search
בקריאה כעת: ה-JPEG | רייצ'ל ב. גלזר
search

רייצ'ל ב. גלזר | מקור:אנגלית

ה-JPEG

תרגום : רנה ורבין

הקדמה מאת המערכת

באיזה אופן אפשר להמציא את המציאות ולספר אותה לעצמנו בעידן שבו המרחב הווירטואלי מתעתע ומטשטש את הגבולות שבין הממשי למדומיין? הבדידות של גיבורת הסיפור אנה, בוגרת בית ספר לאמנות, סימפטומטית לתקופה ולגיל. היא מתקשה להשתלב בעולם שכבר לא מייצר מסלולים מוגדרים, ומוצאת מפלט באזורים מביכים שבין העמדת פנים, זיוף וחיקוי. ובכל זאת הקוראת לא רואה בה נלעגת, אלא דווקא מזהה את עצמה בפחים המוכרים שטומן המרחב הזה, שהם גם מצחיקים וגם נוגעים ללב ונוגים. לא סתם בחרה רייצ'ל גלייזר למקם את הסיפור שלה בסצנת האמנות, שבה הגבולות נפרצים יותר מבכל מקום אחר. אותו קובץJPEG, שנותן את שמו לסיפור, מעלה שאלה מעיקה שניצבת בלבו של הקיום העכשווי – מהו הטיעון המשכנע שמבדיל את יצירת האמנות הממשית של אנה, מה-JPEG שלה המוצג בגלריה הווירטואלית? 

קראו עוד

 בסוף השבוע השלישי של אפריל הביטה אנה אל לוח השנה ולא הרגישה כלום כלפי כלב הרטריבר שפתח את החודש בלהט כזה. היה לו, כרגיל, גודש מיותר של שיער שהתנופף ברוח, והחיוך שלו נראה מאולץ. אנה הפכה את הדף והצמידה את מאי בנעץ אל הקיר. אוי! הכלב של מאי היה יפייפה! הוא רחרח כמה פרחים, והעיניים שלו היו לחות מרוב שמחת חיים. אנה היתה נותנת שכר דירה של חודש בשביל להיות הכלב הזה, חסר עבודה ואהוב על כולם.

באמצע מאי מזג האוויר נהיה מושלם. אנה הסתובבה בדרום פילדלפיה עם החבר שלה לשעבר ושמה לב שאפילו חסרי הבית נראים שמחים יותר. אחד מהם סידר לעצמו מזרן מתחת לאיזה גגון והשמיע מוזיקה מרדיו-טייפ גדול. הטלפון הסלולרי של אנה רטט בכיסה. מספר מרוד איילנד. ישר עלה בדעתה מענק לבוגרי תואר ראשון שאולי זכתה בו. היא קיבלה את השיחה.

"היי, אנה, קוראים לי ג'נין! אני סטודנטית שנה ב' בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד. מה שלומך היום?"

"טוב, אבל – "

"איזה יופי. יש לך אולי כמה דקות? אני רוצה לספר לך על כמה תוספות חדשות לבית הספר שאולי את עוד לא יודעת עליהן."

"האמת היא שאין לי כל כך." אנה גלגלה עיניים אל החבר לשעבר.

"אה, חבל."

"כן. וגם אין לי בכלל כסף לתת, מצטערת." אפילו בתי ספר לאמנות כבר נשמעו כל כך ממסדיים בטלפון. אם מישהו בכלל תרם להם כסף הם בטח קנו בו טוסטר להכנת כריכים קטנים.

"אז אני יכולה לפחות לוודא שיש לנו את הכתובת הנכונה שלך?"

שלושה בחורים היספאנים צוחקים רכובים על אופניים חלפו על פניה. אנה היתה בטוחה שהם צוחקים עליה. היא בדקה את רוכסן המכנסיים שלה וניתקה את השיחה. החבר שלה לשעבר הביט בה במבט משועשע.

היא רצתה נואשות לשכב איתו אבל הוא נפרד ממנה ליד הדלת שלו. הוא אמר שהוא עסוק, ושהיה לו כיף, ושאולי הם יסתובבו יחד שוב מתישהו. אנה פתחה את הטלפון שלה כאילו שמישהו צלצל, ואז הסתכלה בריכוז במסך כאילו יש עליו הודעה ארוכה ואינטימית. החבר לשעבר סגר את הדלת.

הקשר שלהם היה מאבק כוחות מַתמיד. בהתחלה הכוח היה אצל אנה. היא העבירה לחברות שלה את האימיילים הפלרטטנים שלו ומתחה ביקורת על הסגנון המוגזם שלו. בסופו של דבר הוא שבר אותה והיא התאהבה בו, אבל עד אז הוא כבר התחיל לשכב עם חברה שלה. אחר כך השיגה אותו אנה בחזרה, אבל אחרי כמה חודשים הוא גמר איתה, והיא התרסקה. היא בילתה הרבה זמן אצל הפסיכולוגית של בית הספר, שהיתה נוראית אבל בחינם.

***

אנה היתה אמנית זכוכית לא-מצליחה. היא עבדה במשרה חלקית בסטודיו לניפוח זכוכית ויצרה גולות ענקיות, צבעוניות בטירוף, שאחר כך נמכרו בכל מיני חנויות לנשים מבוגרות. ביוני היא הצליחה להכניס את אחד מפסלי הזכוכית שלה לתערוכה, אבל זאת לא היתה תערוכה מהסוג הרגיל; זאת היתה תערוכה בעולם וירטואלי, לקהילה וירטואלית. הם בעצם לא הציגו את העבודה האמיתית שלה אלא רק JPEG של העבודה הזאת.

בשביל לראות את ה-JPEG מוצג בתערוכה, היתה אנה צריכה להירשם לקהילה הדיגיטלית. היא מילאה את כל המידע שהם דרשו, אבל לא אישרה להם לשלוח לה עדכונים כל שבוע. היא הרגישה נכלולית כשביטלה את הסימון בריבוע שנועד לכך. אחר כך היא היתה צריכה לעצב לעצמה דמות. זה היה כיף, אבל אנה העמידה פנים שזה סתם נדנוד. העמידה פנים לעצמה, לא היה שם אף אחד אחר. היא עשתה לדמות שלה קרן של חד-קרן ושיער ירוק משוגע. ואז היא התחרטה, אבל לא היה כפתור חזור, אז היא המשיכה.

בעולם הווירטואלי היא שיגרה את עצמה לגלריה. כל מיני JPEG אחרים היו תלויים סביבה – ציורים ורישומים, ושום דבר שם לא הרשים את אנה. היא הציצה בהם בחטף, כמו שהיתה עושה בגלריה אמיתית, ואז ראתה שיש שם עוד דמות וירטואלית. סליחה, היא הקלידה, איך הולכים? האישה אמרה לה להשתמש במקשי החצים. אנה ניסתה לענות לה, אבל הדמות שלה התרחקה משם במהירות גדולה.

אנה חיפשה את ה-JPEG שלה, אבל הדמות שלה כל הזמן נתקעה בקירות. נקודת המבט של המחשב התחלפה כל פעם, ונראה כאילו שהיא בתוך הקיר. היא פרצה החוצה וניסתה לעלות במדרגות לקומה השנייה של הגלריה, אבל לא ידעה איך להשתמש במדרגות. היא ניסתה ללחוץ על החץ שמצביע למעלה, והדמות שלה התחילה לעוף. היא עפה דרך הגג אל השמיים. אנה לא לחצה על אף כפתור, אבל הדמות שלה המשיכה לנסוק. התרחקה עוד ועוד מה-JPEG. מקשי החיצים כבר לא שלטו בה. רחוק מתחתיה, נראה העולם הווירטואלי יפייפה וקטן.

Psst, you might also like:
מאיפה יוצא הפיפי שלך

***

האנשים שהיו חברים שלה בקולג' ארגנו ארוחה משותפת, אבל אנה לא הכינה שום דבר. במקום זה היא הביאה צלחות נייר והניחה אותן בעילום שם על ערימה של צלחות אמיתיות. אנה איתרה בין כולם את החבר שלה לשעבר והרגישה שכל הנשימות שלה כלואות בתוך קופסה קטנה בחזה. היא היתה צריכה לזכור להוציא כל אחת מהן החוצה ולנשום, וכשנשמה, עוד נשימה נכלאה בקופסה.

רוב האנשים במסיבה עבדו בחלל תעשייתי משופץ של איזה כוכב אמנות אגואיסט. הבנות ציירו כל היום גרסאות פוטו-ריאליסטיות לתמונות שהוא עיצב בפוטושופ. הן אכלו את ארוחות הצהריים שלהן בקפיטריה עצומה, שאנה כבר שמעה עליה כמה פעמים. היתה לה בחילה מרוב מאמץ לזכור מי זה מי. איזו אישיות יש לכל אחד. היא הוציאה נשימה מהקופסה, ועמדה שם בתוך הערפל שלה.

החבר לשעבר עמד ודיבר עם בחורה יפה, ואנה הוציאה בינתיים את הטלפון שלה ומחקה את המספר שלו. הנה, הוא מת, היא חשבה. גמור, מחוק, הלך לבלי שוב. אנה התמקמה ליד קבוצת מכרות שלה. הן נראו יפות אחרי שבחנה אותן לאורך זמן. אם רק היתה יכולה לנשק אותן!

"קשה עם אקסים," אמרה אחת מהן, גבוהה ומהממת, שאנה לא הצליחה לזכור את שמה. "את תמיד רוצה לקפוץ לתוך מכונת זמן."

"כן," אמרה אנה. "רגע, מה?"

"את רוצה לחזור אחורה, להרגשה שהרגשת כלפיו וכלפי עצמך. את רוצה להיות יותר צעירה, אפילו אם זה רק בכמה חודשים."

"כן," אמרה אנה.

חסָר למסיבה הזאת איזה מרכיב מסיבות קסום. אנה פגשה בחורה שלא הצליחה למצוא אף בחור חמוד. "האביב הנץ, והכוס הפורח שלי דורש שמישהו יקטוף אותו," אמרה הבחורה. "כאילו כל הדבורים נעלמו ואני כבר רוצה להפריח ניצנים אבל שום דבר לא מאבק אותי." אנה הסכימה עם הבחורה הזאת. מה אם אין יותר מערכות יחסים טובות? מה אם אמנות זכוכית תעשה ממש פופולרית רק אחרי שהיא תמות?

"יוֹ בליינים!" בחור שאנה אף פעם לא ראתה קודם הכריז על בואו, והמסיבה המשיכה. הוא לבש מכנסי טרנינג טאי-דאי משוגעות וחוט טלפון היה קשור סביב המצח שלו. החבר שלה לשעבר פלרטט עכשיו בחופשיות עם הבחורה בעלת הכוס הפורח. אנה סרקה את הטלפון שלה בחיפוש אחר הודעת טקסט שתציל אותה. היא סימסה בלי לחשוב לחבר לעבודה, ואז חפרה באלימות ושלפה את המעיל שלה מתוך ערימת מעילים אחרים. אנה לא ידעה אם היא אמורה לקחת את צלחות הנייר שנשארו חזרה הביתה. היא לא ידעה מה נחשב מנומס. היא עמדה לידן והיססה כשהחבר לשעבר ניגש אליה.

כשאנה התאהבה בו היתה לה הרגשה שהפנים שלו עוצבו במיוחד כדי לצוד את תשומת לבה. הלחיים שלו היו טיפה אדומות, כמו שאנה דמיינה לחיים של אציל רוסי. היתה לו לסת חזקה ומזלזלת. היא חשבה שהגורל משך אותה אליו, ואותו אליה, ודחף אותה לנהל יומן ברשימות של גוגל. עכשיו היא כבר היתה פחות רומנטיקנית וידעה שהיא פשוט מכורה לפנים שלו. אחרי שמשננים בעל פה את הפרצוף של מישהו, אפשר להשתעבד לפרצוף הזה. חייבים לראות את הפרצוף הזה כדי להרגיש בנוח. אבל הפרצוף הולך לדרכו, הפרצוף יוצא עם פרצופים אחרים. הם הביטו זה בזה והציצים שלה כאבו. היא רצתה להחטיף לו סטירה, אבל רצתה שהסטירה תפיל ממנו את הבגדים.

"תרימי לי טלפון מחר," הוא אמר כאילו כלום. "אולי נסתובב קצת."

***

למחרת רצתה אנה לצלצל לחבר שלה לשעבר אבל המספר שלו לא היה שם. היא שלחה לו אימייל וחיכתה. היא התעלמה משיחה מחבר לעבודה. היא החליטה להצטרף להמון אתרי היכרויות בחינם. כל הבוקר מילאה טפסים. לכל אתר היא בחרה שם משתמש אחר: glass_animal, ghost_world24, bright_fires. הזהות שלה היתה משהו שברירי, מתנדנד.

החבר  שלה לשעבר שלח לה סמס לבוא אליו והיא עלצה משמחה. היא עשתה מקלחת נלהבת של מישהי שמצפה שישכבו איתה. אחרי שהתעסקה עם הג'ל והסיכות לשיער, היא השתמשה במייק-אפ להסתיר את הפצעונים שלה. היא חייכה בראי אל מול הגרסה המשופרת של עצמה. היא הרגישה כמו מכשפה, אבל מהסוג החביב והשוחר-טוב.

בבית של החבר לשעבר הם דיברו ואכלו פיצה קרה. הם צפו בשידורים חוזרים של "משפחה בהפרעה" במחשב הנייד שלו. "אתה כמו שידור חוזר," היא אמרה לו. "אבל כמו שידור חוזר שאני ממש אוהבת. כזה שממש בא לי לראות." היא רצתה לנשק אותו, אבל אם הוא היה רוצה לנשק אותה הוא כבר היה עושה את זה, לא? או שאולי הוא רצה שהיא תעשה את הצעד הראשון? היא בהתה בפוסטר של "מועדון קרב" שאף פעם לא הבחינה בו קודם. "עדיף שאני אלך, נכון?" היא שאלה אותו.

Psst, you might also like:
שמישהו יסגור את השער

"כן."

"טוב. בסדר." אנה שרכה את הנעליים שלה בעצבנות. היא לקחה את המעיל והפילה את המפתחות שלה ואז הרימה את המפתחות והלכה לדלת. פשוט צאי החוצה, אמרה לעצמה; אחרי שתהיי בחוץ תרגישי יותר טוב. האוויר ירגיע אותך. החבר שלה לשעבר הסתכל עליה כשעמדה בדלת והיא הרגישה גל אטי של חרדה מתנגש בגל מהיר של חרדה. "מה?" היא אמרה.

"כלום," הוא אמר. צאי, היא חשבה. פשוט תצאי. המוח של אנה כאב. היא נשמה עמוק. היא תמיד תרגיש ככה! אם תעזוב את הבית שלו עכשיו היא תרגיש אפילו יותר גרוע! החבר לשעבר הציע לחבק אותה. סקס היה מסדר את זה. סקס יכול להרגיע אנשים ולשמח אותם. זה הדבר הכי טוב לעשות. זאת דרך יצירתית לבטא את עצמך. אנה הסתובבה בחזרה. החבר שלה לשעבר נאנח והאנחה שילחה באנה רצף ברקים של שנאה ותשוקה. הטלפון שלה רטט והיא ענתה בלי להסתכל.

"מה?"

"היי, אנה, קוראים לי ג'נין, אני סטודנטית שנה ב' בבית הספר לעיצוב של רוד איילנד, מה שלומך היום?"

אנה הסתכלה על החבר לשעבר והעמידה פנים שהיא מדברת עם מישהו מעניין.

"אני בסדר, מה קורה?"

"הכול טוב! יש לך אולי כמה דקות לשמוע על כל מיני תוספות חדשות לבית הספר שאולי את עוד לא יודעת עליהן?"

אנה נופפה לחבר שלה לשעבר נפנוף קטן. היא השתדלה להיראות נשית.

"בטח," היא אמרה לטלפון, ויצאה מהדלת.

"טוב, אז הספרייה החדשה כבר כמעט גמורה, ויש גם קפטריה חדשה בבניין המעונות החדש."

"וואו, מגניב. הבניין בדאון טאון?" אוויר הלילה טפח על פניה של אנה בקבלת פנים נעימה ביותר.

"בדיוק. והספרייה היא רק אחת מהרבה תוספות חדשות. רק ש… בית הספר זקוק לעזרה נוספת. אולי תרצי לתרום סכום קטן? יתלו שלט עם השם שלך על הקיר בספרייה."

אנה הגיעה הביתה אבל ראתה שאין שם אף אחד שיסיח את דעתה.

"באיזה מגמה את לומדת, ג'נין?"

"אני באיור, אבל אני מחליפה להדפס."

"יופי. הדפס זה הרבה יותר טוב. וגם הבנים הרבה יותר מתורבתים."

"לגמרי."

אנה הלכה לחדר שלה והשתרעה על המיטה כמו בן אדם אמיתי. סתם מפטפטת עם חברה, חשבה לעצמה. היא התרכזה שוב בג'נין. "יש לך תוכניות מעניינות לסופַ"ש?"

"לא ממש. אבל אתמול בלילה היתה הופעה של סוניק יות'."

"בלופו?"

"לא, אין יותר לופו."

"אה. אני מתה על סוניק יות'. בתיכון לא אהבתי אותם כי חשבתי שהם יותר מדי רועשים, אבל עכשיו אני מתה עליהם."

"אני תמיד אהבתי אותם," אמרה ג'נין.

אנה שיחקה בשיער שלה ושמה אותו על הפנים. היא המהמה מנגינה שהמציאה. "את יודעת, זה ממש טירוף אחרי שיוצאים מבית ספר. כאילו, טירוף באופן הכי משעמם שאפשר."

"כן, טוב, אני לא הולכת להילחץ מזה עכשיו," אמרה ג'נין.

"טוב." אנה נשפה והרחיקה את השיער מהפנים שלה. היא נעצה מבט במאוורר התקרה. "אולי כדאי לך לעבור לניו יורק. צריך משהו מרגש בשביל לאזן את הדיכאון אחרי שגומרים ללמוד."

נשמע רעש, כאילו שג'נין אוכלת משהו או מדברת עם מישהו אחר. אנה המשיכה בכל זאת. "כן, אני לא יודעת. יש המון בחורים בניו יורק, המון אמנות. בטח תוכלי לגור עם השותפים שלך מהקולג' אם הם מוצאים חן בעיניך. התואר לא ממש יעזור לך במשהו, אבל אולי יש לך קשרים."

"אין לי קשרים," אמרה ג'נין.

"אולי תוכלי להיעזר בקשרים של חברים שלך," אנה שינתה תנוחה במיטה. "הברים לא יהיו כיפיים כמו המסיבות בבתים בפרובידנס."

"אני רק מקווה לעשות מספיק כסף בשביל לשכור סטודיו, אחרת אני אצטרך לעבוד בחדר שלי."

"כן. כדאי גם לעשות עוד משהו, כמו מוזיקה, לפתח חלקים אחרים במוח. לקרוא ספרי היסטוריה, אולי. הרבה מהלהקות שאהבת בתיכון פתאום יישמעו לך אחרת. אותו דבר  סרטים. אבל אולי כבר יעבור מספיק זמן ותוכלי לראות את רובם מחדש."

"אני יכולה אולי לעבור ללונדון או לאנשהו."

"טוב, אם לא תעברי, אז תראי אם ניו יורק מתאימה לך. או שתנסי להבין למה היא לא מתאימה." שוב נשמע הרעש הזה, כאילו ג'נין מדברת עם מישהו. אנה דמיינה את ג'נין מסתובבת עם הבחורים ממגמת הדפס, וכולם מצלמים אחד את השני בעירום פאנקיסטי.

"בטח תתפתי לחזור לחבר שלך לשעבר," היא אמרה, "אבל תשתדלי לא להיכנע לפיתוי הזה. צריך לחיות את החיים לפי הסדר." היתה הפסקה ארוכה בצד השני.

Psst, you might also like:
תפוחים בדבש

"שמעתי שזה כאילו בלתי-אפשרי לגרום למישהו להסתכל על העבודות שלך," אמרה ג'נין .

"תראי אותי. לקחו פסל שלי לתערוכה."

"באיזה גלריה?"

"גלריה קטנה בפילדלפיה. בטח לא שמעת עליה." אנה בהתה בטפט שעל הקיר.

"יש להם אתר?"

"לא."

ג'נין השתתקה. ואז היא אמרה, "טוב, אז אני אמשיך עם השיחות האחרות שלי עכשיו."

"ביי, היה מעולה לדבר איתך," אמרה אנה. "שיהיה לך בהצלחה בחיים!" היא הקשיבה לטריקת הטלפון של ג'נין. ג'נין המסכנה. היא תסיים את הקולג' ותצא לעולם בלי שמץ של מושג. היא נורא תיבהל כשהיא תחפש עבודה, ובסוף עוד תגמור בקינקוֹס.

לפתיחה של כוכב האמנות האגואיסטי לבשה אנה סווטשירט מצחיק שהיה לה, עם סוסים שדוהרים דרך ברקים. "חזק!" אמרה בעלת הכוס הפורח לאנה. "אני חזקה!" אנה ענתה. הן עישנו גראס בשירותים של הגלריה ואנה הרגישה מופתעת וצודקת. "בעיקרון אני אלה דיגיטלית," אמרה לכוס הפורח. "יש עותקים דיגיטליים שלי באינטרנט!" כוס פורח צחקה בחוסר שליטה. החבר לשעבר של אנה ניגש ואנה הבזיקה אליו חיוך מסנוור. "זה אתה, אהבת חיי החמישית ולא האחרונה!" היא אמרה. הבחורות של הצייר הפוטו-ריאליסטי צחקו. החבר לשעבר של אנה לקח אותה לפינה.

"את מסטולה לגמרי!" הוא אמר לה.

"אתה רק אומר את זה כי אני אומרת דברים שלא יאומנו" היא אמרה בהיסח הדעת. הוא הוביל אותה אל ציור של פרחים, מהדקי נייר וחתולים.

"מה דעתך?" הוא אמר.

אנה צחקה צחוק פלרטטני. לצחוק זה כמו להראות לכולם איך האורגזמה שלך נשמעת, חשבה אנה. היא חיפשה את כוס פורח, אבל הבנות האחרות השתלטו עליה. אנה ראתה את האמן האגואיסטי; הוא נראה חתיך ועשיר. היא רצתה שיתן גם לה עבודה, אבל מוצלחת יותר. משהו כמו לשבת על כרית ולהמציא בדיחות, למשל.

החבר שלה לשעבר לקח אותה לפתיחה אחרת, שהיו בה מבוגרים משעממים. האמנות היתה מינימליסטית ולא היה אוכל. אנה הסתכלה על החבר  שלה לשעבר והם היו צעירים יחד. "הלוואי שהייתי פוגשת אותך דרך אתר היכרויות,"  אמרה אנה, "ואז הייתי יכולה לדרג אותך לעיני כל העולם." החבר לשעבר צחק. כאילו הוציא את האישיות שלו מתוך צנצנת ועכשיו נסחב אחריה שובל מתוק.

הערב הסתיים בכך שאנה מצצה לו את הזין בעניין מזויף. בחלקים הכי משעממים, הרגישה כאילו היא מבצעת מטלה בחווה. היא צחקה לעצמה והחבר לשעבר נתקף חוסר ביטחון. אחרי זה הם שכבו במיטה הצרה שלה והוא נרדם במהירות. היא הביטה בו, והוא שעמם אותה.

היא הרימה את הטלפון הסלולרי ממרגלות המיטה וגללה את כל רשימת אנשי הקשר שלה. היא דמיינה את כל החברים שלה ואת קרובי המשפחה והבוסים ובעלי הבית שלה עומדים בשורה, לפי סדר האלף-בית. היא תצעד לאורך השורה ותברך את כולם לשלום. היא תעצור, מבולבלת, מול איש זר, ואז הוא יסביר שהוא הרוקח מ-CVS. והוא יעמוד ממש ליד החברה הכי טובה שלה!

איפשהו באמצע תהיה אישה שתיראה זרה. "מי את?" אנה תשאל.

"לזלי פוטון," תגיד האישה בשקט, ואנה סוף סוף תפגוש את האישה עם הפוטון מהאינטרנט.

"הפוטון כבר לא אקטואלי," תגיד לזלי.

"כבר קניתי אחד אחר," אנה תגיד.

ואז היא תראה את ג'סיקה פסיכולוגית. היא תחלוף על פני ג'סיקה פסיכולוגית בריצה!

ג'ייסון, החבר שלה לשעבר מהתיכון, יתמזמז עם בת דודתה ג'קי, אבל רק כי הם עומדים אחד ליד השני. אנה פוסעת לאורך השורה, נגעלת, מרותקת. היא חולפת על פני זרה נוספת. "אני אנה," אומרת אנה. "מי את?"

"אני גרה בדירה הישנה של סבתא שלך," אומרת האישה. "כנראה עדיין לא מחקת את המספר הזה."

אנה חולפת בגניבה על פני בוס לשעבר שפיטר אותה בלי סיבה. למרבה הזוועה היא רואה את אמא שלה מדברת במרץ עם חברה שלה ללימודים, מולי, שעומדת שם שיכורה לגמרי. היא מחפשת מישהו שהיא באמת תרצה לדבר איתו. די הרבה אנשים עסוקים בטלפונים שלהם. יש שם המון אנשים שהיתה מתעלמת מהם אם היתה פוגשת אותם ברחוב.

אחותה עומדת ליד הגניקולוגית שלה. הן מביטות זו בזו באדישות. אנה מוחקת חברה לשעבר משעממת, שרק בגלל רגשות אשם התחברה איתה בכלל, ובחור מתוסבך ופלרטטני שפעם אמר לה שיש לה "עיני חיה". היא מוחקת כמה רופאים שרימו אותה והרעו את מצב בריאותה. אחריהם יש הרבה אנשים שנראים מעניינים, שהיה לה חיבור  איתם אבל לא התפתחה מזה קרבה. אנה מוחקת עוד ועוד מהם. היא מביטה בשורה המתכווצת והולכת, עד שהיא נשארת עם רשימה קצרה וטהורה.


*דימוי:  Patrick Seymour via Cargo

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: ה-JPEG! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%94-jpeg/