search
בקריאה כעת: זכרונות מחיפה | מתי שמואלוף
search

מתי שמואלוף | מקור:עברית

זכרונות מחיפה

דימוי: לא יודע

יום אחד, כשהייתי בן תשע או עשר, שלח אותי דודי עם הדואר של חנות ההלבשה שלו ושל אבי בעיר התחתית של חיפה. אני לא בטוח אם זה היה רעיון שלי, או רעיון שלו שאלך לבד, ללא ליווי מבוגר.

הלכתי מרחוב כיאט ישר אל תוך רחוב העצמאות, ופניתי ימינה לכיוון הכביש המוביל אל הקריות. זכרתי שאי שם מסתתר לו בניין דואר ענק. הגעתי עד לבית החרושת של דובק ואז גיליתי שטעיתי ובעצם אנל'א יודע איפה נמצא בניין הדואר. בדרך חזרה הלכתי לאט יותר, כי התביישתי שלא זכרתי את הדרך. עד שהגעתי לפתח החנות, הפנים שלי לא היו אלא קולות התייפחות ומשיכת אף.

הדוד שלי כעס עלי, שלא שלחתי את הדואר. אולי משום שלאחיו נולד בן, ולו היו רק בנות ובתקופה ההיא הבן הוא זה ששמר על שם המשפחה, שלא כמו בתקופתנו, שבה המסורת הולידה מסורות חדשות. אולי בתוך תוכו הוא זעם על האישיות המעופפת שלי, אלפי עפיפונים צבעוניים שמכסים את השמיים המזוהמים בסירחון של בתי הזיקוק; אולי הוא שאל את עצמו, איך הוא בטח בלא יוצלח שכמותי. הבטתי בפנים המרצינות שלו, דומות לפניו של אבי, אך יותר מלאות, והקמטים יותר עמוקים, וממש התביישתי.

אחרי שננזפתי על שלא הבאתי את המכתב ליעדו, עליתי למעלה ליציע של החנות, מין מחסן עץ כהה ומאובק. שם חיכיתי לאבי שיגיע, לחפש אצלו קצת רחמים. הבטתי בתקרה הגבוהה. עכבישי ענק טוו קוּרִים אדירים, אך במקום לתפוס חרקים, רק אבק נערם עליהם. הייתי מוקף במתלי בגדים בודדים, בסיכות שולחן שנהגתי לשדך באופן בלתי אפשרי לשולחן העץ המחוספס. מאחורי עמדה שורה של ארגזי בגדים שלא נקנו וחיכו להישלח בחזרה לספקים. התחבאתי בחושך של היציע, שנסתר מהלקוחות.

Psst, you might also like:
כמו פנלופה

אבי נכנס לחנות, ורצתי למטה לספר לו מה שקרה, ונפלתי במדרגות ונקרעה לי הזרוע ממסמר חלוד. אבי היה חסר אונים מול זרם הדם ומיד הזמין אמבולנס. דודי אמר לו, "נו, אמרתי לך, הילד שלך צריך להפסיק לרחף כמו עפיפון." ומאז אני הולך עם צלקת ביד שמאל, שנראית כמו סירה, על היד הכותבת שלי, שלא מפסיקה לרחף ולחלום.

עברו השנים, העיר התחתית התייבשה מלקוחות, הם עברו לקניונים ואבי ואחיו פשטו את הרגל. הדבר היחיד שהעירייה עשתה בעיר התחתית הוא להציע את החנויות הריקות בתור סטודיו לאמנים מתל אביב. וכך, יום אחד מצאתי את עצמי חוגג עם חבריי התל אביביים בתערוכה של כתב העת "מעין", ממש ליד קבר החנות של סבי ובניו. החנות הריקה עמדה כמו מצבה לימים שלא יחזרו (לעיתים אני חושב שזאת הייתה הנקמה של הזמנים בבנק, שקנה את החנות במחיר ריצפה). החברים התל אביבים לא ידעו דבר על בית הקברות של החנויות שהקיף אותם. רק אני עמדתי ושתקתי ולא אמרתי מילה.

היום אני יודע שיש איזה בניין דואר ענק בקצה רחוב העצמאות, העמוס ימאים שמוכרים דברי סידקית. בתוך בית הדואר הזה מחכה לילד הקטן צי של דוורים ודווריות ואחד מהם לפחות פונה אלי בחיוך ומציע את עזרתו כשאני הולך לאיבוד. בניין הדואר העצום והמסתורי מתרחב ללא הפסק, מעל לכל קנה מידה אנושי, החדרים שלו גרנדיוזיים, מעוצבים בעיצובים חדשניים, משתנים בלי הפסקה. כך שאי אפשר לפספס אותו. מתוך קרביו נשלחים אינסוף עפיפונים בצורת מעטפות ריקות.

Psst, you might also like:
מקלט

ועכשיו אני מופיע לצד דודי בחנות הבגדים עם התקרות הגבוהות, "אתה טועה, מותר לילד לרחף כמו עפיפון," אני מתערב ואומר לו.

"מי אתה?" הוא סוקר את בגדיי בהפתעה.

"אני חבר של הילד הזה, כבר שלושים שנה." אני מלטף את הראש המתולתל של הילד הזה, שהוא אני.

"תראה, אני מבין שאתה כועס, אבל הילד השתולל ובגלל זה הוא נחתך, ומישהו צריך לשים גבול ברור בין מה מותר לעשות, ומה אסור."

"אם לא היית נוזף בו, הוא לא היה נמתח כמו קפיץ ומשתולל כשאביו מגיע." אני מביט עוד פעם בחנות הזאת, שבה העברתי את ילדותי ובין כתליה אימי הכירה את אבי.

"איך יכולתי לדעת?" דודי לוקח כמה שאיפות אחרונות וזורק את הסיגריה אל מעבר למדרכה במפתן החנות. מכונית פיאט "ריתמו" אדומה עם שריטה עבה בצד עוברת ומועכת את בדל הסיגריה.

"היית צריך לעודד אותו לחלום עוד יותר, ולצייר בעצמך את המפה האגדית שבה מסתתר בניין הדואר הענק, שרק ילדים יודעים את הכניסה אליו." הילד מביט בי ומסכים איתי.

"למה לי?" אח של אבי שואל במבט רציני וחוזר לתוך החנות.

"כי אולי, עשרות שנים אחרי זה, הוא היה כותב לך שיר אהבה." אני שם לב שדודי מעולם לא זכה לשמוע על הקריירה שלי ככותב.

"תראה, כל החיים חינכו אותנו לחשוב שאסור לחלום." דודי עוקף את השולחן כדי להתיישב ליד הקופה.

Psst, you might also like:
הצורך להיות בן

"ועכשיו כשאתה יודע…" אני מביט בזכוכית השקופה של השולחן ליד הקופה. מתחת לזכוכית העבה נחות להן גלויות ממקומות שונים, שהוריי ומשפחת דודי טיילו בהם. חלק מהתמונות נעשו אדומות, חומות והתבלו עם הזמן.

"אדוני, אם זה יעזור, אני מבטיח לא לצעוק יותר על הילד, ולעודד אותו לחלום יותר." דודי מוציא מקרבו מילים שלא האמנתי שיגיד לי.

"תודה רבה. אני מעריך את זה מאוד." אני מסמן לאותיות לקחת אותי בחזרה לעתיד. 

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: זכרונות מחיפה! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%96%d7%9b%d7%a8%d7%95%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%9e%d7%97%d7%99%d7%a4%d7%94/