search
בקריאה כעת: חומר גנטי | חריסטוס ציולקס
search

חריסטוס ציולקס | מקור:אנגלית

חומר גנטי

תרגום : יותם ראובני

הקדמה מאת אולגה סונקין

חוליו קורטאסר אמר שהרומן מנצח בנקודות, ואילו הסיפור הקצר לוקח בנוק-אאוט. סיפורו של חריסטוס ציולקס "חומר גנטי" הוא נוק-אאוט שקשה להתאושש ממנו הרבה אחרי שנגמר הסיפור. ציולקס צולל לתוך החומר האפל שממנו מורכב הדנ"א, ושואל מהו בעצם החומר הגנטי. אפשר לומר שהחומר הגנטי הוא החומר המצוי באשכיו של האב ובשחלות האם, אבל מה תורם לנו המידע הזה? האם חוויות הילדות, הסטירה שהחטיף האב בחמת זעמו, או הימנעותה של האם מילדיה גם הם חומר גנטי? האם החסך הרגשי, "החוסר", מעצב אותנו בדיוק כמו ה"חומר"? ואולי גם החוסר הוא גנטי, רק שטרם פיצחו את הדנ"א שלו? החומר הגנטי של האב הדמנטי הצולל אל סופו אצל ציולקס הוא כמיהתו לאישה שחשק בה כל חייו. החומר התבלה, ונותר רק הגעגוע הקמאי. וכשהגוף כלה כולו? "החומר הגנטי" בסיפור של ציולקס הוא ההבטחה שהחיים ימשכו גם אחרי שנמות. כל מה שאנחנו, הרגשות והגעגועים, אמנם ימותו איתנו, אבל גם ישארו בתוך הילדים, בתוך מה שיצרנו. 

קראו עוד

אני אומר, "היי, אבא, מה העניינים?"

עיניו רושפות לעברי, רטט פתאומי עובר בגופו כשהוא נרתע מקולי, ואז הוא צונח חזרה לכיסא. עיניו ריקות: אין אור, אין התרגשות, אין היזכרות. "מי אתה?" הוא שואל, קולו מעולף.

אני הבן שלך, אבא, אני הבן המזויין שלך.

אבל אני לא אומר את זה, כמובן. אחותי נתנה לי הוראות – כדרכה, לא פעם אחת, אלא שוב ושוב – "אתה חייב להזכיר לו מי אתה, אתה חייב לספק לו נרטיב הגיוני מבחינתו."

"אני דיוויד. אני הבן שלך. אני אחיה של סופי."

העיניים המביטות בי עדיין ריקות. אני כועס על כך שאחותי השתמשה במילה נרטיב; אני יודע שהיא אימצה את זה מכל הרופאים ועובדי הרווחה. כל פעם שהיא אומרת את המילה הזאת אני מתעצבן, כאילו יש בה ליבה מתכתית שמצליפה על אוזני כל אימת שהיא נאמרת. אין שום נרטיב בשביל הזקן הזה; אני לא יכול להציע לו שום הארה, אין דיבורים שהוא יכול להזדהות איתם, אין תיאורים שיכוונו אותו, שום עלילה שהוא יכול לעקוב אחריה. אני מרגיש חסר ערך. גרוע מזה, אני חושב שהוא חסר ערך.

"החיים שלנו ארוכים מדי." אביו של מיק בן שמונים ושבע. יש לו הליכון, שחזרו את הברך שלו, והחליפו  את ירכיו. לוקח לו נצח להגיע לבית קפה בהיי סטריט שם הוא שותה קפה עם החברים המקדוניים שלו.

כל בוקר הוא מתעורר ואומר, "למה הלילה הדפוק לא לקח אותי? מי רוצה את הגוף המיותר הזה? החיים שלנו ארוכים מדי."

אימו של מיק, אדריאנה, לועגת לו, צועקת, "אז למה לכל הרוחות אתה לא לוקח את הרובה ומפוצץ לעצמך את הראש?" היא צעירה בעשר שנים מבעלה, היא גמישה, עדיין רזה, אוכלת רק חצי מהאוכל על הצלחת, רצה מהמכולת לסופרמרקט ומשם לאטליז בלי שיהיה לה צורך לנוח או לעצור רגע לנשום. בארוחות יום ראשון היא טורחת על כולנו, מוודאת שיש מספיק אוכל בצלחות שלנו, ומספיק בירה בכוסות שלנו.

אדריאנה תמיד בתנועה. "אני הולכת," היא נוזפת בבעלה. "תמיד הלכתי. הלכתי ברגל חמישה עשר קילומטרים לבית הספר וחזרה כשהייתי ילדה, ואני עדיין עושה הליכה כל ערב. אם היית הולך," היא צורחת אליו במקדונית, "אם פשוט היית יוצא להליכה במקום לחזור הביתה ולשבת מול הטלוויזיה הדפוקה, לא היית צריך ירך חדשה, לא היית צריך ברך חדשה".

אני עומד לידה, עוזר בניגוב הכלים, מקשיב לה כשהיא יורדת על בעלה.

ואז היא מנמיכה את קולה ואומרת לי באנגלית, "אבל הוא צודק. אנחנו חיים יותר מדי."

אבי, שלא מזהה אותי, שלא יודע איפה אני משתלב בסיפור, כי לא נשאר לו סיפור מעבר למיטה שלו בבית אבות והדשדוש האיטי שלו למזנון שם הוא אוכל, מתעלם ממני בכוונה. אם הוא מביט הפחד חוזר. אז במקום זאת, הוא יושב, בוהה מהחלון אל רצועת הדשא המכוסחת למשעי שמולו. הדשא כל כך ירוק שנראה כאילו הוא מפלסטיק, וכך גם ערוגות ההורטנזיה. הוא לובש פיג'מת פסים כחולים ולבנים, כמו האנשים באושוויץ, אני חושב באכזריות, או במאוטהאוזן או בברגן-בלזן. אבי לא מזהה אותי ואני חושב שאם היה לי רובה הייתי מניח אותו על ברכיו. הוא היה לוקח אותו ומפוצץ לעצמו את הראש. זה מה שהוא היה רוצה לעשות, כך הוא היה רוצה שהנרטיב שלו ייגמר.

אני מניח את העיתון על המיטה. הוא מסתכל מהמושב שלו ליד החלון ואז מיד מסיר את מבטו. אני יודע שאחרי שאלך הוא ייקח את העיתון ויפנה מיד למדור הספורט. חדשות מהעולם, חדשות מאוסטרליה, גם הן מפחידות אותו. אבל הוא זוכר שהוא אוהד של מועדון הפוטבול קולינגווד. הוא זוכר את זה.

"אני הבן שלך דיוויד," אני אומר שוב. "אני אחיה של סופי. סופי ילדה עוד תינוק – אתה עוד פעם סבא. קוראים לו ניקולס. סופי קראה לו על שמך."

הזקן עדיין מסתכל מבעד לחלון. הוא לא מוכן להסתכל לכיווני.

אני רוצה שסופי תהיה כאן, אני רוצה שאמא תהיה כאן. אחותי מדברת אל אבא שלנו כאילו הוא עוד אחד מילדיה; אמי מסרבת להאמין שבעלה אינו יודע מי היא, שאפשר למחוק ככה ארבעים שנות נישואים, מגורים משותפים, ויכוחים וגידול ילדים, שינה באותה מיטה, ארבעים שנים שבהן אהבו זה את זה. היא מספרת לו מה השכנים שלהם עושים, מה הנכדים שלהם אומרים, מה הם עושים בבית הספר, איפה בילו את החופשה. היא מסתכלת בעיניו החלולות ומסרבת לראות את הבהלה שמסתתרת שם; היא לא רואה את המאבק שלו באימה מפני הזרה הזאת שפלשה לחדרו, האישה הזאת שלא מפסיקה לקשקש. היא רואה את הגבר שנישאה לו; היא רואה את הגבר שהיא אוהבת.

Psst, you might also like:
גידול סיאמי

בדרך כלל אני מקפיד לבקר כאשר סופי או אמא נמצאות שם, כשאני יכול לעמוד בפינה ולהסתכל בהן, מפטפטות כאילו הוא לא קיים, מסדרות את המיטה, רוחצות אותו, מאכילות אותו. אבל ברגעי הכעס, בהתקפות הזעם, כשהוא צורח עליהן, משליך את המגש שלו לצד השני של החדר, צועק אליהן שילכו להזדיין, פשוט להזדיין, אני מרגיש שאני צודק. זה האב שאני מכיר, שאני זוכר. הוא לא ישחק את המשחק שלכן, אני רוצה להגיד להן, הוא לא יסכים להיות ילד בשבילכן. הוא גבר; אתן הנשים לא מבינות שזה כל מה שחשוב לאבא: לצאת גבר.

אבל עכשיו, לבד איתו בחדרו, אני מוצא את עצמי מברבר, מתייחס אליו כמו שאני מתייחס לאחיינים שלי, או לבן הסנדקות שלי, הבן של מיק. "נראה שהשמש תכף תצא, אתה לא חושב, אבא? אולי נעשה טיול בחוץ?" המבט המריר שהוא משליך לעברי משקף את הבוז שאני חש כלפי המילים החלולות שאני אומר.

אני ניגש לחלון. העצים בקצה מגרש החניה נראים שבריריים, נטולי עלים; האביב עוד לא נגע בהם. כשאני עובר על פניו, אני מניח יד על כתפו והוא מסלק אותה בסטירה. אני חש את הריח השולט בכל:  שתן. בשלב כלשהו אחרי ארוחת הבוקר, הזקן הרטיב.

"אבא," אני אומר, קולי רועד כל כך, עד שהוא מגיע בסוף לסולם גבוה, "אני ארחץ אותך. זה בסדר?"

הוא מעיף מבט אליי אבל עכשיו יש בו הקלה.

"אתה האח החדש?"

"כן," אני עונה. "אני האח החדש."

*

כל חיי אמרו על אבא שהוא גבר נאה. וזה היה נכון. היה לו יופי מהמם, מודגש בגבריות שקרעה ממנו כל רמז לנשיות. הוא גדל על האדמה, ואף שהיה רק מתבגר כשבא לעיר להתחיל בהתמחות, תמיד פינה לעצמו זמן לחזור לערבה. בצעירותינו בילינו כל סוף שבוע מחוץ למלבורן; היינו הולכים אחריו לוואדיות תלולים, הולכים שעות ביערות שמעבר לגרייט אושן רואד. היו מקרים שהלכנו כל כך רחוק, כל כך הרבה, עד שכל מה שרציתי היה לשבת על אבן ולבכות. אבל אף פעם לא עשיתי את זה. ידעתי שאני חייב להיות קשוח כמוהו, ידעתי שהוא לעולם לא יאהב אותי אם לא אהיה חזק כמוהו. אז הלכתי. הלכתי עם יבלות על הרגליים, הלכתי בשמש הקופחת; הלכתי בגשם קל, במבול, ובשלג.

אמי, אחותי ואני חיינו בצל יופיו. לא שאמא לא מושכת בפני עצמה, או שסופי ואני מכוערים. ההיפך הוא הנכון. עם זאת, אבא היה גבר שעם כניסתו לחדר מלא, כל המבטים היו נמשכים אליו. בכל מקום שבו היה, היה מרכז תשומת הלב. היו רגעים שבהם ראיתי איך נשים ממש כלאו את נשימתן כשראו אותו. למזלו הרב היה לו גם קסם שובה לב, כישרון טבעי לספר סיפורים ובדיחות, וקול שהיה גם מתנגן וגם בריטון עשיר. הוא היה נכנס לחדר וכולם היו פונים אליו; כולם רצו להיות קרובים אליו, להיכבש על ידו.

הייתי כנראה לא יותר מבן שש או שבע כאשר נעשיתי מודע לכוחו של יופי כזה. זה היה באמצע הקיץ, יום חם ועלוב, והורינו החליטו לקחת אותנו לחוף מורדיאלוק. אבי לימד אותנו לשחות כשהיינו מאוד קטנים ואחד הזיכרונות הראשונים שלי הוא שאני מצחקק בעודו מחזיק בי בעדינות מעל גלים שוקקים. הוא היה בדרך כלל שוחה הרחק מהחוף, רחוק יותר מהשחיינים האחרים, תנועותיו נושאות אותו רחוק כל כך שאמא הייתה קמה מהמגבת שלה ובאה לעמוד לידי וליד אחותי, לוודא שהוא לא נעלם לגמרי מטווח הראיה, שהיא עדיין יכולה לראות את הכתם שהיה הוא באופק. חיוך היה מתפשט על פניה כשהייתה רואה אותו חוזר אלינו דרך הגלים, שוחה בתנועות מדודות וללא מאמץ, דמותו מתקרבת ולובשת צורה ומוצקות. היא הייתה נשכבת על החול, חוזרת לספרה, ומחכה לרגע שבו הצל שלו ייתמר מעליה, מי הים נוטפים על גופה בעודו עומד מעליה ומתנגב, עיניו מבריקות בהנאת השחייה. סופי ואני היינו נושאים את מבטינו לראות אותו נופל על ברכיו על החול, מנשק לאמא על הכתף, מרכיב משקפי שמש ושוכב לצדה בשמש. זה היה אחד המראות המרגיעים ביותר של ילדותי.

Psst, you might also like:
עצות לבעלי כלבים

באותו יום מסוים, גל גבוה, בלתי צפוי ודרמטי, נשבר אל חוף, מטיל אימה על סופי והורס את ארמון החול שבנינו בזהירות רבה. אחותי התחילה לבכות ואני, מבולבל, הסתכלתי למעלה אל הוריי להדרכה. אמא ישבה זקופה, הציצה מבעד למשקפי השמש שלה וקראה לסופי לבוא אליה. אחותי רצה אל אמא ונסחפה אל זרועותיה, ואני באתי אחריה לאט. אולי חששתי שאקבל עונש בגלל המצוקה של אחותי. אני הייתי הילד הגדול, עמדה במשפחה שהרגשתי כי היא טעונה אחריות רבה. אבל גם אבי הזדקף על המגבת שלו, הסיר את משקפי השמש, ורמז לי לבוא אליו. הוא חייך ואני התחלתי לרוץ אליו.

זרועו הייתה מורמת, הוא גירד את עורפו, הזרוע השנייה בידרה בעדינות את שיערה של סופי בעוד היא חופנת את עצמה עמוק יותר בחיבוק של אמא. השיער מתחת לבית השחי של אבא נראה שופע באופן מהמם, צבעו ערמוני, בוהק מזיעה ומהים; אולי התנועה של השיער, שנראתה כל כך חייתית, בלתי מאולפת, היא שהייתה מושכת להפליא. הקיץ צבע את עורו בגוון של נחושת, עיניו הירוקות היו דרוכות ונוצצות ומלאות אהבה אליי. לא הייתה לי אז מילה לקרוא בה לדבר שבו התנסיתי. כל מה שידעתי היה ההלם למראה שיער בית השחי הבוהק של אבא, וחשתי שאני נופל מהרגליים, שהחול והשמיים הסתחררו בטירוף סביבי. התחושה שלי הייתה כל כך עזה, והצורך הבלתי נשלט לגעת בו, לשקוע בתוכו, להיצמד אליו היה פראי כל כך, עד שנדמה שיכולתי  לעשות רק דבר אחד.

רצתי אליו ואז, אוזר את כל כוחי, הכנסתי לו אגרוף בפה.

המכה ודאי לא הייתה מורגשת, אבל כנראה נשאר חול על כף היד, או שזווית המכה הייתה כזאת שציפורן אולי חדרה לעין של אבא; כי כאשר הכיתי אותו, הוא קילל, והשמיע צרחה נוראה, וכרע על ברכיו, ידו על העין השמאלית. הצעקה שלו גרמה לכך שאחותי נתקפה עוד התקף של בכי. נתקפתי בהלה, לא היה לי מושג מה אני עושה, והתחלתי לרוץ. רצתי ורצתי, החול שורף את כפות רגליי, אבל המשכתי לרוץ. בתוך רגעים הייתי מודע לכך שאבא מאחוריי, שצלו המאיים מתקרב אליי, ואז לזרועותיו שהעיפו אותי לאוויר, מאמצות אותי אל חזהו, הפה שלי על עורו הלח. "זה בסדר, דייווי," הוא לחש שוב ושוב, "הכל בסדר, בן, אני לא כועס."

*

השיער על חזהו לבן עכשיו, והקשר החום של הטבור שלו מזדקר בצורה גסה כמעט מתוך בטנו הוורודה והרופסת. אני מוריד את חולצת הפיג'מה שלו והוא משיל את המכנסיים; אני צריך לכלוא את נשימתי בגלל הסירחון של השתן והזיעה שלו. אני ממלא את הכיור הקטן במים חמים, לוקח את הספוג, ומתחיל לסבן את גופו. אני רוחץ את צווארו, את חזהו, הכתפיים, הבטן; אני מתכופף ומנגב את הירכיים, את השוקיים. הוא מסתובב והתחתונים המוכתמים נופלים על הרצפה. העכוז שלו שמוט, חיוור כמו הירח. אני רוחץ אותו שם, מפשק את הישבן, ומנקה במרץ בין הלחיים. אני מגביר את המים, לנקות את החרא מהספוג וכשאני מסתובב אני רואה אותו מביט בי. שיער המפשעה שלו לבן, מדובלל, כאילו הקריח גם שם. האשכים שלו נפוחים, כמעט סגולים, תלויים כלפי מטה; האיבר שלו מכווץ, נקודות לבנות נראות לאורך הבשר שם. אני מרים בזהירות את הזין שלו כדי לרחוץ את המפשעה. ההרגשה היא שאני מחזיק משהו רופס וכבד, כמו כרע עוף, כמו בשר מת.

הזין של אבא מתקשח במגע ידי.

"אליס, אליס," הוא גונח. אבל יש צחוק בקולו, צליל שלא שמעתי כבר שנים. "אליס," הוא אומר ומתנשף, עיניו הנוצצות חודרות הישר לעיניי, "אנחנו לא צריכים לעשות את זה."

אליס הוא לא שמה של אמא. אני לא מכיר שום אליס. אבל גם הזין שלי התנפח, לוחץ בכוח על בד הג'ינס, וזה כואב. היד שלי מתהדקת סביבו בכוח.

"אתה רוצה שאפסיק?" קולי צרוד, עורי סמוק. אני מסתכל באבא שלי, מסתכל ישר לעיניו והוא מחייך; שוב יש שם עוצמה.

Psst, you might also like:
צניחת עפעפיים

"כלבה משוגעת," הוא לוחש לי. "ברור שאני לא רוצה שתפסיקי".

האגרוף שלי יורד ועולה, יורד ועולה. אני יודע שהדלת יכולה  להיפתח בכל רגע, אני יודע שאנחנו עלולים להיתפס. אבל אני לא מפסיק. עיני אבי עצומות אבל החיוך עדיין מרחף בזווית פיו. הוא נרעד, יש אנקה, הלסת שלו רועדת; נוזל דק נשפך על ידי.

אני לוקח שוב את הספוג ומנקה אותו. הוא מבויש, נבוך, התחתונים עדיין תלויים על קרסוליו. אני פותח מגירה בשידה הסמוכה למיטתו.

"תרים את הרגל," אני מצווה. בצייתנות הוא מרים רגל ימין, ואז רגל שמאל ואני מלביש לו תחתונים נקיים. הוא נותן לי להלביש אותו בפיג'מה נקייה ומגוהצת.

כשאני מסיים, הוא מתיישב ומביט בי כשאני סוחט את הספוג. "מה שלום ג'ימי?" הוא שואל ברכות. "איך הילדים?"

"הם בסדר, הם בסדר גמור." אני חושב שמעולם לא שאל על מיק בחיבה כזאת, מעולם לא התעניין בחיי בכזאת כנות.

הוא מתחיל לדבר. אני יושב על המיטה ומקשיב לו והוא מספר על התקופה שבה היינו שכנים בקובורג, הבית שבו נולד בנו, אבל הם עברו משם לפני שדייווי למד ללכת. הוא מספר לי שמעולם לא פגש שכנים מצוינים כמוני וכמו ג'ימי, איך הוא מתגעגע לבקרים של יום ראשון, כשהוא וג'ימי היו יוצאים לדוג במפרץ, ולסופי שבוע שבהם היינו יוצאים לצוד ארנבות בדנדנונג.

"אין לך מושג כמה שאהבתי את ג'ימי."

"גם הוא אהב אותך," אני עונה.

ואז יש דפיקה בדלת, ואחות צעירה נכנסת, כולה עליצות וחיוכים, בידה קרטון מיץ תפוחים. "מה שלומך, ניק?"

העליצות נמוגה מפניו של אבי. היא אדישה לכך, ומניחה את הקרטון על מגש ורומזת לי לקום מהמיטה. אני מציית ומסתכל בה כשהיא מורידה את הסדינים.

"אנחנו נחליף לך מצעים, ניק, יהיו לך מצעים נקיים ויפים הלילה. זה משמח אותך, נכון?"

אבא זועף ומסלק את מבטו ממנה.

"אני רואה שהבן שלך רחץ אותך, ניק, והחליף לך פיג'מה. יש לך מזל גדול שיש לך בן כזה."

אבא מסתכל מבעד לחלון, אל המדשאה המטופחת מדי, בנייני הלבנים האדומות המכוערים שמעברה, השמיים האפורים מעל.

מדלת חדרו אני מסתכל אחורה, "להתראות, אבא."

הוא לא עונה, ולא מסתכל אליי. האחות אומרת מילת פרידה אבל אני לא עונה.

במסדרון אני מציץ מבעד לחלון אל החדר המשותף. אישה יושבת בכיסא גלגלים ומתנדנדת קדימה ואחורה, קדימה ואחורה. זרועה הימנית מורמת ורועדת ללא שליטה. היא ממלמלת מילים אבל אני לא יכול לשמוע אותן. שתי נשים אחרות, אחת בכותונת ורודה, השנייה בחלוק בצבע הלימון, יושבות בכיסאות מול הטלוויזיה, מתעלמות בגלוי מהאישה בכיסא הגלגלים.

אני מוצא את שירותי הגברים ונכנס פנימה. אני נועל את הדלת. אני מסתכל בראי ומרים את ידי. אני יכול להריח את אבי עליי, הריח החמוץ, ריח רוטב הדגים, של הזרע. טיפה ממנו מתייבשת, סמיכה ולבנה, על האצבע שלי. אני מקרב אותה אל פי, מלקק את זה. אני טועם את אבא שלי. לאבא שלי יש טעם שלי. אני רוחץ את ידי בכיור, אני רוחץ את אבא מעליי.

*

הכל בסדר, דייווי, הכל בסדר, אני לא כועס עליך, בן, הכל בסדר.

מצמיד אותי אל חזהו, ידיי כרוכות על כתפיו הרחבות, עוברים על פני זוגות ומשפחות ששוכבים על מגבות חוף על החול, ילדים סקרנים מסתכלים אלינו, הצרחות שלי נמשכות בלי שאוכל להפסיק, הדמעות שלי עדיין זולגות, אבא נושא אותי חזרה לאמא ואל אחותי על החוף. הוא מוריד אותי בעדינות.

אמא עומדת להגיד משהו, לנזוף בי, אבל אבא רומז לה לשתוק. היא מושכת בכתפיה וחוזרת לספר שלה.

הוא מסתכל למטה אליי. העדשות הרחבות והשחורות של משקפי השמש שלו מסתירות את עיניו. אני רואה ילד קטן משתקף בכל עדשה, חיוור ורזה ומבוהל.

אני אוזר את כל הכוח שלי, אני נושם נשימה עמוקה ומחזיק אותה, אני מכריח את עצמי לא לבכות; אני צריך לא לבכות, אני צריך להראות לאבא שלי שאני יכול לא לבכות.

אבא, ענק נישא מעליי, גיבור, אֵל, מחייך אליי חיוך מסנוור ומצביע אל הים. "לך לשחק דיוויד," הוא אומר, "לך לשם ותיהנה."

במים הרדודים הגלים נשברים לרגליי, שחפים צורחים מעליי, השמש קופחת מעליי, אני בונה לעצמי עוד ארמון של חול.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: חומר גנטי! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%97%d7%95%d7%9e%d7%a8-%d7%92%d7%a0%d7%98%d7%99/