search
בקריאה כעת: הצופים | קתרין רֶגלָה
search

קתרין רֶגלָה | מקור:גרמנית

הצופים

תרגום : גדי גולדברג

הקדמה מאת פטרה גרופ

העולם שלנו נכנס למצב חירום תמידי. שוב ושוב מעמתים אותנו עם תמונות שינויי האקלים, התקוממויות פוליטיות, התמוטטות התשתיות. אנחנו שומעים את קולות הבהלה: משברים כלכליים, מגפות, חטיפות ראווה. אנחנו צופים בתמונות של פאניקה, במשימות הצלה, ובפעילויות בטחון כאילו היו ספרות בדיונית. ואמנם, סיפורי האסון הללו באמת יכלו להילקח מתוך סרטים הוליוודיים. האם אנחנו גיבוריו של סרט אסונות? האנטי הגיבורים שלו? האם חיינו הם התרחיש הגרוע ביותר? מומחים, צופים סקרנים ומשתתפים בוהים באסון ושואלים את עצמם: "האם שרדנו?" קתרין רוגלה חושבת מחדש על הנרטיב של האסון. היא מנתחת את השפה של הבהלה, את הרטוריקה עמוסת הז'רגון של המומחים ואת הדיבור הכפול והאשלייתי של הביטחון, ויוצרת הד אמנותי של צלילי האפוקליפסה. 

קראו עוד

בואו נראה אם היערות שוב בוערים, בואו נראה אם חום גדול מכה בנו. בואו נראה אם העשן מניס מהשיחים את החיות, שאיננו יודעים את שמן, בואו נראה אם דממה משתררת אחר כך. בואו נראה אם מתחיל לרדת גשם הנישא אל היבשה על גבי רוח שחורה, בואו נראה אם מים רבים נדחקים אל גשרים או שמא הסכרים נפרצו מזמן. בואו נראה אם חלקי בניין נופלים עלינו, כן, בואו נראה אם הכול מתמוטט וענן אבק מסתער עלינו ובולע את כל הצבעים. בואו נראה אם מכוניות מתהפכות וחלקי מתכת נמעכים. בואו נראה אם כבל חשמל מונח על הכביש.

בואו נראה אם הם שוב עומדים על הגשר ומסתכלים למטה, כמטחווי אבן מההתרחשויות שהם אינם מבינים. בואו נראה אם הם עוברים מיד לעניינים אחרים, כי משעמם להם מדי. בואו נראה אם שוב קורה משהו. 

ישיבה ראשונה: הפרוטוקול נעלם, סביר להניח שיש לזה קשר להתרחשויות סביב פאול קירְכְשְטֶטֶר.

ישיבה שנייה: חדר ישיבות 7 של בית המלון סָפיטל, פּיקוֹ בולווארד, מערב לוס אנג'לס, יום שני, 23.9, שעה 16:30, נוכחים: גֶרְד פְּרֶגלֶר (מנכ״ל גיאוסיק בע״מ), בֶּריט שְטְרֶבּיץ (מנהלת מחלקת פיתוח, חברת מוּרמוּר-כימיה), פייסל אסלאן (אדריכל), ריקרדה פירציג (מחלקת מבנים במשרד התשתיות), מרקו קֶגלֶביץ׳ (הממונה מטעם האיחוד האירופי של קרן הפיתוח מזרח), מאריאנֶה גֶרהַרְדְט (חברת המניות "גורנישט" שירותי בנייה), קרל פוֹס (פיזיקאי, אוניברסיטת מַיינְץ), וכן רשם הפרוטוקול. אחרי היעלמותו של פאול קירְכְשְטֶטֶר (מהסוכנות ״תיירות אסונות״) מקבל על עצמו בטובו מר פְּרֶגלֶר את ניהול הקבוצה:

״בואו ניסע לראות את מגרש החנייה, את מגרש החנייה עם כל האנשים! אולי אלה הקונים המבוהלים, הקונים המבוהלים בבהלת הקניות? תראו את המכוניות שבהן הם צצים שם! כל כך הרבה מקום יש בהן, וגם מעמיסים בהן כל כך הרבה. כל מצרכי המזון וחומרי הניקוי, כל כלי העבודה והביגוד, חומרי החיטוי והמים. אולי אלה מצבורי המים שחייבים לאגור?

       והאם הם חשבו, האנשים האלה, על אספקת החשמל, על אספקת החשמל מבחוץ? זה מה שצריך לחשוב עליו עכשיו, הרי את זה יודע כאן כל ילד. תכף הם יביאו את המיכלים – מיכלי הדיזל, מיכלי הנפט, מיכלי הדלק – ישאו אותם ויחצו מגרשי חנייה, מדרכות וגשרים שמעל כבישים מהירים. ולאן ישאו אותם? אל תחנות דלק ומתחנות דלק, הרי זה  צו השעה. בטח תכף אפשר יהיה לראות המון אנשים עוברים עם מיכלים במגרש החנייה שם למטה, במגרש החנייה הזה ובכל מגרשי החנייה שמחוברים אליו, מגרשי החנייה המורחבים שהקימו כאן, כאילו בעיר הזאת תמיד מביאים בחשבון מצב חירום. אבל לא, שוב אף אחד לא חושב על אספקת האנרגיה, כי הנה הם כולם חוזרים אל המכוניות הפרטיות שלהם, אל רכבי השטח ואל הטנדרים שלהם. מכוניות ששנים הם רק צחקו עליהן, העירו הערות, אמרו שאלה לא כלי רכב שמתאימים לעיר, שנראה שבעליהן רוצים לעבור למדבר אבל לא מעזים. ההערות האלה נעשו מיותרות עכשיו, חיסלו את עצמן אם תרצו; התנדף כל התוכן ההומוריסטי שלהן."

למרות זאת, לדבריו הוא תיאר לעצמו אחרת את בהלת הקניות. ככה, על כל פנים, היא נראית מהוססת. מספיק לראות איך הם מתיישבים במכוניות, איך הם מתבצרים מאחורי ההגה ותופסים את המושב שליד הנהג, כאילו לעולם לא יוותרו עליהם. ואיך הם נוסעים משם אחר כך, כאילו יש להם את כל הזמן שבעולם. רק לו נראה מוזר כל כך, שהם עוזבים עכשיו את תחנת הדלק, את מקומות החנייה שלהם במגרש החנייה של הסופרמרקט, עוזבים את אזור השופינג שלהם? כי לו היא נראית מוזרה, השלווה שבה הם פונים אל המחלף, כלומר: ״האם ככה נראים אנשים שעומדים להיעלם מזירת האירועים?״

***

״ואל תגידו עכשיו שאתם לא חושבים על כבל החשמל, אל תגידו שאתם לא רואים מה עומד לקרות עוד רגע בהצטלבות הזאת, אל תגידו שאתם לא מסתכלים בחרדה אל המקום שעוד רגע יתמוטט בו העמוד והכבל יקרע. אל תטענו שאין שם בכלל מה לראות!״

הוא מתקשה להאמין שהיא נותרת אדישה מול זה. כן, הוא מדבר הפעם ישירות אל שכנתו לשולחן, גברת שְטְרֶבּיץ, כי מי אם לא היא המומחית כאן, זאת שתמיד חקרה וגילתה הכול? הרי הוא תמיד שאל את האנשים הלא-נכונים, ואילו היא תמיד שאלה את האנשים הנכונים. וכשמשהו השתבש, היא תמיד ידעה מה השתבש. ומי אמר: חברה עסקית פועלת היום בדיוק לפי המודל של מצב חירום? כן, היא זו שתמיד ידעה על הורדת פרופיל במצבי חירום, אז שלא תתנהג עכשיו כאילו כל זה לא מזיז לה.

האם אינה זוכרת איך אמרה עד לפני זמן קצר: ״הדברים הקטנים הם שגורמים לאירועים הגדולים, השינוי הקטן במאזן הכוחות הוא שגורר אחריו את השינוי הגדול: צריבה כימית, קֶצֶר חשמלי, הוראה שגויה, מתג שהופעל.״

אנחנו בכלל מקשיבים לו? או שמחשבותינו משוטטות במקום אחר לגמרי. הוא באמת חושב שצריך להקשיב לו, כי אם לא מקשיבים לו, אין טעם שהוא ימשיך לדבר. הוא יכול פשוט להפסיק לדבר ולעשות מה שעשה קודמו, שעזב אותנו בפתאומיות ובחיפזון כאלה. אבל הוא לא מאמין שמישהו כאן רוצה להחמיץ משהו.

***

הנה, הוא למשל לא היה רוצה להחמיץ את האנשים שיזכו עכשיו לחיים מעניינים. ״מי זה יכול להיות?״ אם לצטט את קודמו: ״מישהו שישרוד, מישהו שפשוט יצליח.״ אבל הוא כבר רואה שאת הנוכחים כאן זה לא מעניין כרגע, הם עסוקים בדברים אחרים, ולכן הם מחמיצים המון. למשל, בגלל בורוּתה של גברת שְטְרֶבּיץ, חומק מהם האיש הצעיר שם למטה במכונית, שעוד אפשר להבחין בו, ואולי היה מתברר שהוא איש מנגנון; בגללה חומקת מהם האישה שליד המכונה לממכר משקאות, ובוודאי היה מתברר שהיא גיאופיזיקאית, אילו רק איפשרו לה. אין מה להסתכל ככה: במקרים כאלה תמיד מגיעה איזו גיאופיזיקאית ומסבירה לך אלוהים-יודע-מה ויש לה אלוהים-יודע-איזה מידע. אבל בגללה ובגלל חוסר תשומת הלב הכללית כאן בחדר, חומקות כל האפשרויות האלה ליצירת קשר. הרי העניין כאן הוא יצירת קשר בנוגע למאורעות הבאים, לשם כך הרי נסעו לכאן, לשם כך הם יושבים כאן מול החלון ומשקיפים החוצה, או שאולי הוא הבין משהו לא נכון?

***

הוא מדבר על הדיאלוגים שאפשר היה לקיים עכשיו ביניהם. למשל, למה דברים מסוימים שודרו ואחרים לא? ברור, בתקשורת יש היום מומחים שדנים אפילו בשאלות האלה – ״אבל אף אחד כבר לא מזמין את המומחים האלה היום, לא? המומחים האלה כבר לא מופיעים בכלל. לפני כמה זמן הם נעלמו מעין הציבור, על כל פנים מהעיר הזאת, מהארץ הזאת. מומחים אחרים החליפו אותם, והם דנים עכשיו בעניינים דחופים יותר, לטענתם. ובכל זאת אלה לא מומחים עדכניים, אלא מומחים לשעבר, כי המומחים האמיתיים עסוקים בעניינים חשובים יותר ולא יכולים לדון בזה כרגע דווקא ברדיו.״

Psst, you might also like:
רוחה של גברת ז'אנליס (מקרה ספיריטואלי)

טוב, הוא מכבה את הרדיו. יותר חשוב להתבונן במה שקורה שם למטה במגרש החנייה שלנו. האם האספלט כבר נסדק, האם עובר רעד בגבעולי העשב הצומחים בשוליו. האם ממלאת את האוויר חריקה שכמעט לא נשמעת, סימן כלשהו לבאות? הרי מגרש החנייה הוא המשימה של הקבוצה שלנו, וגם אם כמה מאיתנו מסרבים להאמין לזה, אפשר ללמוד הרבה מאוד ממגרש חנייה בסיטואציה הזאת.

רק שלא יבואו לו עכשיו עם דיבורים על התקהות רגשית, כי כרגע צריך לשים בצד כל מה שקשור להתקהות, זה הרי מה ששמענו ממר קירְכְשְטֶטֶר בראשית הנסיעה שלנו. זאת הרי מטרת התרגיל. מן הסתם כמה אנשים בחדר הזה שואלים את עצמם עכשיו, איך זה אמור לעבוד, אחרי שבשנים האחרונות דרשו מאיתנו שוב ושוב לשים לב לדברים, להעניק תשומת לב מיוחדת לדברים המיוחדים שאולי נמצאים בתחנות רכבת או במסעדות למזון מהיר. לבחון בדקדוק לא רק את הדברים המוזרים, אלא גם להבחין בתהליכים המוזרים מסביב, להאזין לשיחות המוזרות שנלוות אליהם: ״הדרישות האלה בוודאי שחקו קצת את כולנו, נכון, בהתחלה הן נשאו פירות, אבל עד מהרה הפירות האלה הרקיבו ונפלו לארץ במין עיסת התבוננות, וברור שאף אחד לא רצה לדרוך עליה. ובכל זאת אנחנו מתקדמים, תמיד חולפים על פני המאורעות, תמיד מקיפים במבטנו את המוזרויות.״

***

הוא לא מדבר בקול רם מספיק, זאת הסיבה? יש לו הרושם שיש כאן כמה אנשים שלא מגיבים בכלל. טוב, אולי הם רוצים להתעלם מזה. אולי גברת שְטְרֶבּיץ רוצה להתעלם מזה שבאמת יש לנו כאן תקרית, כן, היא, שעכשיו עושה את עצמה כאילו כלום לא קרה. אולי האדון שלידו, שקודם לכן לא חסך בהערות היפוטתיות על בעיות התראה ובעיות ארגון, אולי הוא רוצה להתעלם מכל זה? כן, ברור, אנחנו לא יושבים ברכבת שעלולה לרדת מהפסים בכל רגע, אנחנו אפילו לא יושבים באוטובוס שדוהר אל התהום. לא, אנחנו עדיין יושבים במושבים הבטוחים שלנו, בחדר הישיבות שלנו שיש לו נוף נפלא אל מגרש חנייה, ואנחנו אמורים לנוד עכשיו בראש ולומר: לא למדנו כלום מהאירועים בסן פרנסיסקו, לא למדנו כלום מהאירועים בניו אורלינס, לא למדנו כלום מהאירועים בדנוור.

***

וזה נכון, באמת לא למדנו כלום מהאירועים בניו אורלינס, בדנוור וביוסטון, והנה עכשיו קורה משהו – ״חברים, משהו זז בתמונה!״ סוף סוף קורה משהו, ואחר כך אף אחד לא יוכל להגיד שלא היה מה לראות.

– אף אחד לא יוכל להגיד שלא היה מה לראות?

– נכון מאוד, מר אָסלָן, אף אחד לא יוכל להגיד ששום דבר לא קרה. כי עכשיו משהו זז בתמונה, כלומר כמה דברים נעלמו, רק רגע אחד לא הסתכלנו, וכבר הם נעלמו, הוא מוכן להישבע שלפני רגע עוד הייתה שם משפחה, ועכשיו היא איננה. ברדיוס של קילומטר, בהחלט נראה על פניו שמשפחה נעלמה, ״כן, לאן הם נעלמו, הגבר והאישה? לאן נעלמו שני הילדים שלפני רגע עוד נראו יוצאים ממרכז הקניות? משהו מהם עוד בטוח נמצא שם, משהו הם היו חייבים להשאיר אחריהם.״

הוא מתכוון שזה צריך לומר לנו משהו, כלומר, היעלמות של בני אדם באופן כללי תמיד צריכה לומר לנו משהו! זה לא קורה סתם ככה, רק לנו זה קורה סתם ככה, כי אנחנו לא משתפים פעולה, למרות שכל אחד בחדר הזה מכיר את כללי המשחק: מי שלא משתף פעולה, צריך, לצערו, לעזוב אותנו.

***

אז מה יקרה עכשיו? התשובה ברורה: ״בבתים שונים מתרחשים דברים שונים, יש פתגם כזה, אבל כאן, באופן יוצא מן הכלל, הוא לא מתאים, כי בכל הבתים יתרחש אותו הדבר".

– אותו הדבר?

"אותו הדבר, מר קֶגלֶביץ׳. אבל לנוסעי הבואינג 747 בוודאי אין מושג על כך, המטוס שלהם בדיוק עומד להתרומם אחרי שהאיץ למהירות של 300 קמ״ש. בקרטוע כמעט בלתי מורגש הוא ניתק מהמסלול ועוד מעט יצבור גובה מעל המארינה דל ריי. אפשר יהיה לראות אותו מבעד לשכבות הערפל של שעת בין הערביים. כבר עכשיו ברור שעומדת להיות שקיעה פנטסטית, אם מישהו יביט בשמש השוקעת. כולם בוהים בכיוון אחר לגמרי.״

ישיבה שלישית: אותו מקום, אותו יום, השעה 18:45, נוכחים: גֶרְד פְּרֶגלֶר, בֶּריט שְטְרֶבּיץ, פייסל אסלן, ריקרדה פירציג, מרקו קֶגלֶביץ׳, וכן רשם הפרוטוקול. גֶרְד פְּרֶגלֶר ממשיך לנהל את הקבוצה מאחר שמר קירְכְשְטֶטֶר לא חוזר.

אוי, לא שמנו לב עכשיו, לא שמנו לב לרגע אחד, וכבר זה קרה!

כלומר, הוא לא שם לב, הוא מודה, הוא באמת הניח לדברים אחרים להסיח את דעתו. ולכן הוא יכול רק לשאול: ״לאן נעלמו כולם? כן, לאן נעלמו כל האנשים הנמלטים שהבטיחו לנו, לאן נעלמו הגבעות הקורסות, הסלעים המתדרדרים בעוצמה, נחילי הדבורים המוטרפות, שתיארו לנו בצבעים חיים כל כך, היכן הם השטפונות המתפרצים, הגלים הנשברים בלחץ הסערה? היכן הם, היכן ענני האבק, מפלי המים והחיות, שבמקרים כאלה תמיד נמלטות בדהרה מהיער? כל העכברים והמכרסמים? לאן הם נעלמו, כל אותם איילים וצבאים פתאומיים, הצָבוֹעים והזוחלים, הנחשים ולהקי הציפורים, שמהמבנים שלהם אפשר להסיק כל מיני דברים הרבה לפני שרואים בני אדם? והיכן האנשים שרצים ונתקלים זה בזה, שמועדים ושוב קמים, היכן הם? הרי הם היו אמורים להתחיל להופיע בשדה הראייה שלנו. כלומר, איך הם אמורים להגיע אל הסופרמרקט אם עוד לא הגיעו בכלל אל הרחוב הראשי?״

פירציג: היא פשוט לא מסוגלת לסבול אנשים שקופאים בנתיבי המילוט – היא כבר הזכירה את זה? היא לא יודעת איך האחרים כאן בחדר מרגישים בעניין, אבל היא פשוט לא מסוגלת לסבול את זה, זה מעצבן אותה נורא. היא ממש מוכרחה לעצום את העיניים ולאטום את האוזניים כשהיא רואה אותם מסתכלים לכיוון הלא-נכון.

פְּרֶגלֶר: כן, בעיקרון גם לו אין תועלת בבני אדם שקופאים בנתיבי המילוט, כי לאן זה מוביל? אבל התנהגות כמו שלה הוא לא יכול להרשות לעצמו, במעמדו יאה להפגין איפוק, בנאדם במעמדו צריך לקחת את עצמו בידיים. חמלה במידה כזאת היא ממש לא לעניין מבחינתו.

פירציג: כן, כמו שהיא אמרה, אין לה תועלת באנשים שמתאבנים כמו גופה ולא יוצאים מהמצב הזה, גם אם היא לא חברת דירקטוריון.

פְּרֶגלֶר: שלא יבינו אותו לא נכון: מספר האנשים שלא שמעו בחיים שלהם על מהירות תגובה אמור להיות מצומצם כיום. גם לנו, למשל, לא כדאי להשתייך לסוג האנשים שמתאבנים לגמרי כשהסיטואציה עוד פתוחה, ולכן אין סיבה להרים את הקול ככה.

Psst, you might also like:
הקוף

פירציג: היא פשוט נסערת, היא פשוט לא אדישה כלפי ההתרחשות.

פְּרֶגלֶר: שוב: היסטריה כזאת לא עוזרת עכשיו.

פירציג: איזו היסטריה?

פְּרֶגלֶר: היא הרי לא יכולה להכחיש את זה. היא תמיד מוכרחה לשבת על ערימה של גופות, היא תמיד צריכה שערימת הגופות שלה תלך ותגדל. זה הבסיס הדיכאוני שהיא ניחנה בו ושממש לא מקדם אותנו במצבים כאלה.

טוב, הוא רוצה להרגיע קצת את הדיון הזה, הרי בסופו של דבר גם הוא לא מאלה שאומרים אחר כך, שלא היה צריך לגלות אהדה כלפי האנשים רק מפני שהם התפגרו בסוף. לא, הוא לא כזה. הוא תמיד עודד את האנשים, גם אם זה אולי נראה אחרת. אבל – והוא אומר את זה בגלוי – הוא היה מעדיף לראות עכשיו צוות שמנסה למצוא פתרונות, ולא חבורה כזאת של אובדי עצות. גם הוא ציפה לתמונה אחרת מאשר מגרש חנייה נטוש, חזית נעולה של סופרמרקט ותחנת דלק מיותמת, אבל זו עדיין לא סיבה להפריע לשכנים לשולחן להתרכז.

***

הוא מוכרח להודות שהוא היה מוכן לכל אפשרות, הוא הביא בחשבון צַלָפים, שיירות צבאיות ומסוקים. הוא הביא בחשבון נושאות מטוסים מול החוף, או לפחות את המשמר הלאומי. הוא ציפה שהם יופיעו מהר, שיחלקו מיד את העיר לאיזורים, לכל מיני דרגות של היתרי כניסה ואיסורי כניסה, אבל נראה שאין בכלל דרגות שונות של היתרי כניסה, כאילו בכל מקום יש אותו איסור כניסה!

כן, הוא מוכרח אפילו להרחיק לכת ולומר: גם את כישלונם של כוחות הביטחון הוא תיאר לעצמו אחרת. כי גם כישלון צריך להיראות באופן כלשהו. כלומר, כמה היה שמח לומר עכשיו: ״שטויות! אולי אי אפשר לסמוך יותר מדי על המושל, אבל כרגע הוא מי שצריך לקבל את ההחלטות.״ אבל הוא לא יכול לומר זאת, כי שום מושל עוד לא הופיע.

– ״שוב היה לנו מזל,״ הודיע מישהו בכל זאת, זה הקול מהרדיו, ששוב משמיע רשרושים, כל מיני רעשי טכנולוגיה עולים ממנו, ועכשיו כבר לא שומעים את הקול…

– הבחנה טובה, מר קֶגלֶביץ׳! בבקשה, מר אסלן!

– אין לו שום מושג על הצעדים מלמעלה, על תוכניות פינוי, על שרשראות פיקוד, על נקודות האיסוף. הרי מוכרחות להיות נקודות איסוף לקרובי משפחה או לכאלה שיכולים להיחשב קרובי משפחה.

– ״טוב, אז בואו נסכם!״ לאף אחד אין קשר לשכנים, לרשויות החשובות, לקרובי משפחה. לא מגיע מידע מהמכשירים. אפילו אנחנו כאן לא יודעים מה קורה עם מי הברז. ועם מי ברז יכול לקרות הרבה מאוד, אם רק חושבים על כל מה שיכול להצטבר בצנרת. מה שהוא מתכוון לומר בעצם זה שאף אחד בחדר הזה לא מאמין ברצינות, שמישהו עוד יושב בצד השני של הצנרת ומשגיח על העניינים.

– לא, המקום הזה ריק.

– נכון מאוד, גברת שְטְרֶבּיץ.

***

מה? גם המדגמים בטלוויזיה לא מרגיעים? ובכל זאת, מי לא יושב עכשיו מול המרקע בציפייה למספרים מדויקים? כלומר, מי לא נשמע מגדף עכשיו ששום דבר לא מגיע? תארו לעצמכם רק מה הרופאים חושבים עכשיו, הרופאים שיושבים במסדרונות בתי החולים ומצפים לגל הפצועים הגדול, למרות שכל אחד יודע שבמאורע בסדר גודל כזה אין לצפות לגל פצועים. כן, הכי טוב לדמיין את הרופאים. הכי טוב לחכות להמולת החירום. אבל מישהו כאן עושה את זה? לא. יש לו החשד, שאנחנו חושבים על דברים אחרים לגמרי. שאנחנו רק בוהים במגרש החנייה שלנו וברחובות הריקים מאדם ושואלים את עצמנו, מה אנחנו עוד עושים כאן. אבל זה רק מפני ששכחנו לגמרי את המוטו הראשוני: ״בלי מחשבות שליליות! בשום אופן לא לחשוב מחשבות שליליות!״ כלומר, למה לנו בעצם? הרי יש כל כך הרבה דברים חיוביים כרגע.

***

כן, למשל שלא צפויים מעשי ביזה, מפני שבאירועים בסדר גודל כזה הם לא מתרחשים, ככה אומרים. הוא מודה, גם הוא לא חשב בדקות האחרונות על שום דבר אחר חוץ ממעשי ביזה, כי הרי במצבים כאלה הם תמיד מתרחשים. ולמרות זאת הוא מנבא שלא לחינם הוא חשב על זה, לא לחינם הוא התחמש התחמשות פנימית כזאת, כמו שאחרים מתחמשים התחמשות חיצונית, בעלי חנויות או מי שחושבים עצמם לבעלי חנויות.

– גם מזה אסור להתעלם: אפשר לצפות עכשיו לעזרה מהשכנים, כל רגע תגיע עזרה מהשכנים. גם בסביבה הזו, שמתאפיינת יותר בבנייני משרדים, יש עזרה מהשכנים.

– נכון מאוד, מר אסלן! האנשים שוב משתפים פעולה איש עם רעהו ומחפשים ביחד פתרונות לבעיות. אפשר לקחת מזה דוגמה! מה עוד?

– בניית צוותים!

– מה, באמת מתגבש עכשיו צוות? (שְטְרֶבּיץ)

– הוא מוכרח לומר שלא, עדיין לא רואים שם בחוץ אף אחד שרוצה להיות בצוות. למרות שנהוג לומר: במצבים כאלה תמיד מתהווה צוות. אלא שכאן אף אחד לא מגיב כמו שצריך. אם כי זה היה יכול להיות פשוט מאוד: למשל, מישהו יכול לענות סוף סוף לטלפון.

– איזה טלפון? (שְטְרֶבּיץ)

– היא לא ראתה את הטלפון שמול הסופרמרקט? (קֶגלֶביץ׳)

– אבל מי יכול לענות שם עכשיו? הרי אין שם אף אחד. (שְטְרֶבּיץ)

– לא, נראה שאף אחד לא יכול לענות. (קֶגלֶביץ׳)

–אין מי שיכול לנתק את הטלפון הזה? (פירציג)

לא, הוא ממש לא מאמין שדווקא ברגע שאנחנו זקוקים לשיתוף פעולה, פורצים סכסוכים על תחומי אחריות! באמת הגיעו הדברים לידי כך? כי שום דבר לא מעצבן אותו יותר מאשר סכסוכים, מאבקי כוח, תגרות על תחומי אחריות ברגע הכי פחות מתאים, בדיוק כמו המריבה המפורסמת בין בני זוג שנייה לפני טקס החתונה. הוא פשוט לא יכול לראות את זה, זה עושה אותו אגרסיבי לגמרי, ובכל פעם הוא מוכרח לצעוק: ״היי, אנשים, אתם לא מבינים עם מה יש לנו כאן עסק?״ אבל אל דאגה, הפעם הוא מצליח לשלוט בעצמו. הוא רק רוצה לומר, שבאופן עקרוני הוא לא מבין למה המאבקים תמיד פורצים בדיוק כשהם הדבר האחרון שצריך. הוא פשוט שונא את ההרגשה שהוא כל הזמן צריך לתקן את האנשים, לקטוע אותם באמצע הדברים ולומר: ״מה לעזאזל אתם עושים?״

ישיבה רביעית: אותו מקום, יום שלישי, 24.9, שעה 8:45, נוכחים: גֶרְד פְּרֶגלֶר, מרקו קֶגלֶביץ׳ וכן רשם הפרוטוקול.

״הם לא מדברים ככה,״ אמרה גברת שְטְרֶבּיץ לפני שהלכה, ״ככה לא מדברים חוקרים מיוחדים, ככה לא מדברים נציבים מיוחדים, וגם לא יחידת מבצעים מיוחדת,״ היא קבעה את זה מיד במקצועיות. לא, ככה הם לא מדברים, היא חזרה על דבריה, הם מתחילים אחרת את המשפטים שלהם, הם משתמשים באוצר מילים אחר, וחוץ מזה הם לא מסבירים כל כך הרבה. אלה שכאן מושכים את ההקשרים שלהם לאורך המשפטים כאילו היו זנבות מגושמים, הם מסבירים לבני השיח שלהם מה שכבר אמור להיות ברור בלאו הכי. היא מיד זיהתה את העניין, היא הרי מתמצאת בדברים כאלה. ״נו, אז מה,״ הוא ענה לה, ״לנו נשארו רק אלה שכאן״. אבל היא רק ינקה אוויר ואמרה: ״אתה לא מבין לְמה אני מתכוונת.״ אחר כך היא שתקה רגע, רגע שבו הוא באמת לא ידע למה היא מתכוונת, ״בכל זאת,״ ניסה לומר עוד פעם. ועכשיו הוא מבין מה היא ניסתה לרמוז.

Psst, you might also like:
רכבת לינקולן

באותו רגע הוא פשוט כעס. עד שהם יוצאים סוף סוף החוצה, עד שהם יורדים לרחוב ואפילו נתקלים מיד במשהו שדומה לצוות, והיא פשוט מסתלקת. כלומר, כמה זמן הם התבוננו בכל העסק מלמעלה? כמה זמן הם בהו במגרש החנייה ושום דבר לא קרה? נכון, הוא מודה שהוא ציפה מהאנשים האלה לקצת יותר. אבל אנחנו רק צריכים להסתכל על עצמנו: גם אנחנו לא מדברים כמו יחידת מבצעים מיוחדת, למרות שהגיע הזמן שנעשה את זה, לדעתו.

״למה? הנה היא שוב, האזעקה של ניטרול הפצצות!"

– ״נכון מאוד, מר קֶגלֶביץ׳!״ זה גם מה שהוא צעק אחריה כשהתרחקה: הנה הוא שוב, הקול הכבוש של אנשים שעובדים תחת לחץ! אבל זה לא גרם לה לחזור. ועכשיו הוא חוזר בלעדיה.

***

מה זאת אומרת? פשוט הלכה? גם הוא שאל את עצמו איך זה ייתכן. כנראה היא חושבת שיש אפשרות לעשות דבר כזה. רוב משתתפי הסמינר שלנו הרי רצו להישאר כאן בפנים, הרוב הרי לא שמחו שהם צריכים לעזוב אותנו. אבל היא? זה לא נתפס מבחינתו. כלומר, כל אחד הרי רוצה לדעת מי האיש שלחץ על ההדק. כל אחד הרי רוצה לדעת, אם בסופו של דבר כל זה לא היה אלא מבחן, מעין תרגיל שיצא משליטה. מבחן של כושר התגובה של כלל האוכלוסייה, בהוראת הממשלה, מתוך דאגה לאוכלוסייה. הרי כל הזמן שומעים על דברים כאלה!

***

צריך לראות את זה ככה: שם בחוץ הרי עדיין יש אנשים שלא יודעים מה זה חומר נפץ נוזלי. הם חושבים שאין צורך לברר מידע על כל מיני חיידקים. או וירוסים! כן, וירוסים! למה הוא לא חשב על זה תכף ומיד? מן הסתם אלה היו וירוסים. וירוסים הרי תמיד מופיעים בתור אפשרות אחרונה, כשכל דבר אחר נכשל.

אבל הרי הפעם השתבשו המון דברים, והוא כמובן תוהה מה השתבש כאן, איתנו. כלומר, צריך לראות פעם אחת את הדברים בצורה ביקורתית, את זה שעבודת הצוות צולעת ככה, למשל, הוא אומר, נכון, לכמה מהאנשים כאן הוא לא נתן ממש לדבר, הוא מוכרח להפעיל גם ביקורת עצמית, ״מר קֶגלֶביץ׳, גם אם אתה מסתכל עליי במבט ספקני כזה״. הוא יכול בשקט לחזור לשבת, הוא לא חייב ללכת. טוב!

***

כן, כן, הוא בהחלט מסוגל להסתכל בביקורתיות על הפשלות שלו עצמו. מספיק לראות את שולחן הישיבות שלנו כאן. אין כאן יותר אף אחד שאפשר לראות בו בן-שיח, שלא לדבר על חבר בצוות. הקבוצה הצטמקה בצורה משמעותית, זאת לא הייתה התוכנית המקורית, להפך, רצו הרי לתמוך בכולם. ועכשיו צריכה השארית שנותרה להיות עירנית מאוד בנוגע למאורעות ובשום אופן לא להניח לעניין מתוך תקווה לעבור אותו בשלום.

***

״מר קֶגלֶביץ׳, בחייך, תישאר כאן – מר קֶגלֶביץ׳!״

***

טוב, עכשיו הוא כבר לא מצפה לכלום חוץ מלמשפטים כמו: ״זאבים לא עושים דבר כזה וגם לא צָבוֹעים! וזאבי הרים לא נראו באזור הזה כבר נצח נצחים. לא, לא חיות עשו את זה.״ או: ״האם אנשים כבר התחילו לקחת את החוק לידיים? האם כבר הנץ השחר הבלתי נמנע של  ימי הביניים החדשים?״ דברים כאלה הרי צפויים. אבל לשם כך דרוש מישהו שיאמר את המשפטים האלה, נכון? הוא צופה שתכף הוא ישאר כאן לבד, לבד בחבל הארץ הזה ״עם הגיאוגרפיה המטורפת שלו״, אם לצטט את קודמו.

איך הוא מגיע למסקנה הזאת? מספיק ששנינו נקשיב רק פעם אחת: לשחפים הצווחים, לרוח מניעה את הגבעולים. הרי שומעים רק את המשאיות חולפות במרחק, למרות שמשאיות לא יכולות לחלוף כאן יותר. הרי אף אחד לא נשאר כאן. זאת רק אוושת הרוח.

על כל פנים: עכשיו כבר באמת אין מה לפתח ציפיות גדולות לסימני חיים, אבל זאת עדיין לא סיבה לוותר. לא, אסור לוותר. מישהו בוודאי ניצל. מישהו בוודאי שרד את הסיפור הזה, הרי זה מה שקורה בדרך כלל, לא?

***

אף אחד? טוב – לסיום אין לו אלא לומר דבר אחד: לפחות ממני הוא ציפה למשהו אחר. לשיתוף פעולה, לכך שתתעורר בי הרגשה של מהנדס, לכך שהבעה של מהנדס תתהווה לאט על הפנים שלי ופתאום תתקבע שם. אולי אוכל להשתתף בעניין סימני החיים שאמורים להופיע בסוף ולהראות לכולם שהדברים נמשכים איכשהו? הרי אי אפשר לצפות ממנו להפגין סימני חיים לגמרי לבד, אחרי שנעלם גם הממונה מטעם האיחוד האירופי. להתמודד לבד עם היעדר האנשים הזה. בדרך כלל הרי מתלכדת בנקודת הזמן הזאת קבוצה קטנה של אנשים אבודים שנודדת על פני חבל הארץ הזה עם הגיאוגרפיה המטורפת שלו ומקימה במקום כלשהו ציוויליזציה חדשה, אם לצטט שוב את קודמו. אבל כאן לא קורה שום דבר כזה. להפך, הכול פשוט נעשה שחור, כמו שאומרים. כן, שחור! אבל שחור בלי רשימת תודות, בלי מוזיקה, בלי רשימת שירי הפסקול. שחור בלי כלום.

***

טוב, אם זה אמור להיות הסוף, הוא לא יכול לערוב יותר לכלום. כלומר, הוא לא יודע איך הוא יגיב עוד מעט, אם זה אמור להיות הסוף, כי אז הוא באמת ירגיש שעבדו עליו. טוב, תכף הוא ממש יתעצבן אם לא יקרה משהו מיד, הוא ממש לא יודע מה הוא עלול לעשות, משהו שהוא לא לפרוטוקול, אפשר לומר. כי אז הוא באמת – טוב, עכשיו הוא באמת מתחיל לכעוס!

***

הערה אישית: אחרי כתיבת הפרוטוקול, אני, רשם הפרוטוקול, אצא מהחדר להזעיק עזרה, גם אם מדובר בהפרת כל ההסכמים של הסוכנות ״תיירות אסונות״.  

 

Kathrin Röggla: die zuseher, in: die alarmbereiten © S. Fischer Verlag GmbH, Frankfurt am Main 2010.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: הצופים! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%a6%d7%95%d7%a4%d7%99%d7%9d/