search
בקריאה כעת: התרנגולת השחוטה | הוראסיו קירוגה
search

הוראסיו קירוגה | מקור:ספרדית

התרנגולת השחוטה

תרגום : טל ניצן

כל היום רבצו ארבעת הבנים השוטים של משפחת מאסיני-פֵרָאס על ספסל בחצר, לשונם משתרבבת בין שפתיהם, עיניהם מטומטמות, ראשיהם סבים אנה ואנה בפה פעור.

חצר של עפר היתה זו, תחומה ממערב בחומת לבֵנים. הספסל ניצב במקביל לה, חמישה מטרים ממנה, ושם יושבים היו בלי נוע, עיניהם נעוצות בלבֵנים. כששקעה השמש ונסתרה מאחורי הגדר, היתה לשוטים חגיגה. תחילה משך האור המסמא את תשומת-ליבם. לאט-לאט היו עיניהם מתעוררות, ולבסוף היו פורצים ברעמי צחוק, ארבעתם באותה עליצות של עוועים, מביטים בשמש בשמחה בהמית, כמו היתה דבר-מאכל.

פעמים אחרות יושבים היו בשורה על ספסלם ומחקים במשך שעות את זמזום החשמלית. גם קולות רעש רמים היו מנערים אותם מקפאונם, ואז היו מתרוצצים בחצר סביב-סביב, נושכים את לשונם וגועים. אך לרוב שרויים היו בקהיון טמטום קודר, רובצים כל היום על ספסלם, רגליהם משתלשלות בלי נוע, רוקם הדביק נספג במכנסיהם.

הגדול היה בן שתים-עשרה, והצעיר בן שמונה. חזותם המזוהמת והעלובה העידה עליהם כי חשׂוכים הם כל טיפול אימהי.

ובכל זאת, ארבעת השוטים הללו היו בשעתם בבת-עינם של הוריהם. מקץ שלושה חודשים לנישואיהם, כיוונו מאסיני וברטה את אהבתם המוגבלת, אהבת בעל ואשה, אשה ובעלה, לקראת עתיד חיוני הרבה יותר: בן. הייתכן אושר גדול יותר לנאהבים מהתגשמות כה מכובדת של רגשותיהם, הגאולים מן האנוכיות השפֵלה של האהבה ההדדית בלא כל ייעוד, ומה שחמור יותר לאהבה עצמה, בלא כל תקווה אפשרית להתחדשות?

כך הרגישו מאסיני וברטה, וכשנולד הבן, לאחר ארבעה-עשר חודשי נישואים, סבורים היו כי אכן התגשם אושרם. התינוק גדל קורן ויפהפה, עד שמלאו לו שנה וחצי. אלא שבחודש העשרים לחייו טלטלו אותו לילה אחד פירכוסים איומים, ולמחרת בבוקר שוב לא הכיר את הוריו. הרופא בדק אותו בקפידה מקצועית, שניכר בה החיפוש אחר סיבת המחלה בחוליי ההורים.

כעבור ימים אחדים שבה יכולת התנועה לאיבריו המשותקים של הפעוט, אך התבונה, הנשמה, אפילו החושים, הסתלקו לבלי שוב. הוא נשאר רפה-שכל לחלוטין, מזיל ריר, מתנודד כמת על ברכי אמו.

"ילדי, ילדי היקר," התייפחה זו מעל החורבה המחרידה של בנה-בכורה.

האב, כורע תחת יגונו, ליווה את הרופא החוצה.

"לך אני יכול לגלות: לדעתי זה מקרה אבוד. הוא יוכל להשתפר מעט, להתחנך עד כמה שיתיר לו השכל המוגבל, אבל לא יותר מזה."

"כן!… כן!…" השיב מאסיני. "אבל תגיד לי, אתה חושב שזה תורשתי, ש…?"

"בעניין תורשה מצד האב, כבר אמרתי לך מה דעתי כשראיתי את בנך. ובנוגע לאם, יש לה ריאה אחת שלא נושפת היטב. לא מצאתי יותר מזה, אבל הנשיפה קצת שורקנית. שלח אותה לבדיקה מקיפה."

בלב שבור לרסיסים ממוסר-כליות, הכפיל מאסיני את אהבתו לבנו, השוטה הקטן ששילם על חטאי סבו. מלבד זה היה עליו לנחם ולעודד בלי הרף את ברטה, שנפגעה עד עמקי נשמתה מכישלון זה בראשית דרכה כאם.

אך טבעי הוא איפוא, שבני-הזוג השליכו את כל יהבם על התקווה לבן אחר. בן זה אומנם נולד, ובריאותו הטובה וצחוקו הצלול שוב הפיחו חיים בעתיד שכָּבָה. אך בהיותו בן שמונה-עשר חודש שבו ונשנו בו הפירכוסים שתקפו את אחיו הבכור, ולמחרת הקיץ הבן השני והנה הוא רפה-שכל.

הפעם שקעו ההורים בייאוש עמוק. אם כך, דמם ואהבתם מקוללים! אהבתם, מעל לכל! הוא בן עשרים ושמונה, היא בת עשרים ושתיים, וכל רגשותיהם הלוהטים אין די בהם ליצור ולוּ חלקיק אחד של חיים בריאים. שוב לא ייחלו ליופי ולחוכמה שביקשו בבכורם, אלא רק לבן, ילד ככל הילדים!

Psst, you might also like:
אבירוּת כפרית

אסונם השני הצית בליבם להבות אהבה חדשות, רוויות כאב וכמיהה מטורפת לגאול אחת ולתמיד את קדוּשת אהבתם. הפעם נולדו תאומים, ומקרה האחים הגדולים שב ונשנה על כל פרטיו.

אף-על-פי-כן, מעבר לכאבם התהומי, נותרה במאסיני ובברטה חמלה גדולה כלפי ארבעת בניהם. היה עליהם לחלץ מחשכת הבהמיות העמוקה לא רק את הנשמות, אלא גם את החושים החרֵבים. הילדים לא ידעו לבלוע מזון, לנוע ממקום למקום, אפילו לא לשבת. לבסוף למדו ללכת, אך כיוון שלא השגיחו בשום מכשול שעמד בדרכם, היו נתקלים בכל דבר. כשרחצו אותם היו צווחים עד שהדם הציף את פניהם. רק האכילה עוררה אותם לחיים, ולמראה צבעים בוהקים או לשמע קולות רעם היו פורצים בצחוק, משרבבים את לשונם ומזילים נהרות ריר, צוהלים בטירוף בהמי. היתה להם אומנם יכולת חיקוי מסוימת, אך מלבד זאת לא ניתן להפיק מהם מאומה.

עם בוא התאומים תמה ונשלמה, כמדומה, השושלת המבעיתה. אך כעבור שלוש שנים שבה וניצתה בברטה ובמאסיני התשוקה לילד נוסף, שכן האמינו כי הזמן הרב שחלף הסיר את הקללה.

תוחלתם נכזבה. והכמיהה הלוהטת שהיתה למפח-נפש בגין העקרות, העכירה את יחסיהם. עד אז נטל כל אחד מהם על עצמו את חלקו באחריות לאומללות בניהם; אך משנואשו מן הגאולה, לנוכח ארבע הבהמות שנולדו מהם, התעורר בהם הדחף להאשים איש את רעותו, דחף שהוא נחלת הנפשות הנחותות.

תחילה השתנה כינוי-הקניין בדבריהם: הילדים שלך. ומכיוון שהעלבון טמן בחובו גם רמיזה ארסית, כבדה המועקה ביניהם.

"נדמה לי," אמר לילה אחד מאסיני, שנכנס ושטף את ידיו, "שהיית יכולה להשגיח יותר על הניקיון של הילדים."

ברטה הוסיפה לקרוא כאילו לא שמעה.

"זאת הפעם הראשונה," השיבה כעבור רגעים אחדים, "שאני רואה אותך דואג למצב הילדים שלך."

מאסיני הפנה קמעה את פניו לעברה בחיוך מאולץ.

"הילדים שלנו, נדמה לי."

"בסדר, הילדים שלנו. ככה טוב לך?"

הפעם דיבר מאסיני בלי כחל ושרק:

"עוד מעט תגידי שאני האשם, לא?"

"הו, לא!" חייכה ברטה, חיוורת כסיד. "אבל גם אני לא, נדמה לי… זה מה שהיה חסר!…" לחשה.

"מה היה חסר?"

"שאם מישהו אשם, זאת לא אני, הבנת?! זה מה שרציתי להגיד לך."

לרגע נעץ בה עיניים שנשקפה מהן תשוקה עזה לגדף אותה.

"נו, די!" פלט לבסוף, וניגב את ידיו.

"כרצונך, אבל אם אתה מתכוון להגיד…"

"ברטה!"

"כרצונך!"

זו היתה ההתנצחות הראשונה, ובעקבותיה באו אחרות. אך בפיוסים הבלתי-נמנעים, שוב התמזגו נשמותיהם בכמיהה לוהטת, כפולה ומכופלת, לילד נוסף.

כך נולדה בת. שנתיים קיננה בליבם חרדה מפני אסון נוסף. אך כלום לא קרה. הבת לבדה היתה משוש-ליבם של הוריה, והיא ניצלה זאת כדי להביאם אל קצה גבול הפינוק והחינוך הקלוקל.

אם עד אז דאגה ברטה תמיד לבניה, עם הולדת בֶּרְטִיטָה שכחה מהם כמעט לגמרי. עצם זכרם עורר בה פלצוּת, כזכר חטא נורא שנאלצה לחטוא. כך הרגיש גם מאסיני, אם כי במידה פחותה.

אולם הדבר לא הביא מנוחה לנפשם. לנוכח המיחוש הקל ביותר שפקד את בתם נתקפו אימה פן תאבד להם, ובד בבד גאתה ביניהם האיבה שעוררו בהם צאצאיהם הפגומים. המרירות הצטברה בתוכם זמן רב כל-כך, עד שעלתה על גדותיה, והחיכוך הקל ביותר הפיק מהם רעל. למן המריבה הארסית הראשונה חדלו לכבד זה את זה; ואם יש דבר שהאדם נגרר אליו בהנאה אכזרית מרגע שהתחיל בכך, הרי זה הדחף להשפיל את הזולת עד עפר. לפנים עצרו בעד עצמם בשל כשלונם המשותף; עתה, כיוון שהאירה להם ההצלחה פנים, ייחס אותה כל אחד לעצמו, וחש תיעוב גובר והולך לזכר ארבעת הצאצאים שהאחר כפה אותו לברוא.

Psst, you might also like:
אתה רק מדמם

עם הרגשות האלה, שוב לא נותר בהם אף שמץ של חיבה כלפי ארבעת הבנים הגדולים. המשרתת הלבישה, האכילה והשכיבה אותם בגסות שלא טרחה להסתירה. כמעט כל היום רבצו להם עזובים מול הגדר, עשוקים מכל חמימות.

כך מלאו לבֶּרטיטה ארבע שנים, ובלילה ההוא, מרוב ממתקים שהוריה לא היו מסוגלים לאסור עליה, נתקפה חום וצמרמורת. הפחד שמא תמות או תהיה רפת-שכל כאחֶיה פתח שוב את הפצע הנצחי.

שלוש שעות לא דיברו מטוב ועד רע, וכמו תמיד כמעט, גם הפעם היו צעדיו הכבדים של מאסיני העילה למריבה.

"אלוהים אדירים! אתה לא יכול ללכת יותר בשקט? כמה פעמים…?"

"נו, טוב, שכחתי. די! אני לא עושה את זה בכוונה."

היא חייכה בבוז.

"לא, את זה לא חשבתי עליך."

"גם אני אף פעם לא הייתי חושב עלייך… שחפנית!"

"מה! מה אמרת?…"

"כלום!"

"כן, אמרת משהו! תראה, אני לא יודעת מה אמרת, אבל אני נשבעת לך שהייתי מעדיפה כל דבר, רק לא אבא כמו שהיה לך!"

מאסיני החוויר.

"סוף-סוף!" סינן מבין שיניו. "סוף-סוף, נחש שכמוך, אמרת את שלך!"

"נחש? בסדר! אבל ההורים שלי היו בריאים, אתה שומע? בריאים! אבא שלי לא מת מהתקף טירוף! אני הייתי יכולה ללדת בנים כמו כולם! הבנים האלה שלך, ארבעתם שלך!"

מאסיני התפרץ גם הוא.

"נחש שחפני שכמוך! זה מה שאמרתי לך. כן, זה מה שרציתי להגיד לך! תשאלי את הרופא, תשאלי אותו מי אשם בדלקת קרום-המוח של הבנים שלך: אבא שלי או הריאה המחוררת שלך, נחש שכמוך!"

המריבה החריפה והלכה מרגע לרגע, עד שיבבה של בֶּרטיטה חתמה את פיותיהם כהרף-עין. באחת לפנות בוקר חלף קלקול הקיבה הקל, וכדרך כל זוג צעיר שידע אהבה עזה, ולוּ בעבר, בא הפיוס, נרגש יותר ככל שהיו העלבונות שפלים יותר.

בוקר נפלא עלה, וברטה, בקוּמה, ירקה דם. ההתרגשות והלילה הרע שעבר עליה בוודאי היו אשמים בכך לא מעט. מאסיני חיבק אותה שעה ארוכה, והיא מיררה בבכי, אבל איש מהם לא העז לומר מילה.

בעשר החליטו שייצאו אחרי ארוחת הצהריים. הואיל ולא נותר להם זמן רב, הורו למשרתת לשחוט תרנגולת.

היום הקורן עקר את השוטים מספסלם. וכך, בשעה שהמשרתת שחטה את העוף במטבח, כשהיא מקפידה להקיז את דמו לאט-לאט (ברטה למדה מאמה שיטה מוצלחת זו לשמר את טריות הבשר), נדמה היה לה ששמעה קול נשימה מאחוריה. היא הסתובבה וראתה את ארבעת השוטים, כתף אל כתף, מביטים בניתוח בהשתאות. אדום… אדום…

"גברת! הילדים כאן, במטבח."

ברטה הגיעה; אף פעם לא הרשתה שיניחו שם את כף רגלם. אפילו בשעה זו של מחילה שלמה, של שיכחה ואושר מחוּדש, אין מנוס מהמחזה האיום הזה! שכן, מטבע הדברים, ככל שגאתה בה אהבה עזה יותר לאישהּ ולבתה, כן נעכרו רגשותיה כלפי המפלצות.

Psst, you might also like:
מאדאם רוֹז הַאנִי

"שייצאו מכאן, מריה! סלקי אותם! סלקי אותם מייד, אני אומרת לך!"

ארבע הבהמות האומללות נדחפו בגסות והושלכו בחזרה לספסל.

אחרי הארוחה יצאו כולם מהבית. המשרתת נסעה לבואנוס איירס, והמשפחה הלכה לטייל בין הגינות. עם רדת היום חזרו, אבל ברטה רצתה להיכנס רגע לדרוש בשלומן של שכנותיה ממול. בתה חמקה הביתה מייד.

בינתיים לא משו ארבעת השוטים כל היום מספסלם. השמש כבר עברה את הגדר והתחילה שוקעת, והם הוסיפו לבהות בלבֵנים, דוממים מאי-פעם.

לפתע פתאום חצץ משהו בין מבטם ובין הגדר. אחותם, עייפה מחמש שעות במחיצת הוריה, רצתה לערוך תצפית בעצמה. היא עמדה לרגלי החומה ונשאה למעלה מבט מהורהר. ללא ספק רצתה לטפס. לבסוף בחרה בכיסא חסר-מושב, אך לא היה די בכך. אז ניסתה מיכל דלק, וחושיה הטופוגרפיים הורו לה להציבו במאונך. וכך הצליחה.

ארבעת השוטים ראו במבט אדיש כיצד אחותם משיגה לה שיווי-משקל בסבלנות רבה, וכיצד היא מתמתחת על קצות אצבעותיה ומשעינה את סנטרה על קצה החומה, בין ידיה המתוחות. הם ראו אותה מסתכלת לכל עבר ומחפשת לה משענת לכף רגלה כדי להתרומם עוד.

אך מבטם של השוטים התעורר; אותו ניצוץ עקשני ניצת באישוני כולם כאחד. מבטם רותק אל אחותם, בעוד רעבתנות בהמית, גוברת והולכת, משנה כל תו בפניהם. לאט-לאט קרבו אל החוֹמה. הקטנה, שכבר הצליחה להשעין את כף רגלה, וכבר עמדה לרכוב על ראש החומה ובוודאי היתה נופלת לעברה השני, חשה פתאום כי אוחזים ברגלה. שמונה העיניים שנישאו אליה מלמטה וננעצו בעיניה שלה מילאו אותה פחד.

"תפסיק! עזוב אותי!" צרחה וטלטלה את רגלה.

אבל משכו אותה מטה.

"אמא! אַיי אמא! אמא, אבא!" זעקה בבכי.

עדיין ניסתה להיאחז בקצה החומה, אבל הרגישה שהיא נעקרת ונופלת.

"אמא! אַיי! אִ…"

יותר לא הצליחה לצעוק. אחד מהם לפת את צווארה וסילק את תלתליה כמו היו נוצות, והאחרים משכו אותה באחת מרגליה אל המטבח, ששם הוקז בבוקר דמה של התרנגולת הקשורה היטב, חייה אוזלים ממנה טיפין-טיפין.

בבית ממול דימה מאסיני לשמוע את קול בתו.

"נדמה לי שהיא קוראת לך," אמר לברטה.

הם כרו אוזן בדאגה, אך לא שמעו עוד. אף-על-פי-כן, כעבור רגע נפרדו לשלום, ובשעה שברטה הלכה לתלות את כובעה פנה מאסיני לחצר:

"בֶּרטיטה!"

אין קול ואין עונה.

"ברטיטה!" נשא את קולו, שבגד בו עכשיו.

והשקט היה כה מבשר-רעות לליבו החרֵד תמיד, שפחד נורא הקפיא את גבו.

"ילדה שלי!" רץ, מיואש כבר, לאחורי החצר.

אבל כשחלף מול המטבח ראה ים של דם על הריצפה. הוא דחף בפראות את הדלת הפתוחה למחצה וזעקת-אימים בקעה מגרונו.

ברטה כבר החלה לרוץ אף היא לשמע קריאתו הנואשת של האב לבתו, וכששמעה את צעקתו נעקרה מגרונה זעקה. אך כשהסתערה אל המטבח חסם מאסיני את דרכה, חיוור כמוות:

"אל תיכנסי! אל תיכנסי!"

ברטה הספיקה לראות את הריצפה המוצפת דם. היא לא הצליחה אלא לשאת את זרועותיה אל ראשה ולהתמוטט מול גופו באנקה צרודה.


*מתוך על אהבה, טירוף ומוות, הוצאת חרגול, 2001.

*דימוי: דיאן ארבוס

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: התרנגולת השחוטה! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94%d7%aa%d7%a8%d7%a0%d7%92%d7%95%d7%9c%d7%aa-%d7%94%d7%a9%d7%97%d7%95%d7%98%d7%94/