search
בקריאה כעת: חוצה הקירות | מרסל אמה
search

מרסל אמה | מקור:צרפתית

חוצה הקירות

תרגום : רמה איילון

הקדמה מאת רמה איילון

"מי מכיר את האיש שבקיר?" שר ברי סחרוף בקול עמוק ואפלולי. רבים אינם יודעים, אבל "האיש שבקיר" הוא גיבור סיפורו הפנטסטי של מרסל אֵמֶה, "חוצה הקירות", שפורסם בצרפת בתוך קובץ סיפורים הנושא את שמו בשנת 1943, בעיצומו של הכיבוש הגרמני.
הסיפור על "איש מצוין בשם דוּטיוֹל, שבורך בכישרון יוצא דופן לחצות קירות בלי שהדבר יהיה עליו לטורח", כבש את דמיונם של יוצרים רבים, ביניהם המשורר יהודה פרדיס, אשר חיבר את מילות השיר "האיש שבקיר" (הלחין מאיר הרניק); השחקן והאמן ז'אן מארה, שפיסל את דוטיול חוצה הקירות תקוע בתוך חומה בכיכר מרסל אמה במונמרטר, שכונת מגוריו של הסופר; וגם יוצרים נוספים שעיבדו את הסיפור לקולנוע ולטלוויזיה. דוטיול, פקיד רישום אפור בן 43, מגלה יום אחד שהוא מסוגל לעבור דרך קירות. הגילוי הזה מאפשר לו להתריס נגד גזרותיו של סגן מנהל הלשכה החדש, המאיים בשינויים מרחיקי לכת באורחות המשרד ומכביד עליו את ידו. מה שמתחיל בחריצת לשון גאה מצדו של הפקיד דוטיול, מעמיק לכדי יצר התמרדות עז שמתלקח בתשוקה לחגוג את חייו הקטנים ולמתוח את גבולותיהם. "חוצה הקירות" נקרא בצחוק גדול הנכרך אט אט באימה, שכן מתחת להומור התמים ולרוח השטות אורב מחירה של תשוקה זו.

קראו עוד

היה פעם במונמרטר, בקומה השלישית ברחוב אוֹרשָן 75 ב', איש מצוין בשם דוּטיוֹל, שבורך בכישרון יוצא דופן לחצות קירות בלי שהדבר יהיה עליו לטורח. היו לו משקפי מצבט וזקן תיש שחור, והוא עבד במחלקה השלישית של משרד הרישום. בחורף נהג להגיע למשרד באוטובוס, ובימי הקיץ הלך ברגל, מגבעת לראשו.

 דוטיול היה בן ארבעים ושלוש כשהתוודע לכוחו. ערב אחד הפתיעה אותו הפסקת חשמל במסדרון של דירת הרווקים הקטנה שלו. הוא גישש לרגע באפלה, וכשחזר החשמל, נוכח שהוא עומד בחדר המדרגות של הקומה השלישית. כיוון שדלת דירתו הוברחה מבפנים, לא היה יכול שלא לתהות על האירוע, וחרף התנגדות שכלו הישר, החליט לחזור לביתו כשם שיצא ממנו, דרך הקיר. כושר משונה זה, שלא תאם, כמדומה, אף לא אחת משאיפותיו, הוסיף להדריך את מנוחתו, ובשבת שלמחרת (כיוון שנהנה משבוע עבודה קצר) שם פעמיו אל רופא הרובע וסיפר לו את קורותיו. הרופא השתכנע באמיתות דבריו, בדק אותו ומצא את שורש הרע בהתקשות סלילית של קרום החנק בבלוטת התריס. הוא הורה על פעילות יתר נמרצת ועל בליעת שתי גלולות שנתיות של אבקת שָמוּן ארבע-ערכית, תערובת של קמח אורז והורמון של קֶנטָאוּר.

דוטיול בלע גלולה אחת, טמן את התרופה במגרה ושכח מקיומה. אשר לפעילות יתר נמרצת, עבודתו הפקידותית לא טמנה בחובה שום עמל מופרז, ושעות הפנאי שלו, שהוקדשו לקריאת עיתון ולאיסוף בולים, גם הן לא תבעו ממנו כל מרץ חריג. כך שבחלוף השנה נשמר כושר חציית הקירות שלו ללא פגע. הוא לא עשה בו שימוש מעולם, אלא בהיסח הדעת, שכן לבו לא נטה להרפתקנות וסירב להיסחף אחר חבלי הדמיון. כלל לא עלה על דעתו להיכנס לביתו שלא דרך הדלת, לאחר שסובב את המפתח במנעול ופתח אותה טבין ותקילין. ואפשר שהיה מאריך ימים בחיק אורחותיו השלוות ולא מתפתה להעמיד את כישרונו במבחן, אילולא התרחש מאורע יוצא מגדר הרגיל שטרף את מסלול חייו. מר מוּרוֹן, סגן מנהל הלשכה, נקרא לתפקיד אחר, ובמקומו הוצב מר לֶקוּיֶה, ברנש שדיבורו קצוב ושפמו סמור. מיומו הראשון היתה עינו של סגן המנהל החדש צרה במשקפי המצבט של דוטיול ובזקנקנו השחור, והוא נהג בו במופגן כבמטרד מיושן ואף מלוכלך. ואולם חמורות מכך היו הרפורמות מרחיקות הלכת, לכאורה, שהתכוון לחולל בלשכה, שנועדו כולן לעכור את שלוותו של הנתון למרותו. זה עשרים שנה פתח דוטיול את מכתביו בנוסח הבא: "הריני עונה למכתבך מחודש זה וזה, ומתכבד, בהמשך לתכתובתנו הקודמת, להודיע לכבודו…" אלא שמר לקויה מצא לנכון להחליף פתיחה זו בפתיחה בעלת ניחוח אמריקני יותר: "בתשובה למכתבך האחרון, אני מודיעך…" דוטיול לא הצליח להסתגל לסגנון הכתיבה הזה. הוא שב על כורחו לצורה המסורתית, בעיקשות מכנית שעוררה כלפיו עוינות גוברת והולכת מצדו של סגן המנהל. האווירה במשרד הרישום נעשתה כמעט מעיקה עבורו. בבוקר היה מגיע למשרד בחשש כבד, ובערב, במיטתו, אירע לעתים קרובות שנדדו מחשבותיו חמש-עשרה דקות תמימות לפני שנרדם.

 מר לקויה דחה בשאט נפש את הנחשלות המכוונת שמטרתה לחבל בהצלחת הרפורמות שלו, וגירש את דוטיול אל קיטון אפלולי, סמוך ללשכתו. הדלת לקיטון היתה נמוכה וצרה. היא נפתחה אל המסדרון ועדיין היה כתוב עליה באותיות רישיות "מחסן". דוטיול קיבל בהכנעה את ההשפלה הקשה, אך בבית, כשקרא בעיתון על תאונות ומקרי פשע עקובים מדם, מצא את עצמו למרבה פליאתו משתוקק שמר לקויה יהיה הקורבן להם.

יום אחד פרץ סגן המנהל לקיטון, מנופף בְּמכתב וצווח:

"נסח מחדש את הזבל הזה! נסח מחדש את הזבל המחריד הזה שמכתים את לשכתי!"

דוטיול ביקש למחות, אך מר לקויה שאג לעברו "מקק ביבים!" ולפני שיצא, קימט את המכתב שהחזיק בידו והשליך אותו בפרצופו. דוטיול היה אדם שפל רוח, אך גאה. כשנותר לבדו בקיטון, לבו הומה, הרגיש לפתע שנחה עליו ההשראה. הוא קם ממקומו ונכנס לקיר שהפריד בין הקיטון למשרד של סגן המנהל. אלא שהוא נכנס לתוכו במתינות, כך שרק ראשו בצבץ מהצד השני. מר לקויה ישב סמוך אל שולחנו, ובתנועת קולמוס רגוזה עדיין תיקן פסיק במכתב של אחד העובדים, שנמסר לאישורו. לפתע שמע שיעול. הוא הרים את מבטו וגילה, אחוז פלצות, את ראשו של דוטיול הדבוק לקיר כפוחלץ של חיה שניצודה. הראש היה חי. מבעד למשקפי המצבט נעץ בו מבט רווי משטמה, ואם לא די בזה, הראש החל לדבר.

Psst, you might also like:
רשימות מן הגנזך העירוני

"אדוני," אמר הראש, "אתה בריון גס רוח ומנוול."

מר לקויה, ממוסמר מאימה, לא הצליח להתיק את עיניו מהחיזיון. לבסוף עקר את עצמו מכיסאו, זינק אל המסדרון וחש אל הקיטון. דוטיול ישב במקומו הקבוע וקולמוסו בידו, כולו אומר שלווה ושקדנות. סגן המנהל הביט בו ארוכות, גמגם כמה מילים, וחזר אל משרדו. אולם לא היתה לו שהות להתיישב, וכבר שב והופיע הראש על הקיר.

"אדוני, אתה בריון גס רוח ומנוול."

במהלך אותו יום שב הראש המבעית והגיח עשרים ושלוש פעמים מהקיר, וכך גם בימים הבאים. דוטיול, שסיגל לעצמו מיומנות כלשהי במשחק, לא הסתפק עוד בהטחת גידופים בסגן המנהל. כעת הכביר עליו איומים מבהילים, ויילל בנהמת רפאים מתובלת בצחקוקים זדוניים משפטים כגון:

"גארוּ-גארוּ! הזאב הנורא! פרוותו מהלכת אימים! (צחקוק שטני). אורב לטרף, בכל פינה!"

ככל שנשנו הדברים, הלך סגן המנהל והחוויר, הלך והשתנק, שערותיו סמרו על ראשו וזיעה קרה של אימת בלהות זלגה במורד גבו. ביום הראשון הוא רזה בחצי קילוגרם. כעבור שבוע, דומה שהחל מתמוסס, ויתר על כן, קנה לו מנהג לאכול מרק במזלג ולהצדיע לשוטרים. בראשית השבוע השני הגיע אמבולנס, אסף אותו אל ביתו ומשם הסיעו למוסד פסיכיאטרי.

דוטיול השתחרר מעריצותו של מר לקויה ויכול היה לחזור אל ניסוחיו האהובים: "הריני עונה למכתבך מחודש זה…" ובכל זאת לא נחה דעתו; משהו בו הזדעק – צורך חדש, תקיף, שלא היה אלא הצורך לחצות קירות. מובן שהיה לאל ידו לממשו בקלות, למשל בדירתו, והוא אמנם חצה קירות בשפע. אך אדם הניחן בכישרונות מזהירים מתקשה לרסנם לאורך זמן ולהציבם מול יעדים בינוניים בלבד. חציית קירות אינה יכולה להיות תכלית כשלעצמה. היא תחילתה של הרפתקה, הקוראת להמשך, להתפתחות, ולבסוף – לגמול. דוטיול היטיב להבין זאת. הוא חש בקרבו צורך בהתרחבות, תשוקה גוברת להגשים את עצמו ולחרוג מעצמו, געגוע כלשהו שלבש צורה של קריאה מעברו השני של הקיר. לדאבון לבו, תכלית לא נמצאה לו. הוא חיפש השראה בקריאת העיתון, בייחוד במדורי הפוליטיקה והספורט, שנראו לו תחומי עניין ראויים, אך משנוכח לבסוף כי אינם מציעים שום כר פעולה לאנשים החוצים קירות, השביע את תאוותו בסיפורי פשיעה למיניהם, והם גירו את דמיונו.

השוד הראשון שדוטיול התנסה בו התרחש בבנק גדול בגדה הימנית. לאחר שחצה כתריסר קירות ומחיצות הוא חדר לכספות שונות, מילא את כיסיו בשטרות, ובטרם הסתלק, חתם על עבודתו בגיר אדום בשם העט גארו-גארו, וסיים בסלסול מרהיב שהועתק למחרת בכל העיתונים. בתוך שבוע זכה הכינוי גארו-גארו לפרסום יוצא דופן. הקהל יצא מגדרו באהדתו לפורץ המופלא, ששיטה במשטרה בחינניות כה רבה. לילה-לילה הראה את כוחו במעללי גבורה, ותקף בנק, חנות תכשיטים או אדם פרטי עתיר נכסים. בפריז כמו בפרובינציה, לא נמצאה אישה אחת בעלת נפש פיוטית שלא טיפחה בלבה תשוקה יוקדת להשתייך בגוף ובנפש לגארו-גארו הנורא. אחרי גניבת היהלום הנודע מבּוּרְדיגָלָה והפריצה לבנק העיר, שאירעו בשבוע אחד, התלהבותו של ההמון הגיעה לכדי טירוף. שר הפנים נאלץ להתפטר, וגרר עמו מטה את מנהל משרד הרישום. ואילו דוטיול, שהיה לאחד האנשים העשירים בפריז, נשאר דייקן כתמיד בעבודתו ושמו הוזכר כמועמד לעיטור הכבוד הלאומי של האקדמיה. בבקרים, בלשכת הרישום, רווה נחת מפרשנויותיהם של עמיתיו למעלליו לילה קודם לכן. "גארו-גארו הזה הוא אישיות כבירה, על-אדם, גאון בדורו", אמרו. לשמע דברי ההלל האדים דוטיול ממבוכה, ומאחורי משקפי המצבט נצצו עיניו ברגשות ידידות והוקרת תודה. יום אחד נסכה בו אווירת האהדה ביטחון כה רב, שהרגיש כי לא יוכל לשמור את סודו לעד. הוא התבונן בשמץ של ביישנות בעמיתיו המתגודדים סביב עיתון שסיקר את הפריצה לבנק צרפת והכריז בענווה: "אתם יודעים, גארו-גארו זה אני." וידויו של דוטיול התקבל בצחוק רועם ומתמשך, ומאז כונה דרך לגלוג גארו-גארו. בערב, כשהגיעה העת לעזוב את המשרד, היה מושא ללעג ולקלס מצד חבריו לעבודה, והחיים איבדו מיופיים.

כעבור ימים אחדים לכד סיור לילי את גארו-גארו בחנות תכשיטים ברחוב לָה פֶּה. הוא הטביע את חותמו על הדלפק ולאחר מכן פרץ בשיר שיכורים תוך שהוא מנפץ חלונות ראווה בגביע זהב כבד. אמנם יכול היה בנקל לחדור דרך קיר וכך להימלט מפני הסיור הלילי, אך סביר מאוד שרצה להיתפס, מן הסתם במטרה היחידה ללמד לקח את עמיתיו, שספקנותם פגעה בו. והם אכן הוכו בתדהמה כאשר למחרת פרסמו העיתונים בעמוד הראשון תצלום של דוטיול. לבם נחמץ בקרבם על שלא הכירו בגאוניותו של חברם, והם החליטו לחלוק לו כבוד על ידי כך שצימחו כולם זקן תיש. אחדים, שנסחפו ברגשות חרטה והערצה, אף ניסו להניח את ידם על ארנק, או שעון בעל ערך שקיבלו ידידים או מכרים בירושה.

Psst, you might also like:
הפיג'מה

אפשר כמובן לחשוב שאדם המניח לעצמו להיתפס בידי המשטרה אך ורק כדי להדהים אי אלו עמיתים מפגין קלות דעת ירודה שאינה הולמת אדם רב מעלה, אולם כוח הרצון המופגן, לא היתה לו כל דריסת רגל בהחלטה זו. בוותרו על חירותו, האמין דוטיול כי הוא נכנע לתשוקת נקמה גבוהת לב, אם כי למעשה רק גלש במדרון גורלו. הרי אדם החוצה קירות, קשה לומר שיש לו קריירה של ממש בטרם חווה על בשרו מאסר ולו פעם אחת.

כשנכנס דוטיול לבית הסוהר, הרגיש שגורלו מחייך אליו. עוביים של הקירות היה משובב נפשות ממש. כבר למחרת כליאתו, גילו הסוהרים בתדהמה שהאסיר נעץ מסמר בקיר תאו ותלה עליו שעון זהב השייך למנהל בית הסוהר. הוא לא הצליח או שמא לא רצה לגלות כיצד הגיע החפץ לידיו. השעון הוחזר לבעליו, אך למחרת שב ונמצא על שידת מיטתו של גארו-גארו, לצד הכרך הראשון של "שלושת המוסקטרים", שהושאל מספרייתו של המנהל. צוות מתקן הכליאה היה כמרקחה. יתרה מכך, הסוהרים התלוננו על בעיטות באחוריים, ואיש לא ידע להסביר את מקורן. דומה כי הכתלים צימחו לא רק אוזניים, אלא גם רגליים. במלאות שבוע לכליאתו של גארו-גארו נכנס מנהל בית הסוהר בבוקר למשרדו ומצא על השולחן את המכתב הבא:

"אדוני המנהל. בעקבות שיחתנו מ-17 בחודש, ולמיטב זיכרוני בהתאם להנחיותיך הכלליות מ-15 במאי אשתקד, הריני מתכבד להודיע לכבודו כי סיימתי לקרוא את הכרך השני של 'שלושת המוסקטרים', וכי אני חושב להימלט בין השעות 11:25-11:35.

ברגשי כבוד נאמנים, גארו-גארו."

חרף השמירה הכבדה שהוטלה עליו בלילה ההוא, נמלט דוטיול ב-11:30. החדשה נודעה למחרת בבוקר ועוררה גלי התלהבות פרועים. אף על פי כן, לאחר שביצע שוד נוסף שרומם את תהילתו אל שיאה, נדמה שדוטיול לא נקף אצבע כדי להסתתר, והתהלך במונמרטר בחופשיות גמורה. שלושה ימים אחרי בריחתו, מעט לפני הצהריים, נתפס ב"קפה דה רֶו" שברחוב קוֹלָנְקוּר בעודו לוגם יין לבן בחברת ידידים.

גארו-גארו הובל שוב לבית הסוהר ונכלא בצינוק חשוך המוברח בשלושה מנעולים, אך באותו ערב ממש נמלט והלך לישון בחדר האורחים שבדירת המנהל. למחרת בבוקר, בתשע בערך, צלצל למשרתת והזמין ארוחת בוקר. הוא נקטף היישר ממיטתו בלא התנגדות, על ידי סוהרים שהוזעקו למקום. המנהל, רותח מזעם, הציב שמירה מחוץ לדלת הצינוק וציווה להאכיל את האסיר בלחם יבש. אלא שבצהריים סעד האסיר את לבו במסעדה הסמוכה לבית הסוהר, וכשסיים לשתות את הקפה טלפן למנהל.

"הלו, אדוני המנהל? אני כנראה מבולבל, מפני שקודם, כשיצאתי, שכחתי לקחת את הארנק שלך ועכשיו אין לי כסף לשלם למסעדה. תהיה נחמד ותשלח מישהו לסלק את החשבון?"

המנהל אץ למקום בכבודו ובעצמו, וברוב זעמו פיזר איומים וגידופים. גאוותו של דוטיול נפגעה ובאותו לילה הוא נמלט אחת ולתמיד. הפעם הקפיד לגלח את זקנקנו השחור והחליף את משקפי המצבט התלויים על שרשרת במשקפי קרן. כובע מצחייה, מקטורן משובץ ומכנסי גולף חתמו את שינוי הצורה. הוא התמקם בדירה קטנה בשדרות ז'וּנוֹ, שדאג להעביר אליה עוד לפני מעצרו הראשון חלק מרהיטיו ואת החפצים היקרים לו ביותר. הוא החל למאוס בתהילתו, ומאז השהיה בבית הסוהר שככה התענגותו מחציית קירות. גם העבים והראוותניים שבהם נדמו לו עכשיו פרגודים פשוטים, והוא חלם להיבלע בבטנה של איזו פירמידה אדירה. בעודו מגלגל במוחו את תוכנית הנסיעה למצרים, חי את חייו על מי מנוחות, ואת זמנו חילק בין אוסף הבולים, בית הקולנוע ושיטוטים אינסופיים בחוצות מונמרטר. התמורה שחלה בחזותו היתה כה מוחלטת, שיכול היה לחלוף על פני הקרובים בידידיו, קירח עם משקפי קרן, בלי שהללו יזהו אותו. רק הצייר גֶן פול, ששום שינוי הנוגע לחיצוניותם של תושבי הרובע הוותיקים לא חמק מעיניו, פענח לבסוף את זהותו האמיתית. בוקר אחד התייצב פנים אל פנים מול דוטיול בפינת רחוב אָבְּרֶווּאָר, לא התאפק ואמר לו בלשונו המחוספסת: "אבא'לה, אני רואה שהתקשקשת אה-לה-ג'יגולו כדי לחפף את החזירים" – משפט שפירושו המשוער בשפת יומיום הוא: "אני רואה שהתחפשת לגבר מהודר כדי לבלבל את חוקרי המשטרה."

Psst, you might also like:
המתופף של הצאר

"אה!" מלמל דוטיול, "זיהית אותי!"

הדבר הטריד אותו והוא החליט להקדים את נסיעתו למצרים. אלא שבאותו יום אחר הצהריים התאהב בעלמת חן בלונדינית שראה ברחוב לֶפּיק פעמיים בתוך רבע שעה. בן רגע נשכחו מלבו אוסף הבולים ומצרים על הפירמידות שלה. הבלונדינית, מצדה, הסתכלה בו בעניין גלוי. אין לך כיום דבר המסעיר יותר את דמיונן של נשים צעירות מאשר מכנסי גולף וזוג משקפי קרן. חזות במאי הקולנוע מציתה בהן חלומות על מסיבות קוקטייל ולילות קסומים בהוליווד. למרבה הצער, נודע לדוטיול מגן פול שהיפהפייה נשואה לגברתן אלים וקנאי. הבעל החשדן, שניהל חיי לילה פורקי עול וחוק בפריז, הותיר את אשתו לבדה מדי יום, בין השעות עשר בערב לארבע בבוקר. אך לפני שיצא, הקפיד לנעול אותה בחדרה מאחורי שני סיבובי מפתח ותריסים מוגפים ומוברחים. במשך היום נהג לפקוח עליה עין מקרוב, ולעתים אף היה עוקב אחריה ברחובות מונמרטר.

"יושב לה על הווריד, באמוק. פצצה של מאפיונר, זה לא ייתן שישפדו לו את הסופגנייה."

אבל אזהרתו של גן פול רק הלהיטה את רוחו של דוטיול. למחרת, כשהבחין בעלמת החן ברחוב טוֹלוֹזֶה, הרהיב עוז ועקב אחריה אל חנות למוצרי חלב, ושעה שהמתינה לתורה, אמר לה שהוא אוהב אותה אהבה מלאת כבוד ושהוא יודע הכול: על הבעל המרושע, על הדלת והתריסים הנעולים, ושלמרות הכול יתייצב הלילה בחדרה. הבלונדינית הסמיקה, כד החלב רעד בידיה, ובעיניים מלוחלחות מחיבה הומה נאנחה חלושות: "אללי, אדוני, זה בלתי אפשרי."

בערבו של אותו יום נפלא, בעשר בערך, עמד דוטיול על המשמר ברחוב נוֹרְבָן והביט על חומה איתנה ומאחוריה בית קטן. לא נראו מהבית אלא שבשבת וארובה. פתאום נפתח שער בחומה וגבר נעל אותו בקפדנות מאחוריו וירד לכיוון שדרות ז'וּנוֹ. דוטיול המתין עד שנעלם מעיניו, הרחק בעיקול שבמורד הרחוב, ואז ספר עד עשר. לאחר מכן זינק וחדר דרך החומה בצעדי אתלט, צלח את כל הקירות והמכשולים עד שנכנס לחדרה של היפהפייה המבודדת. היא קיבלה את פניו בשכרון חושים והם התעלסו באהבים עד שעה מאוחרת.

למחרת סבל דוטיול מכאבי ראש חזקים. הוא לא ייחס לכך חשיבות ולא עלה על דעתו להחמיץ את פגישתו בגלל דבר של מה בכך. אף על פי כן, כשגילה במקרה גלולות מפוזרות בתוך מגרה, בלע אחת בבוקר ושנייה אחר הצהריים. בערב שככו מעט כאבי הראש, וההתרגשות השכיחה אותם מלבו. האישה הצעירה חיכתה לו בקוצר רוח לוהט שהציתו בה זיכרונות ליל אמש, והם התעלסו באהבים עד שלוש לפנות בוקר. כשהסתלק דוטיול דרך מחיצות הבית וכתליו, חש מעין שפשוף בלתי רגיל במותניו ובכתפיו. אולם הוא העדיף לא לתת את לבו לתחושות. רק כשחדר דרך חומת הבית התעוררה בו תחושה ברורה של התנגדות. היה נדמה לו שהוא מתנועע בתוך חומר נוזלי שהולך ונקרש, וככל שהתאמץ, נהיה צפוף ומוצק יותר. משהצליח להיבלע כולו בתוך החומה, נוכח שחדל לזוז ונזכר באימה בשתי הגלולות שבלע במהלך היום. הגלולות האלה, שחשב לתומו כי הן אספירין, הכילו למעשה אבקת שָמוּן ארבע-ערכית שרשם לו הרופא אשתקד. השפעת התרופה התווספה להשפעת פעילות היתר הנמרצת ונתנה את אותותיה בפתאומיות.

דוטיול כמו קפא בתוך החומה. הוא נמצא בתוכה עד היום, כלוא באבן. שוחרי הלילה היורדים ברחוב נורבן שעה ששאון פריז שוכך, יכולים לשמוע קול עמום שכמו עולה מן השאול. הם חושבים שזו יללת הרוח המפלחת את גבעת מונמרטר, אך זהו גארו-גארו המבכה את סופה של קריירה מזהירה ואת יגונן של אהבות שנגדעו בטרם עת. לפעמים, בלילות חורף כאלה ואחרים, נוטל גן פול הצייר את הגיטרה שלו ויוצא אל דממת הבדידות של רחוב נורבן כדי לנחם בשיר את האסיר האומלל, והצלילים הפורחים מבין אצבעותיו הקהויות חודרים לתוך האבן כטיפות של אור ירח.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: חוצה הקירות! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%97%d7%95%d7%a6%d7%94-%d7%94%d7%a7%d7%99%d7%a8%d7%95%d7%aa/