search
בקריאה כעת: יעקב ולנשטיין, הערות לביוגרפיה עתידית | שי אזולאי
search

שי אזולאי | מקור:עברית

יעקב ולנשטיין, הערות לביוגרפיה עתידית

הקדמה מאת המערכת

יעקב ולנשטיין של שי אזולאי, הוא יקי, פירומן וחובב ספרות ספקולטיבית שנטוע בתל אביב של שנות ה-40 וה-50, וכשהוא לא עסוק בלעשן את עצמו למוות או לשרוף כתבי יד ובתים, כך הוא כותב על העתיד: "רוב תושבי העולם המפותח הולכים בכל בוקר לעבודה, יושבים מול מסכים מרצדים כמה שעות, ושבים לביתם לשבת מול מסכים אחרים, גדולים יותר." זאת נבואת אמת של ולנשטיין, שמופיעה בספרו עב הכרס "מחר ומחר ומחר". למעשה כל הנבואות בספר הן נבואות אמת, אבל אין כל צורך לקרוא את המגנום אופוס של ולנשטיין, שכן המחבר, שי אזולאי, מסכם עבורנו את ספר המדע בדיוני הלא קיים (כמו גם ולנשטיין) בן אלף העמודים: "דוגמה זו, אשר אולי נראית הומוריסטית כאשר היא מוצגת בתמצות, ממלאת 217 עמודים מספרו של ולנשטיין. קריאת העמודים האלה היא מאבק מתיש ומתסכל אשר עלול להותיר את הקורא נטול תקווה ומשוכנע שהנושא לעולם לא יכול להיפתר, ושאולי כל שאר המאמצים האנושיים גם הם חסרי תועלת באותה מידה." הסיפור של אזולאי הוא בבחינת פיל בקוף של מחט: המגנום אופוס של יעקב ולנשטיין הופך לאפיזודה משעשעת, תקופות היסטוריות מתחלפות, אנשים מתים ואנשים חדשים נולדים במקומם, מדי פעם מגיח איזה ולנשטיין שמנסה לומר משהו שאפתני על העתיד, אבל העתיד שוטף את כולם, גם את הוולנשטיינים. הסיפור של שי אזולאי הוא סיפור כמו-ריאליסטי על אודות ספר מדע בדיוני שמעולם לא נכתב, אשר קורץ להגדרות של ז'אנר, ושואל מהי ספרות ספקולטיבית  והאם ישנה ספרות שאינה כזו. 

קראו עוד

מסעות אל עבר גלקסיות רחוקות במהירויות שמעבר למהירות האור הוכחו כבלתי אפשריים. קיומם של פלנטות אחרות או חייזרים, לפיכך, נותרו בגדר השערה בלבד מאחר שלא ניתן להגיע אליהם או ליצור איתם קשר. מכונות מופלאות המאפשרות מסע קדימה או אחורה בזמן גם הן בלתי אפשריות מאחר שהן פרדוקס בלתי פתיר. טלפורטציה, ראיית הנולד, טלקינזיס, וכל צורה של תפיסה על חושית כולן הופרכו לחלוטין על ידי המדע. התפתחויות טכנולוגיות ורפואיות מאפשרות לאנשים לחיות למשך זמן ארוך יותר אבל אין טכנולוגיה מתקדמת מספיק אשר תשחרר את האנושות מעבודה מייגעת, סבל, או מוות. רוב תושבי העולם המפותח הולכים בכל בוקר לעבודה, יושבים מול מסכים מרצדים כמה שעות, ושבים לביתם על מנת לשבת מול מסכים אחרים, גדולים יותר.

זהו העתיד כפי שהוא מצטייר ב"מחר ומחר ומחר" (1955) מאת יעקב ולנשטיין, הספר אותו הכתיר המגנום אופוס שלו – רומן עצום ומורכב שכתב בתל אביב במשך תקופה של כחמש שנים ואשר זכה להתעלמות כמעט גורפת כשיצא לאור – הספר מכיל יותר מאלף עמודים הכוללים רשימות מדוקדקות, טבלאות, גרפים, מפות ושרטוטים סבוכים של בניינים ומכונות. זהו הרומן היחיד שזכה ולנשטיין להשלים, והיצירה היחידה שלו שיצאה לאור פרט לכמה מכתבים לעורך ומאמרים קצרים אשר התפרסמו בעיתונים. למרות התוכן המאתגר ומספר חולשות טכניות, ולמרות אלמוניותו, ראוי הספר למקום של כבוד בספרות הישראלית, בתור יצירת המדע הבדיוני הראשונה והשאפתנית ביותר שאי פעם נכתבה בעברית.

יעקב ולנשטיין נולד בדיסלדורף ב-1909, בנם היחיד של זוג מחנכים יהודים. המשפחה עלתה לארץ ישראל ב-1920 ואביו של יעקב, אשר היה ציוני נלהב, עיברת את שם המשפחה ולנשטיין (הנגזר מוולדנשטיין – "יער אבן") לאבן-חורש. יעקב אבן-חורש למד בגימנסיה העברית "הרצליה" – תלמיד חסר ייחוד עם מעט חברים על פי רוב העדויות – ובילה את רוב זמנו בקריאת תרגומים לגרמנית של יצירות מדע בדיוני קלאסיות מאת ה"ג ולס וז'ול ורן. הוא ניסה לכתוב כמה חיקויים של יצירות אלו בעברית – סיפורי הרפתקאות המתרחשים בחלל או מתחת לפני כדור הארץ – אך לא היה מרוצה מהתוצאות ואף אחד מהסיפורים לא שרד.

מגיל צעיר חתם על כל יצירותיו בשם ולנשטיין, מאחר שהאמין שלשם יש צליל מכובד ובינלאומי, שכן מראשית דרכו קיווה שכתיבתו תתורגם לגרמנית שהייתה בעיניו השפה הראשונה של הספרות, למרות שאין כל רמז לכך שאי פעם קרא את גתה, תומאס מאן, או כל סופר גרמני מרכזי אחר. ולנשטיין התמיד בקריאת ספרים מתורגמים לגרמנית, אך מעולם לא ניסה לכתוב בשפה מאחר שהרגיש שאין לו שליטה מלאה בדקדוק הגרמני, במיוחד מבחינת סדר המילים במשפט.

לאחר שסיים את לימודיו בגימנסיה, ניסה ולנשטיין להתקבל לשורות ארגון ההגנה, אשר נזקק למספר רב של מתגייסים חדשים בעקבות מאורעות תרפ"ט, אך הוא נפלט מהארגון כעבור שבועות ספורים, לאחר מספר תקריות של אי ציות למפקדיו, או כפי שתיאר אותן לאחר מכן, "חילוקי דעות אידיאולוגיים עם הממונים עלי".

העושר של אביו אפשר לוולנשטיין להימנע מעבודה והוא בילה את מרבית זמנו בין הספרים הרבים של אביו, או בישיבה בבתי קפה וקריאת העיתונים. הוא עישן ללא הרף, בידו קנה עישון ארוך שבעבר היה שייך לאמו, שהחזיק בשלוש אצבעות כאילו היה עט. הוא לא נחשב לחבר במעגל המשוררים והכותבים הבוהמייני של תל אביב, ולמעשה היה לו רק חבר אחד שהתרועע במעגל זה – אוריאל הלפרין, משורר ומתרגם שחלק את אהבתו של ולנשטיין למדע בדיוני. על פי הלפרין, בשלב מוקדם יחסית של ההיכרות ביניהם הכריז ולנשטיין בפתאומיות שהוא הבין סופית שאין לו כל ברירה והוא לא יכול לעשות דבר מלבד להיות סופר. "הדרך בה הוא אמר זאת," נזכר הלפרין, "הייתה כאילו הוציא מפיו דבר מר ונמהר, כאילו אמר אני מתכנן להרוג את עצמי עוד הלילה." למרות שניהלו שיחות רבות הנוגעות לספרות לפני כן, שבהן הביע ולנשטיין את דעתו השלילית על הספרות הריאליסטית והאוטוביוגרפית של זמנם, מעולם לא דיבר ולנשטיין על הכתיבה שלו לפני הכרזה זו, ואף פעם לא הראה להלפרין דבר שכתב. "לפני כן כלל לא ידעתי בוודאות אם הוא עוסק בכתיבה," הודה הלפרין.

Psst, you might also like:
ברבור פרא

ולנשטיין כתב במהלך שנות השלושים – ככל הנראה ניסיונות נוספים המבוססים על נוסחאות מדע בדיוני שחוקות – אך לא השלים אפילו יצירה אחת קצרה שהייתה ראויה בעיניו להוצאה לאור. אביו נפטר ב-1936 מהתקף לב פתאומי ואמו מתה כעבור כמה חודשים ממחלה עלומה.

ב-1939 קיבל ולנשטיין עותק בגרמנית של "הטירה" מאת פרנץ קפקא כמתנת יום הולדת מהלפרין. כעבור שבוע נפגש עמו בבית קפה, הודה לו מקרב לב, וטען בפניו כי הספר שינה את חייו. ולנשטיין אמר לו שלאחר שקרא את הספר הוא שרף את כל מה שאי פעם כתב והחל לעבוד על משהו חדש לחלוטין ושונה. לאחר פגישה זו לא ראה הלפרין את ולנשטיין כמה חודשים; כאשר נפגשו לבסוף והלפרין העלה את נושא הספר, הביט בו ולנשטיין בחשדנות וסיפק לו תשובות מתחמקות. הפגישות שלהם נעשו נדירות יותר עד ליום אחד ב-1942, כאשר ולנשטיין הזמין את הלפרין לביתו על מנת לחגוג עמו את ההשלמה של יצירת המופת שלו. הלפרין הביא עמו מתנה – תרגום לגרמנית של הספר "מדבר הטטארים" מאת דינו בוצאטי.

"אמרתי לו שהספר הזכיר לי את 'הטירה'," נזכר הלפרין, "ושהוא עוד עלול למצוא בו השראה ליצירת המופת הבאה שלו. הוספתי כמה מילים על העלילה, קצין צעיר ששומר על מצודה עתיקה וממתין למלחמה. הוא נעץ בי מבט, חטף את הספר מידי והחל לעלעל בו. אז הוא הביט בספר מכל צדדיו, כאילו מדובר בעצם חידתי, פתח אותו בעמוד הראשון והחל לקרוא ממש כך, בעמדו במרכז החדר. אני פניתי למטבח למזוג לעצמי משקה וכששבתי הוא עדיין ניצב שם. התיישבתי והמתנתי והוא המשיך לקרוא את הספר כמעט בלי לזוז, ורק העביר עמודים. כעבור כמעט שעה של המתנה עזבתי. ביום המחרת שמעתי שביתו נשרף. הוא סיפר למשטרה שהוא שרף כמה ניירות ושהאש התפשטה. הוא נפגע משאיפת עשן ונשלח לבית החולים למספר ימים. ביקרתי אותו שם אך הוא סירב לדבר איתי. לאחר מכן לא ראיתי אותו עוד."

לאחר השריפה מכר ולנשטיין את המגרש הריק שביתו עמד בו ועבר להתגורר בחדר במלון גינוסר שבשדרות רוטשילד. הוא בילה את רוב ימיו בקפה עטרה שבקומת הכניסה, שם קרא עיתונים ועישן, וככל הנראה לא כתב דבר. במהלך תקופה זו היה לו רומן קצר עם אשתו של פקיד בנק, והוא נשלח לבית החולים פעמיים בשל תסמיני הרעלת ניקוטין. הוא נכח בפגישות של מפלגות וארגונים מכל צדי המפה הפוליטית – קומוניסטים, פרוגרסיבים, סוציאליסטים, רוויזיוניסטים, ואפילו כנענים – אך לרוב נטש אותן כעבור מספר דקות לאחר שנקלע לוויכוחים סוערים עם חבריהם.

ב-1950 קרא ולנשטיין תרגום לגרמנית של "1984" מאת ג'ורג' אורוול ושוב חש השראה. הוא החל לכתוב פתקים רבים המנתחים את העולם שהוצג בספרו של אורוול, וחלקם נשמרו. הוא העתיק פסקאות שהסכים עמן ושכתב חלקים שבהם היה נדמה לו שאורוול טעה. באחת ההערות כתב ולנשטיין: "משטרים טוטליטריים שבהם החופש נעדר באופן מוחלט ובוטה לא יכולים להתקיים, בכל אופן לא יותר ממאה שנים. מערכות השלטון היחידות ששורדת הן בירוקרטיות קפיטליסטיות פסאודו-דמוקרטיות שבהן הפרט חושב שיש לו חופש מלא, אך בפועל חופש זה מוגבל על ידי זמינותו של הכסף."

ולנשטיין רצה ליצור קשר עם ג'ורג' אורוול ולחלוק את מחשבותיו והשגותיו. הוא פנה אל מכר דובר אנגלית שיעזור לו לנסח מכתב, אך גילה ממנו שהסופר נפטר מספר חודשים לפני כן. לאחר שבועיים של התלבטות החליט ולנשטיין לכתוב רומן והסתגר בחדרו. כעבור כמה חודשים, כאשר נסגר מלון גינוסר, עבר ולנשטיין לדירת חדר מעל שוק הכרמל הרועש. השם המקורי שנתן ליצירה שלו היה "2050", ובשלב מאוחר יותר "טיוטה לעולם בשנת 2050". על פי רשימותיו, הוא ראה בפרויקט שיא של כל שנות הקריאה שלו, היצירה המקיפה ביותר של הספרות הספקולטיבית באשר היא. "לאחריו," הוא כתב ברשימותיו, "אף סופר בעל שם לא יעז להציע חזון אחר בנוגע לעתיד. אל מול הר ההוכחות שאבנה, כל ניסיון לעשות כן יתקבל בשחוק ובבוז."

Psst, you might also like:
מודל למיליונר

הוא החל בבחינה מחודשת של כל מוסכמה מוכרת בסוגת המדע הבדיוני, הן מבחינת היתכנות והן מבחינת הסתברות, ובכך למעשה נפטר מרובן. עד השנה 2050, על פי הרומן, כבר הגיע האדם הגיע לירח, לא מצא שם דבר, ושב לכדור הארץ. אחרים נשלחו למשימה אל המאדים, לא מצאו שם דבר, ומתו בדרכם חזרה בשל חשיפה לקרינה קוסמית. ניסיונות נוספים לחקור את החלל נדחו על הסף. משלחות הגיעו לתחתית של כל אוקיינוס, חצו את יבשת אנטארקטיקה לאורכה ולרוחבה, חקרו כל מערה תת קרקעית ואת מעמקיו של אחרון הג'ונגלים, אך לא גילו אף יצור מתקדם או חיים אינטליגנטיים שאינם אנושיים. המין האנושי דיבר שפה אחת (גרמנית), חלק דת אחת (בעלת סממנים יהודו-נוצריים), וחי בשלום.

ההתפתחות הטכנולוגית העיקרית שמוצגת ברומן היא הטֶלֶ-כותב, שילוב של מכונת כתיבה, מסך טלוויזיה, וטלפון אשר אפשר לאנשים לתקשר ולשגר זה לזה מסרים כתובים. בביתם צפו אנשים בטלוויזיות צבעוניות עצומות – "המסך מילא קיר שלם בחדר המגורים, בעוד שפופרת הקרן הקתודית שמאחוריו מילאה חדר נוסף." הספר כולל איורים טכניים מפורטים של הטֶלֶ-כותב, שרטוט של בניין דירות שבו לכל דירה יש חדר פנימי אטום המכיל את רכיבי הטלוויזיה, ועוד תריסר מפות ואיורים אחרים. הספר גם מכיל סדרה ארוכה של רשימות וטבלאות אקראיות לכאורה, וביניהן פירוט האוכלוסייה בשלושים ערים גדולות משנת 2020 עד 2050, רשימה של כל 327 המחוזות שהעולם נחלק אליהם, רשימה של השמות הפרטיים הנפוצים ביותר, ותרשים מורכב להפליא של מערכת הקשרים בין 19 ענפי הממשלה המרכזיים.

לספר, אשר ב-1952 כבר זכה לשם "מחר ומחר ומחר" (שהושאל מהמחזה "מקבת" מאת שייקספיר), אין כל עלילה ממשית. התמה המרכזית, ואולי אף הדמות המרכזית, היא הבירוקרטיה אשר שולטת בכל פן בחייהם היום-יומיים של האזרחים. הביקורת העיקרית של ולנשטיין כלפי "1984" הייתה שלדעתו הציג הספר ממשלה יותר מדי מסודרת ואפקטיבית, ולפיכך בלתי מציאותית, לכן בספרו הוא יצר מערכת מורכבת ובלתי יעילה אשר פועלת לרוב ממניעים חיוביים, אלא שבשל חוקים וריטואלים נוקשים נעשים התהליכים הפשוטים ביותר מורכבים מאין כמותם.

כך למשל, ולנשטיין מציג סיפור של מזכירה המקבלת טופס מסוים שכוונתו ברורה לגמרי, אלא שלדעתה לא מולא על פי הדרישות המדויקות של המחלקה, ובמקום לאשר ולעבד את הטופס, המזכירה משיבה אותו לשולח עם פתק הדורש שיגיש את הטופס שוב באופן הראוי, אך השולח לא נענה לבקשה זו ובמקום זאת מגיש תלונה כנגד טענותיה של המזכירה, עם אסמכתאות מהפרוטוקול המחלקתי שלו, אשר מוכיחות כי הטופס אכן מולא כראוי, ובעקבות כך מפקח ממשרד התיאום הבין-מחלקתי נקרא לפתור את הבעיה, ומחליט שלמעשה הבעיה נעוצה בשיטות הקטלוג הבלתי-עקביות שמיישמות שתי המחלקות השונות, אך כאשר מובא מבקר ממחלקת התקנים לבדוק זאת הוא חולק על הערכת המפקח וטוען שלמעשה מספר המונחים אשר מופיעים בטופס אינם מוגדרים באופן ברור ומספק, ולשם כך מוזמן בוחן ממחלקת הלקסיקולוגיה… וכך הסיפור ממשיך להתגלגל, עד אינסוף, ודבר לא מתבצע.

בשלב האחרון של הסיפור, נציגים מכל תשעה עשר ענפי הממשלה מעורבים בנושא, אך לא מצליחים להגיע להסכמה כלשהי בנוגע לטופס המדובר. למעשה, נדמה כי לא ניתן למצוא אפילו שני אנשים בסיפור אשר מסכימים בנוגע לעובדה אחת בסיסית הקשורה לטופס. דוגמה זו, אשר אולי נראית הומוריסטית כאשר היא מוצגת בתמצות, ממלאת 217 עמודים מספרו של ולנשטיין. קריאת העמודים האלה היא מאבק מתיש ומתסכל אשר עלול להותיר את הקורא נטול תקווה ומשוכנע שהנושא לעולם לא יכול להיפתר, ושאולי כל שאר המאמצים האנושיים גם הם חסרי תועלת באותה מידה.

בחודשים האחרונים של 1954, כאשר חש ולנשטיין שהוא עומד לסיים את ספרו, הוא החל ליצור קשר עם הוצאות ספרים בתקווה שירצו לפרסם את הרומן. רוב ההוצאות דחו אותו מיד, בין אם בשל הרעיון הבסיסי של הספר או מפאת התהליך המורכב של הדפסה וכריכה של ספר בן אלף עמודים המכיל טבלאות ואיורים רבים, המבטיחים כמעט בוודאות שהספר לא יחזיר את ההשקעה בו, ומן הסתם גם לא יפיק כל רווח. ולנשטיין אף שלח מכתבים למספר הוצאות לאור בגרמניה, כשהוא כותב בשפה הגרמנית בפעם הראשונה מזה 35 שנה, ובהם הציע שישכרו עבורו מתרגם ויפרסמו את ספרו, אך לא קיבל מהם תשובה כלשהי.

Psst, you might also like:
היקום של הדברים

ב-1955 רכש מאיר מזרחי, חייט נעים הליכות וחסר השכלה שהיה למוכר ספרים, שתי הוצאות לאור שפשטו את הרגל וחיפש עורכים ומתרגמים שיעזרו לו להוציא לאור תרגומים של ספרי מסתורין ורומנים רומנטיים זולים בכריכה רכה. ולנשטיין נפגש עם מזרחי וניסה לשכנע אותו להוציא לאור את הספר שלו. מזרחי לא האמין שיש בישראל שוק למדע בדיוני, אבל הסכים לפרסם את הספר מאחר שהוא לא נזקק למתרגם. כאשר הסביר לו ולנשטיין שאורכו של הספר הוא יותר מאלף עמודים חזר בו מזרחי והסביר שספרים בכריכה רכה לא יכולים להחזיק עמודים רבים כל כך בלי להתפרק. עם זאת, לבסוף הם הגיעו לפשרה שעל פיה יודפס הספר בחמישה כרכים, כדי שיהיה נוח יותר לקריאה, וגם כדי לגדיל את הרווח הפוטנציאלי ממכירתו, מאחר שניתן למכור כל כרך במחיר ספר רגיל.

חמשת הכרכים פורסמו בין אוקטובר ודצמבר 1955, בכריכות שצוירו בידי אריה מוסקוביץ', המאייר הקבוע של מזרחי. אפשר להניח שמזרחי ומוסקוביץ' שניהם לא טרחו לקרוא את הספר מאחר שלא היה כל קשר בין הציורים שעל הכריכות לתוכן הספר. עבור הכרך הראשון, למשל, אייר מוסקוביץ' אישה בלונדינית המחזיקה ברובה לייזר ולבושה בחליפת חלל שבאופן תמוה מציגה מחשוף נדיב במיוחד, על רקע של דיונות סגולות.

לאחר שהספרים הודפסו בילה ולנשטיין יומיים במחסן הספרים של מזרחי, שם הדביק את חמשת הכרכים זה לזה, חזית אל גב, כדי ליצור מהם ספר אחד עצום. הוא שב ואמר לעובדים במחסן שהוא קיבל אישור לעשות זאת, אבל כאשר הגיע מזרחי וראה מה מעשיו הוא התפרץ עליו בזעם וגירש אותו, כשהוא ממטיר עליו קללות בטורקית. לא היה אפשר להפריד את הספרים המודבקים בלי להרוס את הכריכות, אז מזרחי נאלץ למכור אותם כך, ומעט מאוד עותקים נמכרו. רק מעט יותר נמכרו מהספרים הבודדים, בעיקר קנו אותם בני נוער בשל האיורים המפתים.

ולנשטיין שלח את כל הפתקים, הרשימות, והאיורים המקוריים שלו, עם שני עותקים מספרו והעותק של "1984" שעיטר בהערותיו ותיקוניו, לספרייה הלאומית בירושלים. במכתב שצירף לחבילה דרש שאף אחד לא יעיין ברשימותיו, "עד אשר אני אהיה מת וקבור ארבעים שנה, או עד אשר החזון שלי יתגשם, המוקדם מבין שניהם." ולנשטיין שלח עותקים מספרו לכל מבקר ספרות בעל שם וסרק את הביקורות בקפדנות כדי לראות אם מישהו הזכיר את ספרו, אך לא מצא דבר. הוא החל לעשן אף יותר מבעבר, קולו נעשה צורם, עורו האפיר. ב-1968 אובחן בגופו של ולנשטיין סרטן ריאות.

במאי 1969 כתב עמוס גפן, אשר לאחר מכן תירגם מספר יצירות מדע בדיוני קלאסיות, מאמר לכתב העת הפורנוגרפי למחצה "בול". הוא קונן בו על המעמד השולי של המדע הבדיוני בישראל, וציין כבדרך אגב את ספרו של ולנשטיין כ"כישלון מהדהד". גפן מציג סיכום קצר של הספר ומסביר כי "ההצמדות העיקשת רק למה שאפשרי וסביר גורמת לסופר להזניח את הפן החשוב ביותר של המדע הבדיוני, שהוא להציג רעיון חדש אשר יכול להטיל אור על המציאות שלנו." לא ידוע אם ולנשטיין קרא אי פעם ביקורת זו.

בעשרים ביולי 1969 הוזעקו מכבי האש לכבות שריפה בחדר הצופה לשוק הכרמל. לאחר שכיבו את הלהבות גילו שרידים מפוחמים של גופת אדם. התחקיר המשטרתי קבע שיעקב ולנשטיין נרדם עם סיגריה בוערת. הוא נקבר למחרת, בשעה שעשה האדם את צעדיו הראשונים על הירח נטול החיים.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend