search
בקריאה כעת: יום א' | אירן נמירובסקי
search

אירן נמירובסקי | מקור:צרפתית

יום א'

תרגום : ניר רצ'קובסקי

הקדמה מאת המערכת

בוקר יום ראשון אחד מציג מהלך חיים שלמים בעולמן של נשים, האווירה החגיגית של יום שבתון וחופשה אינה אלא תיאור של מעגל חיים כמו גורלי הלוכד ברשתו את הנשים אלה, קורבנותיו. בתנופה של סימפוניה עשירה ומלאת תשוקה משרטטת נמירובסקי שני דורות של נשים השבויות באהבה, האם ששבעה אכזבות וכעת לא מבקשת אלא את השלווה, והבת שדומה ששביל האכזבות ושברוני הלב נפרס כעת לפניה. המעגל הזה כמוהו כאגדה מיתית על גורלן של נשים, שנדונו לחיות בצלם של גברים מפונקים ובוגדניים, במרדף אחר ריגושי שווא, ללדת את ילדיהם, ולהמתין להם בסלון בזמן שהם משתעשעים עם מאהבותיהם. היופי והמלנכוליה ששורים על הסיפור הנפלא הזה, קולן של הדמויות, המהדהד את קולן של נשים וגברים רבים כל כך, והעולם מלא האור שיוצרת נמירובסקי בכתיבתה, הם שהופכים את הסיפור הקצר הזה ליצירת מופת.

קראו עוד

רחוב לַס קאז היה שקט ושלֵו כמו באמצע הקיץ, וכל חלון פתוח חסה תחת סוכך צהוב. הימים היפים חזרו; זה היה יום א' הראשון של הקיץ. יום חמים, קצר רוח, חסר מנוח, שדחף את האנשים אל מחוץ לבתים, אל מחוץ לערים. השמים בהקו בזיו ענוג. בגינת סנט-קלוטילד נשמעה שירת ציפורים – צפצוף רך, משתאה ועצֵל – וברחובות השקטים הדהדו קרקוריהן הצרודים של המכוניות היוצאות אל דרכי הכפר. השמיים היו נקיים מענן, מלבד קונכיה אחת קטנה ולבנה, מסתלסלת מעדנוֹת, שריחפה לרגע-קט והתפוגגה בתכלת. העוברים והשבים נשאו את ראשם מעלה בהבעה מוקסמת ובוטחת, שאפו לקרבם את הרוח וחייכו.

אַנייֶס הגיפה למחצה את התריסים: השמש חמה, הוורדים ילבלבו מהר מדי וימותו. נאנֶט הקטנה נכנסה בריצה, וקיפצה מרגל לרגל.

"מותר לי לצאת, אמא? כל כך יפה בחוץ".

המיסה כבר נגמרה. ברחוב לַס קאז כבר עברו הילדים, בהירי בגדים וחשופי זרועות, מחזיקים את ספרי התפילה שלהם בידיהם העטויות כסיות לבנות, מקיפים ילדה ששבה מטקס הקומוניון הראשון שלה, ולחייה השמנמנות סמוקות תחת צעיפיה; השוקיים החשופות, הוורדרדות-זהובות, שפלומתן כפלומת פרי, נצצו באור השמש. אך הפעמונים הוסיפו לצלצל, לאט ובתוגה, כאומרים: 'לכו לכם, אנשים טובים, צר לנו שעליכם לעזוב. חסיתם בצל קורתנו זמן רב ככל האפשר, אך אנו נאלצים להחזירכם לעולם החוּלין ולדאגותיכם. כעת לכו. המיסה נשלמה'.

כשנדמו הפעמונים, מילא את הרחוב ניחוח לחם חם, שעלה משבים-משבים מן המאפיה הפתוחה; מבעד לדלת בהקה הרצפה שזה עתה נשטפה, והמראות הצרות השקועות בקירות נצצו קלושות באפלולית. אז חזרו כולם הביתה.

אנייס אמרה:

"נאנֶט, לכי לראות אם אבא מוכן, ותגידי לנאדין שתיכף אוכלים צהריים".

גיוֹם נכנס, מפיץ סביבו את ריח הסיגר המשובח ומי האֵזוֹביוֹן, שהתקשתה תמיד לנשום. הוא היה מדושן, מרוצה וזחוח עוד יותר מהרגיל.

מיד כשהתיישבו לשולחן הכריז:

"אחרי ארוחת הצהריים אני נוסע. אחרי שנחנקים בפריז כל השבוע, זה המעט שאפשר… באמת, זה לא עושה לך חשק?"

"אני לא רוצה להשאיר את הקטנה לבד".

גיום חייך ומשך בשיערה של נאנֶט, שישבה מולו: אמש היה לה חום, אבל קל כל כך עד שרעננותו של גון עורה לא התעממה כלל.

"היא לא ממש חולה. יש לה תיאבון נהדר".

"אה, היא לא מדאיגה אותי, תודה לאל. אתן לה לצאת עד ארבע. לאן אתה נוסע?"

פניו של גיוֹם התכרכמו.

"אני… אני עוד לא יודע… את תמיד חייבת לקבוע הכל מראש… לאזור פוֹנטֶנבְּלוֹ, או שארטר, איך שיצא… אז מה, תבואי איתי?"

איזה פרצוף יהיה לו אם אגיד כן, חשבה אנייס. החיוך המתוח מעט, שהצטייר בקצה שפתיה הקפוצות, הרגיז את גיום. אך היא ענתה, כרגיל:

"יש לי דברים לעשות בבית".

וחשבה:

'מי זו הפעם?'

המאהבות של גיום. חרדת הקנאה, הלילות נטולי השינה. כמה שכל זה רחוק עכשיו. הוא היה גבוה ושמן, קצת קירח, גופו כל כולו מיושב, מאוזן היטב, ראשו נטוע על צוואר רחב וחזק; הוא היה בן ארבעים וחמש, הגיל שבו הגבר בשיא כוחו, בשיא כובדו, רגליו עומדות איתן על הארץ ודמו סמיך ועשיר. כשצחק, הבליט את לסתו קדימה, וחשף את כל שיניו הלבנות, שרק נגיעות ספורות של זהב נראות עליהן.

'מי זו היתה', חשבה אנייס, שאמרה: כשאתה צוחק אתה עושה העוויה של זאב, של חיית פרא'. האמירה הזאת כנראה החמיאה לו לאין שיעור. פעם לא היה לו ההרגל הזה.

היא נזכרה איך ייבב בזרועותיה בכל פעם שפרשיית אהבים הסתיימה, ובאנקה שהתמלטה מבין שפתיו כשפתח למחצה את פיו, כלהוט לשאוב פנימה את דמעותיו. גיום המסכן…

"אני מצדי…" אמרה נאדין.

כך פתחה תמיד את משפטיה. לא היה ניתן למצוא במחשבותיה ובדבריה אף מילה, אף שביב דבר שאינם נוגעים לה עצמה, לבגדיה, לידידיה, ללולאות הגרביונים שלה, לכסף הכיס שלה, לתענוגותיה. היא היתה… עטורת ניצחון. לעורה היתה צָחוּתם של אי-אלה פרחים קטיפתיים, חיוורים ועזי-גוון גם יחד, כמו פרחי היסמין, פרחי הקמליה, אך מבעד לו נראה דמה הצעיר פועם, עולה ללחייה, מתפיח את שפתיה שנראו כאילו תכף יפרוץ מהן צוף, ורוד ולוהב כיין. עיניה הירוקות נצצו.

'היא בת עשרים', אמרה לעצמה אנייס, ושוב התאמצה לעצום עיניים, לא להיפגע מן היופי הזה, המתפרץ מדי, הרעבתן מדי, מן הצחוק המצלצל, האנוֹכיוּת, להט הנעורים, מקשיות-היהלום הזאת. 'היא בת עשרים, זאת לא אשמתה… החיים יכבו אותה, ימתנו אותה, יחכימו אותה כמו את כל השאר'.

"אמא, אפשר לקחת את הצעיף האדום שלך? אני לא אאבד אותו. ואמא, מותר לי לחזור מאוחר?"

"לאן בכלל את הולכת?"

"אמא, הרי אמרתי לך! לסַן קלוּ, לשָנטל אוֹמוֹן! אַרלֶט תבוא לאסוף אותי. אמא, מותר לי לחזור מאוחר? זאת אומרת אחרי שמונה? לא תכעסי? זה בשביל לא להיתקע בתנועה של שבע בערב ביום ראשון, בסן קלוּ".

"היא צודקת לגמרי", אמר גיום.

ארוחת הצהריים הסתיימה. מארייט מיהרה להגיש את הקינוח. יום א'… מיד אחרי שתגמור להדיח את הכלים, תוכל גם היא לצאת.

הם אכלו קרֶפּים ברוטב תפוזים; אנייס עזרה למארייט להכין את הבּלילה.

"מעולים", אמר גיום באנינוּת.

מבעד לחלונות הפתוחים כבר נשמע צלצול צלחות, אם חרישי – כמו בקומת הקרקע החשוכה, שם חסו שתי בתולות זקנות בצל האפלולית – ואם ביתר עליזות, ביתר חיוּת. בבית שממול, למשל, נראתה המפה הגדולה, הבוהקת, העשויה אריג-דמשק נוקשה קפלים, ועליה עדיין תריסר מערכות כלים; במרכזה עמדה סלסלת הוורדים הלבנים של טקס הקומוניון הראשון.

"אני הולכת להסתדר, אמא. אני לא רוצה קפה".

גיום גמע את ספל הקפה שלו בלי לומר מילה, בחופזה. מארייט התחילה לפנות מהשולחן.

'כמה שהם ממהרים', חשבה אנייס, וידיה הזריזות והרזות קיפלו בהיסח-הדעת את המפית של נאנֶט. 'רק לי…'

רק לה לא צפן יום א' הנהדר דבר.

'בחיים לא הייתי מאמין שהיא תהפוך להיות כזאת יושבת-בית, כזאת כבויה', חשב גיום. הוא הביט בה, שאף לקרבו במרץ את האוויר, ניפח את החזה, מאושר וגאה לחוש בתוכו את שטף העוצמה שימים יפים שכאלה העניקו, כמדומה, לגופו. 'אני בכושר נפלא. אני מחזיק מעמד נהדר', הוסיף ואמר לעצמו, בהיזכרו בכל הסיבות – משברים, דאגות כספיות… ז'רמן שנדבקה אליו, שתלך כבר לעזאזל… מס הכנסה… כל הדברים האלה, שאמורים היו לדכא אותו, לדכדך אותו, כמו שהם מדכדכים כל כך הרבה גברים. אבל לא! 'תמיד הייתי כזה! קרן שמש, תוכניות לבלות את יום א' מחוץ לפריז, חופשי, עם בקבוק יין טוב, אישה יפה לצדי, ואני בן עשרים! אני חי, אני', בירך את עצמו בהביטו באשתו בעוינות עמומה; יופיה הקר הרגיז אותו, וכך גם הקימוט הלעגני והמתוח של שפתיה הדקות. בקול רם אמר:

"אם אשאר לישון בשארטר אטלפן לך, כמובן. בכל אופן עוד אחזור מחר בבוקר; אני אעבור בבית לפני המשרד".

אנייס חשבה, בקור מוזר וכואב: 'יום אחד, אחרי ארוחת צהריים דשנה מדי, המכונית ובה הוא והאישה שהוא מלטף תתנגש בעץ. שיחת טלפון מסַנלי או מאוֹקסֶר'. האם תחוש כאב? שאלה בסקרנות בָּבוּאה של עצמה, בבואה לא נראית, אילמת, דרוכה באפלולית. אך הבבואה, דוממת ואדישה, לא ענתה דבר, וצלליתו האיתנה של גיום נעמדה בינה לבין המראה.

"להתראות בקרוב, יקירתי".

"להתראות בקרוב, ידידי".

גיום יצא.

"שאערוך את שולחן התה בסלון, גברת?" שאלה מארייט.  

"לא, עזבי. אני אעשה את זה. אחרי שתסדרי את המטבח את יכולה לצאת".

"תודה, גברת", אמרה הנערה, ולחייה האדימו באחת, כאילו קירבה אותן לאש לוהטת. "תודה, גברת", שבה ואמרה במבט מצועף, שגרם לאנייס למשוך בכתפיה בלעג.

אנייס ליטפה את שיערה השחור והחלק של נאנֶט, שהסתירה את פניה בקפלי שמלתה של אמה, גילתה אותם בפרץ צחוק, וחוזר חלילה.

"יהיה לנו שקט ורגוע יחד, חמודה שלי".

בינתיים, בחדרה, נחפזה נאדין להתלבש, פידרה את צווארה, את זרועותיה החשופות, את השקע שבין הכתף לצוואר, שם נישק אותה רֶמי בחשכת המכונית בשפתיו היבשות הלוהטות, נשיקות קצרות וחורכות כלהבה. שתיים וחצי… ארלט עוד לא הגיעה. 'עם ארלט, אמא לא תחשוד בכלום'. הפגישה נקבעה לשעה שלוש. 'איך זה שאמא לא רואה כלום? הרי גם היא היתה צעירה…' חשבה, וניסתה לשווא לדמיין את העלומים, האירוסין, את שנות הנישואים הראשונות של אמה.

Psst, you might also like:
החברה שלה מתגרשת

'היא תמיד היתה ככה. סדר, רוגע, צווארוני פשתן לבנים… גיום, אל תשבור את הוורדים שלי… אני לעומת זאת…'

היא נרעדה, נשכה קלות את שפתיה, קירבה את פניה למראה. דבר לא עָרַב לה יותר מגופה, מבטה, תווי פניה, מתאר צווארה הצעיר, הלבן והצח כעמוד. 'נפלא להיות בת עשרים', חשבה ברטט. 'האם כל הנערות יודעות לראות זאת כמוני, להתענג על האושר, הלהט, המרץ, חום הדם? לחוש זאת כמוני, באופן כה ברור ועמוק? להיות אישה בת עשרים ב-1934, זה… זה נהדר', אמרה לעצמה, ונזכרה בערבוביה בלילות באוהל, בחזרה עם שחר במכוניתו של רמי (שעה שהוריה בטוחים שהיא מטיילת עם חברותיה באיל-סן-לואי, לראות את זריחת השמש מעל נהר הסֶן, איזו תמימות), וגם בסקי, בשחיה, באוויר הפתוח, במים הקרים על גופה הצעיר, בידו של רמי הנועצת ציפורניים בעורפה, מושכת אחורה ברכות את השיער הקצר… 'וההורים האלה, שלא רואים כלום! נכון שבזמנם… אני מדמיינת את אמא, בגילי, הנשף הראשון, המבט המושפל. רמי… אני מאוהבת,' אמרה לבבואתה המחייכת במראה. 'אבל צריך להיזהר מרמי, הוא כזה יפה, כזה מאוהב בעצמו, הוא התקלקל מרוב נשים ומחמאות. הוא בטח אוהב לגרום סבל'.

"אבל עוד נראה מי היה חזק יותר", מלמלה וקפצה אגרופים בעצבנות. היא חשה את אהבתה מפעמת בה, עמוק בתוכה, כמו תשוקה סוערת למאבק, למשחק לוהט ואכזר.

היא צחקה. וצחוקה הצטלצל בדממה כה זך, כה מחוצף, כה רענן, עד שהשתתקה מוקסמת והיטתה אוזן, כמקשיבה להדיו הנמוגים של כלי נגינה נדיר ומושלם.

'ישנם רגעים שנדמה לי שמעל הכל אני מאוהבת בעצמי', הרהרה וענדה לצווארה את הענק הירוק, שכל אבן מאבניו העגולות מחזירה ניצוצות שמש. לעורה הצח, המתוח והחלק היה אותו בוהק של חיות צעירות, של פרחים, של צמחי חודש מאי, זוהַר שניכר בו כי הוא בר-חלוף, אך הגיע למעלת שלמותו העליונה. 'לעולם לא אהיה עוד כה יפה'.

היא התבשמה, ובכוונה הגזימה, שפכה בושם על פניה, על כתפיה: כל מה שמתפרץ, מופרז, בוטה, מתאים לה היום! 'הלוואי שהיתה לי שמלה אדומה כמו אש, תכשיטים של צוענייה'. היא נזכרה בקולה של אמה, הרך והלאה: הכל במידה, נאדין!

'זה זקן', אמרה לעצמה בבוז.

ברחוב, נעצרה מכוניתה של ארלט מול הבית. נאדין תפסה בידה את התיק, את כובע הבֶּרֶט שחבשה תוך ריצה על ראשה, קראה בעוברה: "להתראות אמא!" ונעלמה.

           

"אני רוצה שתנוחי קצת על הספה, נאנֶט. ישנת כל כך רע הלילה. אעשה את העבודה שלי לידך", אמרה אנייס. "אחר כך תצאי עם האומנת".

נאנֶט הקטנה מוללה בידיה את סינרה הוורוד, הסתובבה והתהפכה, חיככה את פניה בכריות, פיהקה, נרדמה. היא היתה בת חמש. כמו לאנייס עצמה, היה לה עור חיוור ורענן של בלונדינית, שיער שחור ועיניים כהות.

אנייס התיישבה לידה חרישית. הבית דמם, ישן. בחוץ, ריחף באוויר ניחוח של קפה. החדר התמלא אפלולית צהובה, חמה ורכה. אנייס שמעה את מארייט סוגרת בזהירות את דלת המטבח וחוצה את הדירה; היא האזינה לצעדיה נמוגים והולכים במדרגות השירות. היא נאנחה; כל-כולה התמלאה אושר מוזר, נוגה, שלווה ערבה. השקט, החדרים הריקים, הוודאות שעד הערב לא יפריע איש את מנוחתה, ששום רגל זרה וקול זר לא יחדרו לבית הזה, למפלט הזה… הרחוב היה שלֵו ושומם. רק אישה לא-נראית ניגנה בפסנתר, חוסה מאחורי תריסיה המורדים. ואז נדם הכל. באותה שעה נחפזה מארייט, שחיבקה בשתי ידיה את תיק ימי א' שלה העשוי 'חיקוי עור חזיר', אל תחנת המטרו סֶוור-קרוּאָה-רוּז', שם חיכה לה החבר שלה, וביער קוֹמפּייֶן אמר גיוֹם לאישה בלונדינית ושמנמנה שישבה לצדו: "קל להאשים אותי, אני דווקא לא בעל רע, אלא שאשתי…" נאדין, במכונית הקטנה של ארלט, נסעה לאורך הגדר של גני לוקסמבורג. עצי הערמון עמדו בפריחתם. הילדים התרוצצו בסוּדרים אביביים קטנים, ללא שרוולים. ארלט חשבה במרירות על כך שלה אין איש מחכה; איש לא אוהב אותה. סובלים אותה רק בזכות המכונית הירוקה יקרת-המציאות שלה, ועיניה העגולות המוקפות שריון צב, שהשרו אמון על אמהות. אשרֵי נאדין!

רוח עֵרה נשבה; המזרקות נטו פתאום שמאלה והתיזו על העוברים והשבים את האבק המנצנץ שלהן. העצים הצעירים בגינת סנט-קלוטילד התנועעו קלות.

'איזו שלווה!' חשבה אנייס.

היא חייכה; הן בעלה והן בתה הבכורה לא הכירו את החיוך הבוטח, האיטי והנדיר הזה, שפישק קלות את שפתיה.

היא קמה, ניגשה בשקט להחליף את המים באגרטל הוורדים; היא גזרה בקפידה את הגבעולים; הם לבלבו לאט, ועלי הכותרת כמו נפרדו אלה מאלה בצער, בחשש ובמעין צניעות שמימית.

'כמה טוב כאן', חשבה אנייס.

בֵּיתה… מפלטה, הקונכיה הסגורה והחמה, סגורה בפני שאון החוץ. כשהיתה פוסעת ברחוב לַס קאז, אי של צללים בדמדומים של ימי החורף, ומזהה מעל הדלת את דמות האישה המחייכת, המפוסלת באבן, את הפנים הרכות והמוכרות המעוטרות בסרטים דקים, היתה חשה מרוככת, מפויסת, שטופה באושר רוגֵע. ביתה… הדממה הערֵבה, החריקה הקלה, החמקמקה של הרהיטים, פיתוחי העץ העדינים שנגהו קלושות באפלולית, כמה אהבה את כל זה. היא התיישבה, קרסה בחיקה של כורסה; היא שתמיד ישבה כה זקופה, בלי לכופף את הגב, בלי להרכין את הראש.

'גיום אומר שאני מעדיפה חפצים על בני אדם… ייתכן!'

הם הקיפו אותה בקסם עדין ואילם. שעון המטוטלת, המעוטר נחושת ושריון-צב, פעם לאט וברוֹגע בָּדממה.

נקישתו המתנגנת והמוכרת של ספל כסף שנגה באפלולית נענתה לכל תנועה, לכל אנחה, כמו ידידה ותיקה.

האושר? 'רודפים אחריו, מחפשים אותו, מתאמצים עד מוות להשיגו, והוא פשוט כאן', אמרה לעצמה. 'הוא נולד מן הרגע שבו לא מצפים עוד לדבר, שבו לא מייחלים עוד לדבר, שבו לא יראים עוד מדבר. כמובן, הבריאות של הילדים…' ובהיסח הדעת רכנה ונגעה בשפתיה במצחה של נאנט. קריר כמו פרח, תודה לאל. 'לא לייחל לדבר, איזו שלווה. כמה השתניתי', חשבה ונזכרה בעברה, באהבתה המטורפת לגיום, בגינה הציבורית הקטנה והנידחת אי-שם במעמקי פּאסי, שם היתה מחכה לו בערבי האביב. משפחתה, חמותה האיומה, ההמולה שהקימו אחיותיה בטרקלין השחור, הקטן והעצוב. 'הה, לעולם לא אשבע שקט'. היא חייכה ואמרה חרישית, כאילו ישבה לצדה אנייס ההיא מפעם, מקשיבה לה בחוסר אמון, וצמותיה השחורות מקיפות את פניה החיוורות והצעירות:

"כן, זה מפתיע אותך, מה? השתניתי?"

היא נדה בראשה. בזיכרונה היה נדמה לה שבעברה כל יום ויום היה גשום ועצוב, כל המתנה היתה לשווא, כל מילה היתה אכזרית או שקרית.

'הה, איך אפשר להתגעגע לאהבה? מזל שנאדין לא דומה לי. הילדות האלה כל כך קרות, כל כך יבשות. נאדין היא ילדה אבל גם בהמשך היא לעולם לא תוכל לאהוב, לסבול, כמוני. וטוב שכך, בעצם, בחיי, טוב שכך. נאנט, כך זה נראה, תהיה בדיוק כמו אחותה'.

היא חייכה; כמה מוזר לחשוב שהלחי השמנמנה, הוורודה והחלקה, התווים המטושטשים האלה, עתידים להפוך לפנים של אישה. היא הושיטה את ידה וליטפה רכּוֹת את השיער השחור העדין. 'הרגעים היחידים שבהם הנפש שלי נחה', חשבה ונזכרה בידידת נעורים שלה, שנהגה לומר: הנפש שלי נחה, לעצום למחצה את עיניה ולהדליק סיגריה. אבל אנייס לא עישנה. מה שאהבה לא היה לחלום, אלא לשבת כך ולעסוק באיזו מלאכה צנועה, מדויקת, לתפור, לסרוג, להכריח את מחשבתה להשתופף, להשפיל את עצמה, להישאר בשקט; לסדר ספרים, לרחוץ בקפידה ולנגב אחת-אחת את כוסות הקריסטל, את כוסות היין הארוכות והצרות, המוקפות טבעת זהב, בסגנון של פעם, שבהן שותים בביתה שמפניה. 'האושר… כן, בגיל עשרים האושר נראה לי שונה, מסעיר יותר, רחב ועצום יותר, אך התשוקות נהיות קטנות ונגישות להפליא ככל שקרֵבים אל קִצן של כל התשוקות', הרהרה והניחה על ברכיה סלסלה ובה מלאכת-יד שהתחילה, בד משי, האצבעון שלה, מספרי הזהב שלה. 'מה עוד צריכה אישה שלא אוהבת את האהבה?'

Psst, you might also like:
בִּילִי שוב מת

           

"תורידי אותי כאן, ארלט, בסדר?" ביקשה נאדין.

השעה היתה שלוש. 'אסתובב לי קצת', אמרה לעצמה. 'אני לא רוצה להגיע ראשונה'.

ארלט צייתה. נאדין קפצה ארצה.

"תודה, חומד".

המכונית נסעה. נאדין עלתה ברחוב האודיאון, והתאמצה לרסן את החיפזון והלהט העליז שגאו בגופה. 'אני אוהבת את הרחוב', חשבה והביטה סביבה בחיבה, בהכרת תודה. 'בבית אני נחנקת. הם לא מסוגלים להבין שאני צעירה, שאני בת עשרים, שאני לא יכולה לעצור בעצמי מלשיר, לרקוד, לדבר בקול רם, לצחוק. אני מאושרת'. היא חשה בעונג את הרוח נושבת על רגליה מבעד לאריג הדק של השמלה. קלה, אוורירית, חופשיה, מכונפת, נדמה היה לה שברגע זה דבר על פני הארץ לא עוצר בעדה. 'ישנם רגעים שבהם אפשר להתעופף בלי מאמץ', חשבה, נישאת ברוח מופחת תקווה. 'כמה שהעולם יפה, מקסים!' האשד הזוהר של שמש הצהריים התעמעם, השתנה והיה לאור חיוור ורוגע; בכל קרן רחוב עמדו נשים ומכרו זרי נרקיסים, מציעות את סלסלותיהן לעוברים והשבים. במרפסות בתי הקפה ישבו משפחות בנחת ולגמו סירופּ גרֶנַדין סביב ילדת-קומוניון בוערת לחיים ונוצצת עיניים. חיילים שיצאו לטייל ונשים בשמלות שחורות, שכפות ידיהן החשופות אדומות וגדולות, פסעו לאיטם וחסמו את המדרכות. "יפהפיה", אמר בחור שעבר, שרבב את שפתיו בתנועת נשיקה והביט ברעבתנות בנאדין. היא צחקה.

לרגעים נמחו האהבה עצמה, עצם דמותו של רמי. נותרו רק תחושות קודחות של התעלות, אושר וחדווה, כמעט בלתי נסבלות בעוצמתן, אך נדמה היה שבסתר מעמקיהן אצורה חרדה ענוגה, משונה.

'אהבה? רמי אוהב אותי?' שאלה את עצמה פתאום על מפתן הביסטרו הקטן שבו אמור היה לחכות לה. 'ואני? אנחנו קודם כל חברים, אבל מה? ידידות, אמון, זה בשביל זקנים! אפילו חיבה, רכות, ערגה זה לא בשבילנו! אהבה זה משהו לגמרי אחר', חשבה ונזכרה במחט הדוקרת שנחבאה כמדומה גם בנשיקות ובמילים הכי מלטפות. היא נכנסה.

הבר היה שומם. השמש זרחה. שעון תקתק על הקיר. אל החדר הפנימי הקטן שבו התיישבה חדרו ריח של יין, קרירות של מרתף.

הוא לא היה שם. היא חשה את לבה מתכווץ אט-אט בחזהּ. 'נכון, כבר שלוש ורבע. אבל אולי הוא חיכה לי?'

היא הזמינה איזה משקה.

בכל פעם שהדלת נפתחה, בכל פעם שצללית של גבר הופיעה על המפתן, הלם הלב המרדן בחדווה, בסערה, הציף אותה באושר, ובכל פעם נכנס איש זר, העיף בה מבט סתמי והתיישב אי-שם באפלולית הבר. היא שילבה ידיים בעצבנות מתחת לשולחן, פכרה את אצבעותיה.

'אוף, איפה הוא? למה הוא לא בא?'

היא הרכינה ראש והתחילה לחכות.

השעון צלצל בלא רחם מדי רבע שעה. היא נעצה את עיניה במחוג וחיכתה, בלי לזוז, כאילו תוכל להאט את מהלך הזמן אם תידום כליל. שלוש וחצי. שלוש ארבעים וחמש. זה עוד כלום, כמה דקות לפני או אחרי החצי זה לא ממש משנה, גם לא שלוש וארבעים, אבל אם אומרים: עשרים לארבע, רבע לארבע, אז הכל אבוד, הרוס, אבוד ללא שוב! הוא לא יבוא, הוא עושה ממנה צחוק! עם מי הוא עכשיו? למי הוא אומר: נאדין פַּדוּאָן? איך עבדתי עליה! היא הרגישה דמעות קטנות וחריפות צורבות בעיניה. לא, לא, רק לא זה! השעה ארבע. שפתיה רעדו. היא פתחה את התיק, נשפה על הפּוּדריה; האבקה שעלתה ממנה אפפה אותה בענן מחניק ומבושם; היא ראתה את תווי פניה בראי הקטן, רועדות ומעוּוֹת כמו מתחת למים. 'לא, אני לא אבכה', חשבה וחשקה שיניים בפראות. באצבעות רועדות אחזה באודם, העבירה אותו על השפתיים, פידרה את השקע המִשיי, הכחלחל והחלק שמתחת לעיניים, בדיוק במקום שבו יתהווה ביום מן הימים הקמט הראשון. 'למה הוא עשה את זה?' אז זה מה שהוא רצה, נשיקה אחת, ערב אחד? לרגע חשה מושפלת עד ייאוש. את נפשה הציפו כל הזיכרונות המרים, שאפילו יַלדוּת מאושרת ומסופקת עשויה לאצור בחובה: הסטירה שנתן לה אביה על לא עוול בכפה, בגיל שתים-עשרה. הילדות האנגליות, אי שם בירכתי עברה, בירכתי הזמן, שצחקו ואמרו: We won’t play with you. We don’t play with kids..

'כואב לי. לא ידעתי שיכול לכאוב כל כך'.

היא חדלה להסתכל בשעון ונשארה לשבת בלי לזוז. לאן תלך? כאן חשה במקום מבטחים, במקום שלה. כמה נשים כבר חיכו כמוה, בלעו את דמעותיהן כמוה, ליטפו בהיסח הדעת את המושב הישן דמוי העור, החם והרך כפרוות חיה תחת כף היד? אך לפתע שוב התמלאה בתחושה של עוצמה גאה. מה אכפת? 'כואב לי, אני אומללה'. מילים יפות, לגמרי חדשות: אהבה, אומללוּת, תשוקה. היא הגתה אותן חרישית בין שפתיה.

"אני משתוקקת שהוא יאהב אותי. אני צעירה. אני יפה. הוא יאהב אותי, ואם לא הוא, אז אחרים", מלמלה ושילבה בעצבנות את כפות ידיה, שציפורניהן מבריקות ומחודדות כטפרים.

השעה חמש… החדר הקטן והאפלולי הזדהר לפתע, כמדורה הפוערת את לוע הזהב שלה. השמש פנתה, הציתה את ליקר השַרטרֶז המוזהב שטינף את כוסה, האירה את תא הטלפון שמולה.

'לטלפן?' חשבה בקדחתנות. 'אולי הוא חולה?'

"קדימה", אמרה ומשכה בזעם בכתפיה.

היא דיברה בקול רם, ורעד חלף בה. 'מה יש לי?' היא דמיינה אותו שותת דם, מת, על איזה כביש; הוא הרי נוהג כמו משוגע…

"אולי אטלפן? לא!" מלמלה, ולראשונה חשה את חולשתו, את פחדנותו של לבה.

ובה בעת, עמוק בתוכה, כמו לחש קול במסתוריות: הביטי. הקשיבי. זִכרי. לעולם לא תשכחי את הדלת הפתוחה הזאת, הנחבטת באור השמש. את תשמעי את צלצולי רבע-השעה של שעון הקיר, ואת הרעש, את הצעקות שעולות מן הרחוב.

היא קמה, נכנסה לתא הטלפון הקטן שעמד בו ריח אבק וגיר; הקירות היו מכוסים כתובות בעפרון. שעה ארוכה הביטה בדמות אישה שצוירה באחת הפינות. לבסוף התקשרה ל-Jasmin 10-32.

"הלו", ענה קול אישה, קול לא מוכר.

"הגעתי לדירה של מר רֶמי אַלקיֶה?" שאלה, ונדהמה מצליל דבריה שלה: קולה רעד.

"כן, מי מבקשת?"

נאדין שתקה, היא שמעה בבירור צחוק חרישי ועצֵל, וקריאה:

"רמי, יש פה ילדה שרוצה לדבר איתך… מה? מר אלקיֶה לא בבית, מדמואזל".

נאדין הניחה לאיטה את השפופרת ויצאה. השעה היתה שש, וזוהרה של שמש מאי הוּעם; אור דמדומים נוגה ורפה מילא את האוויר. מגני לוקסמבורג עלה ריח צמחים ופרחים שזה עתה הושקו. נאדין הלכה באקראי ברחוב אחד, ואז באחר. בעודה פוסעת, שרקה חרישית; בבתים פנימה הודלקו המנורות הראשונות, וברחובות המוארים עדיין – פנסי הגז. הלהבות הבהבו מבעד לדמעותיה.

ברחוב לַס קאז, אנייס השכיבה את נאנֶט לישון. זו נרדמה, אך מתוך תנומה למחצה עוד דיברה בקול מהוסס, חרישי ומתמסר אל עצמה, אל צעצועיה, אל החושך. ברגע ששמעה את צעדיה של אנייס, השתתקה מתוך זהירות.

'כבר', חשבה אנייס.

היא נכנסה לסלון האפלולי, בלי להדליק את המנורות חצתה אותו ונשענה על אדן החלון. השמיים התכהו. היא נאנחה. יום האביב אצר בחובו מעין מרירות נסתרת, שכמו השתחררה לאוויר עם רדת הערב. כמו אפרסקים ורודים וריחניים, שמשאירים טעם מר בפה. איפה גיום? 'הוא לא יחזור הלילה, זה בטוח. מוטב כך', אמרה לעצמה, וראתה בעיני רוחה את המיטה הריקה והקרירה. היא נגעה בידה בשמשת החלון הצוננת. כמה פעמים כבר חיכתה כך לגיום? ערב אחרי ערב הטתה אוזן לשעון הקיר המתקתק בָּדממה, לחריקת המעלית העולה, עולה לאיטה, עוברת את דלתה, שבה ויורדת. ערב אחרי ערב, תחילה בייאוש, אחר כך בהשלמה, ולבסוף באדישות כבדה וממיתה.

ועכשיו? היא משכה בכתפיה בעצב.

Psst, you might also like:
חווייתו של המרשל בסומפייר

הרחוב היה שומם, ואֵד כחלחל כמו ריחף על הכל, כאילו שמן השמיים המצועפים החל לרדת גשם חרישי של אפר. כוכב הזהב של פנס רחוב נדלק בין הצללים, ומגדליה של כנסיית סנט-קלוטילד כמו נסוגו ונמוגו במרחק. מכונית קטנה ששבה מן הכפר חלפה גדושת פרחים; עוד נשאר די אור יום כדי לראות את הנרקיסים התלויים על הפנסים. על מפתן הדלתות ישבו שוערות הבתים על כסאות הנצרים שלהן, ידיהן שמוטות על ברכיהן, ושתקו. בכל החלונות הוגפו התריסים, ומבעד לחרכים הסתנן רק אורה הקלוש של מנורה ורודה.

'פעם, מזמן', נזכרה אנייס, 'כשהייתי בגיל של נאדין, כבר חיכיתי לגיום, לשווא, שעות ארוכות'. היא עצמה עיניים, ניסתה לראות אותו כפי שהיה אז, או לפחות כפי שהיה אז בעיניה. האם היה כזה יפה? כזה מקסים? יותר רזה מעכשיו, זה בטוח, פנים יותר מיוסרות, יותר יבשות, שפתיים יפות. הנשיקות שלו… היא פלטה צחוק מר ונוגה.

'כמה אהבתי אותו… איזו טיפשה… איזו טיפשה… הוא לא אמר לי דברי אהבה. הוא הסתפק בלנשק אותי, לנשק אותי עד שהמס את לבי מרוב מתיקות וכאב. במשך שנה וחצי לא אמר לי אני אוהב אותך, גם לא אני רוצה להתחתן איתך… הייתי חייבת להיות תמיד שם, מסורה לשירותו. לרשותי, היה אומר. ואני, טיפשה שכמותי, אני נהניתי מזה. הייתי בגיל שבו התבוסה עצמה משכּרת. ואז חשבתי: הוא יאהב אותי. אני אהיה אשתו. הוא יכנע למסירות ולאהבה שלי ויאהב אותי'.

היא העלתה בזיכרונה, בדיוק מדהים, ערב אחד של אביב, אי-אז בעבר הרחוק. אולם מזג האוויר לא היה יפה ונעים כמו הערב. זה היה מאביבי פריז הגשומים והקרים, שבהם כבר ניתך למן השחר גשם כבד וקפוא, וזולג מבעד לצמרות העצים המכוסים עלים. עצי הערמון הפורחים, הימים הארוכים, האוויר החמים נראים אז כמהתלה אכזרית. היא ישבה וחיכתה על ספסל, באיזו גינה ציבורית שוממה; השיחים הספוגים גשם הדיפו ריח מר; טיפות הגשם נפלו ומדדו לאט ובתוגה את הדקות החולפות ללא שוב, ודמעות קרות זלגו על לחייה; הוא לא בא. לידה ישבה אישה והסתכלה בה בלי לומר דבר, גבה כפוף תחת המטר הניתך, כחושבת: עוד אחת.

היא הרכינה קצת את ראשה, השעינה אותו בהיסח הדעת על זרועה כמו בימים ההם, כופפה את צווארה. עצבות גדולה גאתה בה.

'מה זה? והרי אני מאושרת, כל כך רגועה, כל כך שלווה. מה הטעם להעלות כך זיכרונות? זה לא יכול לעורר בנפשי אלא טינה, וכעס כל כך חסר טעם, בחיי!'

אך לפתע שבה ועלתה בזיכרונה תמונת המונית המסיעה אותה בשבילי יער בולון השחורים והרטובים, ונדמה היה לה שהיא חשה שוב את הטעם והריח של האוויר הצלול, הקר הזה שנכנס מבעד לחלונות הפתוחים, בעוד ידו של גיום לוחצת ברכות, באכזריות, את שדהּ העירום, כמו פרי שסוחטים עד תום. ריבים, התפייסויות, דמעות מרות, שקרים, פחדנות מטורפת, והאושר הפתאומי, המענג, כשהיה נוגע בידה וצוחק: כועסת? אני אוהב לגרום לך לסבול קצת.

"זה היה ועבר, זה לא ישוב עוד", אמרה לפתע בקול רם, בייאוש חסר פשר. פתאום חשה אשד של דמעות פורץ מעיניה, ניגר על פניה. הייתי רוצה לסבול שוב.

'לסבול, להתייאש, לחכות למישהו! אני לא מחכה עוד לאיש בעולם! אני זקנה. אני שונאת את הבית הזה!' חשבה פתאום בפרץ של להט. והשלווה הזאת, הרוגע הזה! והילדוֹת? כן, אשליית האימהוּת היא העיקשת שבאשליות, והריקה שבהן. כן, אני אוהבת אותן, הן כל מה שיש לי בעולם, אבל זה לא מספיק. הייתי רוצה לחזור ולמצוא את השנים האבודות, הייסורים האבודים. אהבה עכשיו תהיה כל כך דוחה, כל כך מכוערת. הלוואי שהייתי בת עשרים! אשרֵי נאדין! אבל היא בסן-קלוּ, ודאי משחקת גולף! היא, מה אכפת לה מאהבה? אשרֵי נאדין!'

רעד עבר בה. היא לא שמעה את הדלת נפתחת, גם לא את צעדיה של נאדין על השטיח. היא מחתה את עיניה בהיחבא ונחפזה לומר:

"אל תדליקי אור".

נאדין לא ענתה, והתיישבה לידה. לילה ירד, ושתיהן הסבו את מבטן זו מזו. הן לא ראו דבר.

כעבור שעה ארוכה שאלה אנייס:

"נהנית, מתוקה?"

"כן, אמא", אמרה נאדין.

"מה השעה בכלל?"

"קרוב לשבע, אני חושבת".

"חזרת יותר מוקדם משתכננת", אמרה אנייס בהיסח דעת.

נאדין לא ענתה דבר, וצלצלה קלות בצמידי הזהב הדקיקים שעל זרועותיה החשופות.

'כמה היא שקטה', חשבה אנייס, מופתעת משהו. היא אמרה בקול רם:

"מה יש, חומד? את עייפה?"

"קצת".

"לכי לישון מוקדם. עכשיו לכי תרחצי ידיים. נשב לאכול בעוד חמש דקות. אל תעשי רעש כשאת עוברת במסדרון, נאנט ישנה".

באותו רגע נשמע צלצול הטלפון. נאדין הרימה באחת את ראשה. מארייט הופיעה בדלת.

"מבקשים את מדמואזל נאדין בטלפון".

לבה של נאדין ניתר בחזהּ, והיא חצתה את הסלון במתינות, מודעת למבטה של אמה. היא סגרה מאחוריה בשקט את דלת חדר העבודה הקטן, שם נמצא הטלפון.

"נאדין?… זה אני, רמי… אוי, כמה שאנחנו כועסים… נו נו, תמחלי לי… אל תהיי רעה… הנה, אני מבקש ממך סליחה! די, די", אמר כמפייס חיה נרתעת. "קצת רחמים, ילדונת, בבקשה… מה לעשות? זאת היתה ידידה ותיקה, מתנה שנפלה לי משמיים… אה, נאדין, את הרי לא מצפה שאסתפק בטיפ-טיפה שאת מציעה לי?… הא?… הא?…" חזר ואמר, והיא זיהתה את הד הצחוק ההוא, התאוותני והענוג, בין שפתיו הקפוצות. "את חייבת לסלוח לי. אני דווקא אוהב לנשק אותך כשאת זועמת והעיניים הירוקות שלך יורקות אש. אני ממש יכול לראות אותן. הן רושפות, נכון? מחר? ניפגש מחר, באותה שעה? הא?… אני לא אבריז, נשבע… הא? לא פנויה? אל תדברי שטויות. מחר? אותו מקום, אותה שעה. נו כן, אני נשבע… מחר?" חזר ואמר.

נאדין אמרה:

"מחר".

הוא צחק.

"There’s a good girl. Good little girlie. Bye bye."

נאדין נכנסה בריצה לסלון. אמה לא זזה כל הזמן הזה.

"מה את עושה שם, אמא?" קראה, וקולה, צחוקה המצלצל העבירו בנפשה של אנייס תחושה עכורה ומרה, דומה לקנאה. "חשוך פה לגמרי!"

היא הדליקה את כל המנורות. עיניה נצצו, עדיין רטובות מדמעות; להבה כהה עלתה בלחייה. היא ניגשה למראה, זמזמה מנגינה, סידרה את שיערה, הסתכלה בחיוך בפניה המוארות באור האושר, בשפתיה הפשוקות והרוטטות.

"כמה שאת עליזה פתאום", אמרה אנייס.

היא התאמצה לצחוק, אך משפתיה נפלט רק גיחוך חורק ועגום. היא חשבה:

'הייתי עיוורת! הילדה מאוהבת! אה, היא חופשיה מדי, אני חלשה מדי, זה מה שמדאיג אותי'. אך בלבה זיהתה את הכאב הזה, את המרירות הזאת; היא בירכה אותם לשלום כמו מכרים ותיקים. 'בחיי, אני מקנאת!'

"מי התקשר אליך? את יודעת טוב מאוד שאבא שלך לא אוהב את שיחות הטלפון האלה מזרים, ואת הפגישות המסתוריות שלך".

"אני לא מבינה על מה את מדברת, אמא", אמרה נאדין ועיניה בורקות בתום, נחות על אמה בלי להסגיר את המחשבה החשאית המסתתרת במעמקיהן: האֵם, האויבת הנצחית, הזיקנה השִטיוֹנית, שלא מבינה דבר, שלא רואה דבר, שמתחפרת בקונכייתה וכל רצונה למנוע מהצעירים לחיות. "בחיי שאני לא מבינה על מה את מדברת. פשוט העבירו למחר את משחק הטניס שהיה אמור להתקיים בשבת. זה הכל".

"זה הכל, בטח!" אמרה אנייס, אבל הנימה היבשה והקשה של דבריה זעזעה אותה עצמה.

היא הסתכלה בנאדין. 'אני משוגעת. אלה הזיכרונות הישנים ההם. היא עוד ילדה'. לרגע שבה וראתה בעיני רוחה את דמותה של נערה שחורת צמות, יושבת בערפל ובגשם בגינה נידחת; היא התבוננה בה בעצב וסילקה אותה לעד מזיכרונה.

היא הניחה את ידה ברכות על זרועה של נאדין.

"טוב, בואי", אמרה.

נאדין החניקה צחקוק מלגלג. 'האם גם אני אהיה כזאת… פתיה, בגילה? וכזאת רגועה? אשרֵי אמא', חשבה בבוז קל. 'זה יפה, תמימות ושלוות נפש'.


*דימוי:נינה וטנאן

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: יום א'! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%99%d7%95%d7%9d-%d7%90/