search
בקריאה כעת: יד כמעט תכולה | רֵאָה גָלָנָאקִי
search

רֵאָה גָלָנָאקִי | מקור:יוונית

יד כמעט תכולה

תרגום : רמי סערי

הקדמה מאת רמי סערי

עתידנו מורכב מזיכרונותינו. גם ההווה שלנו יושב עליהם חזק: העדפותינו, בחירותינו ומעשינו מושפעים תמיד ממה שחווינו, אהבנו ולמדנו, ממה שהכאיב לנו, ממה שנמשכנו אליו, ממה שסלדנו מפניו, ממה שגדלנו ודימינו שלא נוכל בלעדיו. למותר לציין שעברנו, תשתית זיכרונותינו, בנוי לעולם גם הוא מקודמינו ומזיכרונותיהם: מן הפחדים, ההתנסויות והחוויות שבנו את עברם, את ההווה שלהם ואת עתידם. בסיפורה "יד כמעט כחולה" מגוללת הסופרת את קורותיה של חברוּת משמעותית בחייה שנים לאחר שחברתה הלכה לדרכה, אחת ולתמיד. מה מן האדם האהוב נשאר בלכתו? מה טבוע בנו לתמיד גם לאחר שהתפוגג וגז? איזו חשיבות יש לדברים מסעירים שקרו לנו אי-אז ובינתיים דומה כי עבר זמנם ואף פעם לא ישוב עוד? על קו התפר בין מציאות וחלום מגוללת הסופרת המאמינה בערכים הומניסטיים דוגמת רעוּת, סולידריות ומעורבוּת חברתית, סיפור המזכיר בין השיטין את עת צמיחתה כאשת ספרות וכמומחית למדעי הרוח במדינה שנקרעה בכיבושים, במלחמת אזרחים וברודנוּת צבאית, ומוסיפה להיקרע גם כיום במשבר כלכלי ובלחצים פנימיים ובינלאומיים בלתי-פוסקים. "יד כמעט כחולה" נוגע בלי הרף בערפל הזיכרון, אבל הוא מעורר לחשוב גם על מקומו של ההווה בחיים. סופו מורה כי עתידנו מורכב מזיכרונותינו גם בעולם המשתנה חדשים לבקרים.

קראו עוד

לזכר פְרִידָה לְיָאפָּה

חלמתי שערב – ויהי ערב. לידי נשמעו פה ושם דנדוני פעמונים של עדר כלשהו. העדר התקדם בסתר, חבוי מאחורי מעטה הלילה הירוק, שיחי אברהם והרדופי הנחלים. ניסיתי להתחקות אחרי הנתיב של צליליו והתחלתי לפסוע. מבוך של שמים זרועי כוכבים נפרש מעלי, ולמטה נשענו רגלי על תבליט מחוז הכיסופים: אדמה וטרשים, עשבים, זלזלים. ורחשים כה רבים שהשמיעו. מעדתי, אבל לא נעצרתי לראות אם קרסולי התנפח, כי צליל הפעמונים נכרך כלולאת חבל מסביב למותני וגרר אותי ברכּוּת. גם אני התמסרתי לו.

ירדתי עוד ועוד עד שהגעתי לשפת המים. היתה זו השעה שבה המים נמים כמו ילד קטן. הירח האיר וראיתי אותם: אינסופיים, רגועים, שקועים בהרהורים. ואז, כפושטת בגד מעלי, ניתק ממותני צליל הפעמונים ונשר לרגלי כגופה אילמת. ישבתי וחשבתי מה אני מחפשת לי בשממה הזאת כקרואה יחידה, אני, אישה עירונית.

עצם המחשבה על העיר כמו השליכה אבן גדולה לתוך המים. נהמה והד בקעו מתוך שלוות הנוף. רוח סופה חלפה מעלי. המים ניעורו נרעשים ופרצו בבכי. "אל תבכו," אמרתי להם, והם נרגעו.

רק אמרתי "אל תבכו" ואת תכף ומיד הופעת. שוב בשיער בהיר ארוך, בעור שכמעט הכחיל מרוב לובן ומבטך שחור. ואולם במקום בגדי הנעורים הצנועים, הכמעט נזיריים שלנו מפעם, ההבילו הינומות ארוכות וצחורות סביב בגד הכלולות של דמותך. הבוהק שלך גלש על פני המים. פסעת לקראתי. בוגדנית, ואף על פי כן אמרתי: "אלוהים, איך לתמונה יכול להיות זיכרון רב כל כך?" חייכת אלי. הנפת את ידך ואמרת את הסיסמה. כמספר הכוכבים היה מספר התופים והכינורות שפרצו בנגינה בחלל האוויר, אך גם הם היו סמויים מן העין, מאחורי האנחה שהסרנדה פלטה. אחר כך הושטת לעברי את ידך האחרת כמזמינה אותי ללכת בעקבותייך.

Psst, you might also like:
פְּני חלב

נתקפתי פחד. איך אדרוך במים בלי שגופי הכבד ישקע? ומה בכלל ידעתי על דברים כאלה? רק מה שיודעים כולנו, פחות או יותר. שהן שבתוכם מכשפות גברים שהתמסרו לבדידות, הן משכיבות אותם ולאחר מכן הם סובלים, אם בכלל מתמזל מזלם עד שמתאפשר להם לשוב אל איזשהו "לאחר מכן". ועם זאת, מה היה לאישה לחפש בין כל אלה?

ראיתי איך חשרת עננים העיבה על פנייך, משום שפחדתי ממך. איכשהו השתנו גם המנגינות, התופים כמו נעשו נסערים יותר, הכינורות כמו נרגעו. מה אעשה? קמתי ללכת בעקבותייך. צחקת צחוק שכולו צהלת ניצחון. אחזת בידי כפי שנהגת לעשות בימינו בפקולטה למדעי הרוח שברחוב סוֹלוֹנוֹס, בתקופת הנעורים, בעת של השיחות האתונאיות האינסופיות והטיולים הרגליים שלנו, לפני שכלאו אותך, בזמן של מסיבות העלומים אבל גם של מריבותינו, בעידן של ההפגנות האסורות, של אהבות הנעורים, של הספרים ושל הנסיעות. כך היה גם בתקופה העצובה שחלית בה, אף כי אז לא ראיתי אותך עוד לעתים קרובות, הרי כבר לא גרתי באתונה. ידך לא היתה קרה, גם לא חמה, כאילו כלל לא נגעת בי. נשמתי. נפנית אלי ואמרת לי: "אל תהיי טיפשה, די כבר להאמין – "להאמין" אמרת, או "לפחד"? – ומספיק עם האגדות האלה. הן אמנם קיימות, אבל הן קיימות אחרת."

כלל לא ייחסתי אפוא חשיבות לעובדה ששתינו החלקנו לאורך המים הרגועים, ותכף ומיד הגענו אל הגדה שמנגד. גם אנחנו התחלנו, אוחזות כל הזמן אישה ביד רעותה, להלך על משטח כר הדשא המנומר בפרחים דקיקים. לרגע דימיתי לראותך צולעת, הצצתי והבחנתי שאחת מנעלייך התכולות דומה לרגל של עז הרים, אבל גם לפרט הזה לא ייחסתי חשיבות יתרה. דיברת וטענת בעודך מסתמכת על הנימוקים ההגיוניים ביותר – כדרכך מאז ומתמיד – שאדם יכול לשוב ולחיות רק מה שכבר חי, לחלום רק מה שכבר חלם. "אבל אפילו כך," אמרת, "שום דבר אינו חוזר ונשנה בדיוק כפי שהיה." לכן אנחנו שוב חיים הגוונים של אירועים קודמים בחיינו. בהגוונים הללו יש לפעמים די והותר כשלעצמם, עד כדי כך שהם מאפשרים לך, גם אם לעתים רחוקות ביותר, לשכוח את מה שבאמת אירע, ולעתים אף להעניק לו פרשנות נלווית שתתפוס את מקומו. מופשט הוא העולם הנע סביבנו, מאז ומעולם הכביד עלינו, כביכול בלי להכביד כלל ועיקר…

Psst, you might also like:
אם אתה חייב

הוספת לדבר אלי באותו האופן. האמנתי לך, כי רציתי להאמין לך – כמו תמיד – אם כי, ואני מודה בכך, מעולם לא העליתי על דעתי את המילים בפגישות כאלה. לרגע חדלת להתקדם ולדבר. הסכת אז לדבר-מה שנבצר ממני לשמוע. אחר כך שבת ונפנית אלי. אמרת לי במתק שתמיד יש לנו עוד קצת זמן, הגם אם איננו זוכים אף פעם בדורון העת. לאחר מכן צעקת על הכנרים ועל המתופפים לנגן בקולי קולות. חזק יותר, חזק הרבה יותר. עד שיטביעו כליל את הקריאה הארורה של תרנגול השחר. "בואי, נספיק מה שנספיק," נאנחת.

כפי שהבמאי מכה בשרביטו על המסך הלבן כדי להראות – אחרי ככלות הכול היית גם את במאית – כך הושטת יד כמעט תכולה אל האופק. הספקתי לראות שולחנות פז ואליהם היו מסובין חברינו משכבר הימים, טועמים לחם סמוי מן העין, שותים יין אוורירי, מזמרים את הזמירות האחרונות שזימרו בארצנו. ראיתי פיות מחוללות שהסירו את הלוט מפניהן, פנים חשופות של חברות אהובות, והעלמים סביבן ניסו לחטוף את הינומת האהבים. שאוכל לראות בתוך השנים שחולפות כנטולות כל משקל, את הסמליות שבמלה, בתמונה, בצליל, עד ששחר היום שלמחרת יפציע כאחד הימים. שאוכל לראות איזה נזק ואיזו תועלת גרם אותו מאסר נעורים לאלה, שמאז ואילך לא נתנו עוד אמון באיש, זולת בני האדם שהכירו בשנים ההן – וגם אם כל אחד מאתנו פנה לדרך אחרת, זה אינו מעלה ואינו מוריד כהוא זה. שאוכל לראות, יקירתי, איך את נפרדת מהאור, בעוד אנחנו, כל השאר, רוחות רפאים ממשפט צבאי ישן נושן שאכן נערך, נושאים אותך על כתפינו בדרכך האחרונה על פני האדמה.

Psst, you might also like:
שש דרכים לקפוץ מגשר

הקצתי משנתי מתייפחת. מאז נהפכה רגלי השמאלית לרגל של עז הרים. מובן שאני מסתירה אותה. אבל את מי זה בכלל מעניין כיום…


*(מתוך "יד כמעט תכולה", 2004)        

*Ρέα Γαλανάκη: Ένα σχεδόν γαλάζιο χέρι  (” Ένα σχεδόν γαλάζιο χέρι”, 2004)

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: יד כמעט תכולה! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%99%d7%93-%d7%9b%d7%9e%d7%a2%d7%98-%d7%aa%d7%9b%d7%95%d7%9c%d7%94/