search
בקריאה כעת: התקררות | אוגוסטין קופסה
search

אוגוסטין קופסה | מקור:רומנית

התקררות

תרגום : יותם ראובני

הקדמה מאת המערכת

מה חשיבותו של הגורם המוביל לאסון? לפעמים תקרית זניחה יכולה למוטט חיים שלמים. במשטרים האפלים של אירופה במאה ה-20 הספיקה לעתים לחישה נקמנית אחת. אב ובן נוסעים לחטט בעבר בניסיון לגלות מי אחראי לחורבן המשפחתי. אילו גילויים ממתינים להם בארכיונים שנפתחו לקהל בבוקרשט? מה יגלה הבן על משפחתו ועברו מתוך הסיפורים שמספרת עליהם המדינה? במסע המשותף הזה מתגלה שהסיבות דוהות ומתפוררת, כמעט לא ניתן לאחוז בהן, ומה שנותר, בסיפור היפה של אוגוסטין קופסה, הם היחסים הפריכים בין בני האדם, בין אבא לבן. ההיסטוריה זורמת בחיות לא רק דרך הגורלות שגוזרת המדינה, אלא בחיים קטנים ואישיים, שממשיכים לפכות בעולם, ובספרות רגישה ומצוינת כמו הסיפור הזה.

קראו עוד

השעות הראשונות עברו בשתיקה. אביו פשוט ישב שם ולא הוציא מילה, רק מעת לעת קינח את אפו. היה נדמה לו שהוא עושה את זה בהפגנתיות. הוא חשב שיש לזקן איזו טינה חבויה, אבל הוא לא ידע כיצד לפתוח בשיחה.

כל הדרך היה להם קר. המזגן של המכונית התקלקל ככל הנראה, הוא הניח כמה פעמים את ידו על פתח החימום, אך התוצאה היתה זהה – בכף היד הוא הרגיש רק חוט של אוויר חם וזה היה מעט מדי. אותה הדרך בהלוך. עכשיו, בחזור, היא נראתה ארוכה יותר.

כשהחליף הילוכים, נגע קלות ברגלו של אביו ושמע איך הוא משך את עצמו עוד יותר קרוב לדלת. הוא התקשה להפנות את ראשו אליו ולהביט בו. אבל בכל זאת שאל אותו אם הוא מרגיש טוב. הזקן ענה – "לא".

שומם השתרע השדה מולם זמן רב. גם חוטי הטלגרף נראו קפואים. כמה ציפורים דילגו בשלג, ואחר כך התעופפו ועברו מימין לחלון הקדמי. חוץ מזה לא קרה הרבה.

הוא שאל אותו אם הוא רוצה שיגיד לו מה קרא שכתוב בתיק ואביו השיב שוב – "לא".

אז אזר אומץ ושאל אותו למה הוא לא רוצה לספר לו כלום. אביו ענה כי מההתחלה הוא לא רצה לדעת מה כתוב שם.

"ובכל זאת, לא הכרחתי אותך לבוא איתי," אמר הבן.

האב השתעל קצרות וקירב את ידו אל פיו, ואז זז במושב, חיפש את הממחטה בכיסי המעיל, מצא אותה וקינח ארוכות.

"רצית לבוא איתי, לא?" התעקש הבן.

מכונית בכיוון השני הזהירה אותם בפנסיה. הם נסעו במהירות קטנה מדי, אבל הוא אמר לעצמו שיהיה זה זהיר להאט אפילו יותר. כל הלילה ירד גשם ועל הכביש הייתה שכבה דקה של קרח. בפנייה הוא הרגיש כיצד המכונית נעה בגבה אל המעקה. הוא סובב את ההגה לאט כדי לא להחליק והצליח לחזור למקומו.

"רציתי לבוא איתך אבל לא רציתי לקרוא את התיק," אמר אביו, "מספיק לי שאתה קראת אותו."

אביו עבד כרופא שיניים במשך כשלושים שנה. בעיר הקטנה כולם הכירו אותו. לאחר מות אימו עבר הבן לעיר גדולה יותר. הוא התחתן עם בת של כומר אמידה למדיי. יום אחד אמר לאשתו שהיה רוצה לנסוע לבוקרשט, כדי לקרוא את התיק שהיה בסקוריטטה על אבא שלו. הוא חשב שהאמת תואיל לאביו, תביא לו שקט או פתרון, אבל אשתו לא הייתה שותפה לדעתו. גם אביה סבל בזמן השלטון ההוא אבל הוריה לימדו אותה שבריא יותר להיזהר בבני אדם ולא להעיר את העבר שעלול להביא לך סבל רב יותר. ובכל זאת היא אהבה בני אדם. היו להם שני בנים והוא הבין מהר מאוד אחרי הולדת התאומים כי כל אהבתה מתועלת לשם.

הנהג מהכיוון השני הזהיר אותו בצדק. בשולי הכביש ניצב מחסום משטרתי. לאחר שעברו את הבדיקה, הוא המשיך לנהוג בזהירות. ההתקדמות הייתה איטית. בעמק עלה ערפל. הוא נסע מאחורי טנדר ונתן לנהג שלפניו לפלס לו את הדרך.

בשנים האחרונות שלפני המהפכה אסף אביו מספיק כסף כי היה רופא שיניים טוב, והיו לו המון מטופלים. בכסף ששם בצד קנה כיסא טיפולים מודרני, שייבא מגרמניה. בן דוד מקלן קנה אותו והעביר אותו דרך הונגריה עד הגבול, ועובד ציבור שהרופא טיפל בו במשך זמן רב, עזר לו לעבור את המכס. בעקבות כך גדל מספר הפונים לרופא השיניים עוד יותר.

כולם נראו מרוצים, אבל מישהו הלשין.

נערכה בדיקה וכיסא הטיפולים הוחרם משום שהובא מחוץ לארץ. הרופא נעצר ונחקר כמה ימים. עובד הציבור הנזכר לעיל הפעיל לחצים כדי שרופא השיניים ייצא בעונש קל ככל האפשר. לעובד הציבור היו שיניים בעייתיות מאוד, והרופא היה נחוץ לו כאוויר לנשימה. רופאי השיניים האחרים בעיר לא היו כל כך טובים.

Psst, you might also like:
חומר גנטי

כאשר חזר אביו הביתה לא רצה לספר להם דבר על מה שקרה לו שם. אשתו הייתה אז בחיים. היא הייתה כל חייה אישה שמחה, אבל יום אחד פגעה בה מכונית.

זמן רב רבצה בביתם אווירה מעיקה. הבן הגדול היגר לאמריקה מיד אחרי המהפכה. הוא אמר פעם לאחיו הקטן שמעולם לא אהב את ארצם ושאביו היה אדם סגור וחמור-סבר ושלפעמים היה מרביץ לו. לו מעולם לא קרה דבר דומה לזה, ועל כן הוא השתאה מאוד. אחיו אמר שהדברים האלה התרחשו מזמן, ואין כל אפשרות שהוא יזכור אותם. בין האחים היה הבדל של אחת עשרה שנים. הם דיברו רק לעתים רחוקות בטלפון. השיחה הייתה יקרה מאוד. אחיו לא הצליח במיוחד שם, וכדי להקל עליו הוא הציע שיטלפן בגוביינא. אחיו הפיל עליו סירוב יבש. ברור, הוא נפגע. מוטב שיעזבו את הנושא עכשיו ואולי ישובו לדבר על כך בעתיד. לא שבו לדבר על כך.

אביהם לא קנה כיסא טיפולים אחר, אף שהיה לו כסף והוא יכול היה לעשות כן.

זמן מה אחרי המהפכה התנהלו הדברים כשורה.

אנשים ידעו מה עבר עליו ועל כן כשהיו באים היו מעלים השערות והנחות לרוב. הוא אמר שאסור להם לדבר. הם ענו כי כעת כבר יש להם זכות לעשות זאת, אבל הוא הזהיר אותם שאם ידברו, טיפולי השיניים שלהם ייצאו לא טוב.

אביו עבד תמיד בשקט, בקפדנות ובדייקנות. הוא התעקש לעבוד בכיסא הטיפולים הישן שלו, גם לאחר שחלה ירידה של ממש במספר הפונים אליו. בעיר הופיעו טכניקות חדשות ומכשירים טובים יותר.

בשעות שאחרי העבודה היה רופא השיניים הזקן יושב על גדת נחל קריש ומסתכל במים השוצפים. אחרים היו מטילים חכה, אבל הוא לא ניסה מעודו. שאלו אותו מדוע לא רצה והוא השיב כי יש לו דברים אחרים בראש.

פעם, כשהיו ביחד ליד הנחל, אמר לעצמו הבן כי הוא עדיין לא מבין את פרשת הכיסא. ואז פתאום שאל את אביו אם הוא היה רוצה לדעת מי הלשין עליו, כי בבוקרשט נפתחו התיקים לעיון הציבור. אביו אמר לו כי הוא כבר לא חושב על העניין ההוא.

בחודשים הבאים המשיך להזכיר את העניין לאביו, עד שהרופא אמר כי אישית הוא לא רוצה לדעת, אבל היה רוצה שהבן יידע מיהו המלשין, כדי להיזהר ממנו בעתיד.

הבן השיב כי הוא לא מורשה לפתוח את התיק בהיעדרו. רופא השיניים אמר כי הוא יבוא איתו, אם זה הכרחי, יישב לידו עד שבנו יסיים לעבור על כל הדפים שיימסרו לו ויגלה את האמת, אבל הוא עצמו לא יקרא אפילו שורה אחת בעיניו.

וזה בדיוק מה שהיה.

האב ישב יותר ממחצית היום בחדר צר וקר ליד בנו, שקרא את הדפים בתיק. מבעד לסדקי החלון חדרה רוח חדה כמו תער. ידיו של הבן הפכו לסגולות מחמת הקור. אביו ישב וידיו בחיקו, מתחת לקצוות הצעיף ומעת לעת שפשף אותן, ואז היה רוקע ברגליו על הרצפה כדי לחמם אותן קצת, אבל לקום, הוא לא קם בכלל. שעות ארוכות לא הלך אף אחד מהם לא לשירותים ולא לשתות מים.

השמות היו זרים לבן, והשתלשלות האירועים לא הייתה ברורה. הדברים נעשו יותר ויותר קשים להבנה, כי הסדר הכרונולוגי לא נשמר, ודפים שלמים חסרו. למעשה, הם קיבלו רק תמצית של תיק. הבן פנה אל אביו ושאל אותו אם הוא מרגיש טוב. אביו ענה לו כי הוא מרגיש שהוא מתחיל להתקרר.

Psst, you might also like:
הפיג'מה

הבן אמר כי גם הוא מרגיש את ההתקררות, והמשיך לקרוא.

כאשר הגיעו לאלבה יוליה, הוא הציע שיעצרו. כבר היה לילה, והנהג מקדימה עזב את הכביש בסיגישוארה. חוץ מזה, הם לא ראו שום רכב על הכביש.

הם עצרו במלון זול. האורות ברחוב הזכירו לו שהחגים מתקרבים.

הם לקחו חדר יחד ואחר כך ירדו לאכול. מהמבואה הוא טילפן לאישתו. הוא שאל מה שלום התאומים. היא ענתה שהם בסדר. אחר כך היא שאלה אותו כיצד הוא מרגיש. הוא אמר לה כי התעייף והוא מרגיש התקררות קרבה. היא שאלה איך מרגיש אבא שלו, והוא ענה כי גם הוא הצטנן, כל הדרך באוטו משך באף והשתעל. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה. היא ענתה שגם היא אוהבת אותו. ואז ניתקה.

גברים אחדים עברו מול החלון, שרים.

הם הזמינו קדירת חזיר עם ירקות. הוא נזכר שאימו הייתה מכינה קדירה כזאת לעיתים קרובות.

הוא נזכר שכמה מכרים הלשינו על אביו, מכרים מימי האוניברסיטה. היו כאלה שהיו עמיתים והיו אף ידידים.

הוא שאל את אביו אם הוא אוהב את הקדירה. הוא מלמל שכן.

מדפים מסוימים עלה כי ידידים אלה הוזמנו לביתם. פעמים אחדות נתקל בשם אימו – היא דיברה גלויות, ואמרה בדיוק מה שהיא חשבה.

הוא שאל אותו איך הירקות.

אביו ענה שהירקות לא מבושלים די הצורך.

נגנים ניגנו כמה מנגינות עליזות והאחרים מחאו כפיים, אחדים קראו לנגנים לנגן ליד שולחנם, ונתנו להם כסף. הנגנים עברו גם ליד השולחן שלהם, אבל תפסו מיד שהם לא יוכלו לקושש כאן כלום ועל כן התרחקו עם כינורותיהם.

היו התייחסויות תכופות לאימו ולתיק אחר, ככל הנראה שלה. הוא חשב על כך שאותה כבר לא יוכל לשאול אם היא רוצה או לא רוצה לראות את התיק שלה. לעומת זאת שאל את אביו אם הוא רוצה קינוח, אבל האב העדיף כוס מים.

הם קמו מהשולחן והוא חשש לרגע כי השמות שקרא בארכיון עלולים להתבלבל במוחו. רעד עבר בעמוד השדרה שלו והלב התכווץ מפחד.

בחדר בחר אביו במיטה שליד החלון, התעטף בשמיכה וכיבה את המנורה שעל השידה. הוא, לעומת זאת, לא מצא מנוח. הוא הרגיש את הצינה המציקה של המצעים והחדר. החלון התכסה פרחי קרח עד שנשימתו של האב נעשתה שקטה, והוא קם מהמיטה. כך היה עושה כשהיה קטן, אבל אז  לא עישן.

במסדרון הדליק לעצמו סיגריה. המסדרון היה ארוך, בלי זיע, כמו צוואר ברווז שנשחט על בול עץ. הוא שם לב שהשטיח מרופט ביותר, והקירות קצת מטונפים. בקצה הקרוב ביותר אפשר היה להבחין בכורסה, מרופטת אף היא. הגרון צרב, ועל כן הסתפק רק בכמה שאיפות. אחר כך כיבה את הסיגריה וחזר לחדר.

 בלילה הטמפרטורה ירדה למינוס שבע עשרה מעלות.

בחלום נודע לבן כי אביו הלשין עליו לסקוריטטה. הייתה זאת בשורה מדהימה. הוא ניסה להימלט, אך ללא הצלחה. עקבו אחריו. הוא רץ עם תיק עב כרס מתחת לבית השחי והסתתר מאחורי שער גבוה. הוא קרא בעמידה. כל אימת שהיה מגיע לסופו של דף, היה מגלה דף נוסף בתיק. היה עליו לרוץ אבל הוא לא היה מסוגל, כיוון שהתיק הבלתי גמור החזיק אותו במקום. הוא הבין שהזקן ידע די הרבה עליו, אבל הוא כמעט שלא ידע דבר על אביו. אחר כך הוא היה בשטח חולי, וניסה להפוך צב על גבו. הוא דחף אותו במקל והקיש לאט על השריון, בלי לגרום לו נזק כלשהו, ופתאום פקח את עיניו והתעורר.

אביו ישב בקצה המיטה והביט בו.

"תקום כדי שנוכל לנסוע," אמר לו.

Psst, you might also like:
כח הדם

בחלקת הדרך האחרונה הוא הרגיש עייפות נוראה, והבחין שגם הוא התקרר. אביו הציע לו שיישאר לישון בבית. הוא טילפן לאשתו ושאל אם תכעס שיתעכב עוד יום. היא אמרה לו שיעשה מה שהוא צריך לעשות. שוב שאל על הבנים, ושוב שמע שהם בסדר. אישתו סגרה את הטלפון בלי לומר לו כמה שהיא אוהבת אותו. כנראה הייתה עסוקה מאוד. גם הוא לא אמר לה שהוא אוהב אותה.

אביו אמר לו כי עוזרת הבית הכינה להם מרק בשר עם מח עצם. הוא היה משוכנע כי זה מה שיבריא אותו. הערפל ליווה אותם עד הכניסה לעיר, אבל שם מזג האוויר היה נעים יותר. השלג הפך לגשם דק. הם עברו על פני בית החולים לחולי נפש שבקצה העיר. חולים עמדו ליד הגדר ועישנו בגשם הקר.

בעיקול הבא הם החליקו. לא קרה להם דבר, אבל הם נבהלו כהוגן. גלגליה האחוריים של המכונית נתקעו בשלולית שהפשירה קלות. הוא האיץ אבל לא הצליח להוציא את הרכב משם. האב עבר להגה והוא ניסה לדחוף מאחור. בשלב מסוים הפסיק והסתכל בגלגל שהסתובב על ריק. אביו הפסיק להאיץ ויצא מהרכב.

"למה אתה לא דוחף?"

הוא לא ענה, רק הביט בגלגל שנשאר שם.

לאחר זמן מה עברה שם מכונית. הרכב עצר כדי לעזור להם. אביו זיהה את הפסיכיאטר, שהיה בדרכו הביתה לאחר תורנות ערב.

הפסיכיאטר נראה קצת הזוי, אמר דברים מוזרים ופרץ בצחוק ללא סיבה גלויה לעין. הוא הדיף ריח של אלכוהול. ובכל זאת אביו הציג אותו כידיד טוב. הם חיברו את שתי המכוניות בשרשרת, ובעזרת הפסיכיאטר שוב יצאו לדרך. הוא גרר אותם עד העיר. כל מה שהיה עליו לעשות עכשיו זה לסובב לאט את ההגה, שמאלה או ימינה, ולהקפיד להסתכל באיתות של הרכב הגורר. כשהיו קרובים לבית הוא חש סחרור לוהט, שעלה לראשו. ואז התעטש כמה פעמים והרגיש טוב יותר.

כשהגיעו הביתה היו שניהם מלוכלכים ועייפים. העוזרת עזבה והשאירה את הסיר על הגז: המרק נקרש קצת. לא התחשק לו לאכול, הוא נשכב במיטה, והמחשבות סבבו בראשו בדיוק כמו גלגל המכונית בבוץ. הוא שב וראה את החדר שישן ולמד בו בילדותו, ופתאום הוא נראה לו קטן להחריד.

אביו נכנס פתאום פנימה.

"גילית מי הלשין עליי?"

הוא לא ציפה לשאלה הזאת. הוא התיישב במיטה ובחן אותו, ממצמץ בעיניו. דמותו של האב הצטיירה אל מולו לאט.

"היה לו שם קוד – הדוב," אמר.

"טוב, אבל גילית שם מי הוא היה?"

"היו שם הרבה שמות. פטרוביצ'יאנו, אני חושב."

"אהה," אמר האב ופנה לדלת. "בטוח שאתה לא רוצה מרק?"

"כן, בטוח. או פטרובאנו, משהו כזה."

אביו עצר והסב את פניו אליו.

"פטרובאנו היה טיפוס שעבד בחממות והיה מטופל שלי. פטרוביצ'אנו למד איתי בתיכון."

הוא הבין כי הוא כבר לא יודע לומר, וכי לא ניצל ממה שיגור ממנו.

"אני כבר לא זוכר עכשיו. קראתי עשרות עמודים אתמול והיו הרבה אנשים שמסרו מידע עליך או על אימא."

אביו זעף.

"בכל אופן אמרת שזה לא מעניין אותך."

"זה לא מעניין. שאלתי רק אם גילית את השם. רציתי לברר אם אתה יודע ממי אתה צריך להיזהר."

שניהם שתקו רגע במבוכה.

"אני אזהר משניהם," אמר הבן.

"טוב מאוד," אמר האב. "אני הולך לחמם לי מרק. האישה הזאת היא בשלנית נהדרת."

היה נדמה לו כי אביו נעשה טיפה יותר שמח.

"ומה קורה עם ההתקררות שלך?" שאל הזקן.

"אותו דבר," השיב לאביו ונופף ביד בתנועה של מיאוס.


∗הסיפור לקוח מתוך: "השמחות הגדולות והעצבנות הגדולים", הוצאת טריי, 2013.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: התקררות! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%aa%d7%a7%d7%a8%d7%a8%d7%95%d7%aa/