search
בקריאה כעת: התופרת | בנימין תמוז
search

בנימין תמוז | מקור:עברית

התופרת

לפני שמלאו לאליקום שבע שנים מצא לו בת זוג כלבבו ונשבע בלבו לשאת אותה לאישה. היא היתה עגלגלה מכל צד, ואפילו חוטמה היה עגלגל ולא פרץ יתר על המידה מתוך פניה. יפה היתה יותר מכל אישה שראה מימיו, והעובדה שצלעה על ירכה רק הוסיפה לה נופך של רוך ונטעה בלבו מחשבות שונות מתחומי האבירות למיניה.

היא באה לבית הספר להחליף זמנית את המורה שחלתה; ומאחר שלא היתה מוסמכת להוראה העסיקה את הילדים בסיפורים שקראה באוזניהם מתוך ספר קטן, עב כרס, עגלגל כמותה. קולה היה חם, נמוך ומלחש, וילדים רבים נרדמו על ספסליהם. אליקום היה נותר איתה לבדו בחדר, אינו מסיר עיניו ממנה; ובהציצה מפעם לפעם בחבורה הנרדמת, חשה את מבטו כמין לקלוק של כלבלב נרגש על לחייה והיתה נחפזת להשפיל עיניה אל הספר. מבטו הלוהט והמטורף במקצת העלה סומק קל בעור פניה, שהיה חיוור, וכמו אבקת קמח זרויה עליו. אז יפתה בעיניו שבעתיים.

כמה ילדים, שגרו ברחוב יונה הנביא, הסמוך לבית הספר, גילו עד מהרה שהמחליפה היתה, בעצם, רק תופרת שהתגוררה לבדה בבית בן חדר על שפת הים. גילוי זה הביא בעקבותיו כמה ציורים וכתובות על הלוח שבכיתה. התופרת פרצה בבכי, קמה ויצאה את החדר צולעת יותר מתמיד; ובעוד הילדים מריעים ורוקעים ברגליהם לרגל הנצחון, התאמץ אליקום שלא להניח לדמעותיו לפרוץ, ומתוך תחושת אימה פן יתגלה סודו ניסה לעטות ארשת של אדישות ופיזור הדעת. בפעם הראשונה טעם טעמה של בגידה וביקש את נפשו למות. הטעם של היות נבגד היה ידוע לו למדי, אלא שעתה גילה כי הבוגד סובל ומתייסר יותר.

התופרת לא שבה עוד אל בית הספר. שנים אחדות חלפו בטרם יעקרו הוריו לשכונה אחרת והוא – לבית ספר אחר.

וכאן תחילתו של הסיפור – סיפור פגישתו השניה של אליקום עם כלתו.

בהיותו כבן שתים-עשרה והוא עדיין קטן קומה ומשמש טרף נוח לתעלולי הילדים – שנהנו לבעוט בעכוזו מפני שלא נשקפה מבעליו שום סכנת תגמול – התמרד גופו על רוחו הענוותנית והחל פורץ וגדל לכל צד. הכתפיים רחבו לפתע, הזרועות נתעבו ונתארכו והרגליים דחקו והעלו את קומתו, עד שבהיותו קרוב לגיל בר מצווה נראה כבחור בן שבע-עשרה, גבוה אפילו מן הנערים שעמדו לסיים אותה שנה את חוק לימודיהם בגימנסיה "הרצליה".

כתוצאה מתופעת טבע שכזאת חלו שינויים אחדים בחייו. בני גילו החלו נוהגים בו זהירות יתרה, ואותם נערים שהפליאו מכותיהם לפני פחות משנה שקדו עתה להשכיח את פשעיהם בגינוני ידידות מופרזים, שהעציבו את רוחו. נערות אחדות, מן הכיתות הגבוהות יותר, רמזו רמזים שאליקום המופתע והבלתי מוכן סירב לפענחם. אבל ידידות של ממש לא הוצעה לו, והוא נוכח לדעת כי האימה שהוא מטיל עתה על בני גילו, יחד עם החיבה המגושמת שהציעו נערות מגודלות שדיים ומחוצפות מבט, גרועים מן המצב שבו היה שרוי לפני כן, בהיותו מטרה לתעלולים, אבל מטרה בעלת מצפון שקט, כשכל הצדק, היושר וההגינות היו לצדו. ידיעותיו בסיפורי מעשיות הספיקו לו כדי שישווה עצמו לברווזון המכוער, שנעשה ברבור יפהפה בן לילה; אלא שבצער רב הסיק, כי בניגוד למצופה אין הכל מתאהבים בברבור, אף לא קדים לפניו, גם לא מבקשים את סליחתו. אולי בחוץ לארץ נוהגים כך, אבל לא אצלנו.

אף על פי כן היה איש אחד ויחיד בכל הגימנסיה כולה שנתן את דעתו על היתרונות האמיתיים הנובעים מן המהפך שנתחולל בגופו של אליקום; הלא הוא המורה להתעמלות. אליקום לא הצטיין, חלילה, באף אחד מן המקצועות האתלטיים; אלא שעצם היותו בקבוצת הגיל שבין שתים-עשרה לארבע-עשרה עשתה אותו מנצח בכוח בכמה תחרויות. לגבי אותו גיל היו רגליו ארוכות להפליא ומובטח לו שיגיע ראשון בריצת מאתיים מטרים. והוא הדין בהדיפת כדור ברזל, בזריקת דיסקוס ובהטלת כידון. כתפיו המוצקות וזרועותיו השריריות יבטיחו את הנצחון אפילו בלי אימונים מרובים. המורה להתעמלות שש על המציאה ויעד את אליקום כנציגה של הכיתה באותם ארבעה ענפים אולימפיים.

המכביה לנוער אמורה היתה להיערך באביב, ועד אז נותרו כחודשיים, בהם גדל אליקום והרקיע למדרגת מלך הכיתה. ארבעים נערים ונערות היו יושבים בטלים בשיעורי ההתעמלות, בחצי גורן עגולה, מתבוננים בכרכורים שהיה המורה להתעמלות מכרכר סביב אליקום, להכשירו למשימתו הנעלה. נערים ונערות מכיתות אחרות, שנתמזל מזלם להיזרק מן השיעורים, היו מצטרפים למעגל המעריצים ומוליכים את שמע תוקפו וגבורתו אל שאר כיתות הגימנסיה. בסופו של דבר נתפתה אליקום לראות עצמו כמין מלך, אם גם לא מלידה.

עד שהגיע ובא הערב שלפני יום המכביה ­לנוער.

באותו ערב אמור היה אליקום לשכב במיטתו בשעה מוקדמת מן הרגיל, כמנהג האתלטים; אלא שלפני כן שב וערך לצד המיטה את אביזרי הנצחון: נעלי עור קלות, שסוליותיהן ממוסמרות; גופיה צחורה כשלג, שאל חזיתה נתפר סמל הגימנסיה על שלוש אותיותיו הכחולות: ג.ע.ה.; דהיינו, "גמנסיה עברית הרצליה"; וכן מכנסי ההתעמלות התפורים בד לבן, מעומלן לתפארת, כשלשני צדי הירכיים תפורים פסים כחולים, ברוחב ארבעה סנטימטרים, הלא הם צבעי הדגל הלאומי.

באותה שעה עלתה מחשבה נאה בדעתו של אליקום למדוד את המכנסיים; לבו ניבא לו. המכנסיים הללו, מן השנה שעברה, היו עתה קטנים ממידתו. והשעה שבע וחצי בערב, החנויות סגורות, העולם עוין והאדישות – כרגיל – נוראה. אמו, למשל, סבורה לתומה שאפשר להופיע במכביה גם במכנסי בית הספר הרגילים. אביו סבור שבגד ים יספיק לצורכי התחרות. לשכן – צלם בעל סטודיו – יש בן בוגר ולבן יש מכנסי התעמלות, אלא שהם כחולים עם פסים אדומים, מפני שהוא מתעמל ב"הפועל", אויבו המושבע של "מכבי".

Psst, you might also like:
רשימות מן הגנזך העירוני

אליקום עושה מאמץ נואש ואחרון: הוא מותח את מכנסי ההתעמלות שלו על ירכיו והם מתפוצצים בתפרים, הן מן הצד והן באמצע, במחילה.

אביו כועס; בנו של השכן שמח לאיד, ורק אמא – כמו בסיפורי המעשיות – נחלצת להושיע את בנה. היא מוצאת חוט באחת המגירות, מודדת בו את היקף המתניים של אליקום, וחותכת. מודדת את היקף הירכיים, וחותכת. מודדת את האורך שמן המתניים ועד עשרים סנטימטרים למעלה מן הברכיים, וחותכת. וכך כשבידה כמה חוטים, היא מצווה על אליקום לשכב במיטתו ומבטיחה לו כי עוד הלילה יהיו המכנסיים מוכנים. והיא יוצאת מן הבית.

אליקום מנסה להירדם. הוא סומך על רצונה הטוב של אמו, אבל אין הוא בטוח שאמנם תמצא בשעת לילה בעל מלאכה שיהיה מוכן להירתם למשימה. אולי כדאי לחכות עד שאבא יירדם, ואז לקום מן המיטה וללכת לביתו של המורה להתעמלות. בסופו של דבר הוא האיש המעוניין בנצחון; שהרי אליקום כלל לא ביקש לעצמו כבוד ותהילת אתלטים. שידאג המורה למכנסיים. ידאג, בוודאי – חושב אליקום בלבו – אבל מנין ישיג אותם? אף שמותר להניח כי למורה ההתעמלות יש השפעה מסוימת בעולם הספורט, והוא ימצא עצה. מכל מקום אבא אינו נרדם, אלא מרתיח לעצמו כוס תה ומתכונן לקרוא בעיתון. עתון ארור זה יש בו כמאה עמודים. מדפיסים אותו באמריקה, ביידיש; ולאמריקאים לא חסר כסף. כל עתון – כמו ספר. אמנם חציו תמונות, אבל אבא מסוגל להתבונן בתמונה אחת במשך רבע שעה. פעם גילה באחת התמונות את דודו מצד אמו, כתב מכתב למערכת וקיבל תשובה שהדוד מת. אחר כך קיבל מכתב נוסף ובו נאמר לו, כי בסופו של דבר לא היה זה דודו אלא רוקפלר. משמע שדודו חי, והוא מוסיף לחפש אחריו.

אליקום נרדם וראה חלומות חולפים לנגד עיניו במהירות, ומתוך כל חלום וחלום קפץ לעומתו פרצוף פנים מלגלג; קפץ ונעלם. כשביקש לראות מקרוב מי הוא בעל הפרצופים – טרקו בפניו את הדלת והוא התעורר מקול הדלת הנטרקת, עם שובה של אמו. השעה היתה קרובה לחצות. מכנסיים חדשים לא היו בידה אבל בשורה היתה בפיה; בחמש בבוקר יהיו מוכנים. תופרת טובת לב נעתרה לבקשתה, אלא שהיתה חייבת לסיים עבודה אחרת. בחמש בבוקר ילך אליקום לדירתה של אותה תופרת ויקבל את מכנסיו החדשים. המכביה נפתחת בשבע בבוקר; אל דאגה, אפוא. ולמה לא תלך אמא אל התופרת? מפני שאליקום עצמו חייב למדוד את המכנסיים. אולי יהיה צורך בשינויים. וגם לכך יספיק הזמן.

כיוון שכך, שוב לא יכול להירדם. מבקש היה להתהפך על צדו, שמא יירדם בהסבת שמאל; אבל חשש לטלטל את גופו יותר מדי, מפני שלקראת התחרויות חשוב לשמר כל טיפה של כוח. אם יתהפך מצד לצד, כיצד ינצח?

בבוקר העירה אותו אמו ונתנה בידו את כתובתה של התופרת. וכשעמד לפני הדלת ודפק עליה בלב פועם, וכשנכנס פנימה, לאחר ששמע קול אומר "יבוא" – ראה לפניו את התופרת; אותה אישה עגלגלה, שפניה יפות להפליא, שעיניה – את צבען ראה עתה בפעם הראשונה לאור המנורה שעל מכונת התפירה שלה – היו חומות ושערה זהב עמום. עור פניה היה חיוור כאז, כמו זרוי אבקת קמח, והיא צעירה קצת ממה שהיתה כשראה אותה לאחרונה.

לרגע סבור היה שישוב על עקביו ויימלט מן החדר; אבל היא נופפה לקראתו מכנסי ההתעמלות לבנים, בעלי פסים כחולים בצדיהם ואמרה בעליזות – אני מוכנה. אתה רואה שאני מוכנה; הבטחתי וקיימתי.

הוא רצה לומר – אני הוא שהבטחתי, אבל לא קיימתי עדיין. עכשיו אקיים את הבטחתי.

אבל תחילה חשב שעליו לומר: – את יודעת מי את? את יודעת שאת המורה המחליפה שקראה לנו סיפורים?

וגם זאת רצה לומר: – אל תחשבי ששכחתי אותך. אני רק חשבתי ששכחתי אותך, אבל באמת לא שכחתי.

וא צעד נכחו, הושיט ידיו אל המכנסיים ושוב עלתה מחשבה בלבו כי ברגע שיהיו המכנסיים בידיו יימלט החוצה. אך במקום להימלט אמר – אמא שלי תשלם לך. אין לי כסף.

היא חייכה, קמה מאצל מכונת התפירה וצלעה לעבר הדלת ונעלה אותה.

– עליך למדוד אותם. אולי צריך לשנות משהו – אמרה. אני אצא למטבח ואתה תמדוד. טוב?

היא צלעה לעבר דלת המטבח והוא חש בעליל כיצד החום העולה מגופה הולך ומתרחק ממנו, כשהוא נותר לבדו בחדר שהיה חם עד לרגע צאתה, ועתה נצטנן לפתע.

– תגיד לי כשתהיה מוכן – אמרה מן המטבח. היה זה אותו קול שזכר. מאומה לא נשתנה. רק זאת, שהיתה צעירה קצת יותר. זה מפני שאני התבגרתי, הסביר לעצמו.

הוא הצמיד את מכנסי ההתעמלות אל גופו מבלי ללבשם וסבור היה שמדידה כזאת תספיק לו. אך מיד חזר בו. המחשבה שיהיה ניצב ערום, ולו לרגע אחד, במרחק דלת ממנה, סיחררה וכבשה אותו. הוא פשט מעליו גם את הכתונת, וערום כביום היוולדו נותר עומד בחדר הצונן. אחר כך חזר ולבש בחפזון את כותנתו ורק אז מדד את מכנסי ההתעמלות. הם תאמו את ירכיו ללא דופי. הוא ניצב בפישוק רגליים, שותק.

– אתה כבר מוכן? שאלה מן המטבח.

– זה בסדר – לחש בקול מצפצף ודקיק.

היא באה לקראתו כבדה ואטית, והוא נאפף ונחבק במעגל החום שהוליכה עמה, חום גופה של אישה שעלתה לא מכבר מתוך מיטתה, בחדר שהיה סגור כל הלילה, ספוג ריח מצעים חמים ואדוות ריחו של סבון רחצה. ועוד משהו. משהו משנק, מעורר רצון לצעוק. אולי היתה זו הבדידות שלה.

Psst, you might also like:
הצורך להיות בן

– זה בסדר – חזר ואמר, לאחר שאושש את קולו בשעול קטן. לגמרי בסדר. את יודעת שאני מכיר אותך?

התופרת לא סמכה על שיפוטו, כרעה על ברכיה וביד אמונה משכה בחגורת המכנסיים ימינה ושמאלה, כדי להיווכח אם אין הם צרים מדי. אחר כך העבירה ידה על פני הפסים הכחולים, שלא גוהצו כראוי, מיישרת אותם על ירכיו ומושכת במכפלה, לראות אם אין הם קצרים או ארוכים מדי.

– אתה מכיר אותי? אמרה כשסיימה את הבדיקה, בעודה כורעת על ידו. אני חושבת שכדאי לגהץ אותם עוד פעם אחת, כדי שיראו כמה הם חדשים ויפים. מנין אתה מכיר אותי?

– את קראת לי סיפורים בכיתה אלף, בבית ספר "גאולה".

קריאת בהלה נפלטה מפיה, כעין בליעת אוויר חטופה. לא, לא – אמרה; ובמקום שתקום מכריעתה משכה כרית מאצל הקיר וישבה עליה.

– זה לא ייתכן – שבה ואמרה, מביטה בו כמעט בפחד.

– כן, כן, אמר אליקום, והפעם דיבר בקולו הטבעי. תגובתה הנסערת נסכה בו אומץ. בוודאי שכן. את באת להחליף מורה חולה, והיית איתנו רק כמה ימים, אולי שבוע.

– אבל איך זה? – היא בחנה אותו בקפדנות, כאילו ביקשה למצוא בגופו הוכחה לדבריו. הרי זה היה לפני כמה? לפני שש שנים, אולי שבע… אילו היית שם, בכיתה ההיא, אתה צריך להיות עתה בן-שתים עשרה או שלוש-עשרה…

 אני כמעט בן שלוש עשרה – אמר, לא בלי גאווה.

– אתה? בן שלוש עשרה? החיוך שב אל פניה. – אתה לא בן שלוש-עשרה, אתה לפחות בן שבע-עשרה.

אילו הייתי בן שבע-עשרה, אמר אליקום בלבו, הייתי יכול, כמו כלום, לקפוץ עליך, ישר על הרצפה, במקום שאת יושבת, והייתי יכול לחבק אותך בכוח כזה, שהיית מתפרקת לחתיכות. היית נבהלת לראות כמה אני חזק. והייתי יכול לספר לך שנשבעתי להתחתן איתך ושאני מוכן, ברגע שאפשר יהיה, לא חשוב מתי, אני מוכן, שכה אֶחיה…

– זה לא אני ציירתי את הדברים על הלוח – אמר אליקום. – אני נורא אהבתי לשמוע את הסיפורים…

עיניה נמלאו לפתע דמעות, והיא קמה מישיבתה ושוב היתה כורעת על ברכיה לפניו, כפי שהיתה בשעה שבדקה את מכנסי ההתעמלות. ידיה, שכמו נשלחו לרגע נכחה, שבו ונצטלבו על חזה.

– אתה, אתה היית הילד הקטן שכל הזמן הביט אלי, כל הזמן, כשישבתי שם וקראתי, וכולם נרדמו?

– זה אני – אמר אליקום. ואילו היה בן שבע-עשרה באמת היה מוסיף – ושום דבר לא השתנה בינינו מאז… ואם את מוכנה, אז אני גם כן, מתי שתגידי…

– אלי – אמרה – אלי, כמה אני שמחה… אני רוצה להודות לך, אתה מרשה לי? אני רוצה לחבק אותך.

אליקום היה יכול למות באותו רגע; אבל מאחר שהיה נער חזק מאוד, אפילו לא התעלף. ובאותו רגע נתן בו האלהים חכמה שלא כגילו והוא עשה את הדבר הנכון ביותר שיכול היה לעשותו – הוא עצם את עיניו ושתק.

על ברכיה זחלה התופרת וקרבה אליו. בידיה הקיפה את שוקיו ואת פניה שיקעה במכנסי ההתעמלות החדשים, וצינת הבד המעומלן והקשה דגדגה מעט את עורה החיוור, בעוד אליקום מלטף בשתי ידיו את שיער ראשה, שצבעו כזהב עמום, וברכיו רועדות. אף על פי שהיה נער חזק מאוד, לא היה חזק עד כדי כך שיוכל לעמוד איתן על רגליו שעה ארוכה במין מצב שכזה, מצב חדש לחלוטין, שלפתע נראה בעיניו טבעי לגמרי, אבל קשה מאוד.

הדברים הנפלאים שנעשו בו בבוקר ההוא נטלו את הכרתו לכדי רגע; וכששבה אליו רוחו שמע את הקול שדיבר באוזניו בימי ילדותו הראשונים, מדבר ואומר – אהובי הקטן, ילדי היקר.

ביום ההוא עדיין לא ידע מה לומר; ובימים הבאים, כשידע מה לומר במקרים כאלה, לא היו לו הזדמנויות רבות לכך. שהרי יש דברים הבאים עלינו רק פעם אחת ולעולם אינם מתרחשים שנית.

התופרת בישלה לו כוס קקאו בחלב והאיצה בו להיחפז אל האוטובוס שליד הגימנסיה, כדי שיספיק להגיע אל האיצטדיון בזמן; והוא אמנם רץ דרך חצרות שבין הרחובות יעבץ וקלישר, דילג על פני גדרות והגיע בזמן לאוטובוס.

מול שבעת אלפי עיניים ניצב אליקום בשוּרַת הרצים שבקבוצת הגיל שתים-עשרה – ארבע-עשרה, משכמו ומעלה גבוה מכולם, ולרגע שאל את עצמו אם לא ראוי לו שיצניע מעט קומתו בין עדת הפרחחים והזאטוטים שלימינו ולשמאלו. וכשירה המפקח מאקדחו, פרץ אליקום נכחו ועד מהרה עלתה שאגת אלפי אנשים באוזניו. נדהם מרעם הקולות הביט מעל כתפו אל עבר הקהל; ורק אז הבחין שכל הרצים נותרו כעשרה מטרים מאחוריו. כדבר הזה לא נשמע בתולדות הספורט של ארץ ישראל, מאז ניצחו המכבים את היוונים. באותו רגע נמלא לבו של אליקום רהב ושחצנות, והוא עשה דבר אשר לא ייעשה; דבר שכמדומה ראה פעם בסרט של צ'ארלי צ'פלין ואולי של באסטר קיטון; הוא עצר ממרוצתו וחיכה עד שנחיל המתחרים בו קרב כדי מטר מאחוריו; ורק אז שב לרוץ לפני המחנה עד ששוב הותיר את כולם מאחוריו כדי חמישה-עשר מטרים והגיע כמנצח ללא תקדים.

הקהל פרץ בשאגות הידד והעיף באוויר ממחטות, כובעים וכריכים עטופים בנייר. חפצים אחרים לא היו בימים ההם בידי האנשים.

כשהגיע תורו להטיל כידון, הקפיד לנוע באטיות, בלא מאמץ, מפגין לעיני כל שהוא משקיע רק כדי מחצית כוחו, אם לא למטה מזה, בתחרות פעוטה זו, שאינה לפי כבודו. כידונו ננעץ כמטר וחצי לפני כל הכידונים. וכן עשה כשהדף כדור ברזל וכשזרק דיסקוס. נערי הכיתה שלו פרצו אל המגרש, הרימוהו על כתפיהם ויצאו עמו בתהלוכה סביב למסלול, וכל הקהל שאג בקצב: אל-יא-קום, אל-יא-קום.

Psst, you might also like:
חצאים

ואז, לפתע, זכר את התופרת, כלומר: זכר, ששכח אותה לחלוטין; לא ששכח אותה ממש, אלא שמרוב ריכוז בתחרויות לא היה יכול לתת דעתו אלא על עניין אחד. עניין, שכל כולו היה חסר טעם לחלוטין, אילו לא עשה הכול לכבודה, כדי שתהיה לה נחת רוח ממנו. שהרי בינתיים אינו יכול לעשות זולת זאת שום דבר למענה, עד שתגיע השעה לכך. וכשתגיע השעה לא יוכל שום כוח שבעולם לעצור בעדו מלקחת את האישה הזאת. כמה טיפש אתה, אליקום, על שלא אמרת לה לבוא איתך לאיצטדיון. למה הנחת לה להישאר בחדרה, כשיכולת להזמין אותה הנה, לחזות במו עיניה במה שאתה מעולל לכבודה. אילו היתה כאן, היתה שומעת את הקולות, רואה את התהלוכה ונהנית.

יכולה היתה לשבת לה בנחת, אי שם על היציע, במקום טוב, באמצע, ולהביט. היתה יושבת ואוכלת שוקולד ומסתכלת. זה לא מעייף. ואליקום יעשה את המלאכה. היא איננה צריכה לנקוף אצבע. רק להביט. ואחרי שתסתיים המכביה ילך אל מקום מושבה, ובלי אומר יניח על ברכיה את ארבע המדליות שלו. הן לא נחוצות לו, כמובן. אחר כך יקומו וילכו. יחכו קצת עד שרוב הקהל יפַנה את האיצטדיון, כדי שלא יהיה דוחק רב מדי ביציאה. הוא יתמוך בזרועה, כפי שנוהגים במקרים כאלה, ושום אדם לא ירגיש במשהו שאינו כשורה. וכי מה כאן כל כך לא רגיל? לא ראיתם אף פעם זוג נאהבים מהלך שלוב זרוע? ובכן, בבקשה מכם, פנו דרך. אתם רואים שלא קל לה ללכת. כל גברת יש בה כל מיני חולשות וכל מיני עניינים ענוגים. כן, כל גברת. גם הצעירה ביותר. אפילו כמה ילדות שבכיתה יש להן צדדים ענוגים, לפעמים. אילו היתה איזו ילדה יפהפיה, למשל, מתקשה קצת במשהו – אז מה? על אחת כמה וכמה, אם היא לא ילדה מושתנת מהכיתה החמישית, מאלה שחוץ מלבלבל את המוח ולרקוד הן לא יודעות שום דבר. החֲבֵרה שלו, האשה שלו לעתיד, היא לא בדיוק כזאת, תודה לאל. למה אתם ככה מסתכלים עלינו כמו גלמים? מי אמר משהו? אני מיד נותן לו ישר בשיניים ומפצפץ לו את הפרצוף. אף מילה! אתם שומעים? מה אתם בכלל יודעים, תינוקות מחורבנים? אני לא חבר שלכם. אינני רוצה להיות אתכם. הניחו לי, עזבו אותי, מטומטמים.

אליקום החל מבעט ברגליו וחבריו הניחו לו לצנוח מעל כתפיהם, מביטים אחריו בתדהמה כשהוא שועט, כשיכור לעבר המלתחה.

כשנותר לבדו הסיר מעליו את מכנסי ההתעמלות, קיפל אותם בזהירות, התבונן בהם זמן מה, ישב על ספסל האבן, הטמין פניו בחבילת הבד הלבנה-כחולה ופרץ בבכי.

כששמע קולות אנשים בחוץ, קפץ אל הדלת ונעלהּ מבפנים. לכו מכאן – קרא לעבר האנשים שבחוץ – תסתלקו מפה, חתיכות זונה.

לאחר זמן מה שככו הקולות שבחוץ והאיצטדיון נתרוקן. אליקום יצא אל המגרש. היתה שעת צהריים ואור השמש צרב את עיניו, שלא ידעו הרבה שינה מאז יום אתמול. הוא הציץ סביבו על המושבים הריקים והחל מהלך לאורך מסלול הריצה.

– אל תחשבי שהייתי מתבייש בך מפני שאת מבוגרת, או אפילו מפני שאת צולעת. אני לא מתבייש בך. אני אוהב אותך, אבל הם לא מבינים. הם היו עושים ממך צחוק, אילו הבאתי אותה הנה. הם היו מקלקלים הכל. לא שהנצחון חשוב לי. אני מצפצף על הנצחון. אבל אני לא רוצה שהם יעשו צחוק מאיתנו. אני לא מבין למה, אבל לא היה לך מקום כאן, היום. פשוט לא היה לך מקום, ואני חרא לגמרי. אני פשוט חרא. תראי, עכשיו אני ארוץ רק בשבילך, בלי אף אחד. רק אני ואת. הנה, הביטי.

ואליקום הושיט רגל שמאל קדימה, רגל ימין אחורנית, הניח כפות ידיו על המסלול, השמיע אות והחל רץ. הוא חלף על פני המקום שבו ישבה התופרת ונופף לה בידו וכן עשה כשחזר והגיע לאותו מקום במסלול. הוא רץ בכל כוחו, לא העמיד פנים אדישות, לא ניסה להונות את הקהל, לא השתחץ כלפי שאר הרצים, כדרך שעשה קודם לכן, בעצרו ובהניחו להם להתקרב. הפעם שיקע את כל כוחו, רץ בכל מאודו ובכל פעם שחלף על פניה נופף לה בידו וחייך; והיא השיבה לו חיוך; ובחלפו על פניה בפעם המי יודע כמה, ראה שהיא קמה ממקומה, צולעת ובאה לקראתו מבין הספסלים, יורדת אל המגרש ומחכה לו על המסלול.

– די – אמרה ואחזה בידו.

שניהם צנחו יחדיו על האדמה, חייכו זה לזה ונרדמו.

כשהקיץ משנתו היתה השמש שוקעת.

הורי משתגעים מדאגה, אמר בלבו, מפוקח, מודאג, רעב ואבריו כואבים. גופו היה זועק לעוד שינה, שתהיה ארוכה ככל שתהיה, ובלבד שיקום מתוכה ללא שום זכרון. הוא חרד למחשבה, כי כאשר יקום מן השינה הבאה, יהיה אחר.

אני רוצה לישון עכשיו ולא לקום לעולם – אמר ופיהק ממושכות. – אני רוצה למות.


*הסיפור לקוח מתוך: "ריחו המר של הגרניום"  מאת בנימין תמוז, הוצאת הקיבוץ המאוחד וקרן תל אביב לספרות ולאמנות, 1979 . הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: התופרת! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%a4%d7%a8%d7%aa/