search
בקריאה כעת: טיטניום | דרור בורשטיין
search

טיטניום

דרור בורשטיין | מקור: עברית

הקדמה מאת יפתח אלוני

תחילה נראות הכותרות תמימות, רזות, נובעות כולן מן הלקח של הכימיה – פעולה של תפיסה חושית, צורה, אבל אז הקורא מגלה שדרור בורשטיין נשען על אבני התשתית של מערך הטבלה המחזורית  כשחקן ואמן המשחק הסיני גו - שלמרות החוקים הפשוטים שלו, אפשרויות התנועה בו קשורות באסטרטגיה ובפילוסופיה והן עצומות (10 בחזקת 761, לעומת 10 בחזקת 120 בשחמט , למשל) .  בורשטיין משתמש ביסודות הטבלה המחזורית כמעין שאלה בלתי אפשרית, הוא מניע את הקורא מהעולם הכימי לאלכימי, ומתעתע בו כשחקן ואמן גו - הקורא אינו יודע אם המתואר אמנם מתרחש בעולם הממשי או שמא מדובר בהזייה שהוזות הדמויות. היסודות הראשוניים, התמימים לכאורה, של הטבלה המחזורית, משמשים לדרור בורשטיין כוחות טרוויאליים שבעזרתם הוא מצביע על חידה, ואל תוכם חודרים כוחות אחרים, ממחוזות אחרים, שאינם בדיוק הדמיון או הטירוף או הסיוט. הכוחות הללו כמו מרכיבים טבלה מחזורית מקבילה שיוצרת מציאות חדשה, עשירה יותר, שגבולות האפשרי מתרחבים בה. וכמו במשחק הגו, התחלת הסיפור היא השלכת האבנים (היסודות אצל בורשטיין) אל הלוח הריק, כמין אסטרטגיה מתעתעת של בניית סיפור תוך מעבר מהעולם הצורני המעוגן בכימיה לעולם האלכימי מבלי לעורר התנגדות. כשם שאמן גו יודע כיצד להניח את האבנים שלו על הלוח ולהניע את היריב מבלי שירגיש שהוא מתומרן, מניע בורשטיין את הקורא בטקסט, ומרחיב את גבולות המילים. "לכתוב משמעו לשכוח", כותב פסואה, "הספרות היא האופן הנעים ביותר להתעלם מן החיים".   

קראו עוד

שלג קל ירד על בִּילְבָּאוֹ. ישבנו שם מתחת למוזיאון גוגנהיים וחיכינו לפתיחה. כמה מטרים מאיתנו עמד האדריכל הנודע פרנק גֶרִי והתבונן בעיון במבנה המפואר שתכנן ושהקנה לו תהילת עולם. השלג חבט בלי קול ביריעות הטיטניום והיה נדמה כאילו הרוח שהביאה את השלג הזה נופחת אוויר במפרשׂי המתכת ושבקרוב יפליג המוזיאון אל הים הסמוך בצפון דרך מפרץ ביסקיה וצפונה אל הקוטב. משם, חשבנו היא ואני, מגיע כל השלג הזה. המוזיאון הזה הוא דג גדול שסערה פרעה את קשקשיו, היא אמרה לי, וגם אתה מין דג כזה. אבל אין דגים ואין קשקשים מטיטניום. כמה היית רוצה להיות קל כמותו, חזק כמותו, מלא בציורים. אבל עצמותינו נשברות ועורנו מחליד, שלא כמותו. שלד טיטניום ועור טיטניום, זה בלתי אפשרי. האדריכל הדגול צלע לעברנו ומקרוב נוכחנו לדעת שלא היה זה פרנק גרי אלא מישהו אחר. הוא היה מאוד דומה לו, לא פלא שטעינו בזיהוי. הוא אמר לנו, מבלי ששאלנו, כן, אמת, אני דומה לפרנק גרי. אני גם מתפרנס מזה. אני שנים הייתי קבצן נודד בחופי בילבאו, ליקטתי פירורים, ניגנתי באקורדיון ישן וליקטתי מטבעות נחושת ואבץ. ויום אחד הופיע כאן המוזיאון, בקע כמו אני לא יודע מה. הלכתי בדרך הרגילה הביתה והוא פתאום היה שם. יום לפני כן – לא היה, בנו אותו בלילה. ומישהו צעק, הנה המאֶסטרו. ובמהרה הבנתי שהם חושבים שזה אני תכננתי את המוזיאון. אני מופיע כאן מאז. כל יום. אני תופס קבוצות לסיורים מודרכים, אני מסביר להם על התכנון, על הבניין, על הפילוסופיה של הטיטניום ועל הרוח הנושבת בלי הפסק סביב לדפנות החיצוניים. אני אמנם כפיל, אבל למדתי את הבניין ואת התפקיד, נכחתי בשתי הדרכות של גֶרי בעצמו, אני יכול היום לתכנן בניין בעצמי, ואני בבית, בלילות, אכן יושב ומתכנן, בבוא היום אתם תראו. התיירים מתפלאים שפרנק גרי דובר ספרדית ובאסקית רהוטות, אבל, שמעתי שאומרים, גאון כזה, ודאי אין לו שום קושי בשפות. אני שומע מה שהם אומרים, המבקרים, ומשנן את זה, אני זוכר ומוסר את זה הלאה עם תוספות משלי. המוזיאון הזה הוא דג גדול שסערה פרעה את קשקשיו, אמר. הוא המחווה הכי גדולה של מגורי היבשה אל המצולות בהן אין ולוּ בית אחד, ואין שום מוזיאון, ואין ציור, ואין כל פסל, זולת אותם פסלים אשר הפליגו על גבי ספינות שנטרפו, והפסלים שהתנשאו בחרטומי אותן ספינות כדי לפלס נתיב. המוזיאון הזה, הניף האדריכל את שתי כפות ידיו לשלג, חושב על הימים – והם יבואו – שבהם ים יכסה את כל אירופה וספרד. הקרחונים יימסו, המים יעלו, וטיפות ראשונות יחלחלו אל כניסת האורחים הראשית. ומלמעלה יֵרד שלג, כמו עכשיו, והוא יחבוט בלי קול ביריעות הטיטניום ויהיה נדמה לאנשים המעטים שעוד יתגודדו כאן כי בקרוב יפליג המוזיאון דרך מפרץ ביסקיה העולה על גדותיו ויהרוס אל הצפון. המוזיאון עשוי טיטניום, הטיטניום קל והוא יצוף כמו תיבת נוח. הוא עמיד ויגן על כולנו במסע הקשה. אני, כמתכנן של הבניין הזה, אדע את צפונותיו, אני אלכוד את הרוחות במפרשי טיטניום כבירים ואנו נשוט צפונה, אל המקום בו המים העולים לא יאיימו עלינו מפני שהם יהיו מים קפואים. אני אשלח יונה לבדוק הקלו המים, והיא תהיה יונה צחורה, ועם צאתה מצוהר התיבה היא תיעלם וזה יהיה לנו האות. מחאנו לו כפיים, חשבנו שזה היה מוצלח מאוד. הוא הסיר את כובעו ורמז בסנטרו עטור הזיפים הלבנים. אבל היו לנו רק שטרות של מאה יורו. הבטחנו שניתן לו משהו אחרי שיפתחו את הקופות ונפרוט.

Psst, you might also like:
המתופף של הצאר

סִילִיקוֹן

בפסטיבל הספרים הבינלאומי האחרון במיאמי הבחנתי, מבעד לעשן הסיגרים, בפינה רחוקה של האולם הענקי, הצבוע כולו שחור ואדום, בסופר האימה הנודע, שמספרים עליו כי הפחיד את עצמו כל כך ברב-המכר האחרון שלו עד שנזקק לאשפוז פסיכיאטרי. הופתעתי לראות כי לא היה השרירן השחוּם, בעל החיוך הבוהק והשיער המִברשתי מכריכות ספריו; הנערות שסבבו אותו תמיד בתמונות שבעיתונים – נערות זוהר במלוא מובן המילה – הפכו לנגד עיניי לשתי אחיות סיעודיות גרומות; שיערו המִברשתי הקישח השחור כפחם שזיכה אותו בכינוי "הקולונל" היה אחוז בידו הרועדת, פאה נוכרית כפי שהתברר; שריריו העצומים היו – לחש לי סוכן ספרותי של הוצאה מתחרה – הדבקת פוטושופ פרימיטיבית, והחיוך הלבן הושג בעזרת הלבשת שיני סיליקון שהוא רכש בכמויות בחנויות המוכרות תחפושות של ערפדים. כל יום היה מחליף שיניים, ולפעמים אחרי כל ארוחה. זה לא רק השיניים סיליקון, אמר לי הסוכן, הו לא, זה עוד הרבה יותר. סופר האימה המפורסם לא היה אלא שבר כלי, מפוחד כעכבר, ורעד כעלה נידף כל אימת שנדחקו מעריצותיו – נשים גדולות כל כך! זעק באימה אותו סוכן ספרותי – כדי לקבל את חתימתו הרצוצה. מסתבר כי קוראיו המושבעים של סופר האימה יודעים את האמת על אודותיו, ומחליפים ביניהם תמונות אמת שלו מזה שנים רבות. היום אנו יודעים, אמר לי הסוכן, היו אלו כמה מקוראיו שהפיצו את תמונות התדמית ואת סרטוני הפורנו הנודעים שלו כדי להעצים את הנאת הטקסט שלהם. למען האמת, לחש לי הסוכן, והעביר ציפורן קרה כברזל על גבי, לא הסופר הזה הוא שכתב את ספרי האימה שלו, אלא מישהו אחר.

Psst, you might also like:
דלות | ערדל

בְּדִיל

היה לנו גִיס של גִיס שהיה חייל של בדיל. הוא נפצע קשה במלחמת לבנון בראשית שנות השמונים, וכבר חשבו לוותר עליו ועל שירותיו הקרביים, אבל התגלו עודפים של בדיל במחסני הצבא בסוף אותה שנה, ויצקו לו גוף. ראשו נותר, כמובן, הראש הישן, אבל גופו היה מעתה בוהק ומתכתי, כסוף, וכשפשט את המדים היו רואים את זה. והוא פשט אותם בכל הזדמנות, וגם בחורפים. הוא לא הרשה לנו לגעת, שלא יתפוס קורוזיה, הוא אמר. לכן חיכינו שהוא יירדם כדי לגשת.

השאירו לו לב וריאה וטחול סמלי, אולי עוד כמה איברים פנימיים. אבל זה רק כמו מזכרת, הוא אמר. הם רק מאוחסנים בתוך קופסת הבדיל שהיא אני, אמר. אין להם תפקיד משמעותי. כשאתה עובר לבדיל, אמר, אתה עובר לבדיל. משפט מוזר זה ליווה את ילדותי. וגם אני רציתי "לעבור לבּדיל". מובן שלא ידעתי מה המשמעות של זה. אבל כששיחקתי עם צְבא הבדיל שלי – אני חושב שזה הגיס-של-גיס ההוא קנה לי עוד לפני אותה פציעה – דמיינתי את עצמי שרוע ביניהם על הגבעות הרחוקות של שדה הקרב. דמיינתי בלונים גדולים של הליום נושאי צפּלינים עשויי עופרת. אותו קרוב-רחוק הוליך אותנו אל הניצחון הקל ואל כיבוש המוצבים וטיהורם. בעוד אנו היינו קטנטנים – בגובה אצבע – היה הוא בגובהו האמיתי – מטר שמונים, יצוק לתלפיות, ובגופו תלויים לב וריאה כמו מימיות, מיטלטלים.

נזכרתי באותו גיס-גיס לאחרונה, שנים אחרי שהוא נראה אצלנו לאחרונה. כמו בני משפחה רבים היתה תקופה שהוא הפציע בחיינו, אך רוב הימים הוא נעלם כמו כוכב שביט שפעם בְּ- מגיע וזורח בלילות מעל לאופק המתוח בין הסלון והמטבח. נזכרתי בו כשחיפשתי את קופסת חיילי הבדיל שלי בבית הורַי כדי להראות לילדַי, אך לא מצאתי. שאלתי את אמי היכן הם, והאם היא זוכרת את חוט הבדיל העבה, את המלחם, שפעם השתמשה בהם כדי להלחים אותו כשהוא נחתך. ישבנו לארוחת הצהריים ואכלנו, והיא הניחה את מזלג הכסף הכבד על השולחן. היא התפלאה שרק עכשיו אחרי שנים רבות כל כך, נזכרתי לשאול. והתברר שאותו קרוב גויס שנית. לפני שבע שנים, במלחמת לבנון השנייה, בשנת 2006, קראו לו והוא בא. אחרי כל המתכת שהקצו לו, אמר לה, לאמי, קצת לא נעים היה לו לסרב. אמנם עבר את גיל המילואים, אבל במצבו העמיד, הלא-מחליד, ידע שלא יוותרו עליו בקלות. והתחשק לו, אם לומר את האמת, לעלות שוב למקום שבו עלה על המוקש במלחמה שבה נפצע, "לסגור מעגל", כך אמר, להסתער על יעדים וכדומה. והוא בלא היסוס חתם על טופס התנדבות. למען האמת, אמרה אמי, וממגֵרה שלא ידעתי שקיימת הוציאה את קופסת החיילים, כשהוא הגיע למצב של בדיל נטשו אותו רוב בני משפחתו הקרובה. שתי בנותיו נחפזו להגר לניו זילנד, כל אחת התיישבה באחד משני האיים, לא ידוע מי באיזה אי. הוא נותר לבדו, אז הוא היה מגיע בעיקר אלינו. אני לא יודעת בדיוק מה היתה הקִרבה שלו אלינו, אמרה אמי, ופתחה את הקופסה לכיוונה. "הוא גיס של גיס", אמרתי, "לא?". "לא", היא ענתה ונעצה בי מין מבט מוזר. "מה 'גיס של גיס'. לא. אין דבר כזה בכלל".

Psst, you might also like:
האיש שלא רצה יותר לדעת שום דבר

הוא עלה על מדים ונסע באוטובוסים ללבנון. ניפּקו לו שוברים. אספו אותו בראש הנקרה. הוא הופתע שלא נתנו לו נשק וציוד אבל המתין בסבלנות. ידע שלניסיון שלו – הלוא הוא שם חרש את כל הוואדיות, הלא הוא שם ריסס כמו ממטרה – אין תחליף. שיער שהם רוצים לשמוע מה יש לו לומר ולייעץ, שם במִפקדת השדה. ומי יודע אם לא אריק ורפוּל יהיו שם, כן, כי גם אותם גייסו אולי, להיעזר בניסיונם הרב, הרציני. הובילו אותו בדרכי עפר, בנוף יפה. הוא לא הרגיש שהוא עבר את הגבול הצפוני בכלל, זה היה נראה לו כמו הקיבוצים של אצבע הגליל. אלא שבערו שם כמה בניינים יותר מהצפוי ומישהו צרח לא בעברית. הם הגיעו למין מרפאה והתעכבו. הוא לא הבין מה הבעיה, אמרו שחייבים לבדוק אותו לפני היציאה לשטח. הנוהל הרגיל. והוא התפשט ברצון, התבדח עם הטכנאים. נתנו לו לשתות משהו וזהו, אמרה אמי וסגרה את הקופסה. זה היה הסוף שלו. הנהג שהוביל אותו הוא אחיין של שכן שלנו, הוא סיפר לי. פשוט הכניסו אותו לתנור, התיכו אותו, החום הנדרש נמוך למדי, היו פשוט צריכים אותו למשהו אחר. לא, אני לא יודעת לְמָה, אולי לקופסאות שימורים, אולי לפתילי הלחמה למעגלים אלקטרוניים. לא חסר. הבְּדיל שלו היה רכוש צבאי, והוא הרי חתם על התנדבות.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This