search
בקריאה כעת: כלב מת בחצות | קוֹסְטַס קָצוּלאריס
search

קוֹסְטַס קָצוּלאריס | מקור:יוונית

כלב מת בחצות

תרגום : אמיר צוקרמן

הקדמה מאת אמיר צוקרמן

מבחינות רבות, כדברי אחד המבקרים היוונים, אפשר לראות בקוֹסְטַס קָצוּלאריס "אָתוּנוֹגרף": העלילות של רוב הספרים והסיפורים שלו מתרחשות במרכז אתונה, והגיבורים שלהם הם תושבי מרכז העיר. עם זאת, נדמה שהנושא המרכזי בכתיבה של קצולאריס הוא הבלבול וחוסר ההתמצאות שמאפיינים את תודעת הדמויות ואת היחסים בין אנשים, אפילו קרובים, במציאות העכשווית, ושרוב הגיבורים שלו מכניסים את עצמם למצבים שמערערים ולפעמים אפילו הופכים על הראש את הדימוי העצמי שלהם, הרופף ממילא. ב"כלב מת בחצות" יש משהו פרדוקסלי: דרך הסיפור פשוטה וישירה, גם אם התפניות המפתיעות בעלילה והפיזור המדוד של הפרטים בונים בהדרגה סוג של מתח מחושב; שני חברי הילדוּת שבמרכז הסיפור מתוארים בבהירות ובהקפדה; המציאות היא המציאות האתונאית היומיומית המוכרת; והטיעון שבלב הסיפור, הקושר את ההווה האתונאי הנפיץ לשריפה הגדולה בהר פַּרְניתָה חמש שנים לפני כן, נשמע הגיוני לחלוטין ופיוטי להפליא גם יחד – ובכל זאת העיקר נשאר מעורפל, קווי המתאר של הדברים מטושטשים והמניעים לא מוגדרים. שום דבר לא מתברר ומובן עד הסוף, הכול משתמע לכאן ולכאן. ואף על פי כן, נדמה שבמשך הלילה האתונאי המוזר ומבשר הרעות הזה רוכש אט-אט המספר את היכולת לקבל את דו-המשמעות ואת דו-הערכיות המהותיות האלה ולמצוא סוג של מנוחה, גם אם שום דבר לא נפתר – כמו בחיים, דברים אולי לא נגמרים, אבל גם לא יכולים להימשך מעבר לנקודה מסוימת.

 

קראו עוד

זה היה אחד הלילות האלה שאתונה מבשלת אותנו במיץ של עצמה, תערובת של עשן אגזוזים, פלסטיק שרוף, גז מדמיע, ייאוש. השתדלנו לאטום את כל הפתחים, האוויר הסתנן מהמזגנים וצרב בנחיריים. העיניים התערפלו, נתקפנו בהלה, אבל הכי גרוע היה שלא ידענו מה לעשות עם הקטנה. שלושה ימים היא היתה איתנו אצל ההורים של אִיוֹאָנָה, בקָליתֵאָה, אבל לא עבר הרבה זמן והקטע מיצה את עצמו. ביום ראשון בצהריים חזרנו לבסיסנו במֶץ, בתקווה שיירגעו העניינים במרכז העיר. כמה שעות אחר כך ראינו – רגע בטלוויזיה, רגע מהחלון – את הלהבות בולעות את קולנוע "אָטיקוֹן" ואת קולנוע "אפּוֹלוֹן", בתי הקולנוע שהעברנו בהם את החודשים האחרונים של ההיריון ודי הרבה שְׁעות אחר-צהריים מאז שנולדה הילדה. למרות כל הקשיים והתלאות, סירבנו להשלים עם המחשבה שהעיר שלנו יכולה פשוט לברוח לנו מהידיים. גם לא העלינו על דעתנו להתפזר כמו דרורים מבוהלים בפרברים. היינו לובשים בגדים נוחים ונועלים נעלי ספורט, עוטים מסכות מנתחים ושמים בקבוק מָלוֹקְס בתיק ויורדים לכיוון סינְדַגְמָה. היינו מתעכבים בכיכר, בדיונים או במעגלי השיחות, מתמסרים ללהט. וכשהגיעה השעה, או כשהתחלנו להריח אבקת שריפה, היינו חומקים לרחוב קאראיוֹרְגיס סֶרְבִיאס, פונים בווּליס בכיוון קוֹלוֹקוֹטְרוֹני, משם יוצאים לרחוב כְריסְטוּ לָדָה, ואז מוציאים את האף לכמה מטרים לרחוב סְטאדִיוּ, מספיק בשביל לנפנף לקופאי מרחוק באישורי הכניסה החופשית שלנו ולהשתחל לאולמות. לעתים קרובות נמהל פס הקול בפיצוצים ורעשים של ניפוץ או בצעקות ותרועות; הצופים המעטים היו מחליפים מבטים מודאגים, שוקלים את ההודעות שהגיעו אלינו מהעולם שבחוץ. ורק בערב ההוא, למראה העיר אפופת הלהבות, הבנו עד כמה המעטנו בערכה של המציאות, שפלשה אל המסכים ופוגגה את האשליה שלמרות כל זה, החיים שלנו יוכלו להימשך כרגיל.

אִיואנה הלכה לישון עם הקטנה על הידיים, ואני השתדלתי להתגבר על העייפות ולגמור טקסט על "שטח פראי", הסרט שראיתי יום קודם. העיתון שעד לא מזמן כתבתי בו נסגר, אבל התחלתי לעבוד עם איזה אתר, בלי שכר, פשוט בשביל להישאר בעניינים. המשכתי ליהנות מזכות היתר של המוזמנים להקרנות לעיתונאים ולטרום בכורה, להחזיק באישור הכניסה החופשית שהעניק לי כרטיס החבר ב"אגודה". אבל האמת היא, ששום דבר כבר לא היה אותו דבר: בעצם הייתי מובטל, בקרוב גם בלי ביטוח רפואי, עם הכנסה שלא עלתה על 45 אירו בשבוע, תמורת שלוש שעות שלימדתי תולדות הקולנוע בבית ספר לגרפיקה. גם לאִיואנה היה סיפור דומה (מגזין רב-תחומי שנסגר בגלל פשיטת הרגל של החברה האֵם, נפתח מחדש תחת שם חדש, אבל בלי חצי מהכותבים), בהבדל אחד: בדיוק עכשיו היא חידשה חוזה דו-שנתי בתור מתרגמת בנציבות האירופית.

אני קצת נתקעתי. ליאם ניסן והאנשים שאיתו, נרדפים על ידי להקת זאבים, הגיעו עד לקצה גבול היכולת הגופנית והנפשית שלהם. המצב היה קצת סכמטי, אבל לתסריטאי ולבמאי היה אומץ. רק מה, איך להגיד את זה, לסרט לא היה שום קשר לרוחות הלוהטות של אותם ימים. איזו ביקורת בדיוק יכולתי לכתוב כשאולמות קולנוע עולים באש? חשבתי לשלוח הודעה לעורך הראשי, להסביר לו שאני מתכוון לכתוב משהו על האירועים, במקום סתם ביקורת שגרתית. אבל שוב, משהו בי רקע ברגליים. מה שבאמת רציתי באותו רגע היה לא לכתוב אלא לצאת לרחובות; לתת לאִיואנה ולילדה להמשיך לישון, וללכת לראות את ההתרחשויות במו עיני. להיות שם, לכל הרוחות. מצד אחר, מה שהיה מחובתי לעשות הוא להעיר את אִיואנה, לשים את הילדה על כל מיטלטליה באוטו, וכל עוד הכבישים פתוחים לחזור עם הזנב בין הרגליים אל ההורים של אִיואנה בקָליתֵאָה. לא כל ערב שורפים את "אָטיקוֹן", מלמלתי בלחש בלי שהיה לי ברור לאיזו פעולה קורא המאורע החריג הזה. מעורבות או בריחה? קמתי מהמחשב וניגשתי לדלת של המרפסת. השמים מעל לעיר היו שחורים מעשן, ובכמה מקומות עוד השתוללו שריפות. קולות נפץ וסירנות של רכבי כיבוי ואמבולנסים, מעורבים בשאגות ובצלילי ניפוץ, הגיעו לאוזנַי מבעד לשמשות הכפולות, כאילו מרחוק מאוד. נמצאתי בכור המצרף, והעונש שלי היה שלא ידעתי איפה גן העדן ואיפה הגיהינום.

הצליל החד הקפיץ אותי, זינקתי בבהלה מהספה והתחלתי לחפש מכשיר טלפון ישן. אבל תכף נזכרתי שבכלל אין לנו טלפון נייח, ואז נשמע הצלצול השני, הפעם יותר ממושך, ותפס אותי מתזז הנה והנה כמו תרנגולת אחוזת סחרחורת. מה זה, לכל הרוחות! שנה בדירה הזאת, ועד עכשיו לא שמעתי אפילו פעם אחת את הצליל המחריד הזה שמזכיר מקדחה. החברים המעטים שהיו באים אלינו כבר למדו: לא מצלצלים באינטרקום בתחום השיפוט של התינוקת. בשביל מה יש לנו ניידים? הצלצול השלישי היה עקשני כל כך שעלה לי הדם לראש. בלי לחשוב פתחתי את דלת המרפסת, התפרצתי החוצה ורכנתי מהצד שאפשר לראות ממנו את החניה. היה קריר, אבל האוויר המשניק צרב בגרון. מול הכניסה לבניין החנה מישהו מכונית גדולה לכל רוחב המדרכה. עוד לפני שהספקתי ממש להתחיל לצעוק, דמות של גבר נעה ליד התאורה האוטומטית וזרקור החניה האיר אותה. זה היה איסידוֹרוֹס. הוא הסתכל בכיוון המרפסת והראה לי את הידיים שלו. כשראה שאני לא מגיב, הוא סימן לי לרדת. חכה, לחשתי, חכה. ברקע כבר שקעה אתונה באפרורית. מכמה גגות עוד עלה עשן, ודממה מעולם אחר שררה הרחק ככל שתפסו החושים. בכביש הראשי שבקרבת הבית שלנו עברו רק מכוניות מעטות.

כמה זמן ישנתי על הספה?

חזרתי פנימה וסגרתי את הדלת טוב-טוב מאחורי. בסלון היה ריח שרוף, אבל אולי הוא פשוט נדבק לי לנחיריים. הקטנה כבר התעוררה, זאת היתה השעה שלה, ושמעתי את המלמול של אִיואנה, ענוג ומרגיע. עוד כמה שניות והיא תיתלה לה על החזה – תתחבר ל"מַטען", כמו שהיינו צוחקים בינינו. לפחות היא יודעת מה היא רוצה.

ירדתי במדרגות שתיים-שתיים, הדפתי את דלת הכניסה לבניין ונעמדתי מול איסידורוס. חשתי שכל הגוף שלי מתעקל, נמתח, נהפך לסימן שאלה ענקי. אף אחת מהשאלות הרגילות לא יצאה לי בטבעיות. אבל מה בדיוק היה טבעי הלילה? אם הייתי מתמסר למצב הרוח שלי, סביר להניח שהייתי מחרחר, שואג, צורח. איסידורוס הושיט שוב את הידיים, כאילו הוא מזמין אותי לרקוד.

"מה העניין, מה קורה?"

במקום תשובה הוא פסע עוד צעד לעברי. התאורה האוטומטית נדלקה, זרקור החניה שטף אותו מלמעלה עד למטה. הוא הראה לי שוב את הידיים. הן היו מרוחות בדם.

"אתה צריך לעזור לי," הוא אמר.

התקרבתי אליו. הלב שלי הלם כמו פטיש.

הוא מלמל משהו סתום ופנה וניגש אל מאחורי המכונית שלו. הלכתי אחריו בצעדים מהוססים. זה היה, בלי שום ספק, לילה מוזר. הוא לחץ על מנעול תא המטען והרחיק את היד במחווה תיאטרלית, נתן למכסה להתרומם מאליו. משהו גדול היה שם, אבל לא ראיתי מה בדיוק. בלי מחשבה נרתעתי אחורה. בתנועה זריזה הוא שלף פנס ושלח אלומת אור אל פנים המכונית. קפאתי. כלב עצום בגודלו, דֵני ענק, נח שם, מילא את חלל התא מקצה לקצה. הפרווה הלבנה הדקה מסביב לצוואר שלו היתה מכוסה דם בצבע חלודה; לשון ארוכה ושמנה נשמטה מהפה הפתוח מעט. הרגשתי שגל של דמעות עולה בעינַי. נשמתי נשימה עמוקה, אבל לפני שהספקתי לומר כל דבר שהוא, איסידורוס טרק בכוח את תא המטען. הוא הסתכל עלי, העיניים שלו ברקו בחושך.

"ניסע, אני כבר אספר לך בדרך."

"איזו דרך?"

"מה, נשאיר אותו ככה?"

משכתי בכתפיים. אִיואנה היתה למעלה, והיתה התינוקת. קולנוע "אָטיקוֹן" נשרף. כבר עמדתי ליפול מהרגליים מרוב עייפות. ונוסף על כל זה… מה לכל הרוחות הוא רוצה ממני?

פקחתי עיניים, ונדמה היה שאני נמצא בחלום; או בסרט של דייויד לינץ'. לפי המראה הראשון שנִגלה לנגד עיני – קווי הפרדה זרחניים שטופים באור פנסים בתוך חשכה מוחלטת – כנראה התעוררתי ממש בלב האווירה המסויטת של "כביש אבוד". מימין ומשמאל, שרידי עצים גבוהים התלכדו לגושים שבוקעו באור הירח, ועוד הלאה התנשאו צלעות הר, כמו נחשולים אדירים מצוירים בפחם. לידי, איסידורוס נהג בלי להסיר את העיניים מהכביש, החליף הילוכים בעלייה בעדינות כזאת שבקושי היה אפשר להרגיש. כמה זמן ישנתי? לפי המקום שנמצאנו בו, לפחות חצי שעה. את הלילה הקודם בילינו באכסנייה הזמנית שלנו בקָליתאה, בחדר בלי חלונות ששלושתנו יחד ישָנו בו בספה נפתחת. בקושי עצמנו עין. לקטנה היה תיאבון מטורף, והיא התעוררה כל שעתיים. בסביבות ארבע לא היתה ברירה, חיטאנו בקבוק כדי לתת לה מנה כפולה באבקה, אולי ככה נצליח לישון קצת כמו בני אדם עד שבע וחצי, כי אז קמים ההורים של אִיואנה. משאלות שווא…

"עוד מעט כבר חמש שנים, והוא עוד לא התאושש."

הקול של איסידורוס נשמע רגוע ועמוק. משום מה עלה על דעתי המטען המקאברי שבתא המטען. התהפכה לי הבטן.

"מי?" אמרתי.

"ההר."

הוא התכוון לפַּרְניתָה; לשריפה הגדולה שכילתה חצי מהיער לפני חמש שנים. האיילים המפוחמים בעמוד הראשון נהפכו לסמל לאסון. בעיניו של איסידורוס, כמובן, צמחים ועצים עמדו בדיוק באותה מדרגה כמו בעלי חיים, גישה שלפחות חלק ממנה ניתן לייחס גם לעבודה שלו. בגיל שש-עשרה הוא ירש חנות פרחים קטנה בנֵאָה סְמירְני, אחרי שאבא שלו צנח מהדירה שלהם שבקומה הרביעית אל רצפת החצר הפנימית של הבניין. אמא שלו התפרקה, והוא, בתור בן יחיד, נאלץ לקחת עליו עול שלא עמד בשום יחס לגילו. וככה קרה שאיסידוֹרוֹס קוֹנידָריס – מוח בחזקת שלוש, כדברי סָקָלוֹגְלוּ, המורה שלנו למתמטיקה, שהכין אותו לאולימפיאדת המתמטיקה הבינלאומית – אפילו לא ניגש לבגרויות. במקום זה הוא התחיל לרדוף אחרי חובות שאבא שלו השאיר על ימין ועל שמאל, גם למלווים בריבית. ובכל זאת, בתוך שנים מעטות, בעבודה קשה ובשיקול דעת, החשבונות הסתדרו, ונוסף על זה, במרחק של שני רחובות, איסידורוס ואמא שלו, שבינתיים התאוששה, פתחו משתלה קטנה עם מיני צמחים ופרחים נדירים. עכשיו כבר היה איסידורוס לשם דבר בחוגים של משוגעים על גידול פרחים, ואנשים מכל חור נידח ביוון הגיעו לחנות כדי להתייעץ איתו וללמוד את השיטות שלו ממקור ראשון. הוא היה מדריך אותם, בין היתר, בסגנון המוזיקלי החביב על האזלֵיאות שהם גידלו, ואם חיבב מישהו במיוחד, הוא היה צורב לו דיסק עם קטעים שבחר במיוחד לבּוֹנסאי.

עם הזמן הוא התחיל לקשור קשרים עם קבוצות של אקולוגים ואקטיביסטים שנקטו כל מיני פעולות למען ההגנה והגיוון של ההרים באָטיקָה. לא מעטים מהם היו צמחונים, כמה מהם קנאים ממש – הוא הכיר לי אפילו זוג פֵּירותנים. רובם היו גם לקוחות שלו, וככה, משלב מסוים ואילך, עבודה וחיפוש עצמי פילוסופי היו לאחד. לכולם שם, ובטח ובטח לאיסידורוס, השריפה בפַּרְניתָה היתה נקודת מפנה – point of no return, כמו שאנחנו אומרים בסרטים בקולנוע.

"אז איפה אמרת שפגעת בו?"

"לא אמרתי."

עוד קודם לכן לא נעלמה מאוזנַי ההתייחסות הסתמית שלו לְמה שקרה. איסידורוס תמיד דייק במילים; פערים אפשריים או השמטות בסיפורים שלו לא היו מקריים. הדיבור שלו, ראי של המחשבה שלו, הזכיר לֵגוֹ; יקום של שרשרות לוגיות מוצקות.

ההתרחשויות, כמו שסיפר לי אותן, היו כדלהלן: קצת לפני חצות הוא החליט להיכנס למכונית, לעשות סיבוב בכיוון הים. בשלב מסוים פתאום קפץ לו לכביש הכלב הענק הזה. הוא לא הספיק לבלום, ופגע בו. הוא שם אותו בתא המטען ובאופן טבעי, בא אלי.

לא חיכיתי להבהרות, כמובן. ידעתי, כמו שהוא ידע, שהדבר הוודאי היחיד בכל הסיפור הזה הוא הסיום, זאת אומרת, שבסופו של דבר, באופן טבעי, הוא בא אלי. לא היתה שום אפשרות שאשאר אדיש מול כלב שנפגע. גם אני הייתי בן יחיד, ומגיל קטן מצאתי בחברתם של כלבים את האח או האחות שלא היו לי. עם השנים, ככל שהחריפו הבעיות בין הורַי, נעשה הכלב שלי ליותר מאשר סתם יצור שביליתי בחברתו, היה למין משפחה חלופית. המוות של תאלֶס, כשהייתי בן חמש-עשרה, זעזע אותי, אבל לא שבר את רוחי. המחליף שלו, גוֹלדן מלא חיים, לא איחר להגיע. עם מינאס חייתי שלוש שנים מאושרות עד שאי ספיקת כבד חריפה הפרידה בינינו לעד. לעומת זאת, עם פּוֹליניקיס (פּוֹלי, בכַּלְבּית), כלב זאב מעורב שתפס את מקומו של מינאס כעבור שלושה חודשים, חייתי שש-עשרה שנים תמימות, מתוכן שלוש עם אִיואנה. שכלנו אותו רק לפני שנתיים, ואז החלטתי – החלטנו, ליתר דיוק – שאקבל אחת ולתמיד את האבל שלי. ההיריון שלנו, כעבור חודשים מעטים, היה סיום סמלי למערכות היחסים שלי עם כלבים, והוביל אותי לתקופה שבה הייתי מחויב לתת יותר אמון בהולכים על שתיים.

איסידורוס, מצדו, מצא באהבת הכלבים שלי ביטוי לרגישות בררנית עד ייאוש ביחס ליצורים שאינם בני אדם. הוא לא היה רחוק מהאמת: יש לי יחס די מסויג כלפי חתולים. וכלפי עכברים, אם הייתי יכול, הייתי משמיד את כולם.

המכונית תמרנה בכביש המתפתל. כבר עברנו את האוכף הראשון, העיר מאחורינו כבר כבתה; החשכה העמיקה והתפשטה. מזה כמה רגעים, אחרי שחצינו מדרון רחב עם שארית של יער אורנים, התקדמנו בשטח שרוף. תחת אור הירח, בגבעות המבוראות, הגזעים השחורים העלו על הדעת זקן דליל על פרצוף מזדקן. ערימות מסודרות של גזעים כרותים שהוצבו במרווחים קבועים יצרו סוללות להגנה נגד סחף; כמה מהם נגרפו בגשמים והתפזרו על צלע ההר.

חשתי שאני ניצב מול חידה. הדני בתא המטען היה הדבר הוודאי היחיד. כל היתר היה קלוש ורופף. ולפני הכול הנסיעה הלילית לים. איסידורוס האמין ששלושת ההרים הגדולים של אָטיקָה יוצרים שדה אנרגטי אחיד ובלתי מובדל, שבמרכזו הר פֶּנְדֵלי, והוא גועש לעבר האגן של אָטיקָה ומשם לעבר הים לאורך נתיבי הזרימה של הנהרות והאפיקים. אי לזאת, אם רצית לרכז את הכוחות שלך או לנקות את הראש, לא היה עליך אלא לעלות לאחד ההרים האלה, ועדיף לאימיטוֹס או לפַּרְניתָה – פֶּנְדֵלי כבר נחלש, הפגיעה הראשונה באיזון האנרגטי של האזור. ללכת לים היה בזבוז זמן גמור, הרגל נואל של היוונים של ימינו. אתה מתאר לעצמך את האתונאים הקדמונים רובצים כל היום בחופים? דבר שני: בדרך קפץ לו כלב לכביש, והוא פגע בו למוות, הוא אומר, מפני שלא הספיק לבלום. גם זה נשמע קלוש. איסידורוס נוהג בטויוטה קָרינָה של אבא שלו מאז שהיה קטן. גם אם כלב או כל דבר אחר היה קופץ לו לכביש, לא יכול להיות שהוא היה מגיב כל כך לאט. נקודה נוספת: אין דבר כזה, דנים משוטטים. מי נוטש סתם ככה דני ענק, האפולו של הכלבים? ולבסוף, אפילו בבחירה של השעה שבה אירעה לפי המשוער התאונה – זה היה מוכרח לקרות בחצות על השעון, אם חצי שעה אחר כך הוא כבר צלצל באינטרקום אצלי – היה משהו חובבני, מבוים.

Psst, you might also like:
אור וחלל

לאן כל זה מוביל?

המנגינה של "פור אליז" עקרה אותי מהמחשבות שלי והחזירה אותי למציאות שהשארתי מאחורי. לפני שהספקתי להגיד או לעשות משהו, איסידורוס עצר בבת אחת באמצע הכביש. פתחתי את הדלת וזינקתי החוצה, ובו ברגע ליטפתי את מסך הנייד שלי וקטעתי את הסלסולים של בטהובן. הקור הצורב של פברואר, בשילוב הקול המבוהל של אִיואנה, צמררו אותי. גמגמתי הסברים מעורבים בתירוצים – המצב הזה, הכל כך מוזר ממילא, נשמע מופרע לגמרי כשסיפרתי עליו, במיוחד אחרי מה שקרה לא מזמן עם איסידורוס – ובאותו הזמן, ביַרכתי המוח, חשבתי לבדוק עוד עניין: היתקלות בכלב כזה היתה צריכה לגרום נזק למכסה המנוע. נוסף על זה, החיה היתה מרוחה בדם, על כן צריכות להיות עקבות גם בנקודת ההתנגשות. אלמנטרי, ווטסון יקירי. המשכתי לדבר בנייד, ובה בעת התרחקתי כמה מטרים טובים מהמכונית ונעמדתי מולה. הפנסים סנוורו אותי ונאלצתי לזוז ימינה, לאמצע הכביש. הבטחתי לאִיואנה שבקרוב תגיע לקִצה ההרפתקה הלילית הזאת, ובאותו הזמן התחלתי לפסוע לעבר המכונית, ונשארתי באותה זווית ביחס לפנסים, לא רק כדי שלא יסנוורו אותי, אלא גם כדי שיאירו את מכסה המנוע סביבם. במרחק של עשרה מטרים בערך, אחרי שכבר הרחקתי את המכשיר מהאוזן, איסידורוס כיבה את האורות והשאיר את המנוע פועל. הכול סביבי החשיך. נרעדתי. איזה משחק הוא משחק איתי? התקרבתי למכונית ונעצתי מבט במושב הנהג. הכרנו מאז שהיינו קטנים, ואם מישהו היה שואל אותי עד לפני שעתיים מי החבר הכי טוב שלי, הייתי עונה בלי לחשוב, שאיסידורוס; גם אם בזמן האחרון לא דיברנו, גם אם גבהו בינינו חומות בלתי נראות. ובכל זאת, ברגע ההוא, באישון לילה, עם שרידי היער שמטילים את צלליהם עלינו, בין העצים דקי הגזע הנכפפים בצוויחות מפני הרוח, חשתי יראה. לא רק כלפי ההר והאפלה שלו, כלפי הלא נודע שאורב סביבנו; פחדתי ממנו, מהחבר שלי. מה הביא אותנו הנה? מה קרה ליצור מוכה הגורל שמוטל בתא המטען? ולמה כל זה קורה הלילה, אחרי ששעות מעטות לפני כן אתונה עלתה בלהבות? כבר הגעתי כמעט עד לפני המכונית, ולפתע, כאילו הוא ניחש את המחשבות שלי, נדלקו האורות הקטנים במכסה המנוע של הקָרינָה. הסתכלתי על איסידורוס. הפנים שלו נשארו חסרות הבעה, המבט בהגה. המבט שלי גלש כמו מאליו אל מכסה המנוע, שעכשיו, הודות לאורות הקטנים מימין ומשמאל, היה מואר מספיק. בדיוק במרכז היה שקע ניכר. התקרבתי, רכנתי קדימה והחלקתי ביד על הפח. נוזל כהה צבע לי את היד. הרעד שעבר בי לֻווה הפעם בדקירה חדה עמוק בבטן. מה קרה, לעזאזל?

נכנסתי בתנופה והתיישבתי במושב הנוסע. איסידורוס הדליק שוב את אורות הדרך והתכונן להכניס להילוך.

"תעצור," צעקתי ולפתּי את ידית ההילוכים. "דבר ראשון אני רוצה להבין מה קורה פה. אחרת אנחנו לא נוסעים לשום מקום."

הוא משך את היד מידית ההילוכים והניח אותה שוב על ההגה. הוא נשף אוויר.

"הבאתי בחשבון שהרגע הזה יגיע קצת יותר מאוחר," הוא אמר, וביד שמאל מישש את תא האחסון הפתוח שבדופן הדלת שלו.

הוא הוציא בקבוקון מתכת שטוח, פתח את הפקק המתברג, קירב אותו לפה ולגם לגימה ארוכה. ריח של רום מילא את המכונית. הוא הטה את הבקבוקון בכיוון שלי.

"מה זה? ממתי אתה שותה?"

"יש לי בקבוק שלם מאחורה. זה יספיק לנו."

"עזוב את ההתחכמויות שלך. מה קרה? מה עשית לכלב?"

הוא קירב את הבקבוקון השטוח לפה וגמע לגימה שנייה. הוא פקק אותו והחזיר אותו אל התא הפתוח שבדופן הדלת.

"יפריע לך אם אני אנהג בזמן שאתה שואל את השאלות שלך, אדוני החוקר? הנהיגה, כידוע לך, מרגיעה אותי. ומחכה לנו עוד דרך ארוכה, אמת?"

אמת. מהרגע שהסכמנו בשתיקה שהכלב הזה ייקבר גם הוא בכבוד הראוי לכלב שלנו, נקודת הציון המדויקת ששׂמנו פנינו אליה היתה נתונה. המקום כבר אירח ארבעה כלבים בין רגבי עפריו – השלושה שלי, והאחד והיחיד שהיה מאז ומעולם לאיסידורוס, גַנְדַלְף. הוא מת בערך שנה אחרי אבא שלו. וכל כמה שהתעקשתי אז, הוא לא רצה לקחת אחר במקומו.

הוא הכניס לראשון, הקָרינָה פלטה חרחור קל ופתחה בנסיעה. כבר הגענו לנקודה בדרך שממנה והלאה יש ירידה, הירח אבד מאחורי פסגה גבוהה; נבלענו בנבכי ההר.

"אתה זוכר מה אמרתי לך בשנה שעברה, בהלוויה של אמא שלי? מאוחר בלילה, בבית, כשנשארנו שנינו?"

הנהנתי בחיוב. זכרתי. שעכשיו הוא חופשי. ושהתכלית של כל בן אדם מושגת רק אחרי שהוא מאבד את אלה שהולידו אותו. כל עוד ההורים שלנו בחיים, הוא אמר, אנחנו נשארים לכודים במבט שלהם. אנחנו שבויים של האהבה שלהם, תהיה מה שתהיה הצורה שבה הם מביעים אותה.

הוא פנה לעברי.

"אתה מכיר את תחושת החופש הזאת, חווית אותה ראשון."

ההורים שלי מתו שניהם מסרטן, בתוך שנה, והשאירו אותי לבדי עם פּוֹלי. את מה שחשתי אז, אחרי שגם אבא שלי מת, לא הייתי מכנה שחרור, אלא כניסה אל "הפחד הגדול". כל זמן שהם היו בחיים הרגשתי חסין. כשהסתלקו מהעולם חשתי שאני הבא בתור. חוץ מזה, מאחר שלא היה לי עכשיו אף אחד בעולם מלבד כמה דודות רחוקות, לכאב האובדן התלוותה גם תחושה של שממה. כאילו כוכב הלכת התרוקן מבני אדם. עד שאִיואנה נכנסה לחיים שלי והכול הואר מחדש.

"לתכלית שלך יש שם ופרצוף," הוא אמר כאילו קרא את המחשבות שלי. "שני שמות ושני פרצופים, אם כבר, למען הדיוק."

הרמיזה שלו לאִיואנה ולקטנה הזכירה לי עד כמה רחוק מהן נמצאתי באותו רגע; עד כמה התרחקתי מהתכלית שלי.

"אם תחשוב על זה, כל החיים שלך היו רק השתלמות לקראת מה שהיית עתיד להיות. בן זוג נאמן, אב מסור."

הרגשתי את הלעג במילים שלו. אהבת הכלבים שלי היתה פשוט התסמין; והצורך במחויבות ובקרבה הדדית – המחלה הקשה. כבר יצא לי לשמוע את הדברים האלה, ובמילים חריפות יותר. אלא שאם לא הייתי מה שאני, גם החברוּת בינינו לא היתה מחזיקה כל השנים האלה.

"בהזדמנות הזאת, אני מתנצל על הפעם האחרונה. נסחפתי."

הוא נסחף, זהו? הוא היה אז אידיוט ממדרגה ראשונה, התנהג בצורה לא מקובלת מכל כיוון שלא מסתכלים על זה! אִיואנה רתחה מזעם, לא רצתה לראות את הפרצוף שלו יותר. ואני, פּלוּס מינוּס, אותו דבר. לא פחות ולא יותר, הוא בא אלינו כדי לראות סוף-סוף כביכול את התינוקת שלנו (שכבר היתה בת שישה חודשים!), וזרק לנו בפרצוף שלעשות ילדים זו פעולה מכנית מובהקת, אנוכית לחלוטין, שלא מביאה בחשבון אף לא אחת מהבעיות הגדולות של האנושות. הזהרתי את אִיואנה מראש שיכול להיות שנשמע מאיסידורוס איזו שטות שלא במקום, אבל אפילו אני לא הייתי מוכן מראש לגסות הרוח שהוא הפגין אצלנו. הוא המשיך ואמר שהעולם עולה על גדותיו במיליוני ילדים שנולדו לבני אדם שלא רוצים אותם או שנהרגו, נכלאו או מה-שלא-יהיה, ככה שאם חשנו צורך דוחק כזה לגדל ילד, כל מה שהיינו צריכים לעשות זה לבחור אחת מאותן בריות חסרות מזל. ככה גם היינו מקלים את האומללות בעולם וגם היינו נמנעים מלהוסיף עוד קרצייה (ככה הוא כינה את התינוקת שלנו) על הגיבנת של כוכב הלכת. אלא שלא מכולם, הוא אמר לסיום, אפשר לצפות לעקביות מוסרית…

עברו חודשיים מאז אותו ערב הרה אסון. בפעמיים שהוא טילפן לא עניתי לו. משהו קפא בתוכי. הרגשתי שהוא הטיל ספק בבחירות הכי בסיסיות שלי, במה שאני. הוא העליב אותנו. הוא גימד אותנו. איך חברוּת יכולה להימשך ככה?

"ומה התכלית שלך?" שאלתי, מתוך רצון להחזיר את השיחה למסלול.

הרגשתי שהתשובה לשאלה הזאת תתיר באבחה אחת את כל הקשרים הסבוכים שהצטברו. איסידורוס, בלי להסיר את המבט מהכביש, הגה את המילים לאט וברור.

"לפתור את החידה," הוא אמר.

ואני חשבתי שזו בדיוק היתה התכלית שלי הלילה…

"איזו חידה?" מלמלתי.

"של ההתאבדות של אבא שלי. מי שמאבד את עצמו לדעת מוריש לאחרים קללה ומשאלה."

במקום לפתור חידות, השיחה הולידה אותן. השתררה שתיקה.

אחרי כמה שניות כבדות הוא המשיך:

"כל עוד אתה חי אתה נידון לשאול את עצמך למה הבן אדם שאתה אוהב שם קץ לחיים שלו. למה אתה לא היית סיבה מספקת שלא יעשה את זה."

שמונה-עשרה שנים חלפו מאז מותו של אבא שלו, ואיסידורוס אף פעם לא דיבר על זה. למה עכשיו? למה הלילה?

"והמשאלה?"

"שיהיה לך מספיק מזל שתהיה תשובה. אם יש תשובה, אז במאוחר או במוקדם תמצא אותה. וכשתמצא אותה, יימחק הסימן של המינוּס שלפני המעשה עצמו. הוא יפסיק להיות מעשה שלילי…"

ידעתי שיגיע הרגע הזה. הרגע שבו הוא ידבר ואני לא אבין. אלא שהפעם לא עברתי על זה בשתיקה.

"ואז? מה התשובה שמצאת לחידה שלך? עוד חידה? התרגיל הקטן של הפּיתיה?"

"אל תמהר."

הרמתי את הקול:

"השעה שתיים בלילה, אנחנו נוסעים כבר שעה בתוך יער שרוף עם דני ענק מת בתא המטען ועוד לא אמרת לי מילה אחת שיש לה אפילו קצת משמעות. איך אני לא אמהר!"

איסידורוס נאנח. ביד שמאל הוא תפס שוב בבקבוקון השטוח, פתח את הפקק וקירב את הבקבוקון לפה.

"בטוח שאתה לא רוצה?" הוא אמר והטה אותו לעברי.

חטפתי את זה מהיד שלו. לגמתי לגימה רצינית.

"דבֵּר."

הוא האט. בפעם הראשונה אחרי שעה ארוכה נסעה מולנו מכונית. הבהבנו באורות בברכת שלום.

"המשמעות של כל סיפור מתגלה רק אם מספרים אותו בסדר מסוים. בסיפור שלי הכול התחיל במוות של אבא שלי. שאני לגמרי משוכנע שהיה מכוון."

זאת היתה הפעם הראשונה שהוא אמר לי את זה בוודאות כזאת. כל עוד אמא שלו היתה בחיים הם טיפחו את גרסת התאונה. זה היה נוח יותר מבחינה חברתית, והיה קל יותר להתמודד עם זה מבחינה רגשית.

"ולמה הוא לא השאיר מכתב, משהו שיבהיר שזאת לא היתה תאונה? לא היה אכפת לו?"

"אולי הוא לא השאיר משהו דווקא בגלל שהיה אכפת לו. מכתבים, כמו כל התשובות הקלות, מרחיקים אותך מהתעלומה, לא עוזרים לך לפתור אותה. זה כאילו אתה שם את התשובה במקום של השאלה."

לגמתי עוד לגימה מהרום. הבקבוקון נשאר ביד שלי. עדיין לא הבנתי.

"כמו שאתה יודע, אבא שלי הגיע למבוי סתום. הבעיה לא היתה החנות. הוא היה מכור להימורים. הבעיה היתה בתוכו. כל צעד הוביל אותו לאסון. היינו מאבדים את החנות, היינו נאלצים למכור את הבית, הבריאות הרופפת ממילא של אמא שלי היתה מתערערת, ואני, מי יודע איפה הייתי גומר…"

עכשיו היה זה תורו לחטוף את הבקבוקון השטוח ולשתות לגימה. ניצלתי את השהייה ובדקתי את הנייד שלי. למזלי, לא היתה קליטה בנקודה שהיינו בה.

"אתה זוכר את הסרט ההוא שלקחת אותי לראות לפני כמה שנים? שכל הסיפור התבהר רק אם ראית את הסצנות בסדר הפוך? מההווה אל העבר?"

"'מֵמֶנְטוֹ'?"

"כן. 'מֵמֶנְטוֹ'."

"תזכורת."

"בדיוק. תזכורת. ככה נפתרת גם החידה שלי. אם רואים את הסרט של החיים שלי בסדר הפוך. מהיום ועד לרגע ההתאבדות של אבא שלי. תפסתי שכל מה שנראה כמו סוף בעיני האחרים, בעצם היה במציאות התחלה חדשה."

"אז מה?"

"אז אם אתה רואה את הדברים מזווית הראייה הזאת, זאת אומרת, אם אתה שופט את המעשה לא על סמך סטריאוטיפים חברתיים ותפיסות מקובעות, אלא על סמך התוצאות שהוא הביא אליהן בחיים שלנו, אז המשמעות שלו משתנה."

הקול שלו, צלול ויציב לפני כן, נשבר כמדומה בשלב הזה.

"המעשה מתגלה בתור מה שהוא: הקרבה של קורבן. קורבן במובן הדתי, הפרימיטיבי של המילה. רק שזה שמנהל את הטקס, המקריב, הוא באותו הרגע גם המוקרב, המִנחה לאלים."

הוא בחר את המילים במדוקדק, כאילו הוא עורך חזרה. משפטים מוצקים, האחד על גבי השני.

"זאת אומרת, אתה טוען שכל זה היה מתוכנן? שהוא ידע שאם הוא ישים קץ לחיים שלו, הוא ישחרר את כל ה… איך נקרא לזה… האנרגיה החיובית הזאת?"

"אני לא יכול להיות בטוח. אבל אני שואל אותך: מה קובע משמעות של מעשה?"

הוא פנה והסתכל עלי כמו מחכה לתשובה. משכתי בכתפיים.

"אין פה אינסוף תשובות אפשריות," הוא אמר. "במציאות יש רק שלוש. או שמשמעות של מעשה נקבעת על ידי מי שמבצע אותו, או שקובעים אותה אלה שהמעשה מופנה אליהם, זאת אומרת, האחרים, או שקובעות אותה התוצאות של המעשה, האופן שבו הוא משפיע על המציאות."

ככה זה? לא הייתי בטוח. מישהו אחר, במקום אחר, היה מנסח אחרת אותן סוגיות. האמונה שלי במילים נשארה מצומצמת. רשת עשויה רעיונות מעורפלים שאנחנו טווים סביבנו עם השנים. בשביל איסידורוס, לעומת זאת, מילים היו מטבע קשה.

"פילוסופיה היא לא הצד החזק שלי," אמרתי. "אבל אני יכול להעלות על הדעת הרבה צירופים אחרים. זאת אומרת, נגיד, מה זאת בדיוק מציאות, זה לא מה שרובנו מסכימים שקורה?"

הוא נתקע קצת. לא ליותר משתי שניות.

"כל מעשה נושא את המטען שלו. גם כשהוא לא מודע."

דמיינתי את המעשים כמו מין סיזיפוּסים קטנים שכל אחד מהם סוחב על הגב את המשמעות שלו, כמו סלעים עגולים קטנים. קצת לפני שהם מגיעים לפסגה, קצת לפני שהם מוסרים לנו, לבני האדם, את המטען יקר הערך שלהם, המעשים מחליקים ונופלים, המשמעות מידרדרת לתחילת העלייה. ועוד פעם הכול מחדש.

"מצד אחר," המשיך איסידורוס, "אם מי שמבצע את המעשה מודע למשמעות שלו, הוא מחדיר בו מלכתחילה אנרגיה רבה פי כמה. ולכן ההשפעה של המעשה שלו על המציאות רבה פי כמה. במקרים כאלה אנחנו מדברים אפילו על נסים."

אד הנשימות שלנו כבר עמעם את השמשות, ראיתי לפנַי רק את אלומת האור שהטילו הפנסים על ציפוי הכביש. פיסת המציאות שהחזיקה אותנו בחיים.

"פה תופסת הקלישאה שהנחילה לנו תיאוריית הכאוס, שרפרוף הכנפיים של פרפר ביפן יכול לגרום לטייפון באמריקה. רק שבדוגמה שלי עוזר יותר לדמיין פרפר שמחליט במודע להתגנב אל תוך כור גרעיני."

התקשיתי להבין לְמה או למי יועיל עוד אסון גרעיני, בלי קשר לשאלה במה מאמין הפרפר של איסידורוס. לא היה לי ברור הקשר בין כל המחשבות האפלות האלה בנושא הקורבן לבין המצב שנמצאנו בו באותו רגע. אלא שאז עלתה במוחי התמונה של הדני הענק המכוסה בדם, והבטן שלי – שככל שעובר הזמן מתברר שהיא מַקלט רגיש יותר מהתפיסה שלי – מיד התחילה להתהפך שוב, והגוש בגרון להעיק עוד יותר. היה משהו מבשר רעות במילים האלה, צל של איום.

Psst, you might also like:
ערב ארוך מדי. על אמנות המשורר היפני יאסושי אינוּאה

"והכלב?" אמרתי, והתכוונתי להפתיע אותו. "למה פגעת בו?"

הוא חייך חיוך מריר.

"הדבר היחיד שמעניין אותך זה הכלב, אה?"

"זה לא נכון."

"אין לך בעיה לצאת למסעות צלב כדי להציל איזשהם יצורים, בתנאי שיש להם זרבובית חמודה והם מביאים בחזרה את הכדור."

"אתה מציג את זה בצורה פשטנית מדי, ואתה יודע את זה."

"הגאונות והמיומנויות המדהימות של השַחרוּר, של טרמיטים או של איזה צב יבשה מצוי לא מעוררות אצלך חמלה. מפני שהן לא נוגעות אליך. והן לא נוגעות אליך כי הם לא דומים לך."

"איסידורוס, תעשה לי טובה, זה הזמן לשיחות כאלה?"

הוא הלם בידיים בקצב בהגה, להדגיש את דבריו.

"זה בדיוק הזמן. זה הרגע."

אבל כבר דיברנו על כל זה. דיברנו על כל זה אלף פעם. אני לא יכול לחוש צער על הנמלים שאני דורך עליהן, גם לא על החיידקים שאני נושם, גם אין לי שום כוונה להוקיע הדברה המונית של יתושים כאילו היא רצח עם. זה לא אומר שלא אכפת לי משום יצור אחר.

"אכפת לי, איסידורוס. אם לא היה אכפת לי לא הייתי נמצא פה בהר בשעה כזאת, איתך."

"מבחינתך, כלבים הם אידיאה."

"לא. זה ההבדל בינינו. אני אדיש לגמרי לאידיאה של כלב. אבל הכלב המסוים, זה שמסיבה כזאת או אחרת נקרה בדרך שלי, הוא מעניין אותי, ממנו אכפת לי."

שוב נפלה שתיקה. כבר כמה רגעים ניתז על השמשות גשם קל שנישא בפרצים של רוח, הירח נעלם מאחורי העננים, והמקום סביבנו, עד כמה שהצלחתי לראות, נעטף חשכה. אלא שביקשתי להגיד משהו אחר. משהו חמק ממני בשיחה הזאת. הבעיה לא היתה הכלב, גם לא החתולה והעכברים. לא היה לזה קשר לשאלה באילו זכויות או תכונות הסכמתי להכיר בקרב צורות חיים שונות. הכרתי את השיחה הזאת. כל כך הרבה שנים עם איסידורוס והחברים שלו, כבר הייתי מורגל בה. היא היתה מסתיימת בדייקנות מתמטית בשאלה אם הכרוב והסלק חשים כאב כשאנחנו חותכים אותם. אם יש להם רגשות או זיכרון. אבל זה לא היה זה…

"אולי," הוספתי, "המחלוקת בינינו יותר עמוקה. אולי זאת שאלה של אמונה. אולי אני לא מאמין בחיים כמו שאתה מאמין בהם."

נתקעתי.

"אני מכבד את החיים, אבל הם לא קדושים בעיני. לא הייתי נותן את החיים שלי בשביל החיים."

בשביל חיים של מישהו אחר? משהו ניקר ועקץ בתוכי, כמו צרעה שנשכחה. גם לא החיים של אִיואנה? גם לא של הקטנה? החיים שלי, אם ככה, הם הדבר הכי יקר לי בעולם?

איסידורוס, שמפעם לפעם יצר אצלי רושם שיש לו היכולת לעקוב אחרי המהלכים הנסתרים של החשיבה שלי, חייך חיוך רחב. בחיוך שלו הבחנתי במרירות, אבל גם בסיפוק. הוּבלתי אל הנקודה שהוא רצה להוביל אותי אליה. סיפקתי לו את ההודאה שביקש, ושהאירה את המשהו הזה שהפריד בינינו. בכל רגע חיכיתי לשמוע את המילים שהתכוננתי אליהן כל הלילה; המשפטים שיְתַקְצֵרוּ אותי. החיים שלך, אחי… החיים הפעוטים וקלי הערך שלך שווים בדיוק כמו חיים של צב, לא טיפה יותר. איזה ערך יש לחיים אם אין בעולם שום דבר ששווה לך להקריב אותם בשבילו?

הוא הוריד הילוך, טיפסנו שוב בעלייה. שנתיים לא הייתי בבקתה, מאז שנפרדנו לשלום מפּוֹלי – אפשר להניח שלא השתנה בה הרבה. עוד מעט נגיע לשם.

לבסוף הוא דיבר, ובנימת הקול שלו לא היה שום דבר פסקני או מאיים. הוא גם לא ענה על כל המילים המפוצצות שהפרחתי. בקול נמוך יותר מאשר קודם, היתה לו עכשיו הצרידות של וידוי.

"האמנתי שאני יכול לארגן לעצמי חיים שקטים ומועילים, להישאר רחוק מכל מה שמרגיז אותי. לחיות בעולם קטן משלי. להתקין, אם בא לך, עולמות קטנים לפי הזמנה. חיי בּוֹנסאי. זאת היתה המשמעות של הקמת המשתלה. זאת היתה גם המשמעות של האהבה שלי להר. אם כל אחד מאיתנו, חשבתי, יתמקד במשהו טוב, אם כל אחד מאיתנו יעשה משהו מועיל ויפה בקנה מידה קטן, כל האנרגיה החיובית הזאת יחד תוכל לשנות את העולם. או לפחות לעשות אותו יותר נסבל."

הוא דיבר ברוגע, אבל יד ימין שלו הלמה בעצבנות בידית ההילוכים.

"ארגנו קבוצות עבודה עם אגרונומים ושתלנו מינים שמעולם לא היו ביער הזה, בנקודות שאנשים לא עוברים בהן. ידענו שתהיה להם השפעה מיטיבה על המערכת האקולוגית היותר רחבה. צמחי תבלין שאוכלוסיות גדולות שלהם יכולות לבלום התפתחות של מחלות שפוגעות באשוחים או בערבות. דבורים, בפיזור נכון, מרבות פי כמה וכמה את הפריחה ביער בתוך שנים מעטות. בתוך עשרים שנה, במאמצים של הרבה אנשים, פַּרְניתָה נהייתה ניסוי ביולוגי עצום, דוגמה נפלאה לְמה שיכול לתת שיתוף פעולה הרמוני בין האדם לטבע."

הוא הצביע החוצה, אל שְחור יער האשוחים השרוף, כאילו כל מה שהוא מדבר עליו נמצא באותו רגע ממש לנגד עינינו.

"בכל קילומטר רבוע פה מסביבנו חיו יותר בעלי חיים, חרקים וצמחים מאשר בכל יער אחר באירופה. בפַּרְניתָה לבדה היו יותר מינים של צמחים מאשר בכל סקנדינביה. מאה מהם היו אֶנְדֵמִיים, כאלה שלא קיימים בשום מקום אחר בעולם. שלושים מינים של יונקים, דָלָקים, תנים, סנאים, שועלים, אבל גם מאה ועשרים מינים שונים של עופות. יותר מחמש מאות איילים אדמונים חיו והתרבו במרחק של כמה קילומטרים מהעיר – ולרוב האתונאים לא היה מושג."

הוא פנה והסתכל עלי. העיניים שלו היו אדומות.

"לא היה להם מושג, אבל זה לא אומר שהם לא חשו בזה. כי ככה בדיוק פועל הטוב, איליאס. מפזר סביבו גלים קטנים ולא מורגשים, רטטים של מתק ושל חמלה. עמדת פעם ליד אייל? סתם ככה, בשתיקה, בזמן שהשמש שוקעת מאחורי ההר?"

הוא עצם עיניים לכמה שניות כאילו הוא חי מחדש רגע כזה. פחדתי שהוא יירדם על ההגה. הוא פקח את העיניים והמשיך בקול אבֵל אך צלול.

"עד שפרצה השריפה, ואז נוכחתי במשהו שכבר ידעתי, אבל סירבתי להודות בו. שהעוצמה של הרע חזקה לאין ערוך מהעוצמה של הטוב. הספיק גפרור של פסיכופת אחד בשביל לסכל מאמצים של שנים; הספיקה רשלנות של חקלאי אחד בשביל להרוס אינספור מעשים טובים של אלפי בני אדם. והעצים והצמחים ובעלי החיים שמתו בימים ההם – אני עוד שומע את הצרחה שלהם באוזניים."

ניסיתי לדמיין כמו מה נשמעה זעקת האובדן של מגוון כל כך רחב של אורגניזמים. צרחה לבנה.

"אתה חושב שכל מה שקרה בעיר הזאת אחרי זה לא קשור לאסון שקרה קודם? אתה מאמין שאירועים בסדר גודל כזה, שמזעזעים מן היסוד את המערכת האקולוגית, לא משפיעים על הנשמה של בני אדם? ובמיוחד על זו של הילדים והצעירים?"

אף פעם לא עשיתי את הקישור הזה. היו כמובן ביטויים של אבל ומחאה אחרי השריפה הגדולה, הרבה אנשים חשו צער, רצו להגיב. נכתב אז הרבה, ונאמר עוד יותר. אבל במה שנוגע לנשמה של בני אדם, אני לא יודע. המילה "נשמה" תמיד היתה מעוררת בי קצת מבוכה.

הסתכלתי עליו. המבט שלו נשאר קבוע בכביש.

"הפקדנו בידי המדע את האחריות לפרש את העולם בשבילנו. מכרנו את הזכות שלנו לשפוט עם הלב. האמת שלנו היא בתחום הסמכות של כמה מעבדות; שמים אותה מתחת למיקרוסקופ, מבתרים אותה ומגישים לנו אותה במנות. אבל אף אחת מהאמיתות הקטנות האלה לא עושה את העולם שלנו יותר מובן."

אולי מגישים לנו אותה במנות, מפני שלא קיימת אמת שלמה. המחיר, אכן, הוא עולם קר, זר. אבל גם הרווח, אחי, מוחשי, מדיד.

"ובכל זאת," הוא המשיך, "עמוק בתוכנו, בנשמה שלנו, החומר שאנחנו עשויים ממנו נשאר זהה לחלוטין. הפרימיטיבי שורד בתוך המתורבת באותו האופן שהילד שורד בתוך המבוגר. ברגעים המכריעים הוא יוצא אל פני השטח ותובע את החלק שלו באמת. וכואב לו כשנשרף היער שליד הבית שלו. כמו שלילד שבתוכנו כואב כשהוא רואה בעל חיים שחוט בסופרמרקט או גווייה של בעל חיים בצד הרחוב – מופקרת, מחוללת. רק שהכאב הזה, הזעקה הזאת, לא יוצאים אל פני השטח בדרך הידועה, דרך הפה. דרושה דרגה גבוהה של מודעות ורגישות כדי למשוך אותם ממעבה המוח אל הלשון ולעשות מהם מילים ודמעות. יותר קל לעשות מהם אגרוף, בעיטה בפרצוף של מישהו אחר."

אני מזדהה עם כל זה? סביר להניח שלא. למחרת, כשחשבתי על זה ביישוב דעת, הכול נראה לי סכמטי, אובססיות של תימהונים. אם ככה, למה זה ריגש אותי?

"ביולי באותה שנה," הוא המשיך, "הרבה צעירים התאספו בסינְדַגְמָה בכיכר וישבו שם לילות שלמים עם נרות, התאבלו. ואיתם גם לא מעט מבוגרים שהרגישו כמה נורא הדבר הזה שקרה לנו. אבל הרוב פשוט חשקו שיניים וכבשו את הזעם. ידעו שלמרות כל מה שאמרו להם כל ערב בטלוויזיה, על חוסר מזל ועל רוחות חזקות, האמת היא שהוליכו אותם שולל. הגדולים שללו מהם את העולם שלהם. עוד קצת ועוד קצת. כל מה ששייך להם לפי החוק, לדורות הבאים. כל מה שקרה מאז הוא השְפכים של הסערה הקטלנית ההיא. הדמעות שלא נשפכו אז, נשפכות בצוּרת דם אחר כך, בתירוצים אחרים."

הוא השתהה קצרות, כאילו הוא מהסס.

"ההצתות באתונה, היום, זה משהו שחיכיתי לו כבר הרבה זמן. סימן…"

לפתע, המילים האחרונות האלה שלו הזדרחו בתוכי כמו סוּפּר נוֹבה. זאת אומרת, המשהו הזה שהביא אותנו הלילה הנה להר קשור לאירועי אחר הצהריים? עברו כמעט חמש שנים מאז השריפה בפַּרְניתָה. במשך הזמן הזה, פעם אחר פעם, נעשו שַמות במרכז העיר, דם רענן צבע את המדרכות, הזעם התלקח ושכך בגלים. אז למה הלילה? למה הוא לא קיבל את ה"סימן" הזה יותר מוקדם? אולי העיכוב הזה בתגובה קשור למותה של אמא שלו שנה לפני כן, ורק מאז הוא הרגיש חופשי "להשיג את התכלית שלו"? מצד אחר, אתונה אמנם נחבלה קשות בשנים קודמות, אבל אף פעם לא נראו בה להבות בעוצמה ובהיקף שנראו בלילה הזה. האנלוגיה – למי שחיפש אנלוגיות – היתה ברורה כשמש.

בינות לאשוחים נראו האורות הזעומים של הבקתה, ואנחנו פנינו בסיבוב האחרון שנשאר לפני שנגיע. האזור הזה, למרבה המזל, בכלל לא נפגע בשריפה.

הגענו לרחבה והתקרבנו אל בקתת המטיילים הגדולה. בחוץ חנתה עוד מכונית. עצרנו לידה.

והדני? איך הוא התחבר לכל זה?

"לא נעשה את זה עכשיו?" אמרתי ברגע שהוא דומם את המנוע. "האדמה רכה, צ'יק צ'ק נגמור."

"בוא קודם ניכנס קצת," הוא אמר ופתח את הדלת שלו.

יצאנו מהמכונית ופנינו אל הכניסה. התרמיל על הכתף שלו היה צריך לעורר את תשומת הלב שלי עוד קודם, אם כי איסידורוס תמיד סחב איתו כל מיני דברים, אפילו ברגעים הכי פחות מתקבלים על הדעת. כאילו בכל רגע הוא צריך להיות מוכן לצאת למלחמה.

הסתכלתי בנייד שלי, היו לי שלוש שיחות שלא נענו, כולן מאִיואנה. סימנתי לו שאני נשאר בחוץ כדי לדבר בטלפון וחיכיתי שייכנס. הקור נשך. ירד גשם קל ושרר ערפל קלוש. ההר נפרש מסביב, חסום, אפל. עולם העבר, חשבתי. עולם בעלי החיים. כל הריגושים העמוקים נובעים ממנו, אבל רובנו לא היינו מהססים להקריב אותם על מנת לשרש את החיה מתוכנו.

נתתי לטלפון לצלצל שלוש פעמים וניתקתי. היא בטח כבר נרדמה שוב, מותשת מההנקה. עדיף. לא הייתי מסוגל להשרות עליה עכשיו שום דבר חוץ מאי-שקט. כתבתי במהירות הודעה ושלחתי אותה. הכול בסדר. אני לא אתעכב עוד הרבה. כיביתי את הנייד ונכנסתי לבקתה.

איסידורוס כבר כרע מול האח והסתכל על בול עץ כבוי למחצה. התרמיל היה מוטל קצת הצדה משם, ולפניו היו מונחים בקבוק הרום ושתי כוסות מלאות למחצה. ברגע שנכנסתי הוא לקח אחת. התיישבתי לידו. אמרנו הרבה הלילה. יותר ממה שחשבנו שאמרנו. בתוך כל זה היו סודות ורמיזות לדברים שקרו ולדברים אחרים שעמדו לקרות. החיים שלו והחיים שלי, בלי שנבין את זה עד הסוף, פנו בנתיבים שהתרחקו מאוד. ונותרנו חמוצים ונבוכים, מסתכלים על השסע שהולך ומעמיק בינינו. ובכל זאת… ברגע ההוא, הדבר היחיד שהרגשתי ביחס לבן אדם הזה הוא חיבה. חיבה ואהבה. הסתכלתי על השיער הגלי החזק שלו ועל הפנים המחוספסות וראיתי בהם את הילד שהכרתי לפני הרבה שנים. הילדים שהיינו פעם ישבו שם, ליד האח, מול להבה שכבר כמעט כבתה. אבל החום שלה עוד הלהיט לנו את הלחיים.

"קדימה," אמר איסידורוס והרים את הכוס שלו. "בוא נשתה לחיי הנסים…"

לחיי הנסים? כמה מוזרה נשמעה כאן, בהר, עם רום שחור מול אח מהבהבת, המילה הזאת, השחוקה מרוב ימים.

הרמתי את הכוס שלי, החזקתי בה גבוה והשקתי אותה בשלו.

"לחיי הנסים," חזרתי.

המשקה הכהה הבעיר לי קודם את הגרון ואחר כך את הקיבה. איסידורוס הדף לעברי קופסת מציות; לעסתי אחת בלי לחשוב, הרגשתי כאילו היא מנייר. נטיתי הצדה והנחתי את הראש על המרפק. העיניים שלי שקלו טונות. בול העץ פצפץ, והצלילים שפלט נשמעו מורכבים, אבל מאורגנים איכשהו, כאילו תזמורת שלמה מנגנת. הערב היה מוזר, ואחריו בא לילה מוזר עוד יותר. "אָטיקוֹן" נשרף, מלמלתי וטעמתי בזווית השפתיים את מידת האמת במשפט הזה. אָטיקָה נשרפה, נשמע הקול שכנגד באַנטיפוֹניה שבתוכי.

השפה היתה בצד של איסידורוס.

אל תעשה את זה, אחי, אמרתי, ומיד אחרי זה חשבתי שאני לא בטוח אם באמת הגיתי את המילים האלה או שפשוט מלמלתי אותן לעצמי. חשתי שהאיברים שלי נאחזים שיתוק ושהכול סביבי נהפך לים חם וסמיך שיונק אותי. מולי הופיעה הדמות של ליאם ניסן. עם צלקת בלחי ועיניים בהירות כמו לזאבים. החברים שלו כבר נעלמו אחד-אחד. לבדו, מכותר, הוא מתכונן לקרב האחרון, לקרב שיוצאים אליו לא כדי לנצח, אלא מפני שהמאבק לחיים הוא המאבק האצילי היחיד. הוא מסתכל בעיניים של הזאב השחור, הכי גדול, מנהיג הלהקה. ומסתער.

חושך.

פקחתי עיניים, ומהחלון נכנסו קרני השמש. ניסיתי לקום, אבל כאב חד השליך אותי בחזרה אל הרצפה. חשתי שהמוח שלי דופק בכוח על דופנות הגולגולת. התרוממתי בקושי על הרגליים, גררתי את עצמי אל המטבחון ושתיתי שתי כוסות מים. התחלתי להתאושש. איסידורוס והתרמיל שלו לא היו שם. הסתכלתי על השולחן, שם עדיין היו הכוסות שלנו ובקבוק הרום הריק למחצה, לראות אם הוא השאיר לי איזה פתק. שום דבר. לעומת זאת, מונח על הנייד שלי, היה המפתח של הקָרינָה. תפסתי אותו ויצאתי.

Psst, you might also like:
Funny Valentine

המכונית נמצאה במקום שהשארנו אותה, אבל איסידורוס לא היה בשום מקום. שמש הבוקר האירה את יער האשוחים, העולם נראה חדש לגמרי. הקרניים הזוהרות חדרו מבעד לעלוות העצים והתוו דוגמאות רוטטות במורדות ההר. נכנסתי למכונית והתחלתי לנסוע. אם הוא לא התרחק, ידעתי בדיוק איפה למצוא אותו.

נהגתי מאתיים מטרים אל הרמה הקטנה שנמתחה מבקתת המטיילים עד לתחילתו של מדרון מתון בהר. הקרקע היתה רטובה והצמיגים החליקו, אבל שכבת הטְחב הדקה מנעה מהם להתחפר בבוץ. עצרתי בקצה, קצת לפני תחילת המורד, ויצאתי מהמכונית. עברתי על פני כמה קבוצות עצים, בערך מאה מטרים של יער עבות. קצת אחר כך יצאתי אל מַעֲרֵה קטן. באמצעו היו נטועים ארבעה סלעים גדולים, כל אחד מהם בגודל שונה – בית הקברות הקטן שלנו לכלבים. חנכתי אותו עם אבא שלי לפני תשע-עשרה שנים, והאמנתי שכבר נפרדתי ממנו סופית, שנתיים לפני כן, עם אִיואנה. הסלע הכי גדול הוא של פּוֹלי, והבא אחריו, בהבדל קטן, של גַנְדַלְף. מתחת לסלע הכי קטן נמצא מינאס ביש המזל שמת בטרם עת. באותיות קטנות, שיכול לקרוא אותן רק מי שיודע שהן שם, היו חרוטים שמות הכלבים והתאריך שמתו בו. הארבעה יחד יצרו ריבוע, שכל צלע בו היתה באורך שלושה מטרים בערך. בפינה הימנית המרוחקת של הריבוע, מהנקודה שהסתכלתי ממנה, היה הסלע של תאלֶס; בינו לבין הגזע הכי קרוב עוד היה מספיק מקום. עברו כמעט עשרים שנה, מן הסתם לא נשאר הרבה מהיצור החי החסון של ימים עברו. שם נחפור. התקרבתי, ניקרתי בעפר באצבעות: הוא היה רך כמו חמאה, זאת לא תהיה עבודה קשה במיוחד בשביל שנינו. בתנאי שהוא זכר להביא אֵת במכונית. אבל לאן איסידורוס הלך? כי אפילו אם הייתי חופר את הבור לבדי, דבר די מייגע, אם לוקחים בחשבון שהוא צריך להיות בעומק של מטר וחצי לכל הפחות, גם אז לא הייתי יכול לסחוב לבדי עד הנה את החיה הענקית.

הלכתי במשעול ויצאתי שוב לשטח הפתוח, קיוויתי לראות את איסידורוס מתקרב אחרי טיול של בוקר במורדות מסביב. לא היתה שם נפש חיה. התקרבתי למכונית, ואז הגיע לאוזני צליל מוזר, משהו דומה ליבבה של כלב. הסתכלתי סביבי, לא ראיתי אף אחד, לא בן אדם ולא בעל חיים. המכונית היחידה שחנתה ליד הבקתה בלילה נשארה במקומה. ואז נשמעה חבטה, ומיד אחר כך עוד אחת, ושתיהן באו מכיוון הקָרינָה. התקרבתי בזהירות, כאילו המכונית המוכרת נהפכה לפתע ליצור מסתורי שמוּעד לתגובות לא צפויות. שוב נשמעה יבבה, אלא שהפעם לא היה לי ספק מה מקורה. הלב שלי התחיל לדפוק כל כך חזק, עד שחשבתי שאצנח מת על המקום. נעצתי את המפתח במנעול תא המטען, סובבתי אותו ולחצתי לפתוח. המכסה זינק בכוח למעלה, ואני קפצתי לאחור, התרחקתי שני מטרים. כפות גדולות הונחו על דופן התא, והדני הענק החליק החוצה בקושי מהמכונית, פולט נהמה שהיו בה תלונה ושמחה גם יחד. הוא פסע כמה צעדים מהוססים, כאילו הוא עוד לא מצליח למצוא את שיווי המשקל, ואחרי כן התחיל לרוץ לאטו, במסורבל, לעבר הקצה האחר של הרמה הקטנה. הרגליים האדירות שלו עוד לא נעו במתואם, ואחת מהן נכפפה מדי פעם בפעם באופן שגרם לו לאבד את שיווי המשקל. זה היה הכלב הכי גדול שראיתי בחיים שלי. מראה היצור כבד הגוף ועם זאת דק הגזרה, רץ בקצב רגוע בטבע ואט-אט מוצא כמדומה את ההרמוניה והחן של התנועות שלו אחרי כל כך הרבה שעות של חוסר הכרה, ניחן ביופי מארץ האגדות. השמש חילקה את הרמה הקטנה לשניים – ובעל החיים הרץ עבר כל כמה זמן מהצד המואר אל הצד החשוך ובחזרה, כאילו הוא משחק. ואחרי שהתווה כמה מעגלים מוארכים הוא פתח בדהרה אחרונה, עצר מתנשם לפנַי, הזנב מצליף באוויר, הלשון השמנה משתלשלת הצדה, ופצח ביבבה. אחת לכמה זמן הוא רחרח את הקרקע, הסתובב שני סיבובים קטנים סביב עצמו ונעמד שוב מולי, פולט קולות שאיכשהו נשמעו לא הולמים את הגודל שלו. הוא היה רעב. התקרבתי אל תא המטען הפתוח והסתכלתי פנימה. הוא היה ריק לגמרי. פתחתי את הדלת מאחור ובדקתי למרגלות המושבים. ואכן: מישהו העלה על דעתו שאולי יגיע הרגע הזה, והשאיר שם שתי קופסאות שימורים גדולות של אוכל לכלבים.

פתחתי אותן והנחתי אותן לפניו. מראה של כלב רעב שנתתי לו אוכל ועכשיו הוא מתענג עליו עם כל הלב, תמיד מציף אותי גלים-גלים של התרגשות. הכלב המסוים הזה, דוגמה נאצלת לבני מינו, הגביר את עוצמת הרגשות. הסתכלתי בתשומת לב באזור סביב הראש שלו והצוואר, אולי אמצא עקבות למכה או לצלקת, אבל לא הבחנתי בשום דבר רציני בגוף של בעל החיים הנהדר. לעומת זאת, הכתמים האדומים על הפרווה הלבנה המנומרת בטלאים שחורים דהו באור היום והזכירו דם הרבה פחות מאשר באמצע הלילה. כל כמה שהופתעתי, השתאיתי, נחרדתי, העובדה שהכלב חי מילאה אותי שמחה, כאילו אני עצמי הצלתי אותו מבין המלתעות של מלאך המוות.

נזכרתי שוב באיסידורוס. הוצאתי את הנייד, הפעלתי אותו והתקשרתי למספר שלו. הוא לא ענה. או שהוא כיבה אותו. חיכיתי שהכלב יגמור לאכול, נכנסתי שוב למכונית, התנעתי ונסעתי בחזרה לבקתה. הדני עקב אחרי בריצה מימין ומשמאל.

נכנסתי למבנה בתקווה למצוא אותו בחדר הגדול, או לפחות למצוא איזה סימן לנוכחות שלו. שום דבר לא השתנה מהרגע שהתעוררתי. הכנסתי את בקבוק הרום לשקית, סידרתי קצת ושתיתי עוד כוס מים קרים. תהיתי מה עלי לעשות. להזעיק עזרה? איסידורוס לעולם לא היה סולח לי על ההשפלה. שיחפשו אחריו בהר שלו. ואם, מצד אחר, קרה לו משהו? אחרי כמה זמן הייתי צריך לפעול? אולי הכי טוב ללכת לעמדה הכי קרובה של מכבי האש ולדון בזה איתם. רוב הסיכויים שהם מכירים אותו, ואולי היו מרגיעים אותי. הם, כמובן, לא ידעו כלום על הלילה שעבר, וממילא גם לא ששלוות נפש, אולי, היא לא בדיוק מה שנחוץ לנו באותו רגע. איסידורוס, לעזאזל איתך!

יצאתי בתנופה, זרקתי את הבקבוק למכונית וחיפשתי במבטים את הכלב. לא ראיתי אותו. התקדמתי שני צעדים בכיוון השטח המישורי, ככה ששׂדה הראייה שלי יקיף את כולו. הכלב לא נראה בשום מקום. אז, משמאלי, מצד צלע ההר שבמורד, שמעתי נביחה קולנית, ואחרי זה עוד אחת. ומיד אחר כך ראיתי את הדני מתקרב, ומפעם לפעם עוצר קצרות ומעיף מבט לאחור. רצתי לעבר הכלב, ואז הבחנתי באיסידורוס, מופיע בינות לאשוחים בצעדים עייפים איטיים. הבגדים שלו היו מלוכלכים, כאילו גררו אותו על הקרקע; המעיל קרוע בכמה מקומות, התרמיל איננו, ולשיער העבות נדבקו עלים וקוצים. אבל הכי גרוע היה הפרצוף שלו: כאילו בשעות מעטות עבר עליו עשור שלם; הוא נראה סחוט, זקן בטרם עת. העיניים הוצרו בגלל היציאה הפתאומית אל האור – מי יודע אם הוא בכלל ישן בלילה – סדקים אפלים במרכזה של מסכה.

הוא עבר לידי בלי להסתכל עלי ופנה לעבר המכונית. הוא עצר ליד הקָרינָה. הדני הענק עשה סיבוב גדול בצעדים רחבים ומהירים ובא ונעמד לידו. הוא שלח יד ונגע בו קלות בראש, כמו סבא שמלטף נכד שובב. הוא פתח את הדלת, התיישב במושב הנוסע וסגר אותה אחריו. ניגשתי גם אני, פתחתי את הדלת מאחור ושרקתי לדני. והוא, כאילו כל החיים שלנו זה מה שאנחנו עושים, זינק והתרווח במושב, כיסה את כולו בגוף הארוך. התיישבתי במושב הנהג, התנעתי והתחלתי לנסוע בירידה. יהיה אשר יהיה מה שקרה בלילה הזה – זה לא היה הרגע לדון בכך.

היום כבר האיר לגמרי, אבל השמש נותרה חבויה מאחורי עננים צפופים. באור היום ראיתי שוב בבהירות את ממדי החורבן שהשאירה אחריה השריפה הגדולה. אבל הבחנתי גם בצמיחה שכבר בצבצה בין כל השרוף. היער הישן אולי לא יהיה לעולם מה שהיה, אבל החיים מצאו שוב איזו דרך – מעבר ומעל לכל הרעיונות שיש לנו לגביהם.

תוך כדי הירידה מההר, הופיעה לפנינו אָטיקָה כמו מתוך פֶּפְּלוֹס לבן; גשם-שלג ריסס את השמשה הקדמית. לידי, איסידורוס עצם עיניים. אולי ישן, אולי חשב, אולי פשוט נמנע משיחה. הפנים שלו נותרו בלי ניע, כמו עשויות משיש, אפשר היה רק בקושי לראות שהוא נושם.

מתחת לבית שלי דחקתי בו במרפק.

"זה אני, אחי," אמרתי והתכוננתי לצאת.

הוא פקח עיניים, פנה והסתכל עלי.

"אתה יכול?" הוספתי.

הוא הניד בחיוב את הראש. הוא יצא, הקיף את המכונית, נכנס והתיישב במושב הנהג. הדני הענק, במושב האחורי, פקח רגע עין אחת, ומיד סגר אותה והתמסר שוב לשנת הכלבים שלו. עם כל מה שקרה, לא יכולתי שלא לראות בסגירה והפתיחה האלה של העין אות לאחווה בין זכרים. לדני הענק ולי כבר היה עבר, חלקנו בוקר מוזר למדי, ומיוחד במינו לא פחות.

עברו עד עכשיו שישה חודשים מאז אותו לילה בפברואר. שלחתי לו הודעות טקסט, אבל לא קיבלתי תשובה. החלטתי לא להתעקש. הדרכים שלנו אולי ייפגשו שוב בעתיד. בדברים האלה אסור ללחוץ. בכל אופן, אחת לכמה זמן, כשאני חוזר מקָליתאה לבדי, אני עושה סיבוב במכונית, נוסע בדרך שעוברת ליד המשתלה. הצמחים בחלל התצוגה כבר התמעטו, וכמוהם גם הלקוחות, אני מתאר לעצמי. אחת לכמה זמן אני רואה אותו. הוא גידל זקן ונראה רזה עוד יותר. פעם אחת, לפני איזה חודש, הזדמנה לי פגישה לא צפויה. ראיתי את הדני שלנו, הולך בנחת ובגאון בכיכר בנֵאָה סְמירְני. הגודל שלו, בלב הציוויליזציה, נראה לי עוד יותר מרשים מאשר אז בהר. מאחוריו, מחזיקה אותו בשרשרת עבה, צעדה בחורה קטנת קומה בטרנינג אפור ובנעלי ספורט כתומות. זאת היתה מן הסתם השעה לטיול אחר צהריים. הצלחתי איכשהו לחנות בחניה כפולה ורצתי אליה. הכלב, גם אם קשה להניח שזיהה אותי, בא לעברי וכשכש בזנב, שכמעט התחכך בפנים של הבחורה.

"איך קוראים לו?" אמרתי.

היא נעצה בי עיניים מחויכות. עם כלב כזה היא בטח היתה רגילה לכל מיני חכמולוגים.

"קוראים לו בן."

היה לה קול מתנגן ושמח.

"בן?" אמרתי, אבל הקול שלי יצא קצת מעוות, כאילו אני נחנק.

הסתכלתי עליה בהפתעה. בשום פנים לא הצלחתי להעריך בת כמה היא. היא היתה יכולה להיות בכל גיל בין עשרים וחמש לשלושים וחמש.

"בן?" חזרתי בקול רועם. "ממה זה בא? מבנג'מין?"

"פשוט בן," היא אמרה.

היא הסתכלה עלי בפליאה פתאומית, כאילו היא מודדת אותי.

"אתה הבן אדם השני שאומר לי את זה."

העדפתי לא לשאול מי היה הראשון.

"יופי של כלב," אמרתי ופניתי לעבר המכונית. "תיקחי אותו להר," צעקתי. "הם מתים על זה."

לפעמים בלילות, כשאני לא נרדם, אני מניח לחרדת החשכה להשתלט עלי ומנסה להיכנס לעורו; להבין מה הוא היה עשוי לראות ולהרגיש בלילה ההוא. מה שזה לא היה, אין לי ספק שרגע לפני השינה זה בדיוק הזמן המתאים לגשת לזה. אני מדמיין את עצמי, לגמרי לבדי, בתוך היער העבות, חודש פברואר, זוחל על העלים הרטובים. החשכה מסביבי עמוקה כל כך, שכל כמה שהעיניים מתרגלות אליה אני לא מבחין אלא בקווי מתאר ובצללים. העולם מגיע אלי דרך שאר החושים, הריח, השמיעה, המישוש. ענפים קורעים לי את הלחיים, המרפקים מדממים, ואני מזדחל על הקרקע הסלעית. הלחות מפלחת אותי, האיברים קופאים: אני צריך לזוז כדי לשמור על החום. עוף לילה משרקק, ומשהו זוחל במרחק של כמה מטרים ממני. אחר כך קמה מהומה קטנה, רחש זחילה פתאומי ואחר כך שוב שקט. שתי עיניים ירוקות ננעצות בי בחושך, שני מטרים, עשרים, אני לא מצליח לאמוד את המרחק. משהו פראי מתרחש פה, משהו שאין לי מקום בו ושאין לו מקום בי. אולי איזה ציד הגיע לסיומו.

אני פוקח עיניים. אני לא מצליח לראות הלאה. באיזשהו רגע, ממש כשאני חושב על החולשה הזאת שלי, מכריעה אותי השינה.

מה באמת קרה? אולי לא ייוודע לי לעולם. אולי גם הוא לא יודע.

כשסיפרתי לה בפרוטרוט על ההתרחשויות, אִיואנה לא דיברה איתי יומיים. ביום השלישי היא באה ואמרה לי את הגרסה שלה. איסידורוס רצה לשים קץ לחייו, לחזור על המעשה של אבא שלו. לילדים של מתאבדים, לפי הסטטיסטיקה, יש סיכויים גבוהים להתאבד. אלא שברגע שהוא עמד פנים אל פנים מול "הפחד הגדול" (המציאות העירומה, במילים של אִיואנה), הוא נסוג. ניעור משיכרון הגדלוּת וראה את הדברים כמו שהם באמת. "אולי," הוסיפה אִיואנה, "עוד יתברר שההרפתקה הזאת רק היטיבה איתו."

"והדני הענק?" שאלתי. "איך כלב יכול להיות מת בחצות ובריא כמו שור בבוקר?"

"מנין לך שהוא היה מת? בדקת אותו?"

"ראיתי אותו."

"בסדר, בזה מסתיים הדיון מבחינתי. מה שנראה לך הגיוני."

מה נראה לי הגיוני? אני לא יודע. אבל מה שעבר על איסידורוס בלילה ההוא, יהיה מה שיהיה, השאיר בנו חותם. משהו בתוכי מתמקם מאז בלי הפסקה, מוצא את המקום שלו. אני לא תוהה יותר. כשאני יושב ומסתכל על אִיואנה ועל הקטנה שבחיקה, מחוברת אל ה"מַטען" שלה, בעיניים עצומות ובאצבעות שסוחטות את הבשר בחזה ומתחת לצוואר, והנשימות של שתיהן מתואמות זו לזו, אני יודע שאני נמצא בדיוק במקום שאני צריך להימצא בו; אני יודע שזה המקום הנכון בשבילי. מדי פעם בפעם אני נסחף, שוכח את עצמי, מרגיש שתחושת השלמוּת הזאת מציפה אותי, עולה על גדותיה ונפוצה בכול; גולשת מהחלונות המוגפים אל האוויר המר של העיר שלנו ועוד הלאה, מכסה את כוכב הלכת שלנו כמו עוד אטמוספירה. ואני חושב שאולי לא צריך הרבה, אולי מספיק קומץ של נשמות שלובות כראוי, והעולם היה יכול להיחשף בפנינו כמו שאיסידורוס השתוקק שיִקרה: יקום מלוכד ורווי משמעות, כמו במיתוסים שבאֵפּוֹסים וכמו בסיפורי המעשיות; עולם שיישטף באהבה, והאהבה תזרום כמו דם בין היצורים החיים, בעלי חיים וצמחים, וככה השריטה הכי קטנה, אפילו בקליפה של עץ חסר חשיבות, תפיץ סביבה רטיטות של מתק וחמלה, כמו אלה שהוא עצמו חש כשעמד פעם, בלי ניע ובלי הגה, ליד האיילים של פַּרְניתָה.


*דימוי: Mikko Lagerstedt

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: כלב מת בחצות! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%9b%d7%9c%d7%91-%d7%9e%d7%aa-%d7%91%d7%97%d7%a6%d7%95%d7%aa/