search
בקריאה כעת: הרכבות הנוסעות למדראס | אנטוניו טאבוקי
search

אנטוניו טאבוקי | מקור:איטלקית

הרכבות הנוסעות למדראס

תרגום : אלון אלטרס

הקדמה מאת אלון אלטרס

אנינות. זה המאפיין העיקרי של הפרוזה של אנטוניו טאבוקי. הסיפור שלפנינו "הרכבות הנוסעות למדראס" שראה אור לראשונה בשנת 1985, הוא דוגמה מצוינת ליכולת של הסופר האיטלקי הזה להתמודד, גם במסגרת הסיפור הקצר, עם נושאים שבדרך כלל הרומאן הוא הטריטוריה הטבעית שלהם.
טאבוקי מרחיק עד להודו כדי לדבר על הטרגדיה האירופית הגדולה. הוא אינו מזכיר אותה אפילו במילה אחת בכל הדפים האלה ובכל זאת היא מרחפת מעל השיחות של שני הגיבורים של "הרכבות הנוסעות למדראס", מלווה אותם במסעם ואולי קובעת את מסלולו.
לא רבים יודעים שנפשם של הנאצים, האינטלקטואלים שביניהם, יצאה לנפאל ולהודו. דווקא בטריטוריות הרחוקות כל כך מוינה ומברלין של הרייך השלישי הם דימו בהזיותיהם, ניתן למצוא את שורשי הגזע הארי, הגזע העליון.

טאבוקי מכיר היטב את הפן האזוטרי הזה באידיאולוגיה הנאצית. פסל שיווה, אחד המוקדים של העמודים הללו, הוא המקשר בין התרבויות הרחוקות האלה, גרמניה והודו. הוא ניצב על שולחנו של הרופא, ואין זה רופא גרמני או נאצי שגרתי. הרופא הזה, שכה רגיש לאומנות המזרח, הוא אולי אחד הסמלים המובהקים ביותר לאכזריות של המדע הנאצי וגם הוא כלל לא נזכר בשמו. אין צורך בכך, אומר לנו טאבוקי, הקורא יודע מה שמו של האיש הזה, הוא צרוב בתודעתו של כל אדם מערבי.

קראו עוד

התרגום מוקדש לאלי הירש, ידיד יקר ואוהב גדול של הודו.

הרכבות הנוסעות מבומביי למדראס יוצאות מתחנת ויקטוריה. מדריך התיירים שלי הבטיח כי יציאה מתחנת ויקטוריה די בה לבדה להצדיק נסיעה להודו, וזו היתה הסיבה הראשונה במעלה שבגללה העדפתי את הרכבת על פני המטוס. מדריך התיירים שלי היה ספרון קצת מוזר, שהמליץ המלצות חריגות לחלוטין, ואני עשיתי כהמלצתו, מילה במילה. ואכן המסע שלי היה חריג לחלוטין, ומשום כך הספר הזה נועד בדיוק לי. הוא לא נהג בנוסע כאדם המשתוקק לראות מראות שגרתיים ולכן יש להמליץ לו על שלושה או ארבעה מסלולים הכרחיים, כמו שנהוג במוזיאונים הגדולים שבהם מבקרים בחטף, אלא נהג בו כאילו היה יצור תועה וחסר היגיון, שנוטה אל הבטלה והטעות. במטוס, נכתב במדריך, תהיה נסיעתכם נוחה ומהירה, אך תדלגו על הודו של הכפרים ושל הנופים הבלתי נשכחים. בנסיעה ברכבות למרחקים ארוכים, לעומת זאת, תהיו אמנם חשופים לסכנת עיכובים לא צפויים, אך תראו את הודו האמיתית. ואם יתמזל מזלכם לתפוס את הרכבת הנכונה, היא תדייק בזמני הנסיעה, תהיה נוחה, יוגש לכם מזון משובח ותקבלו שירות מושלם, וכרטיס למחלקה הראשונה יעלה לכם רק מחצית ממחירו של כרטיס טיסה; ואל תשכחו כי ברכבות ההודיות ניתן לזכות גם בפגישות בלתי צפויות.

ההערות האחרונות הללו שכנעו אותי לחלוטין; ואולי גם התמזל מזלי לעלות על הרכבת הנכונה. חלפתי בנופים בעלי יופי נדיר או לכל הפחות בלתי נשכחים משום האנשים שראיתי שם; התא היה נוח בצורה יוצאת מן הכלל והשירות ללא פגם. השמש עמדה לשקוע, והרכבת חצתה נוף הררי אדום וצחיח. המלצר נכנס לתא עם ארוחה קלה שנחה על מגש עץ מצופה לק; הושיט לי מטלית לחה, הגיש לי תה, ועדכן אותי בנימוס שאנו נמצאים כעת במרכז הודו. בזמן שאכלתי סידר את דרגש השינה שלי, והדגיש כי קרון המסעדה פתוח עד חצות, ואם רצוני לאכול בתאי די אם אצלצל בפעמון. הודיתי לו בתשר קטן והחזרתי לו את המגש הריק. ישבתי ליד החלון ועישנתי, הבטתי במראה הבלתי מוכר לי והירהרתי במסלול הנסיעה המשונה שלי. לנסוע למדראס כדי לבקר שם בחברה התיאוסופית ועוד כאדם שאינו מאמין, ולשם כך לנסוע יומיים ברכבת היה מעשה שמן הסתם היה מוצא חן בעיני המחברים המוזרים של מדריך התיירים המוזר שלי. אך לאמיתו של דבר, אדם מן החברה התיאוסופית יכול היה לספק לי מידע שהיה חשוב לי ביותר. זו היתה תקווה קלושה, אולי אשליה, ולא רציתי לכלות אותה בזמן הקצר הדרוש לטיסה במטוס: העדפתי לטפח אותה ולהתענג על טעמה של התקווה בנינוחות מסוימת, כמו שאנו נוהגים בתקוות חשובות מאוד, שידוע לנו כי סיכוייהן להתגשם מועטים ביותר.

בלימת הרכבת עקרה אותי מהרהורי, ואולי אפילו מנמנומי. ייתכן שהתנמנמתי דקות אחדות, והרכבת כבר נכנסה לתחנה בלי שאוכל לקרוא את שמה על גבי השלט. קראתי במדריך שלי, שאחת מתחנות הביניים היתה מנגלור, או אולי בנגלור, לא זכרתי בדיוק, אך כעת לא היה לי חשק להתחיל שוב לדפדף בספרון כדי למצוא את מסלול הנסיעה שבו עוברת מסילת הברזל. מתחת לסככה היו מעט נוסעים: הודים שהיו לבושים בסגנון מערבי ונראו אמידים, קבוצה של נשים, סבלים אחדים, שהיו עסוקים בעבודתם. זו בוודאי היתה עיר חשובה ותעשייתית. במרחק, מעבר למסילות, נראו ארובות של מפעל כלשהו, בניינים גדולים ושדירות עצים.

האיש נכנס בשעה שהרכבת החלה לנוע, הוא בירך אותי לשלום בחטף, בירר אם מספרו של דרגש השינה הפנוי תואם לזה המופיע בכרטיסו, ואחרי שווידא שלא נפלו טעויות ביקש את סליחתי על ההפרעה. הוא היה אירופי, בעל גוף שמן ורופס, לבש חליפה כחולה שלא הלמה את מזג האוויר ולראשו חבש כובע אלגנטי. כל מטענו היה תיק מנהלים מעור שחור. הוא התיישב, שלף מכיסו מטפחת צחורה וניקה, בקפידה ובחיוך, את משקפי הראייה שלו. הוא היה בעל חזות לבבית אך מופנמת, כמעט עגומה. "גם אדוני נוסע למדראס?" שאל אותי ובלי לחכות לתשובתי הוסיף, "הרכבת הזאת מדייקת מאוד, נגיע מחר בשבע בבוקר."

הוא דיבר אנגלית טובה במבטא גרמני, אך לא נראה לי גרמני. הולנדי, עלה הרהור במוחי, בלי שאדע מדוע, או אולי שוויצרי. היתה לו חזות של איש עסקים, ובמבט ראשון נראה כבן שישים, אך ייתכן שהיה מבוגר יותר. "מדראס היא הבירה של הודו הדרווידית," הוסיף ואמר, "אם אף פעם לא ביקרת בה תוכל לראות שם דברים יוצאים מן הכלל." הוא דיבר בקלילות מרוחקת קמעה, האופיינית לאירופים המכירים את הודו, ואני התכוננתי לשיחה שתהיה מבוססת כולה על הבנאליות. החלטתי כי יהיה זה ראוי שאעדכן אותו כי אנו יכולים לאכול את ארוחת הערב בקרון המסעדה גם משום שהעדפתי שאת שיחתנו על הדברים הנדושים, יקטעו גם השתיקות ההכרחיות המלוות את האוכלים את ארוחתם בצורה תרבותית.

ובזמן שצעדנו במסדרון הצגתי את עצמי והתנצלתי על כך שבפיזור דעת לא עשיתי זאת עוד קודם לכן. "אה, להציג את עצמנו בפני האחרים כבר נהיה מן הרגל חסר תכלית," הוא הודיע לי באותה ארשת לבבית שלו. האיש החווה בראשו קידה קלה. "שמי פטר," חתם ואמר.

בארוחת הערב התגלה כמומחה רב ערך. המליץ לי לא להזמין את השניצלים הצמחוניים שנטיתי אליהם רק משום סקרנותי, "מפני שעל המאכלים הצמחוניים להיות מגוונים מאוד ויש להשקיע בהם עבודה רבה," הוא אמר, "ובמטבחים של רכבות קשה לעשות זאת." ניסיתי בביישנות להזמין מאכלים אחרים ובכל פעם עוררתי את אי הסכמתו. לבסוף הזמנתי טנדורי כבש, שגם הוא בחר לעצמו "משום שהכבש מאכל אצילי ומקריבים אותו לקורבן וההודים מבינים היטב את המשמעות הטקסית של האוכל."

דיברנו רבות על התרבות הדרווידית; למעשה הוא דיבר רוב הזמן, משום שהתערבותי בשיחה היתה מוגבלת רק לשאלות האופייניות למי שהוא הדיוט בנושא הזה ומדי פעם גם לאיזו התנגדות מבוישת, אך בדרך כלל הסכמתי איתו ללא תנאי. הוא השמיע באוזני תיאור עשיר של הפרטים השונים בתבליטי האבן של קנצ'יפוראם ושל הארכיטקטורה של מקדש החוף, דיבר איתי על אודות פולחנים עתיקים ונעלמים, שהיו זרים לפנתאיזם ההינדואיסטי, כמו זה של העיטים הלבנים של מהבאליפוראם; הוא דיבר על משמעות הצבעים, על טקסי הקבורה, על הקאסטות. אני הצגתי בפניו, בהיסוס מסוים, את כל מה שהיה ידוע לי: את הידע שלי על אודות הפלישות האירופיות לאורך קו החוף של טאמיל; דיברתי איתו על האגדה אודות המרטיריוּת של סן תומאזו במדראס, על הניסיון הכושל של הפורטוגלים לייסד גואה אחרת בחופים הללו, על המלחמות שלהם עם הנסיכויות המקומיות, ועל הצרפתים של פונדיצ'רי. הוא השלים את המידע שלי ותיקן אי דיוקים מסוימים בעניין שושלות המלוכה המקומיות, ציטט שמות, תאריכים ומאורעות. הוא דיבר בביטחון ובבקיאות, והשכלתו הגדולה הצביעה על ידיעה רחבה שבזכותה נראה בעיני מומחה בעל תואר רשמי, אולי אפילו פרופסור באוניברסיטה או מלומד דגול. שאלתי אותו בצורה ישירה, בתמימות מסוימת, והייתי בטוח שאזכה בתשובה שתאשר את הנחתי. "אני סתם חובב," אמר, "זה תחביב שהגורל גרם לי לטפח."

לקולו נלוותה נימה מכמירת לב, כך דימיתי, כאילו דובר בחרטה או בסבל. עיניו ברקו, פניו החלקות נראו חיוורות עוד יותר באור קרון המסעדה. היו לו ידיים עדינות ותנועותיו היו יגעות. היה משהו לא שלם בחזותו, משהו מפוצל, אך התקשיתי לומר בדיוק מהו הדבר: חשבתי על מחלה כלשהי או משהו סמוי, דבר-מה הדומה לבּוּשה.

חזרנו לתא שלנו והמשכנו לדבר, אך כעת התלהבותו שככה ובשיחה שלנו השתלבו שתיקות ארוכות. וכשעשינו את הכנותינו לקראת הלילה, שאלתי אותו, כך סתם, ללא סיבה מיוחדת, רק כדי לומר משהו, מדוע הוא נוסע ברכבת, ולא במטוס. חשבתי שלאדם בגילו יהיה נוח יותר לטוס, ולא לייגע עצמו בנסיעה כה ארוכה, וציפיתי כנראה שיתוודה בפני על הפחד שיש לו מפני כלי התחבורה הזה, דבר שלעתים קורה לאנשים שלא התרגלו בצעירותם להשתמש בו.

מר פטר הביט בי בפקפוק, כאילו מעולם לא הירהר בכך. ואז אורו פניו לפתע והוא אמר: "במטוס הנסיעות הן נוחות ומהירות אך מדלגים בהן על הודו האמיתית. כמובן שברכבות הנוסעות למרחקים ארוכים מסתכנים גם באיחור של יום שלם אבל אם מתמזל מזלך לתפוס את הרכבת הנכונה אתה יכול לעשות נסיעה נוחה מאוד ולהגיע ליעדך בדייקנות רבה. וברכבת יש תמיד גם את העונג שבשיחה, ואת זה המטוס אינו מאפשר לך."

זה היה חזק ממני ולפיכך מלמלתי: "India, a travel survival kit."

"מה?" הוא אמר.

"שום דבר," עניתי, "עלה בזכרוני ספר מסוים." ואחר כך אמרתי בביטחון: "אתה מעולם לא היית במדראס."

מר פטר הביט בי בתום. "כדי להכיר מקום מסוים לא תמיד הכרחי להיות בו,", הכריז. הוא הסיר את המקטורן וחלץ את הנעליים, תחב את המזוודה הקטנה שלו מתחת לכר, הסיט את הווילון של דרגש השינה שלו ואיחל לי לילה טוב.

רציתי לומר לו שגם לו יש תקווה קלושה ומשום כך נסע ברכבת: משום שרצה לטפח אותה ולהתענג על טעמה במשך זמן רב., ולא לכלות אותה בטווח זמן הטיסה במטוס, ושאני בטוח בזה. אך כמובן לא אמרתי דבר, כיביתי את האור המרכזי בתא, לא כיביתי את מנורת השידה התכולה, הסטתי את הווילון שלי ואיחלתי לו לילה טוב.

***

היקצנו מחמת אור פתאומי שנדלק לפתע והפריע את שנתנו וקול ששאל דבר-מה. מהחלון נראה צריף עשוי לוחות עץ, שהיה מואר קלושות, ושלט שעליו כיתוב בלתי מובן. לכרטיסן התלווה שוטר בעל עור בגוון כהה מאוד וארשת חשדנית. "אנו נכנסים למדינת טאמיל נאדו," אמר הכרטיסן בחיוך, "זה הליך שגרתי." השוטר הושיט את ידו ואמר: "דרכונים, בבקשה."

הוא הביט בדרכון שלי בפיזור דעת ומיהר לסגור אותו. לדרכון של מר פטר הקדיש תשומת לב גדולה יותר. בשעה שבדק אותו הבחנתי שזה היה דרכון ישראלי. "מר …שיי…מיל?"

השוטר התקשה להגות את ההברות.

"שלמל" תיקן חברי למסע, "פטר שלמיל."

השוטר החזיר לנו את הדרכונים, כיבה את האור ונפרד מאיתנו בקרירות. הרכבת חזרה לדהור בלילה ההודי, אור המנורה התכולה יצר אווירה חלומית, שכבנו שם בדממה, ולבסוף אני דיברתי: "אדוני, לא ייתכן שזה השם שלך," אמרתי, "יש בעולם רק פטר שלמיל אחד, האיש ללא צל, והוא פרי המצאתו של הסופר שאמיסו, וזה ידוע לך היטב. סיפור כזה יכול 'לעבור חלק' רק עם שוטר הודי."

חברי למסע לא ענה. אחר כך שאל אותי: "תומאס מאן מוצא חן בעיניך?"

"לא הכול," השבתי.

"מה כן?"

"הסיפורים, כמה רומאנים קצרים, טוניו קרוגר, מוות בונציה."

"איני יודע אם אדוני מכיר את ההקדמה לפטר שלמיל," הוא אמר, "זה טקסט מעורר הערצה".

שוב נפלה שתיקה. חשבתי שחברי לתא נרדם, אך זה לא היה אפשרי, כמובן. הוא רק המתין שאפתח בדברים, ואני אכן דיברתי.

"מה אדוני נוסע לעשות במדראס?"

חברי למסע לא השיב מיד. הוא השתעל קלות. "אני נוסע לראות פסל," הוא לחש.

"זו נסיעה ארוכה רק כדי לראות פסל."

חברי לא ענה. הוא קינח את אפו. "אני רוצה לספר לך סיפור קטן," הוא אמר אז, "מתחשק לי לספר לאדוני סיפור קטן." הוא דיבר ברכות וקולו העמום הגיע אלי מעבר לווילון. "לפני הרבה שנים, בגרמניה, היכרתי אדם מסוים. הוא היה רופא, והיה עליו לבדוק אותי. הוא ישב מאחורי מכתבה ואני עמדתי מולו עירום. מאחורי היה טור של אנשים עירומים שגם אותם היה עליו לבדוק. כשהוביל אותנו למקום ההוא, אמר לנו שאנו דרושים לו כדי לקדם את המדע הגרמני. לצדו של הרופא עמדו שני זקיפים חמושים ואחות שמילאה טפסים. הוא הציג בפנינו שאלות ישירות הנוגעות לתפקוד הגברי שלנו, האחות ביצעה בדיקות על גופנו, ואחר כך כתבה את הממצאים. הטור התקדם במהירות משום שהרופא ההוא מיהר ללכת. כאשר כבר עבר התור שלי, במקום להמשיך לעבר החדר שאליו הובילו אותנו, השתהיתי מעט משום שלכד את מבטי פסל שהרופא הציב על מכתבתו. היה זה העתק של אל מן המזרח הרחוק, אך אני מעולם לא ראיתי אותו לפני כן. צורתו היתה צורת דמות מרקדת, וזרועותיה ורגליה בתנוחות הרמוניות ומסתעפות, תחומות בקרבו של מעגל. היו רק מעט חללים פתוחים במעגל הזה, חללים ריקים, שהמתינו לסגירתם באמצעות דמיונו של הצופה שהביט בפסל. הרופא הבחין שנלכדתי בקסמו של הפסל וחייך. היה לו פה דק ומרושע. הפסל הזה מייצג את מעגל החיים, הוא אמר, שאליו כל הסיגים צריכים להיכנס כדי להגיע אל הצורה הנעלה, שהיא היופי עצמו. אני מאחל לך, שבמעגל הביולוגי שצפוי לך, על פי הפילוסופיה שהולידה את הפסל הזה, יהיו לך חיים אחרים, שיתעלו בדרגה אחת מעל אלה שנגזר עליך לחיות כעת."

חברי למסע השתתק. למרות שאון הרכבת יכולתי לשמוע בצורה מושלמת את נשימתו הקצובה והעמוקה.

"תמשיך אדוני, אני מבקש ממך," אמרתי.

"אין הרבה מה להוסיף," הוא אמר, "הפסל היה פסל האל שיווה המרקד, אך אז לא ידעתי זאת. כפי שאתה רואה עדיין לא נכנסתי למעגל גלגולי הנשמות, והפרשנות שלי לדמות הזאת היא אחרת. חשבתי על זה מדי יום ביומו, זה היה הדבר היחידי שחשבתי עליו בשנים הללו."

"כמה שנים חלפו מאז?"

"ארבעים."

"האם אפשר לחשוב רק על דבר אחד במשך ארבעים שנה?"

"אני מאמין שכן, אם ניסו עלינו את כל התועבות הללו."

"ומה הפרשנות שלך לדמות הזאת?"

"אני חושב שהיא כלל לא מייצגת את מעגל החיים. היא פשוט מייצגת את ריקוד החיים."

"ובמה מתבטא ההבדל הזה?" שאלתי אני.

"הו, זה שונה מאוד," לחש מר פטר, "החיים הם מעגל. יש יום שבו המעגל נסגר, ואנו לא יודעים מהו היום הזה." הוא שוב קינח את אפו ואחר כך אמר: "וכעת סלח לי, אדוני, אני עייף, וברשותך אנסה לישון."

***

התעוררתי בסביבות מדראס. חברי למסע כבר היה מגולח, ערוך ומוכן בחליפה הכחולה שלו, ללא רבב. ארשת פניו היתה חייכנית ונינוחה; הוא הרים את דרגש השינה שלו והצביע על מגש ארוחת הבוקר שהמתין ליד החלון.

"חיכיתי עד שאדוני יתעורר כדי לשתות יחד את התה," הוא אמר. "לא רציתי להפריע לך, ישנת כל כך טוב."

נכנסתי לחדרון שבו היה כיור הרחצה ובמהירות עשיתי את רחצת הבוקר, אספתי את חפצי, סידרתי את מזוודתי והתיישבתי לפני מגש ארוחת הבוקר. התחלנו לנסוע באזור בנוי ומאוכלס, אזור שהיו בו כפרים הומי אדם ומאפיינים ראשונים של העיר.

"כפי שאתה רואה הגענו בדיוק בזמן," אמר חברי למסע, "השעה היא שבע פחות רבע." הוא קיפל בקפידה את המפית שלו. "הייתי רוצה שגם אתה, אדוני, תלך לראות את הפסל הזה," הוסיף ואמר, "הוא נמצא במוזיאון של מדראס. הייתי רוצה לדעת מה דעתך עליו." הוא קם על רגליו ונטל את מזוודתו. הוא הושיט לי את ידו ונפרד ממני לשלום בנימה הלבבית שלו. "אני מכיר טובה למדריך התיירים שלי שהמליץ על אמצעי התחבורה הזה," אמר, "זה אכן נכון, שברכבות ההודיות אתה עשוי לחוות פגישות בלתי צפויות ביותר: חברתך היתה לי לעונג והביאה לי נחמה."

"העונג הוא הדדי," השבתי, "אני זה שצריך להכיר טובה להמלצות מדריך התיירים שלי."

נכנסנו לתחנה, הרכבת חלפה ליד מדרכה הומה אדם. היא הפעילה את הבלמים והקרון עצר ברכות. הנחתי לו לחלוף על פני, הוא ירד ראשון והחווה לי בידו ברכת שלום. ובעודו מתרחק קראתי לו והוא הסתובב.

"איני יודע איך אוכל להודיע לך מה דעתי על הפסל," צעקתי לעברו, "אין לי את כתובתך, אדוני."

הוא שב על עקבותיו, על פניו היתה ארשת הפקפוק שכבר היכרתי, ואז הרהר לרגע. "תשאיר לי הודעה באמריקן אקספרס," הוא אמר, "אעבור שם לאסוף אותה."

ואחר כך כל אחד מאיתנו אבד בקרב ההמון.

***

במדראס נשארתי רק שלושה ימים. היו אלה ימים עמוסים, כמעט קדחתניים. מדראס היא עיר עצומה, בתיה נמוכים ויש לה שטחים עצומים בלתי מעובדים, פקוקה מחמת בעיות תנועה של אופניים, אוטובוסים רעועים ובעלי חיים. כדי לעבור את העיר מנקודה אחת לאחרת דרוש זמן רב. אחרי שמילאתי את המטלות שציפו לי שם נותר לי רק יום חופשי אחד, והעדפתי, על פני ביקור במוזיאון, לראות את תבליטי האבן של קנצ'יפוראם, שנמצאים במרחק קילומטרים רבים מן העיר. מדריך התיירים שלי, גם במקרה ההוא, התגלה כבן לוויה יקר-ערך.

בבוקר היום הרביעי מצאתי את עצמי בתחנת האוטובוסים הנוסעים הן לקראלה והן לגואה. נותרה לי שעה שלמה עד היציאה לדרך, בחוץ שרר חום יוקד והסככות של ההאנגר הענקי היו המפלט היחידי מפני החום ברחובות. כדי להעביר את הזמן קניתי את העיתון בשפה האנגלית של העיר מדראס. זה היה עיתון שהיו לו בקושי ארבעה עמודים, ונראה כמו עיתון של כנסייה, ובו מודעות רבות מכל מיני סוגים, תקצירים של סרטים פופולארים וחדשות עירוניות. בעמוד הראשון, בהבלטה רבה, התפרסמה ידיעה על אודות רצח שאירע ביום האתמול. הקורבן היה תושב מקומי בעל אזרחות ארגנטינית שחי במדראס משנת 1958. תיארו אותו כאדם מופנם ומהוגן, ללא ידידים, בן שבעים, שחי בחווילה ברובע היוקרתי של העיירה אדייר. אישתו מתה שלוש שנים קודם לכן מוות טבעי. לא היו להם ילדים.

הוא נרצח ביריית אקדח ישר לליבו. זה היה מעשה רצח, שלמראית עין היה בלתי ניתן להסבר, משום שהרוצח לא פעל מתוך רצון לבצע גניבה. הבית נותר מסודר כשהיה, בלי שום סימני פריצה. המאמר בעיתון תיאר את הדירה כבית פשוט ומעוצב באיפוק, שהיו בו מעט יצירות אמנות בטעם טוב וגינה קטנה. נראה היה שקורבן הרצח היה בקי באמנות דרווידית. העיתון ציין שהוא סייע מספר פעמים לקיטלוג היצירות במוזיאון המקומי והביא גם את תמונתו: פנים של איש זקן וקירח, בעל עיניים בהירות ופה דקיק. זה היה תיאור נייטרלי וחסר כל ייחוד. הפרט המוזר היחידי היה תצלום של פסל לצד פניו של הקורבן. היה זה צירוף מתקבל על הדעת, משום שהקורבן היה בקי באומנות דרווידית ופסל הריקוד של שיווה היה היצירה המפורסמת ביותר של מוזיאון מדראס, מעין סמל שלו. אך הצירוף הזה, ההגיוני למדי, הזכיר לי צירוף אחר. נותרו לי עשרים דקות עד למועד היציאה לדרך, חיפשתי תא טלפון וחייגתי את המספר של אמריקן אקספרס. עלמה אדיבה ענתה לי. "ברצוני להשאיר הודעה למר שלמל," אמרתי. העלמה ביקשה ממני להמתין רגע ואז אמרה: "ברגע זה אין אצלנו שום אדם שזה שמו, אבל אם אדוני רוצה הוא יכול, בכל מקרה, להשאיר הודעה ואנו נמסור לו אותה ברגע שיעבור כאן."

"הלו, הלו," חזרה ואמרה הטלפנית, שכבר לא שמעה את קולי.

"רק רגע, עלמתי," אמרתי, "תני לי להרהר בזה לרגע."

מה יכולתי לומר? חשבתי עד כמה מגוחכת יכולה להישמע ההודעה שלי. מה אומר, שאולי הבנתי את כוונתו? ומה הבנתי? שמבחינתו של מישהו המעגל נסגר?

"לא חשוב," אמרתי, "שיניתי את דעתי." ניתקתי את השיחה.

אני לא מוציא מכלל אפשרות שהדמיון שלי פעל יותר מן המותר. ואם אכן ניחשתי מה היה הצל שאיבד מר שלמל, ואם יזדמן לו אי פעם לקרוא את הסיפור הזה, כשם שהמקריות המוזרה הפגישה אותנו ברכבת בערב ההוא, אזי הייתי רוצה שתגיע אליו דרישת השלום שלי. וגם חֶמלתי.


*"I Treni Che Vanno a Madras" by Antonio Tobacchi. Copyright © Antonio Tobacchi, used by permission of The Wylie Agency (UK) Limited.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty