את הסרט של קופולה. אבל הוא ריסן את עצמו: עדיף לחכות עד שיהיו מחוץ לבית הקולנוע. הוא ראה את השמן מתחמק מהחבורה ונעמד מול הכרזה של הסרט. ריקרדו הלך אחריו ושמח לגלות שהוא לבד. גם הוא בטח מחפש מישהו לדבר איתו על קולנוע, הוא חשב, בזמן שראה את השמן מתקדם בשדרה.

ריקרדו הבין שהוא בזבז הזדמנות טובה לדבר עם השמן ויצא בעקבותיו, חוכך בדעתו כיצד לפתוח בשיחה. תן יד, אחי, רואים שאתה מבין בקולנוע. ככה אנשים מדברים בעיר הזאת. וכשהשמן ישאל אותו מדוע זכה במחמאה, ריקרדו יאמר לו גם אני אהבתי את "אתה ילד גדול עכשיו", חבל שהטמבלים האלה לא יודעים להעריך את הסרט. והם ישבו בבית או סתם ישוטטו בעיר, ידיים בכיסים, וידברו על הסרטים הכי טובים: "ג'ולייטה של הרוחות", של פליני או "הרץ", של קרול ריד, מכיר? נראה לי שהוא אנגלי, קשיש אנגלי: "הרץ", כן, עם לורנס הארווי, ואלן בייטס, לא? ועם לי רמיק, בחורה מתוקה עם שיניים יפות. באנגלית זה The Running Man  או The Ballad of the Running Man, "בלדה לאיש הרץ", "בלדה לנמלט"; פואטי יותר, לא? אני מזכיר אותו רק כי הוא נראה לי סרט מתח מופתי. והם ידברו גם על רוברט וייז, על הקולנוע שעשה לפני שהתחיל לייצר עוד ועוד סרטים שנועדו רק לזכייה בפרסי אוסקר. הם ידברו על "רדיפה", Hill House או The Haunted, לא יודע, אני תמיד מתבלבל בין הכותרת בספרדית לכותרת באנגלית לכותרת של הרומן שעליו מבוסס הסרט, ובסוף אין לי מושג מה זה מה. Hill House, סרט על רוחות רפאים עם ג'ולי האריס, סרט מעולה, מעודן, שעושה כבוד לז'אנר, לדעתי. והוא יגיד לו גם שהוא הולך לקולנוע מאז שהוא נולד, אבל שהוא אף פעם לא דיבר על סרטים עם אף אחד, שזו ההזדמנות הראשונה שלו להחליף רעיונות עם מישהו. הוא החליט לחכות עוד שני בלוקים ואז פשוט לגשת לשמן. גם אני אהבתי את "אתה ילד גדול עכשיו", תן יד לכבוד פרנסיס פורד קופולה, אחי.

Psst, you might also like:
הילד

השמן הוציא את הידיים מהכיסים ונעצר, כך עשה גם ריקרדו גונסאלס, שישה צעדים מאחוריו. השמן הביט לאחור, כאילו נפל לו משהו בדרך. הוא ראה את ריקרדו מחייך אליו, משום שהדבר היחיד שהצליח לעשות הוא לחייך, בציפייה שהשמן יסתובב ויושיט לו יד. אתה בא מהקולנוע, נכון? כשראה שהשמן לא ניגש אליו, ריקרדו הניח שהוא מחכה שהוא יתחיל בשיחה. אבל גם זו היתה טעות. השמן תחב שוב את הידיים בכיסים והמשיך ללכת, מהר יותר. ריקרדו המופתע יצא בעקבותיו.

החל להחשיך. הם הלכו כברת דרך. ריקרדו החיש את צעדיו, כשיגיעו לצומת הוא ייגש אליו. אתה מבין בקולנוע, אהבת את "אתה ילד גדול עכשיו", לא ככה? השמן הגיע לצומת, הביט אחורה פעם נוספת וריקרדו שוב חייך אליו במחשבה שהנה הפעם השמן יעצור. אבל לא: הוא פנה ימינה. ריקרדו לא הבין מה קורה, הוא מיהר לעבר הצומת, כמעט בריצה, ופנה ימינה, אבל לתדהמתו – השמן נעלם. ריקרדו סוכך על עיניו וניסה להבחין אם הבחור שהולך שם רחוק, באפלולית של שבע בערב, הוא האדם שהוא מחפש. לא, זה לא הוא. הוא תהה בדאגה מה יכול היה לקרות לחבר שלו. לאן נעלמת, איש, רציתי לדבר איתך על "אתה ילד גדול עכשיו", סרט ענק, לא?

ואז הוא הופיע. דלת הכניסה של בית צהוב נפתחה וממנה יצא הגוף הגדול של חברו, הידיים בכיסים של מכנסי הג'ינס האמריקאים. הוא נעץ את מבטו בריקרדו, שהספיק לחייך ולומר לו שלום לפני שראה את היתר מגיחים מתוך הבית.

"ערב טוב," אמר ריקרדו. התחלתי ברגל שמאל. בעיר הזאת אנשים אומרים היי או מה העניינים.

השמן לא ענה: רק בהה בו. מאחוריו עמדו ארבעה ובחור חמישי סגר את הדלת של הבית הצהוב.

"אהבת את הסרט, לא?" מלמל ריקרדו והתקרב אליו.

"אל תיגע בי, יא מתרומם," איים השמן, אחרי רגע של היסוס, "אל תתקרב אלי אפילו."

"בואו נפרק לו את הפרצוף," אמר בחור אחר, דומה מאוד לשמן, אבל רזה עד גיחוך.

"מה?" שאל ריקרדו גונסאלס. "לא, באתי רק לדבר איתו," הוא הצביע על השמן, "על הסרט. תשאלו אותו בעצמכם ותראו שאני צודק. ראית את 'אתה ילד גדול עכשיו', נכון?"

"מה קרה? לא מצאת שום חבר בקולנוע, יא הומו?" שאל השמן, והיכה את ריקרדו ביד שהושיט לעברו.

"לא, אתה לא מבין, אתה לא מבין, באתי לדבר על הסרט, אתה אהבת אותו, לא ככה?"

"לא, לא אהבתי אותו."

ואז הם הרביצו לריקרדו גונסאלס. בעודו מפענח את תשובתו של השמן, הוא חש את המהלומה הראשונה בעורפו, ואחריה אגרופו של השמן ופניו מאחור, מכה בגב וקריאות הצהלה של הנערים האלה, ואם אחטוף עוד אחת שם אתפוצץ אבל לא ירד דם, אתפוצץ, הוא אמר שהוא לא אהב את הסרט אבל זה לא באמת הוא, באתי כדי לדבר על הסרט, נראה לי שהאמא קוראת לילדים לבוא לשולחן, המנגו הזה שתלוי שם, הדברים האלה לא קורים פה, אני ראיתי את כל האנשים בעיר הזאת אוהבים זה את זה, לפני שגופו הוטח פתאום על הקרקע לחיק האספלט המתוק והלח.

Psst, you might also like:
תודה

אני הולך לקולנוע כל כך הרבה זמן שאני מכיר את הריח של האנשים על המסך. לא מזמן ראיתי סרט חדש של פיטר קולינסון: "יום ארוך למות בו", יום ארוך מדי שהדבר היחיד שהם עושים בו הוא להרוג, כי אפילו כשהם מתים, הם הורגים – את עצמם. אבל עברו כבר הרבה ימי שבת וימי ראשון והרבה סרטים. לכן אני בספק שיש מישהו בעיר הזאת ששמח כמוני, כשאני מגלה שהאנשים שבאים איתי לקולנוע מסכימים איתי לגבי סרט כזה או אחר. יום אחד אגיד שלום לכל החברים שלי, לכל הבחורות שמתיישבות לידי באולמות; כשאתחיל לא יהיה לזה סוף. הבחורה עם השיער היפה לא נראית בשום מקום: היא בטח עברה לעיר אחרת; הבחור שהסתובב איתה, לעומת זאת, ממשיך לבוא לקולנוע, אבל עם בחורה אחרת, בעלת עיניים ירוקות ושיער שחור. גם הם חברים שלי: תמיד כשהם רואים אותי הם אומרים לי שלום בחיבה. הרבה סיפורים הוקרנו על המסך והרבה ימי שבת באו והלכו, ואני מאושר כשהם יוצאים מהאולם מלאי הערצה אחרי סרט של פולנסקי או של וינר או של פיטר ווטקינס או של פונטקורבו, או אפילו של סטיוארט רוזנברג, כן, זה שעשה את Cool Hand Luke, עם פול ניומן, ראיתם אותו? כן, Cool Hand Luke, אבל אל תתעצבנו, אני חייב להזכיר את הכותרת המקורית כשבספרדית שינו לה את המשמעות, אבל את זה אתם יודעים טוב מאוד. בגלל זה אני מחכה ליום שבת, כדי לפגוש את החברים שלי ולדבר איתם ולשוטט בעיר, להיזכר בקים נובאק ב"האגדה של ליילה קלייר", של רוברט אולדריץ', ולהכיר בכך שאנחנו מאוהבים מעל הראש בלי רמיק ובשירלי מקליין ובאנז'נט קומר בתפקיד בחורה מקסיקנית לצד מרלון ברנדו, ושאנחנו אוהבים גם את קתרין דנב ב-Repulsion. ולמה לא להיזכר לפעמים בסרטים של המנוחים ריצ'רד ברטון ואליזבת טיילור ולהעלות השערות לגבי תאונת הדרכים שהרגה אותם: אנחנו לועגים להם, אבל גם זוכרים אותם באהבה. ובסופי שבוע, תמיד, אנחנו הולכים לאולמות סוג ב' או סוג ז' כדי לראות את הסרטים שפספסנו, כמו הפעם ההיא שיצא לנו לראות את "המרדף" של ארתור פן והחזקתי לה את היד ביציאה ונזכרנו בסצנות הסיום של Blow-Up, את יודעת על מה אני מדבר, מותק, הגבר שמשוטט בעיר ומתבונן בתמונה היפה כל כך שיוצרים שני מאהבים, והוא עומד שם בנוכחות האהבה ומצלם, והתוצאה של אותה תמונת אהבה היא רצח ומוות, והגבר לא רוצה שזה יחמוק לו מהידיים כי זה הדבר היחיד החשוב שקרה לו בחיים האומללים שלו, אבל אני אומר לך, מותק, אי אפשר, אי אפשר לשרוד שם, עדיף להצטרף למאושרים שנפל בחלקם המזל לא לחשוב, כדי לשרוד צריך ללמוד לשחק טניס בלי כדור ובלי מחבט. ככה זה: העיר קיימת ואני קיים בעיר ואני הולך לקולנוע ואני מאושר.

אין דבר שריקרדו גונסאלס היה רוצה יותר בחיים מאשר לדבר על המערבון הזה שראה לפני המון זמן, "המסע לשילה", עם סצנות מלחמה שלקחו מסרטים אחרים. סרט הנעורים היחיד על מלחמת האזרחים, על שבעה נערים טקסנים שמחפשים משהו ולא יודעים מה. הוא היה רוצה לדבר עם מישהו, לא משנה מי, על כמה סצנות יפות בסרט הזה, אבל הוא שותק, הוא יודע שעליו לשתוק, ואחרי הסרט הוא משוטט בעיר הזאת, מדבר לעצמו ועיניו בקרקע. הוא מכיר המרצפות בעל פה והוא שב ומעלה בדמיונו את הצבעים, הרגשות והמילים שראה על המסך.

כי ריקרדו גונסאלס ממשיך ללכת לקולנוע.

1969

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: הצופה! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%a6%d7%95%d7%a4%d7%94/