search
בקריאה כעת: כופר נפשו של הצ'יף האדום | או. הנרי
search

או. הנרי | מקור:אנגלית

כופר נפשו של הצ'יף האדום

תרגום : אהרן אמיר

הקדמה מאת המערכת

שני העבריינים - המְספר של הסיפור ההומוריסטי "כופר נפשו של הצ'יף האדום" וחברו, ביל דריסקול - זקוקים לעוד אלפיים דולרים, ומחליטים לשם כך לחטוף ילד בן עשר שצבע שׂערו "בצבע הכריכה של השבועון שקונים בדוכן העיתונים כשממהרים לרכבת". המקום הוא אלבמה החמה, ומה שנדמה כפשע המושלם – חטיפת ילד תמים ובלתי מזיק, ודרישה מאביו האמיד, שהוא גם "קפדן וישר", תשלום כופר – מקבל תפנית לא צפויה בעלילה. ואין כמו או. הנרי לבניית תפניות מהימנות שכאלה.

קראו עוד

זה עשה רושם טוב; אבל חכו עד שאני אספר לכם. היינו למטה בדרום, באלבמה – ביל דריסקול ואני – כשצץ פתאום רעיון החטיפה הזה. זה היה, כמו שהתבטא ביל אחר-כך, "כשנכנסה בנו רגע רוח-שטות"; אבל הדבר הזה התברר לנו רק כעבור זמן.

היתה שם עיירה קטנה, שטוחה כמו לביבה, ושמה, כמובן, פסגה. תושביה היו מסוג האיכרים הלא-מזיקים והמרוצים מעצמם, שכמוהם חוזרים ומתכנסים בכל חגיגת אביב.

ביל ואני היה לנו ביחד הון של שש מאות דולר בערך, והיינו צריכים בדיוק עוד אלפיים דולר כדי לגלגל במערב אילינוי מגרשים עירוניים עם רישומים כוזבים. דיברנו על כך על מדרגות הכניסה של המלון. אהבת ילדים, אמרנו, חזקה ביישובים חצי-כפריים; משום כך, ומעוד כמה סיבות, ברור שעדיף לארגן חטיפה כאן ולא באזור של עיתונים ששולחים כתבים בלבוש אזרחי לחלוב מידע על עניינים כאלה. ידענו שהעיירה פסגה תשלח אחרינו לכל היותר שוטרים, ואולי גם כמה כלבי-גישוש אדישים וגינוי חריף אחד או שניים בתקציב החקלאים השבועי. ככה שזה עשה רושם טוב.

בתור קורבן בחרנו לנו את הבן היחיד של אחד האזרחים הבולטים שנקרא אבן-עזר דורסט. האב היה מכובד וקמצן, מומחה למשכנתאות, גבאי צדקה ומעקל-נכסים קפדן וישר. הילד היה בן עשר, נמשים בלטו מפניו, ושערו בצבע הכריכה של השבועון שקונים בדוכן העיתונים כשממהרים לרכבת. ביל ואני עשינו חשבון שאבן-עזר יישבר וייתן כופר-נפש של אלפיים דולר, בלי שום הנחות. אבל חכו עד שאני אספר לכם.

במרחק של שני מילים בערך מפסגה היה הר קטן מכוסה סבך ערערים עבות. במדרון האחורי של ההר הזה היתה מערה. שם אגרנו צידה.

ערב אחד אחרי שקיעת השמש עברנו בכרכרה על פני ביתו של דורסט הזקן. הילד היה ברחוב ויידה אבנים בחתלתול שעל הגדר מולו.

"הי, ילדון!" אומר ביל, "היית רוצה לקבל שקית סוכריות ולטייל קצת?"

הילד קולע בדיוק בעין של ביל ברסיס לְבֵנה.

"זה יעלה לזקן עוד חמש מאות דולר," אומר ביל ומדלג בכבדות מעל לאופן.

הנער השיב מלחמה כמו דוב-קינמון במשקל חצי כבד; אבל בסוף הטלנו אותו לקרקעית הכרכרה והסתלקנו. הבאנו אותו אל המערה, ואני קשרתי את הסוס בסבך הערערים. אחרי שהחשיך החזרתי את הכרכרה לכפר הקטן שבו שכרנו אותה, שלושה מילים מן ההר, וחזרתי ברגל.

ביל הדביק אז פלסטר על השריטות והחבורות שעל פרצופו. מדורה בערה מאחורי האבן הגדולה שבכניסה למערה, והילד התבונן בסיר קפה רותח, ושתי נוצות זנב של בז היו תקועות בשערו האדמוני. כשאני מגיע הוא מכוון אלי ענף ואומר:

"הה! חיוור-פנים ארור שכמוך, איך אתה מעז להיכנס אל המחנה של הצ'יף האדום, אימת-המעמקים?"

"עכשיו הוא בסדר," אומר ביל, מפשיל את מכנסיו ובודק כמה חבורות על ירכיו. "אנחנו משחקים באינדיאנים. בהשוואה אלינו, ההופעה של באפלו ביל נראית כמו תמונות פנס-קסם של ארץ-ישראל באולם העירוני. אני הנק הזקן, הצייד, השבוי של הצ'יף האדום, והשכם בבוקר יקרקפו אותי. חיי-ג'ירונימו! הילד יודע לבעוט."

כן, רבותי, הילד הזה נראה כאילו אף פעם בחייו לא נהנה כל-כך. השמחה שבלינה במערה גרמה לו לשכוח שהוא עצמו שבוי. מיד כינה אותי בשם עין-נחש, המרגל, והודיע שעם עלות השמש יחזרו הנועזים שלו ממסע המלחמה ויעלו אותי על המוקד.

אחר-כך אכלנו ארוחת ערב, והוא מילא את הפה בשר חזיר ולחם ורוטב, והתחיל לדבר. בזמן הארוחה נתן נאום שנשמע בערך ככה:

"זה מוצא חן בעיני נורא. אף פעם לא ישנתי בחוץ, אבל היה לי פעם אופוסום מאולף, וביום-הולדת האחרון הייתי בן תשע. אני שונא ללכת לבית-ספר. עכברושים אכלו שש-עשרה ביצים לתרנגולת-פנינים של דודה של ג'ימי טלבוט. יש אינדיאנים אמיתיים ביערות האלה? אני רוצה עוד קצת רוטב. נכון שכשהעצים זזים הם עושים את הרוח? היו לנו חמישה גורים. ממה האף שלך כל-כך אדום, הנק? לאבא שלי יש המון כסף. נכון שהכוכבים חמים? פעמיים הרבצתי לאד ווקר, ביום שבת. אני לא אוהב בנות. רק עם חבל אפשר לתפוס קרפדות. שוורים עושים איזשהו רעש? למה התפוזים עגולים? יש לכם במערה הזאת מיטות בשביל לישון? לעמוס מאריי יש שש אצבעות. תוכי יודע לדבר, אבל קוף ודג לא יודעים. כמה צריך בשביל להגיע לשתים-עשרה?"

מדי כמה דקות נזכר שהוא אדום-עור מעצבן, הרים את רובה-הענף שלו, ניגש על קצות האצבעות אל פי המערה ומתח את הצוואר כדי לגלות את הסיירים של הלבן השנוא. מפעם לפעם השמיע קריאת מלחמה שהעבירה צמרמורת בגופ של סבא הנק הצייד. הילד הזה הפיל אימה על ביל מההתחלה.

"צ'יף אדום," אני אומר לילד, "אתה רוצה לחזור הביתה?"

"אה, בשביל מה?" אומר הילד. "בבית אני בכלל לא נהנה. אני שונא ללכת לבית-ספר. אני אוהב לישון בחוץ. אתם לא תיקחו אותי בחזרה הביתה. נכון, עין-נחש?"

"לא תיכף ומיד," אני אומר. "נישאר פה במערה כמה זמן."

"בסדר!" אומר הילד. "זה יהיה יופי. בחיים שלי לא נהניתי ככה."

בערך באחת-עשרה שכבנו לישון. פרשנו כמה שמיכות רחבות וכסתות והשכבנו את הצ'יף האדום בינינו. לא חששנו שיברח. שלוש שעות לא נתן לנו לעצום עין, פעם אחר פעם קפץ ותפס את הרובה שלו וצרח: "ששש! חבר!" באוזני ובאוזני ביל, עם כל פצפוץ ענף או רשרוש עלֶה מדומֶה שגילה לדמיונו הצעיר כנופיית שודדים מתגנבת. לבסוף נפלה עלי שינה טרופה, וחלמתי ששודד-ים אכזר ואדום-שיער חטף אותי וכבל אותי אל עץ.

Psst, you might also like:
טבעוני בהתהוות

בדיוק עם שחר העירה אותה סדרת צווחות נוראות שהשמיע ביל. אלה לא היו צעקות, או זעקות, או יללות, או קריאות, או צריחות שמצפים לשמוע ממערכת גברית של כלי דיבור – אלה היו פשוט צווחות בזויות, מחרידות, משפילות, כמו אלה שנשים פולטות כשהן רואות רוחות-רפאים או זחלים. נורא לשמוע במערה עם שחר גבר שמן חזק ומיואש צווח בלי מעצורים.

קפצתי ממקומי לראות במה העניין. הצ'יף האדום ישב על חזהו של ביל, ואחת מידיו סבוכה בשערו של ביל. ביד השנייה החזיק את סכין השולחן החד ששימש אותנו לחיתוך קותלי חזיר; בשקידה וברצינות ניסה להסיר את קרקפתו של ביל, בהתאם לגזר-הדין שנגזר עליו בערב הקודם.

הוצאתי את הסכין מידי הנער והכרחתי אותו לשכב שוב. אבל מאותו רגע והלאה נשברה רוחו של ביל. הוא שכב על המיטה בצד שלו, אבל לא עצם עין כל עוד היה הנער איתנו. אני נמנמתי קצת, אבל לקראת הזריחה זכרתי שהצ'יף האדום אמר שישרפו אותי על המוקד עם עלות השמש. לא הייתי עצבני או מפוחד; אבל התרוממתי למצב ישיבה והדלקתי את המקטרת שלי ונשענתי על סלע.

"בשביל מה אתה קם כל-כך מוקדם, סם?" שאל ביל.

"אני?" אומר אני. "הו, יש לי איזה מין כאב בכתף. חשבתי שאם אני אשב זקוף זה יירגע."

"אתה שקרן!" אומר ביל. "אתה מפחד. היית אמור להישרף בזריחה, ופחדת שהוא יעשה את זה. והוא באמת מסוגל לזה, אם רק היה מוצא גפרור. נכון שזה נורא, סם? אתה חושב שמישהו ישלם כסף בשביל להחזיר מין שד כזה היתה?"

"בטח," אמרתי. "פרחח קטן כזה הוא בדיוק מהסוג שהורים משתגעים עליו. עכשיו אתה והצ'יף תקומו ותבשלו ארוחת בוקר, ואני בינתיים אעלה אל ראש ההר לצפות על השטח."

עליתי אל ראש ההר הקטן וסקרתי את הסביבה. באזור העיירה פסגה ציפיתי לראות את פרשי הכפר החסונים חמושים בחרמשים ובקלשונות ומחפשים בשדות את החוטפים מוגי-הלב. אבל ראיתי רק נוף רוגע מנוקד באדם יחיד שחרש עם פרד חום-אפור. אף אחד לא סרק את הערוץ; שום רצים לא התרוצצו הנה והנה, להביא להורים המודאגים את הבשורה שאין כל חדש. אווירה כפרית של ישנוניות נמנומית שרתה על פני האזור הזה של אלבמה שהשתרע לעיני. "אולי," אומר אני לעצמי, "עוד לא גילו שהזאבים סחבו איתם את הטלה הרך מהעדר. יעזור אלוהים לזאבים!" ככה אמרתי, וירדתי מן ההר לארוחת הבוקר.

כשהגעתי מצאתי את ביל נתמך בדופן המערה, נושם בכבדות, והנער מאיים למחוץ אותו באבן גדולה כמו חצי אגוז קוקוס.

"הוא גלגל תפוח-אדמה לוהט על הגב שלי," הסביר ביל, "ואחר-כך מעך אותו ברגל, ואני מרטתי לו את האוזניים. יש לך אקדח בסביבה, סם?"

הוצאתי מידי הנער את האבן ויישבתי את הריב פחות או יותר. "אני עוד אסדר אותך," אומר הנער אל ביל. "אף אחד עוד לא היכה את הצ'יף האדום בלי לשלם על זה. יותר טוב שתיזהר!"

אחרי ארוחת הבוקר הילד מוציא מהכיס חתיכת עור עם רצועות מלופפות סביבה ומתיר אותן כשהוא יוצא מהמערה.

"מה הוא זומם עכשיו?" אומר ביל בדאגה. "אתה לא חושב שהוא יברח, מה, סם?"

"אין כל חשש," אומר אני. "הוא לא עושה רושם של טיפוס ביתי. אבל אנחנו צריכים להכין איזה תוכנית בעניין הכופר. לא נראה שההיעלמות שלו גרמה ליותר מדי התרגשות בסביבה. אבל יכול להיות שעוד לא תפסו בְּפסגה שהוא איננו. במשפחה שלו אולי חושבים שהוא מבלה את הלילה אצל הדודה ג'יין או אצל אחד השכנים. איך שלא יהיה, היום כבר ירגישו בחסרונו. הלילה אנחנו מוכרחים להעביר לאביו הודעה ולדרוש את אלפיים הדולר בעד החזרתו."

ברגע ההוא שמענו מין תרועת מלחמה, אולי כמו זו שפלט דוד כשהשכיב את האלוף גוליית. מה שהוציא הצ'יף האדום מהכיס היה רוגטקה, ועכשיו סובב אותה מעל ראשו.

חמקתי הצדה ושמעתי חבטה כבדה ומין גניחה מכיוון ביל, כמו זו שמשמיע סוס כשמסירים מעליו את האוכף. גוש אבן שחור בגודל ביצה פגע בביל בדיוק מאחורי אוזנו השמאלית. הוא התמוטט ונפל אל המדורה על סיר המים החמים לשטיפת הכלים. משיתי אותו ובמשך חצי שעה שפכתי על ראשו מים קרים.

עובר כמה זמן עד שביל מתיישב וממשש מאחורי אוזנו ואומר: "סם, אתה יודע מי הדמות החביבה עלי מכתבי-הקודש?"

"אל תתרגש," אומר אני. "עוד מעט תחזור לך ההכרה."

"המלך הורדוס," אומר הוא. "אתה לא תסתלק ותשאיר אותי כאן לבד, נכון, סם?"

יצאתי ותפסתי את הילד וטלטלתי אותו עד שנמשיו שקשקו.

"אם לא תתנהג כמו שצריך," אומר אני, "אני לוקח אותך ישר הביתה. עכשיו, אתה תהיה ילד טוב או לא?"

"זה היה בצחוק," אומר הוא בזעף. "לא התכוונתי להכאיב להנק הזקן. אבל בשביל מה הוא הרביץ לי? אני אתנהג בסדר, עין-נחש, אם לא תשלח אותי הביתה, ואם תיתן לי לשחק היום בצופה השחור."

"אני לא מכיר את המשחק," אומר אני. "על זה אתה ומר ביל צריכים להחליט. הוא החבר שלך למשחקים למשך היום. אני הולך לכמה זמן לעסקים שלי. עכשיו תיכנס ותשלים איתו ותגיד לו שאתה מצטער שהכאבת לו, או שאתה תיכף ומיד חוזר הביתה."

Psst, you might also like:
אריות

הכרחתי אותו ואת ביל ללחוץ ידיים, ואחר-כך לקחתי את ביל הצדה ואמרתי לו שאני הולך לחורש-צפצפות, כפר קטן במרחק שלושה מילים מן המערה, כדי לנסות לברר איך קיבלו את החטיפה בפסגה. חשבתי גם שכדאי לשלוח עוד באותו יום מכתב אזהרה לדורסט הזקן, ולדרוש בו את הכופר ולהכתיב לו איך לשלם אותו.

"אתה יודע, סם," אומר ביל, "אני עמדתי לימינך בלי להניד עפעף ברעידות אדמה, באש ובמים – במשחקי פוקר, בפיצוצי דינמיט, בפשיטות משטרה, בשוד רכבות ובסופות צקלון. אף פעם לא איבדתי את העשתונות עד שחטפנו חתיכת זיקוק כזה עם רגליים. הילד מוציא אותי מדעתי. אתה לא תשאיר אותו איתי הרבה זמן, נכון, סם?"

"אני אחזור מתישהו אחרי-הצהריים," אומר אני. "תדאג רק לשעשע את הילד ושיישאר בשקט עד שאני חוזר. ועכשיו נכתוב את המכתב אל דורסט הזקן."

ביל ואני לקחנו נייר ועיפרון ועבדנו על המכתב, והצ'יף האדום שמר על פי המערה, עטוף בשמיכה וצועד הנה והנה בצעדים גאים. ביל התחנן בדמעות שאוריד את הכופר לאלף וחמש מאות דולר במקום האלפיים. "אני לא מנסה," אומר הוא, "לזלזל בצד המוסרי המהולל של אהבת הורים לילדים, אבל יש לנו עסק עם בני-אדם, וזה לא אנושי לדרוש ממישהו לוותר על אלפיים דולר בעד חתיכה של עשרים קילו של חתול-בר מנומש. אני מוכן להסתכן באלף חמש מאות דולר. אתה יכול לחייב אותי בהפרש."

וכך, כדי להקל על ביל, נעניתי, ובשיתוף-פעולה חיברנו מכתב בזו הלשון:

מר אבן-עזר דורסט,

אנחנו מחביאים את הבן שלך אצלנו, רחוק מפסגה. אין שום טעם שאתה או הבלשים המנוסים ביותר תנסו למצוא אותו. תוכל לקבל אותו בחזרה אך ורק בתנאים האלה: אנחנו דורשים אלף וחמש מאות דולר בשטרי כסף גדולים בעד החזרתו; את הכסף תשאיר הלילה בחצות באותו מקום ובאותה תיבה כמו התשובה שלך – כפי שנפרט אחר-כך. אם אתה מסכים לתנאים האלה, שלח את התשובה בכתב עם שליח שיבוא לבד הערב בשמונה וחצי. אחרי שחוצים את נחל-הינשוף בדרך לחורש-צפצפות, יש שלושה עצים גדולים במרחק מאה מטר בערך זה מזה, קרוב לגדר של שדה החיטה מצד ימין. ליד העמוד שמול העץ השלישי תמצא קופסה קטנה מקרטון.

השליח ישים את התשובה בקופסה הזאת ויחזור מיד לפסגה.

אם תנסה לרמות אותנו בדרך כלשהי, או אם לא תמלא את דרישתנו לפי האמור, לעולם לא תראה את הילד שלך.

אם תשלם את הכסף כנדרש, הוא יוחזר אליך בריא ושלם תוך שלוש שעות. התנאים האלה הם סופיים, ואם לא תיענה להם לא ייעשה שום ניסיון להתקשרות נוספת.

שני אנשים נואשים

רשמתי על המכתב את הכתובת של דורסט והכנסתי אותו לכיס. כשעמדתי לצאת, הילד ניגש אלי ואומר:

"הו, עין-נחש, אתה אמרת שאני יכול לשחק בצופה השחור כשלא תהיה כאן."

"שחק בזה, למה לא," אומר אני. "מר ביל ישחק איתך. איזה מין משחק זה?"

"אני הצופה השחור," אומר הצ'יף האדום, "ואני צריך לרכוב אל המחנה המגודר להזהיר את המתיישבים שהאינדיאנים באים. נמאס לי לשחק את האינדיאנים. אני רוצה להיות הצופה השחור."

"בסדר," אומר אני. "זה נשמע לי לא מזיק. מר ביל בוודאי יעזור לך לסדר את הפראים המעצבנים."

"מה אני אמור לעשות?" שואל ביל, מביט בנער בחשד.

"אתה הסוס," אומר הצופה השחור. "תרד על הידיים והברכיים. איך אני יכול לרכוב אל המחנה בלי סוס?"

"עדיף שהוא לא ישתעמם אצלך," אמרתי, "עד שהתוכנית תעלה על הפסים. רק תירגע."

ביל ירד על ארבע, ובעיניו עלה מבט כמו זה של שפן במלכודת.

"מה המרחק למחנה, ילד?" הוא שואל במין קול צרוד.

"תשעים מיל," אומר הצופה השחור, "ואתה צריך להתאמץ כדי להגיע לשם בזמן. הויסה, עכשיו!"

הצופה השחור קופץ על הגב של ביל ותוקע לו עקבים בצלעות.

"בשם אלוהים," אומר ביל, "תחזור מהר, סם, הכי מהר שאתה יכול. חבל שלא הסתפקנו בכופר של אלף. שמע, אתה תפסיק לבעוט בי או שאני קם ומנפח אותך."

הלכתי לחורש-צפצפות וישבתי בסביבת הדואר והחנות, ודיברתי עם הכפריים שבאו לסחור. שפמנוני אחד אומר שהוא שמע שפסגה כולה מודאגת מפני שבנו של אבן-עזר דורסט הזקן אבד או נגנב. זה היה כל מה שרציתי לדעת. קניתי קצת טבק לעישון, הפרחתי הערה סתמית על מחירי האפונה השחורה, שלחתי את המכתב בדואר בחשאי, והסתלקתי. מנהל הדואר אמר שהדוור יבוא תוך שעה לקחת את הדואר לפסגה.

כשחזרתי למערה לא מצאתי את ביל והילד. סיירתי בסביבת המערה, הסתכנתי ביוֹדֶל אחד או שניים, אבל לא היתה תשובה.

אז הדלקתי את המקטרת וישבתי על קפל אדמה מכוסה אזוב וחיכיתי להתפתחויות.

כעבור חצי שעה בערך שמעתי רשרוש בשיחים, וביל קרטע ויצא אל קרחת היער הקטנה שמול המערה. מאחוריו היה הילד, פוסע ברכות כמו סייר, וגיחוך רחב על פניו. ביל נעצר, הסיר את כובעו וניגב את פניו במטפחת אדומה. הילד נעצר כמה מטרים מאחוריו.

"סם," אומר ביל, "נראה לי שתחשוב שאני עריק, אבל לא יכולתי יותר. אני אדם מבוגר עם תכונות גבריות והרגלים של הגנה עצמית, אבל מגיע רגע שכל הדאגה לעצמך וכל מערכות השליטה נכשלות. הילד נעלם. אני שלחתי אותו הביתה. הכול נגמר. בימי קדם היו קדושים מעונים," ממשיך ביל בשלו, "שהעדיפו למות ולא לוותר למי שהם סחטו. אבל אף אחד לא סבל אף פעם עינויים שלא מהעולם הזה כמו שאני סבלתי. ניסיתי למלא בנאמנות את הסכם הגזלנות שלנו, אבל יש גבול."

Psst, you might also like:
שוקולד

"מה עובר עליך, ביל?" אני שואל אותו.

"רכבו עלי," אומר ביל, "כל תשעים המיל עד המחנה בלי לוותר על סנטימטר. אחר-כך, כשהמתיישבים ניצלו, קיבלתי שיבולת-שועל. חול זה לא בדיוק תחליף ערב לחך. ואחר-כך, במשך שעה, הייתי צריך לנסות להסביר לו למה אין כלום בבורות, איך דרך יכולה ללכת לשני הכיוונים, ולמה העשב ירוק. אני אומר לך, סם, יש גבול שבן-אדם יכול לסבול. אני תפסתי אותו בצווארון וגררתי אותו מההר עד למטה. בדרך הוא עוד בועט לי ברגליים עד שהן משחירות ומכחילות מהברכיים למטה. ואני עוד מקבל שתיים-שלוש נשיכות באגודל וכוויות מברזל לוהט ביד.

"אבל הוא הלך," ממשיך ביל, "הלך הביתה. הראיתי לו את הדרך לְפסגה, ובבעיטה אחת העפתי אותו שלושה-ארבעה מטר קדימה. אני מצטער שהפסדנו את הכופר, אבל זה היה או זה או שביל דריסקול בבית-משוגעים."

ביל נושם ונושף, אבל על תווי פניו הוורדרדים יש הבעה של שלווה שלא תתואר ושביעות-רצון מתגברת.

"ביל," אומר אני, "אין שום מחלת-לב אצלכם במשפחה, מה?"

"לא," אומר ביל, "שום דבר כרוני חוץ ממלריה ותאונות. למה?"

"אם ככה, אתה יכול להסתובב," אומר אני, "תעיף מבט לאחור."

ביל מסתובב, וכשהוא רואה את הילד, הסומק נעלם מפניו והוא מתיישב ברפיון על הארץ ומתחיל לתלוש עשבים ונצרים קטנים מפה ומשם. במשך שעה חששתי לשפיות-דעתו. ואחר-כך אמרתי לו שאני מתכוון להשלים את המלאכה מיד בלי שום עיכובים, ושבחצות נקבל את הכופר ונסתלק, אם דורסט הזקן יסכים להצעה שלנו. ביל התאושש אז כל-כך, שחייך מין חיוך חלוש אל הנער והבטיח לשחק רוסי במלחמה עם יפן מיד כשתשתפר קצת הרגשתו.

כבר תכננתי איך לגבות את הכופר בלי להסתכן במזימות נגדיות ובמעצר, והתוכנית היתה מקבלת שבחים מחוטפים מקצוענים. העץ שתחתיו צריך היה להשאיר את התשובה – ואחר-כך את הכסף – היה קרוב לגדר של הדרך, ומסביב היו שדות גדולים וריקים. אם תארוב כנופיה של שוטרים למי שיבוא לקחת את הפתק, הם יוכלו לראות אותו ממרחק רב כשהוא חוצה את השדות או מתקדם בדרך. אבל לא, רבותי! בשעה שמונה וחצי כבר הייתי בראש העץ, חבוי שם לגמרי כמו קרפדת עצים ומחכה לשליח שיבוא.

בדיוק בזמן מתקרב מהדרך נער רכוב על אופניים, מוצא את קופסת הקרטון ליד עמוד הגדר, מחליק לתוכה חתיכת נייר מקופלת, וחוזר על דוושותיו בכיוון פסגה.

חיכיתי שעה עד שהגעתי למסקנה שהכול בסדר. גלשתי מהעץ, לקחתי את הפתק, חמקתי לאורך הגדר עד שהגעתי ליער, וכעבור עוד חצי שעה כבר הייתי שוב במערה. פתחתי את הפתק, התקרבתי אל הפנס, וקראתי אותו לביל. הפתק נכתב בעט בכתב-יד קשה לפענוח, ובקיצור ובתמצות אמר:

שני אנשים נואשים.

רבותי, קיבלתי היום בדואר את מכתבכם בנידון הכופר שאתם מבקשים בעד החזרת בני. לדעתי אתם מגזימים קצת בדרישותיכם, ובזה אני מגיש לכם הצעה נגדית, שאני נוטה להאמין שתקבלו אותה. אתם תחזירו את ג'וני הביתה ותשלמו לי מאתיים וחמישים דולר במזומן, ואני מסכים לקחת אותו מידיכם. מוטב שתבואו בלילה, כי השכנים חושבים שהוא הלך לאיבוד, ואני לא אוכל להיות אחראי למה שהם יעשו כשהם יראו מישהו מחזיר אותו. ברגשי כבוד,

אבן-עזר דורסט

"לכל השדים והשודדים," אומר אני; "מכל החוצפנים –"

אבל העפתי עין בביל והיססתי. בעיניו היה מבט תחנונים שלא ראיתי אף פעם אצל שום בעל-חיים, אילם או מדבר.

"סם," אומר הוא, "מה זה מאתיים וחמישים דולר, אחרי הכול? יש לנו את הכסף. עוד לילה אחד עם הנער הזה ואני מתאשפז בבית-משוגעים. מר דורסט הוא ג'נטלמן מושלם, אבל לפי דעתי הוא בזבזן, אם הוא מגיש לנו הצעה נדיבה כל-כך. אתה לא תחמיץ את ההזדמנות, מה?"

"להגיד לך את האמת, ביל," אומר אני, "כבשת-הרש הזה עלה גם לי קצת על העצבים. אנחנו ניקח אותו הביתה, נשלם את הכופר, ונסתלק."

לקחנו אותו הביתה באותו לילה. שכנענו אותו ללכת כשסיפרנו לו שאביו קנה לו רובה מצופה כסף וזוג מגפי עור, ושלמחרת נצא לצוד דובים.

השעה היתה בדיוק שתים-עשרה כשדפקנו על דלת הכניסה של בית אבן-עזר. ממש ברגע שהייתי אמור לשלוף את אלף חמש מאות הדולר מהקופסה שתחת העץ, לפי ההצעה המקורית, ספר ביל מאתיים וחמישים דולר לידיים של דורסט.

כשהתברר לנער שאנחנו עומדים לעזוב אותו בבית השמיע קולות של עוגב ונצמד כמו עלוקה לרגל של ביל. אביו התחיל לקלף אותו כמו שמקלפים טיח נקבובי.

"כמה זמן תוכל להחזיק אותו?" שואל ביל.

"אני לא חזק כמו שהייתי פעם," אומר דורסט הזקן, "אבל אני לא חושב שאני יכול להבטיח לכם עשר דקות."

"זה מספיק," אומר ביל. "תוך עשר דקות אני עובר את מדינות המרכז, הדרום והמערב התיכון, ומסתלק בדילוגים אל הגבול הקנדי."

ועם כל החשיכה, ועם כל השומן של ביל, ועם כל המהירות שלי, הוא היה לפחות מיל וחצי מִפסגה כשהצלחתי להשיג אותו.


*מתוך הקובץ "כופר נפשו של הצ'יף האדום", הוצאת עם עובד, 1997.

 

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend