search
בקריאה כעת: חרלמוב | ס. יזהר
search

ס. יזהר | מקור:עברית

חרלמוב

אדון חרלמוב היה איש גדול. הוא היה איש גיבור, וכשהיה יושב אל הפוסהרמוניק שהוא מין פסנתר מנושב דוושות רגליים או מפוח מנופח רגליים, או אקורדיון זקוף כפסנתר ומנופח כנ"ל, מכשיר לא ידוע ברבים אבל בסמינר העברי בבית הכרם ירושלים היה כלי המוסיקה בחדר המוסיקה לשם הוראת המוסיקה וחיבובה כשהיה יושב האדון חרלמוב הענק הגיבור כמין דוב המשתעשע בגור חתולים, ופורט בו באצבעות גדולות וגיבורות, היה מכסה בכפותיו את כל מדף הקלידים ומנקש למעלה ומנפח מלמטה עד שהכלי היה כולו מרעיד והדוושות היו נאנחות וחורקות כאילו חישבו להיקרע בעצבנות ובחרחור לא מוסיקלי. ואילו מעל לאקורדים הגדולים של הפוסהרמוניק היה אדון חרלמוב שר בקול גדול וגיבור כשהוא יכול לקום בנקל ולשאת את כל הדבר הזה בחיקו ולהתהלך עמו בחדר בלי שום מאמץ לולא היה חייב גם לנפח ברגליים. אבל הוא היה מתרומם בכל גודלו ומביט סביבו פעם כפעם לדעת מי אינו שר או מי מזייף ואז מתוך השירה היה אומר בפרוזה כבתוך סוגריים, אתה שם, או, את גברת, וההם היו נלפתים ומצטרפים נכון לשירה הגדולה.

על צד האמת, אדון חרלמוב הגדול המנגן בעוצמה והכיתה המשוררת בכל כוחה והכלי המנושב עד חרחור כל זה היה מרשים מאוד, וגם מביא עליצות עד שפרצי צחוק היו מתבלבלים מפעם לפעם אל תוך ההרמוניה, ומרבים את קטעי הפרוזה שלו, גם כשהעברית שלו עוד לא יצאה חופשי מתחת הרוסית הגדולה שלו, אתה לשיר, היה גוער, את לא צוחק, היה מזעיף פניו מעל נגינתו והמשיך לחבר את השירה הגדולה אל הנגינה הגדולה וחזר וכפף עצמו אל נומך הכלי וחזר והתרומם לסקור בזעף את צבאותיו.

אבל הוא לא היה אדם זועף מטבעו. ואפילו נראה שהיה איש טוב אלמלא שהכול היה לא לפי מה שצריך להיות, לא תחליף הפסנתר, לא מקהלת השרים, לא סבר פניהם, שאמר יותר מדי עליצות ויותר מדי נעורים ויותר מדי חוסר יחס לא לפי כבוד המוסיקה כששרים השמים מספרים כבוד אל, וכל הזמן היה מתקן ומזכיר את התו שזייפו, פָה, היה זועק, פה, פה מאז'ור, כשדרסו לו במשובה את הפה מאז'ור, ומתוך כאב אמת ומתוך התגברות על היאוש ומתוך נסיון להציל את היופי, ואז היה מגביר קולו ומעצים את מפוח הכלי, וגובר על הכול, כפוף שחוח אל הקלידים, בודד מאוד ובלתי מוותר.

לי עצמי לא היה מזל גדול אצל אדון חרלמוב, ויום אחד כשהכול היו עומדים ושרים מה ששרו לא הרגשתי איך קם והיסה את כולם כדי להבחין מי מתעלל בשירה, ואז נשמע רק קולי הלא יודע עוד שנתפש מתרונן במילים הגדולות קום התנערה עם חלכה. אתה, לחש לי עד שהתקרה התקמרה, אתה אדון דינבורג כנפיים עוף, שאומר לך אל המנהל ויעיף אותך, ושאומר עוד, אתה חסר תרבות אתה מחריב המוסיקה, ואומר עוד, על מי אני עמל, וגם אולי אומר עוד, אתה אילו ידעת מה זו רוסיה ומה עשו לי שם לא היית שר לי את זה, ובשום פנים גם אילו הייתי מסביר לו במיטב הפרקליטות שלא היתה זו אלא בדיחה, אדוני, רק סתם, באמת, דברי לא היו נשמעים, ובעצם, גם לא לי. אז למה? לפעמים אין תשובה מלבד ככה, סתם ככה, קלוש, ודי טפשי, או, וזה לא לאמירה בקול, אפילו לא לעצמי, אולי רק להרשים מישהי שם בסוודר חום יפה ששרה דווקא במסירות הנפש וסומק בלחייה.

אין פלא שבסוף אותו השליש היה הציון שקבלתי במוסיקה "כמעט מספיק בקושי", שמעיד שברגע האחרון בכל זאת נכמרו רחמי האיש הגדול על הנער התעלול, ובעוד שהיה לו מצוין בתנ"ך ומצוין בספרות וגם בהיסטוריה, כמדומה, היה הכמעט מספיק בקושי, די קוץ ב… (וגם בערבית: בלתי מספיק, חד וחלק, נאום מורהו הדגול יוסף יואל ריבלין, איש ירושלים נהדר מראה, וגם באנגלית לא כל כך, כדברי מיסטר מוריס, איש לא גבוה אבל תקיף ומנקש עקביו בלכתו, שלא להזכיר את המתמטיקה, שכל המאמצים להבין במה מדובר לא השביעו את רצון האיש הספינקסי הזה אדון חברוני וגם לא את המתמטיקה עצמה), ונראה שהייתי די לא מוצלח גם כשניסיתי לעשות שיחת פיוסין עם אדון חרלמוב וסיפרתי אגב שאנו הולכים באכסדרת הסמינר שמתחתיה יש מגרש מסולע שיהיה פעם מגרש הספורט בשביל אדון יקותיאלי המעמל המפורסם, צועדים הוא בהליכה ואני בחצי ריצה הוא הגדול והגיבור ואני הדל ממושבת הדרום פורש לפניו הוכחות עד כמה אני בתוך המוסיקה מאזין לתקליטים ושומע אצל חבקין את בטהובן (בעיקר החמישית) ואת מוצארט (בעיקר את הסול מינור), ואת באך (בעיקר הברנדנבורגי השלישי), וכאן נוקשתי, ומאוד מתלהב אמרתי לו וגם את הסימפוניות של שופן, שאז עצר אדון חרלמוב מהליכתו הגיבורה בבלימה אחת והביט בי מלמעלה במבט שורף, שופן לא סימפוניות, אמר סופית בשאט נפש והלך, ואני נשארתי מטופש עוד יותר ולא יכול להשיגו ולתקן כי התכוונתי לשומאן, וביחוד לסימפוניית האביב, שמצאה אותי אפילו מקנח דמעה על יגון הנעורים ועל כליון הנפש, כמו למשל אל אחת חומת סוודר, שהוא נושא עיניו אליה אבל בוש משאת אליה עיניים, אלא שהשם שומאן ושופן וביחוד כשהם כתובים לא בעברית עלול להטעות כל חלש בשפות, וצריך לזכור כי אבא החלוץ האידיאליסט הקפיד על עברית רק עברית תמיד עברית ושמספיק ולא להיות עוד גלותי. לך תסביר כל זה לאדון חרלמוב. איש גדול כערבות רוסיה, ושנכונו לו שם גדולות אלמלא הוכרח ויצא לדרך ובא לכאן וקיבל משרת מורה למוסיקה עם הפוסהרמוניק ההוא.

Psst, you might also like:
אני מתפלל בשבילך

כמה פעמים צריך היה אותו חבקין בעל הפטיפון, התקליטים, הכינור והדעת היסודית שלו במוסיקה עד שבין שאר פרנסותיו הקלושות כמזכירו של הרופא הפרופסור "שדות ירוקים", שזו קריצת עין כנענית לפרופסור גרינפלד, (את האִי של גרינפלד ביטא אחרת לא לפי כוחי), היה מעתיק תווים מעשה אמנות עין לא תישבע מראותו אץ ומטיל תווים בחמשות מחבר משקופים לתווים קשתות לשערים אלכסוניות וישרות ברורות וקסומות שמכילות בתוכן את סוד קריאת המוסיקה אל עושי המוסיקה, כמה פעמים תיקן לי ובחיוך לא מאשים כי זה לא בֶר האמס, כמו בר בורכוב או יהודה לייב גורדון, אלא פשוט בראמס, הברה אחת, הכל שוואים ורץ קומץ אחד מתחת לריש, כמו טראח, למשל, יוהנס בראמס, שזה כמו אולי יוחנן אברהם, שנשמע כנעני פי כמה, וכך גם בעניין שומאן ושופן, שרק הסוף קצת שונה.

אבל מה היה קורה? היה קורה לפעמים שאדון חרלמוב היה מנגן ושר וכולם היו שרים וטיפה גם משתעשעים, אבל פעם אחת פתאום הפסיקו הכול וחדלו והיו בקשב כאילו משהו אירע שצריך לדעת מה ואדון חרלמוב בלי שאמר או הזדקף או נתן עיני זעם או עבר פתאום לפרוזה, אדון חרלמוב פתאום השתנה שם בשבתו אל אותו הפוסהרמוניק הישן והכושל מרביץ אקורדים גדולים ומנושפים, מעבר לכוחו, וכאילו משהו קרה פתאום, אלה לא היו האקורדים וזאת לא היתה השירה ששרנו, משהו קרה שפתאום הכול היה שונה, עדיין היה שר ומנגן מקופל אל הקלידים כמין שבלול ענק או כמין נשר שמאכיל בין רגליו את גוזליו הרופסים, ופתאום והכול היה אחרת לגמרי והיה שקט גדול והיתה שמיעה גדולה ומשהו השתנה לגמרי והיתה שמיעה נקייה וקשובה והוא שר אז אחרת כאילו לעצמו כאילו היה לבדו וכאילו התגלה לו דבר שלא אכפת לו כעת מי שומע ומה עושים וכאילו מצא פתאום תוך כדי הכול איזו אמת לא ידועה שנתפשה והולכת עכשיו והולכת ומתבררת וגם כשעוד לא ידוע מה היא ידוע שזו אמת שעושה דרכה ובאה מאליה, לא צ'ייקובסקי אם מישהו חושב, ולא רימסקי קורסקוב או בורודין או כל ההם הסקריאבין והדז'יאבין וההם אלא משהו שונה ומיוחד שמתגלה והולך כעת ועושה לו דרך בשיר שהוא שר כפוף כולו כשבלול ושר בקולו הגדול עמום משהו אבל נקי אבל כמו משהו שהוא אמת, ושומעים ויודעים שהנה זה עכשיו קורה ושהוא לא כאן ואולי מעבר למה שכאילו ידענו עליו תמיד ושגם העזנו בטפשותנו והתחצפנו ללגלג עליו אז פעם מזמן כשעוד לא ידענו וששומעים כעת משהו כאילו הנה זה קורה דבר ויש משהו כעת וזה קורה גם לנו, ובאיזו ענווה וגם באיזו ערגה כאילו הנה זה הנכון שגם לא עלה על דעתנו וכעת שומעים שישנו והוא נכון, עד חנק בגרון, קל מדי לומר כאן ערבות רוסיה או הקוזקים באים או הטטרים או רוחות סיביר או מתייפח כאקורדיון וכל החכמות הידועות, וזה לא כך, זה פשוט קורה כעת כשאדם אחד שר ושומעים שהוא שר ושזה הדבר, ושזה נכנס פנימה מעל המקום ומעל הכיתה בבית הכרם ומעל התלמידים בסמינר, מעל השיעור במוסיקה וכל מה שכרוך לזה תמיד, ואולי כמו, כך עולה פתאום ממקום רחוק, ואולי כמו שמואל הקטן כששמע פתאום בשקט בלילה קוראים לו שמואל שמואל ויאמר הנני.

Psst, you might also like:
גילה

ואחר כך היה שקט ונגמר. ואף אחד לא ידע מה בדיוק עושים וגם אדון חרלמוב, ואחר כך הוא קם ונעשה בבת אחת גבוה עד התקרה ואחר כך שמט את כתפיו וירד משהו וגם ידיו הגדולות היו תלויות ואחר כך קינח את קרחתו במטפחת וראשו היה גדול וגולגולתי, וחזר ושמט כתפיו יותר ונתקטן עוד משהו והלך לו אין מילה אל הדלת ולפני שהלך הפך ראשו אלינו ונפנף לנו משהו ביד רפויה קצת והלך. והיה שקט וקמנו פה ושם והיינו כפופים ומבודדים ואיש לא אמר כלום ואחד אחד יצאו כולם נמוכים ופנו איש לעברו וגם אני ירדתי במדרגות לא יודע מה להגיד ועל ידי ירדה במדרגות נערה אחת בסוודר חום אחד וגם היא לא ידעה מה להגיד אבל אמרה, לאן אתה הולך? וזה היה מפתיע וכל כך לא צפוי עד שכאילו שכח שרק לכך ציפה וייחל כבר זמן וזמנים, וגם בדה כל מיני סיפורים מופלאים מן הדמיון איך זה יקרה והם יתחילו פעם ואיך זה יתחילו לדבר ואיך זה מעולם לא ידע איך ולא איך מתחילים ואיך הוא יהיה מתחיל. ואילו כעת יורדים יחד במדרגות, ואמורים לתת מילים למה שקרה לפני רגע והיכה על ראשם, ושבמקום זה אינם מדברים כלום אלא פתאום היא שואלת לאן פניו, שעל זה הוא עונה בתנועת יד נבוכה, וגם באומץ, לאן את? אני אלווה אותך, אמר ולא מאמין שזה הוא, ובלי שידע שיש בו אומץ לכל כך, אהה, אמרה, אני גרה קרוב פה למטה ברחוב החלוץ, אמרה, חומת הסוודר הזאת, שכעת בקור חורף בית כרמי עלה גם סומק מה בלחייה וכשהרגישה שהבחין בו בסומק הזה פרח הסומק והסמיק פי כמה עד שהיתה סמוקה לא פחות ממה ששרים בשירים על התפוח בסתיו, וכיוון שכך הסמיקה עוד יותר ונכלמה ורצתה לברוח, והרימה את צווארון הסוודר סביב צווארה כדי גובה סומק לחייה, והחליטו להתעלם וירדו בכל אותן המדרגות המנויות של רחוב המעלות (חוכמה של אדון סילמן פוסק הפסוקים) ומדלגים בהן בצעדי מחול פוזזים לא רק בגלל גיל עלומיהם המפזז, אלא גם בגלל שריקוד הוא עוד אמנות ביטוי ללא מילים, וזה בדיוק מה שהיה מתבקש כעת וכאן, אמרה בלי מילים, כשהקזוארינות מטיפות פנינים וכבר זה רחוב החלוץ רחוץ כולו בגשם, ועוד שלושה ארבעה בתים וימינה וזה בית אבישר שנקרא פעם אגבּאבּא, וכאן למטה היא גרה.

Psst, you might also like:
בית הכרם. ירושלים, 1985

עמדו בפריחת הוורד שלה ובדלות גוו שלו ובפרעות ראשו, הוא נותן לי שיעורי פסנתר, סיפרה כעת, אדון חרלמוב, לא ביקשתי, אבל שאל אם ארצה, ושאלתי אם זה לא יפריע, והוא אמר שלא, ושהוא ישמח, ושהוא חושב שיש לי איזה כישרון, ושלא מבקש כלל שכר לימוד, אתה יכול להאמין, איזה איש הוא, איזה איש, אמרה, ועמדו עוד רגע ועברו להישען מרגל אל רגל, ולא ידעו מה לומר עוד, ושינו ונשענו מזה ומזה על העץ בידיים נתמכות אל הגזע, אבל לא נוגעים, מה פתאום, ורק חשמל בין הידיים הלא נוגעות, וכבר אינה סמוקה אלא רק ורודה קרירה, ורק הוא לבו בגרונו ולא יוצאת לו אף מילה, טוב, היא אומרת כעת, זה היה כביר מה שניגן, אמרה, אדיר, הוא אומר לה, יוצא מגדר הרגיל, היא אומרת, נפלא, הוא אומר, פנטסטי, וטיפות בודדות נשרו ממחטי הקזוארינות ואפשר היה לשתות אותן מניקיון ומזכות ומריגשה, ואולי גם להניע כעת פתאום איזה ענף אחד טעון טיפות ישר עליה והיא תצווח, והוא יצחק, טוב, היא אומרת, אז זהו, כן, הוא אומר, זהו זה, טוב, היא אומרת ולא עושה, אז אני יורדת, לילה טוב, היא אומרת, טוב, אז אני הולך, הוא אומר, ליל מנוחה, הוא אומר, ולא יכול ללכת והיא לא יכולה לרדת, אז להתראות, היא אומרת, מתוך החוּם הרך החם הזה שלה עם שיערה הערמוני, לילה טוב, הוא אומר, להתראות, היא אומרת, איזה להתראות מה להתראות, בואי אל תלכי, הוא צועק בלי לאמור, חכי רגע, אל תלכי, רק עוד רגע, בואי, הוא לא אומר, תראי איך הן כולן פנינים, אמר כעת, והיא אמרה, כן, וגם הוא אמר, כן, ואומר שוב, כן, אז זהו, והיא חזרה אז פתאום בריצה ושמה לו פתאום נשיקה על לחיו וסבבה ונמלטה בכל המדרגות וביעף למטה ואיננה. והוא נשאר עומד לא מאמין לא יודע מה, ידו על המקום שבלחיו ולא קולט מה ולא כלום ולא מה כעת, ורק שזה, ושדווקא כן, ושזה היה באמת, וכושל שיכור הולך כושל כושל ברחוב החלוץ הריק והרטוב עד שמתחיל לשיר מתחת חוטמו השמיים מספרים כבוד אל, ואחר כך גם לזמזם, ואחר כך הוא גם פוצה פה ושר ולבסוף הוא הולך וגועה כשור פר ברחובות ההגונים והישנים ההם בקול גדול מתעלל בבעלי הבתים בלי שום מהפכת המעמדות אלא רק מודיע לעולם שיידע ואומר להם את האמת הגדולה ביותר והזכה ביותר שהנה אך זה נתגלתה ברחוב החלוץ מתחת לקזוארינות המטייפות, כי השמיים מספרים כבוד אל. ועד שהוא הולך ומשתתק והגשם פתאום הלך והתחזק עליו ונפלא לתת לו ולהיות לו לגמרי וגם לתת לו להיכנס קר ורטוב לתוכו וגם לענות בתורו במקהלה כמבוקש, שלוש ארבע, ומעשה ידיו מגיד הרקיע.


*הסיפור לקוח מתוך: צדדיים מאת ס. יזהר, כנרת זמורה-ביתן, 1996. הוא מתפרסם כאן במסגרת שיתוף פעולה עם המכון לתרגום ספרות עברית.

*דימוי: יוחנן סימון, "נוער בקיבוץ", 1950 (ציור קיר בחדר אוכל, גן שמואל)

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: חרלמוב! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%97%d7%a8%d7%9c%d7%9e%d7%95%d7%91/