search
בקריאה כעת: זוג רעים | גי דה מופסן
search

גי דה מופסן | מקור:צרפתית

זוג רעים

תרגום : רמה איילון

פריז היתה נצורה, מורעבת, נזעמת. הדרורים על הגגות התמעטו, והביבים התרוקנו מיושביהם. אנשים אכלו מכל הבא ליד1.

מר מוריסו, שען במקצועו ושוכן בית לעת מצוא, התהלך בדכדוך בשדירה החיצונית בבוקר בהיר של חודש ינואר, ידיו בכיסי מכנסיו הצבאיים וקיבתו ריקה. לפתע נעצר מול חייל אחר שזיהה כחבר. זה היה מר סובאז', מכר מגדת הנהר.

לפני פרוץ המלחמה נהג מוריסו לצאת מהבית מדי יום ראשון עם שחר, עם חכת במבוק ביד וקופסת פח על הגב. הוא נסע ברכבת לאָרזֶ'נטיי, ירד בקולומב2 והלך ברגל לאי מאראנט. כאשר הגיע למעוז חלומות זה, הטיל את החכה ודג עד רדת הלילה.

מדי יום ראשון פגש שם איש קטן-קומה, עגלגל ועליז בשם מר סובאז', בעל חנות סדקית ברחוב נוטרדאם-דה-לורט, גם הוא חובב דיג מושבע.

לא פעם היו מבלים זה לצד זה מחצית מהיום, החכות ביד והרגליים מתנודדות מעל המים, ורִגשות ידידוּת נולדו בלבם זה כלפי זה.

היו ימים שלא דיברו. לפעמים שוחחו, אבל הם הבינו זה את זה גם ללא מילים, כיוון שחלקו טעמים דומים ותחושות זהות.

בבקרים אביביים, לקראת השעה עשר, כששמש מפיחה חיים השיטה על מי הנהר השוקטים שובל קטן של ערפל שנשטף עמם, ושפכה על גבם של שני הדייגים הנלהבים חמימות נעימה של עונה חדשה, אירע שמוריסו אמר לשכנו: "אה! כמה נעים!" ומר סובאז' היה עונה לו: "אני לא מכיר דבר שישווה לזה." ודי היה להם בכך כדי להבין ולהוקיר זה את זה.

בסתיו, בדמדומי בין ערביים, כשהשמים הוצפו דם מעל השמש השוקעת והתיזו על המים בבואות של ענני שני, משחו את הנהר כולו בצבעי ארגמן, הציתו את קו האופק, התיזו גצים של אודם בין שני הרֵעים והזהיבו את העצים החרוכים זה מכבר, נרעדים בצמרמורת של חורף, היה מר סובאז' מחייך אל מוריסו ואומר: "איזה מחזה!" ומוריסו הנפעם ענה, בלי לגרוע עין מהמצוף שלו: "עדיף על השדירה, הה?"

עכשיו, כשהשגיחו זה בזה, לחצו ידיים בחום, נרגשים להיפגש בנסיבות שונות כל כך. מר סובאז' נאנח: "הרי לך מאורעות!" מוריסו, רוחו שפופה, גנח: "ואיזה מזג אוויר! זה היום הנאה הראשון השנה."

ואמנם, השמים היו כחולים ושטופי אור.

הם החלו לצעוד כתף אל כתף, מהורהרים ושטופי תוגה. מוריסו אמר: "והדיג? הה, איזה זיכרון נפלא!"

מר סובאז' שאל: "מתי נעשה זאת שוב?"

הם נכנסו לבית קפה קטן ושתו כוסית אבסינת. לאחר מכן חזרו לשוטט על המדרכות.

לפתע עצר מוריסו: "עוד מהמשקה הירוק?" מר סובאז' הסכים: "לשירותך." והם נכנסו לבית מרזח אחר.

הם יצאו מתוכו פזורי דעת, טרודים כאנשים בצום שבטנם רווּיה שיכר. מזג האוויר היה בהיר. רוח מלטפת דגדגה את פניהם.

מר סובאז', מבושם מהאוויר החמים, נעמד במקומו: "ואם נלך?"

Psst, you might also like:
בעניין החתונה

"לאן?"

"לדוג, כמובן."

"אבל איפה?"

"באי שלנו. המוצבים הצרפתיים הקדמיים קרובים לקולומב. אני מכיר את קולונל דימוּלָן; ירשו לנו לעבור בקלות."

מוריסו רטט מרוב חשק. "טוב ויפה. אני מסכים." והם נפרדו כדי להביא איש-איש את ציודו.

כעבור שעה צעדו בצוותא בכביש הראשי, עד שהגיעו לבית הקולונל. הוא חייך לבקשתם ונענה לגחמתם. והם יצאו שוב לדרך, מצוידים בהיתר מעבר.

עד מהרה השאירו את המוצבים הקדמיים מאחור, חצו את קולומב הנטושה, ומצאו את עצמם בשולי כרמים קטנים שירדו אל הסֶן. השעה היתה אחת-עשרה בערך.

מולם, ארזֶ'נטיי נראתה חסרת חיים. רמות אוֹרזֶ'מוֹן וסָנוּאָה חלשו על האזור כולו. המישור הרחב המשתרע עד נאנטֶר היה ריק, נפש חיה לא נראתה בו, רק עצי דובדבן עירומים ואדמות אפורות.

מר סובאז' הצביע על הפסגות ולחש: "הפרוסים נמצאים שם למעלה!" וחרדה שיתקה את זוג הרֵעים נוכח שממת המקום.

"הפרוסים!" הם מעולם לא ראו אותם, אך זה חודשים הרגישו בנוכחותם סביב פריז, משחיתים את צרפת, בוזזים, טובחים, מרעיבים, סמויים מן העין וחזקים לאין שיעור. ומין אימה, שמקורה באמונת שווא, הצטרפה לתיעוב שחשו בלבם כלפי העם הזר ועטור הניצחון.

מוריסו מלמל: "הה, ומה אם ניתקל בכמה מהם?"

מר סובאז' השיב לו באותו לגלוג פריזאי מושרש למרות הכול:

"נציע להם דגים מטוגנים."

אך הם היססו להרחיק לכת, יראים מהדממה שהדהדה מכל עבר.

לבסוף התנער מר סובאז': "קדימה, נלך, אבל בזהירות." והם פסעו במורד אחד הכרמים, שפופי גב, זוחלים, נעזרים בשיחים לצורך מחסה, עינם תזזיתית, אוזנם דרוכה.

רק רצועת אדמה קירחת השתרעה בינם לבין גדת הנהר. הם חצו אותה בריצה, וכשהגיעו לגדה, נצמדו אל הקנים היבשים.

מוריסו הצמיד את לחיו אל הקרקע בניסיון להתחקות אחר צעדים בסביבה. הוא לא שמע דבר. הם היו לגמרי לבד, יחידים לנפשם.

הם נרגעו והתחילו לדוג.

מולם, האי מאראנט העזוב הסתיר אותם מהגדה הנגדית. המסעדה הקטנה היתה סגורה, ונראתה כאילו עמדה נטושה זה שנים רבות.

מר סובאז' העלה בחכתו את הקברנון הראשון, מוריסו את השני, ושוב ושוב היו מניפים בזה אחר זה את החכות עם חיה כסופה קטנה מפרכסת בקצותיהן. זה היה דיג מופלא מאין כמותו.

הם הכניסו את שללם בעדינות לתוך שק עשוי רשת צפופה שנח רטוב לרגליהם. וחדווה מענגת שטפה את לבם, כזו האוחזת באדם בשובו אל הנאה אהובה שנאסרה עליו מזמן.

השמש הטובה ליטפה בקרניה את גבם. הם חדלו לשמוע, חדלו לחשוב, העולם כולו התפוגג סביבם, הם דגו.

לפתע פתאום הרעיד את הקרקע שאון עמום שכמו בקע ממצולות האדמה. תותח החל לרעום.

מוריסו הסיט את ראשו והבחין משמאל, מעֵבר לגדה, בצלו האדיר של מבצר מון-ואלריאן, שנשא על חזיתו אנפה לבנה, אדי אבק שריפה שפלט זה עתה.

Psst, you might also like:
הנוסע

וכבר נפלט קילוח עשן שני מפסגת המבצר, וכעבור זמן קצר ירייה נוספת הרעידה את האוויר.

ואחריה עוד, ומרגע לרגע נשף ההר את הבל פיו הקטלני, ירק אדי חֵלב שהתנשאו לאטם אל הרקיע השקט ויצרו בו ענן.

מר סובאז' משך בכתפיו: "הם מתחילים שוב," אמר.

מוריסו התבונן בחרדה במצוף שלו השוקע פעם אחר פעם, נתקף פתאום בחמת זעם של נפש שוחרת שלום נוכח פראי האדם המפגיזים כך ורטן במרירות:

"צריך להיות מטומטמים כדי להרוג אחד את השני ככה!"

ומר סובאז' המשיך: "הם גרועים מחיות."

מוריסו, שזה עתה לכד לַבנוּן, אמר: "ולחשוב שככה זה יימשך לעד כל עוד יהיו ממשלות!"

מר סובאז' קטע אותו: "הרפובליקה לא היתה מכריזה מלחמה…"

מוריסו שיסע אותו: "תחת שלטון המלכים יש לנו מלחמות חיצוניות, ותחת הרפובליקה – מלחמות פנימיות."

והם החלו לגלגל שיחה על בעיות השעה הבוערות באותו היגיון בריא של אנשים רכי לבב ומיושבי דעת, תמימי דעים באשר למסקנה שלעולם לא יהיו בני חורין. וכל אותו זמן המשיך מבצר מון-ואלריאן להרעים, להפגיז ולהחריב בתים צרפתיים, לגדוע באִבם חיים, למחוץ יצורים, לשים קץ לשלל חלומות, שמחות בלתי-צפויות, ילדות ואמהות, אי-שם, בארצות אחרות, ייסורים שלא ירפו מהן לעולם.

"ככה זה בחיים," הכריז מר סובאז'.

"יותר נכון ככה זה במוות," התלוצץ מוריסו.

אך צמרמורת של אימה עברה בגבם, כי הרגישו היטב שמישהו צועד מאחוריהם. ולאחר שהפנו את המבט, הבחינו מעבר לכתפם בארבעה גברים, ארבעה גברים מזוקנים וגבוהי קומה, לבושים כמו משרתים וחבושים כומתות שטוחות, מכוונים אליהם קני רובים.

שתי החכות נשמטו מידיהם ונסחפו במורד הנהר.

בתוך שניות אחדות הם נתפסו, נכפתו, נעקרו ממקומם, הושלכו לתוך סירה והועברו לאי.

ומאחורי הבית שנדמה להם נטוש, הבחינו בעשרים חיילים גרמנים.

ענק שעיר, שישב בכיסא בפישוק רגליים ועישן מקטרת חרסינה, שאל בצרפתית מושלמת: "ובכן, רבותי, היה לכם דיג מוצלח?"

ברגע זה הניח אחד החיילים לרגלי הקצין את הרשת המלאה דגים, שטרח לקחת עמו. הפרוסי חייך: "אֶה! אֶה! אני רואה שהלך לכם לא רע בכלל. אבל לא על זה אני רוצה לדבר. הקשיבו לי ואל תדאגו. מבחינתי, אתם שני מרגלים שנשלחו לארוב לי. אני לוקח אתכם ויורה בכם. העמדתם פנים שאתם דגים כדי להסוות את התוכניות שלכם. איתרע מזלכם ונפלתם לידי, ככה זה במלחמה. אבל היות שחציתם את הביצורים הקדמיים, אתם ודאי מצוידים בסיסמה כדי לחזור. תנו לי את הסיסמה ואחוס עליכם."

זוג הרֵעים, חיוורים כסיד, עמדו כתף אל כתף ושתקו, וכפות ידיהם רעדו קלות בעצבנות.

"איש לא יֵדע על כך," המשיך הקצין. "אתם תוכלו לחזור הביתה בשקט. הסוד ייעלם יחד איתכם. אם תסרבו, תמותו, ומיד. הברירה בידכם."

Psst, you might also like:
קיץ

שריר לא זע בגופם והגה לא בקע מפיהם.

הפרוסי, שלֵו להפליא, החווה בידו על הנהר והמשיך: "תנו דעתכם על כך שבעוד חמש דקות תרבצו על קרקעית הנהר הזה. בעוד חמש דקות! יש לכם קרובי משפחה, אני מניח?"

מבצר מון-ואלריאן המשיך לרעום.

שני הדייגים הוסיפו לעמוד בשתיקה. הגרמני חילק פקודות בשפתו. לאחר מכן הזיז מעט את כיסאו כדי להתרחק מהאסירים, ותריסר גברים נעמדו במרחק עשרים מטר מהם, רוביהם מכוּתפים.

הקצין אמר: "אני נותן לכם דקה, ולא שנייה אחת נוספת."

לאחר מכן קם בפתאומיות, קרב אל זוג הצרפתים, נטל את זרועו של מוריסו, גרר אותו הצידה ולחש לו: "מהר, הסיסמה? החבר שלך לא יֵדע, אעמיד פנים שאני מתרכך."

מוריסו לא פצה פה.

עכשיו גרר הפרוסי את מר סובאז' והציג לו אותה שאלה.

מר סובאז' לא פצה פה.

והקצין נתן פקודה. החיילים הגביהו את נשקם.

או-אז נפל מבטו של מוריסו על הרשת המלאה דגים שנותרה על העשב במרחק צעדים ספורים ממנו.

קרן שמש בזקה אור על תלולית הדגים המפרפרים עדיין. ורפיון פשט בו. על אף מאמציו למשול ברוחו נמלאו עיניו דמעות.

"היה שלום, מר סובאז'," מלמל.

"היה שלום, מר מוריסו," ענה מר סובאז'.

הם לחצו ידיים, רועדים מכף רגל ועד ראש בצמרמורת בלתי-נשלטת.

הקצין צעק: "אש!"

תריסר היריות התלכדו לאחת.

מר סובאז' נפל אפיים ארצה כמקשה אחת. מוריסו, הגבוה יותר, התנדנד, חג על צירו וצנח באלכסון על חברו, פניו מופנות אל על, וקילוחים של דם נפלטו מהחולצה המחוררת בחזה.

הגרמני נתן פקודות נוספות.

אנשיו התפזרו וחזרו עם חבלים ואבנים שאותן קשרו לרגלי הגופות. לאחר מכן נשאו אותן אל הגדה.

מבצר מון-ואלריאן לא חדל לשאוג, מחופה כעת בעננת עשן אדירה.

שני חיילים אחזו בראשו וברגליו של מוריסו, שניים נוספים תפסו את מר סובאז'. הגופות טולטלו לרגע בעוצמה, הושלכו הרחק, ציירו עקומה באוויר ואז שקעו אנכית בנהר, האבנים גוררות מטה את הרגליים תחילה.

מים ניתזו, בעבעו, רטטו ואז שככו, ורק אדוות קטנות נחלצו מהם והמשיכו לנוע לעבר הגדות.

שיירים של דם צפו.

הקצין, שלֵו כהרגלו, אמר לעצמו: "עכשיו תורם של הדגים."

לאחר מכן שׂם פעמיו אל הבית.

לפתע הבחין ברשת המלאה קברנונים המוטלת על העשב. הוא הרים אותה, חייך וקרא: "וילהלם!"

חייל בסינר לבן חש לקראתו. הפרוסי זרק אליו את שללם של שני הירויים, וציווה: "טגן לי תכף ומיד את החיות הקטנות כל עוד הן עדיין מפרפרות. זה יהיה מעדן."

והוא המשיך לעשן את מקטרתו.

5 בפברואר, 1883

*מתוך הקובץ "יופי שאין לו תכלית", הוצאת פן, 2016.

  1. בחורף 1870-1871 היתה פריז נתונה תחת מצור של הגרמנים.
  2. ארז'נטיי וקולומב הן ערי לוויין צפונית-מערבית לפריז.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: זוג רעים! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%96%d7%95%d7%92-%d7%a8%d7%a2%d7%99%d7%9d/