search
בקריאה כעת: חצאים | אנחל ספאטה
search

אנחל ספאטה | מקור:ספרדית

חצאים

תרגום : אדם בלומנטל

הייתי תשוש בלילה ההוא, אבל הסימן האדום על הכתף של קונצ'ה נראה לי כמו היקי, וזה מה שאמרתי לה.

"אתה מתכוון לזה?" היא שאלה והצביעה על הסימן, בלי להסיר את עיניה מהספר.

"כן, קונצ'ה."

"תגיד לי, אלברטו, אתה נפלת על הראש? מה פתאום שיהיה לי היקי?"

"אולי כי הזדיינת עם מישהו, קונצ'ה. למיטב ידיעתי, הסימנים האלה באים מזיונים או ממכות, דברים כאלה."

"אתה בעצמך מָכָּה, אלברטו. עזוב, לך לישון, מחר יהיה יום חדש, בסדר?"

ניסיתי להיענות לה. הנחתי את המשקפיים ליד השעון המעורר, כיביתי את מנורת הלילה ושכבתי לישון. אבל לא היה טעם. המשכתי לחשוב על ההיקי. "לך לישון," היא אמרה לי. ולמרות שהייתי עייף ומנומנם והכול, שמתי לב שלוקח לה נצח להעביר דף בספר שלקחה איתה למיטה, אף על פי שהיא בדרך כלל קוראת בקצב מהיר מאוד.

כך שלא היה טעם לנסות להירדם והזדקפתי שוב. קונצ'ה ואני עמדנו לחגוג שש שנות נישואים. היו לנו עליות ומורדות, אמנם, אבל אי אפשר לומר שהיחסים ביננו לא היו טובים. אני חשבתי שאנחנו זוג טוב, לא פחות טוב מזוגות אחרים שהכרנו, אם כי גם לא יותר. בחודשים האחרונים, קונצ'ה היתה קצת קרה מהרגיל. או אולי קרה מאוד. בכל אופן, ייחסתי את זה לאופי המעט הפכפך שלה. נתתי לדברים לקרות. זה מה שעשיתי. ועכשיו היה סימן על הכתף שלה. וכל מאמץ להירדם היה מיותר.

Psst, you might also like:
גידול סיאמי

כעבור זמן מה, קונצ'ה הסתובבה, הניחה את הספר על השידה שליד המיטה וכיבתה את האור. ניסיתי שוב:

"קונצ'ה."

"מה?"

"כלום: מי עשה לך את ההיקי?"

"איזה היקי, אלברטו?"

"ההיקי על הכתף שלך, קונצ'ה. כמו שאמרתי קודם, אני די בטוח שהסימן האדום הזה הוא היקי."

"תגיד לי, אלברטו, אתה החלטת להרוס לי את הלילה?"

"לא, קונצ'ה."

"אז נדבר על זה מחר, בסדר?"

"אני לא יודע אם זה בסדר, קונצ'ה. היקי זה דבר רציני. איך אני יכול להירדם בידיעה שאת שוכבת פה לידי כאילו כלום, ויש לך היקי על הכתף שאת לא יכולה להסביר?"

"אלברטו."

"מה?"

"הסימן שיש לי על הכתף הוא לא היקי, בסדר?"

"אבל הוא נראה כמו היקי."

"אתה מתחיל להרגיז אותי," היא אמרה והדליקה שוב את האור בצד שלה. "מה, אני צריכה להראות לך אותו כדי שתשתכנע? תסתכל טוב: זה נראה לך כמו היקי?"

הזדקפתי, הדלקתי את האור והרכבתי את המשקפיים שוב. אחר כך בחנתי את הכתף המנומשת של קונצ'ה במשך זמן מה.

"נו?" היא אמרה לי.

"בסדר."

"מה בסדר?"

"אולי זה לא היקי."

"אז אפשר לעזוב את זה עכשיו?"

"אפשר."

"מבטיח?"

"מבטיח."

"קר לך? אתה רוצה שאדליק חימום?"

"לא, מבחינתי אין צורך."

"נרגעת?"

"כן," אמרתי לה.

אבל לא התכוונתי לזה. פשוט לא רציתי לריב, כי מקרוב ועם המשקפיים, הסימן האדום על הכתף של קונצ'ה נראה בדיוק כמו היקי.

Psst, you might also like:
פְּני חלב

השעה היתה כמעט חצות ושנינו היינו צריכים לקום מוקדם בבוקר. שכבנו בחושך זמן מה, מנסים להירדם. משום מה, לא הסרתי את המשקפיים. לא הסרתי את המשקפיים והתחשק לי נורא לעשן. מאוד בזהירות, יצאתי מהמיטה, חיפשתי את הסיגריות בכיסי המכנסיים, נשכבתי שוב, הדלקתי את הסיגריה והסתרתי את הקצה ביד שמאל, כדי שהניצוץ לא יעיר את קונצ'ה.

עדיין הייתי תשוש, אולי יותר מקודם, אבל ידעתי שקונצ'ה ערה משום ששמעתי אותה בולעת רוק. רופא אחד הסביר את זה בסרט תיעודי שראיתי פעם. כשאנשים ישנים הם לא בולעים רוק. ככה זה, מתברר. מדובר במנגנון פיזיולוגי, הסביר הרופא. כך שקונצ'ה היתה ערה, וחשבתי שעדיף להבהיר את העניין.

"קונצ'ה, קודם הבטחתי לך שאני אעזוב את זה כי לא התחשק לי להתווכח," אמרתי לה.

והשתתקתי. שמעתי אותה מתנשמת בקצה השני של המיטה ולא ידעתי אם להמשיך או לא.

"אבל אני חושב שעדיף שנבהיר את העניין," אמרתי, "כי הסימן על הכתף שלך הוא היקי."

זה מה שאמרתי לה.

ואז קרה משהו מוזר. או אולי לא כל כך מוזר, אחרי הכול. מה שקרה באותו רגע הוא שקונצ'ה התחילה לבכות. ככה, פתאום. בלי להגיד מילה. עמדנו לחגוג שש שנות נישואים, ועד לאותו רגע אף פעם לא ראיתי אותה בוכה. גם עכשיו לא ראיתי אותה. רק שמעתי אותה. אבל היא בכתה ממקום עמוק כל כך, שנראה שהיא עומדת להישבר לשני חצאים.

Psst, you might also like:
המדד לאהבה שלי

אני המשכתי לעשן, בלי להסיר את המשקפיים, אף על פי שגם לא הדלקתי את האור. ואז, בלי לחשוב (או אולי בעצם מתוך דחף פנימי), הזזתי בחשיכה את ידי השמאלית והנחתי אותה על הכתף של קונצ'ה. היא ניערה לי את היד, קיפלה את הרגליים לעבר החזה והמשיכה לבכות בתנוחת עובר בקצה השני של המזרן.

ברגע שהתעשתה קצת, קונצ'ה אמרה לי:

"אני כל כך מצטערת, אלברטו. אני כל כך מצטערת. אני יודעת שלא תוכל לסלוח לי, אבל אתה לא מעלה על דעתך כמה אני מצטערת," אמרה לי קונצ'ה.

היא אמרה לי את זה בבכי; וכעבור זמן מה, רגועה יותר, הוסיפה:

"האמת, אני לא יודעת אם אני מצטערת."

זה מה שהיא אמרה לי.

התיישבתי בקצה המיטה, כפות רגליים על הרצפה ומרפקים על הברכיים. היה פברואר והרצפה היתה קפואה. עדיין לא הסרתי את המשקפיים, אבל העייפות עברה לי.

היה לי קר בכפות הרגליים. זה הכול.

לרגע עלה בדעתי לקום ולהדליק חימום.

זה עלה בדעתי, אבל לא עשיתי את זה.

חשבתי שהכי טוב לא לעשות כלום.  


*דימוי: יונג צ'אנג          

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: חצאים! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%97%d7%a6%d7%90%d7%99%d7%9d/