search
בקריאה כעת: לאחר הנשף | לב טולסטוי
search

לב טולסטוי | מקור:רוסית

לאחר הנשף

תרגום : גרשון חזנוב

הקדמה מאת סיון בסקין

הסיפור "לאחר הנשף", שנכתב ב-1903, הוא אחד מאותם סיפורים קלאסיים שתלמידים קוראי רוסית לומדים כבר בבית הספר. הניגוד החריף בין דמותו של הקצין השובה והמרשים, הרוקד ריקוד נוגע ללב עם בתו היפה והמקסימה, לבין אותו קצין שמכריח את חייליו לענות באכזריות את חברם, מוטבע בזיכרון לתמיד, ולמרבה הצער עדיין לא איבד מהאקטואליות שלו גם למעלה ממאה שנה אחרי יצירתו. אנשים מרשימים ומקסימים רבים מאוד עסקו במהלך המאה הזו בעינויים וברצח המוני במסגרת עבודתם השגרתית, ואילו לאחריה רקדו בנשפים, אהבו את נשותיהם ונישקו את ילדיהם. למעשה, לפנינו נוסחה מזוקקת ומוקדמת להפליא ל"בנאליות של הרוע", שקיבלה את שמה רק כעבור עשרות שנים ושתי מלחמות עולם שטולסטוי, למזלו, לא הספיק לחזות בהן. למעשה, בסיפור קצרצר זה הוא מצליח - בחטף, כדרך אגב - להציע גם פיתרון: הרי אם מסלול חייו של כל אדם הצופה במעשה אכזריות ישתנה עקב כך, כפי שהשתנה מסלול חייו של הגיבור, אפשר יהיה למנוע... את מה שאנחנו כבר יודעים שאיש לא הצליח למנוע; אולי מפני שרבים מדי לא קראו את הסיפור, או לא הבינו שהוא מספר גם עליהם.

קראו עוד

מעשה שהיה

"ובכן, אתם טוענים שהאדם אינו יכול להבדיל בעצמו בין טוב לרע, שהכול עניין של סביבה, שהסביבה משעבדת אותנו. ואני סבור שהכול ביד המקרה. אספר לכם על עצמי."

כה דיבר איבאן ואסילייביץ' שהכול כיבדוהו, לאחר השיחה שנסבה בינינו על כך, שכדי שניטיב איש-איש את מידותיו, הכרחי לשנות תחילה את התנאים שבהם חיים בני-האדם. איש בעצם לא אמר שהאדם אינו יכול להבדיל בעצמו בין טוב לרע, אלא שלאיבאן ואסילייביץ' היה מנהג שכזה, להשיב על מחשבותיו שלו שהיו עולות בעקבות השיחה, ואגב אותן מחשבות לספר עם פרשיות מחייו. תכופות התמכר כל-כך לסיפור, עד אשר היה שוכח לגמרי מדוע התחיל בו, מה גם שסיפוריו היו כנים ומהימנים מאוד.

וכך נהג גם כעת.

"אספר על עצמי: כל חיי השתלשלו דווקא כך ולא אחרת לא בשל הסביבה, אלא בשל סיבה שונה בתכלית."

"מהי, אם כן?" שאלנו.

"אה, זהו סיפור ארוך. כדי שתבינו, אצטרך להאריך בדבריי."

"ובכן, ספר נא."

איבאן ואסילייביץ' שקע במחשבות, ונד בראשו.

"כן…" אמר, "כל חיי השתנו בשל לילה אחד, או ליתר דיוק, בוקר אחד."

"ומה אירע לך?"

"מה שאירע הוא שהייתי מאוהב כהוגן. התאהבתי פעמים רבות, אבל זאת היתה אהבתי העזה ביותר. זה סיפור ישן; כבר יש לה בנות נשואות. זו היתה ב. כן, וארניקה ב." איבאן ואסילייביץ' נקב בשם משפחתה. "גם בגיל חמישים היא עוד היתה יפה לבלי די. אך בנעוריה, בעודה בת שמונה-עשרה, היתה כלילת יופי: גבוהה, תמירה, חיננית ונאדרת. כן, בפירוש נאדרת. תמיד התהלכה זקופה להפליא, כאילו לא ידעה אחרת, מטה קלות את ראשה לאחור, וזה העניק לה, יחד עם יופיה וקומתה הגבוהה, למרות רזונה ואפילו גרמיותה, כעין חזות מלכותית, אשר היתה עלולה להניס מפניה אמלא החיוך הרך, העליז תמיד שלא מש משפתיה ומעיניה הבורקות הנפלאות, ושרה על כל ישותה הצעירה והמתוקה."

"ראו כמה איבאן ואסילייביץ' מיטיב לתאר!"

"גם אם אפליג בתיאורים לא אדע לתארה לאשורה, כדי שתבינו מה היתה. אבל לא זה העניין. מה שרציתי לספר אירע בשנות הארבעים. הייתי אז סטודנט באוניברסיטה באחד המחוזות. אינני יודע אם טוב או רע הדבר, אבל לא היו לנו אז באוניברסיטה שום חוגים ושום תיאוריות, אלא פשוט היינו צעירים וחיינו כראוי לצעירים: למדנו והתהוללנו. הייתי ברנש עליז ותוסס מאוד, ונוסף לכול גם עשיר. היה לי סוס אביר, גלשתי בהרים בחברתן של עלמות (המחליקיים עוד לא היו אז באופנה), השתוללתי עם חברים (באותו זמן לא שתינו דבר חוץ משמפניה. כשידנו לא היתה משגת, לא שתינו דבר. אבל לא שתינו וודקה, כמו היום). יותר מכול נהניתי מריקודים ומנשפים. רקדתי אז היטב, וגם מכוער לא הייתי."

"אנא, אל תצטנע!" קטעה אחת מבנות-שיחו את דבריו. "אנחנו הרי מכירים את דיוקן הדאגֵרוֹטיפּ1 שלך. לא רק שלא היית מכוער, יפה-תואר היית."

"יפה-תואר? שיהיה יפה-תואר. לא בזה העניין, אלא בכך שבשעת אותה אהבה עזה עד מאוד שלי אליה הייתי, בתום שבוע המאסְלֵניצָה, בנשף אצל נגיד הפלך, זקן חביב, קאמֶרהֵר עשיר ומכניס-אורחים. אשתו, חביבה ממש כמוהו, קיבלה את פני האורחים בשמלת קטיפה חומה כהה, נזר משובץ יהלומים מעטר את ראשה, כתפיה וחזה הזקנים חשופים, לבנים ותפוחים, כמו בדיוקניה של יֵליזָבֶטָה פֶּטְרוֹבנָה.2 הנשף היה נפלא: האולם מפואר, ובו יציעים, הנגנים היו בעלי מוניטין – מצמיתיו של בעל האחוזה חובב המוסיקה, הכיבוד כיד המלך וממש ים שוצף של שמפניה. אני, אף כי להוט הייתי לשמפניה, לא שתיתי, מפני שגם בלי יין הייתי שיכור מאהבה, אך לעומת זאת רקדתי עד אפיסת הכוחות – רקדתי קאדרילים, ואלסים ופּוֹלקות, וכמובן, ככל שיכולתי, רק עם וארינְקָה. היא היתה בשמלה לבנה חגורה אבנט ורוד, ובכסיות לבנות מעור דקיק, שכמעט נגעו במרפקיה הרזים והחדים, ובנעלי אטלס לבנות, את המָזוּרקה חטפו לי – המהנדס אָניסימוֹב המתועב, עד היום אני לא יכול לסלוח לו על זה – הוא הזמין אותה ברגע שרק נכנסה, ואני איחרתי כי קפצתי לספר לקחת כפפות. את המזורקה רקדתי על כן עם גרמנייה קטנה אחת, שקצת חיזרתי פעם אחריה. אבל חוששני שאותו ערב הקלתי בכבודה עד מאוד: לא דיברתי אתה, לא הבטתי בה, ורק דמות אחת ראיתי לנגד עיניי – גבוהה ותמירה, בשמלה הלבנה ובאבנט הוורוד, את פניה הזורחות, הסמוקות, גומות בלחייה, ואת עיניה הרכות והמלטפות. לא רק אני, הכול הביטו בה והתפעלו ממנה, גברים ונשים כאחד, אף על פי שהיא האפילה עליהן, על כולן. לא היה אפשר שלא להתפעל.

על-פי החוק היבש, כמו שאומרים, את המזורקה לא רקדתי אתה, אבל למעשה רקדתי אתה כמעט כל הזמן. בלי היסוס היא חצתה את הטרקלין כולו היישר אלי, אני הייתי קופץ על רגליי בלי להמתין להזמנה, והיא היתה מורה לי בחיוך על תושייתי. כשהשורה שלנו קרבה אליה והיא לא ניחשה את סיסמתי3 והושיטה את ידה לא לי, היתה מושכת בכתפיה הרזות ומחייכת אלי, לאות צער ונחמה. כשרקדנו את קטע המזורקה הדומה לוואלס, הארכתי בוואלס אתה והיא היתה מחייכת ואומרת בנשימה תכופה: 'Encore'4. ואני חוללתי אתה בוואלס עוד ועוד, ולא חשתי בגופי."

"הכיצד זה לא חשת? כמדומני, חשת גם חשת, כשחיבקת אותה במותניה. לא רק בגופך חשת, אלא גם בגופה," אמר אחד האורחים.

איבאן ואסילייביץ' התאדם פתאום, וכמעט צעק בכעס:

"כן, זה מה שאתם, הנוער של היום. חוץ מהגוף אינכם רואים דבר. בימינו זה לא היה ככה. ככל שהייתי מאוהב יותר, כן התפשטה היא מגשמיותה. אתם היום רואים רגליים, קרסוליים ועוד כהנה וכהנה, אתם מפשיטים את הנשים שאתם מאוהבים בהן במבטיכם. לגבי, מושא אהבתי, כפי שנהג לומר Alphonse Karr – שהיה סופר טוב – תמיד היתה לבושה מלבושי ברונזה. אנו לא רק שלא הפשטנו, אלא השתדלנו לכסות את מערומיהן, כבנו הטוב של נוח. מילא, אתם לא תבינו…"

"אל תקשיבו לו! מה היה הלאה?" אמר אחד הנוכחים.

"אה, ובכן, רקדתי בעיקר אתה, ולא הרגשתי איך הזמן עובר. הנגנים, במין התמדה יגעה – כפי שיקרה, אתם יודעים, בסוף הנשף – גלגלו שוב ושוב את אותה נעימת מזורקה, ובחדרי ההסבה כבר קמו האמהות והאבות משולחנות הקלפים, בציפייה לארוחת הערב. המשרתים נכנסו תכופות בריצה, נושאים דבר-מה. השעה היתה אחרי שתיים בלילה. הייתי מוכרח למצות את הרגעים האחרונים. שוב בחרתי בה, ובפעם המאה הקפנו את האולם בצעדי ריקוד.

"'ובכן, אחרי ארוחת הערב הקאדריל שלי?' שאלתי כשליוויתי אותה למקומה.

"'כמובן, אם לא ייקחו אותי הביתה,' אמרה, מחייכת.

"'לא אניח להם,' אמרתי.

"'החזר לי את המניפה,' היא אמרה.

"'חבל להחזיר,' אמרתי והגשתי לה את המניפה הלבנה הזולה.

"'אז קח את זה, שלא יהיה חבל,' אמרה, תלשה נוצה מהמניפה והגישה לי אותה.

"לקחתי את הנוצה, ורק במבט יכולתי לבטא את מלוא ההתפעמות והכרת התודה שחשתי. הייתי לא רק עליז ושבע-רצון, הייתי מאושר, המבורך שבאדם, הייתי טוב-לב. לא הייתי עוד אני עצמי, אלא כמין יצור שמימי שאינו יודע רע מהו והמסוגל רק להיטיב. הטמנתי את הנוצה באחת מכפפותי וניצבתי על עומדי, כיוון שלא מצאתי בי כוח להתרחק ממנה.

"'הבט, מבקשים מ-Papa5 לרקוד,' היא אמרה לי והצביעה על דמותו הגבוהה והזקופה של אביה הקולונל, שעמד בפתח הדלת בכותפותיו הכסופות, בחברת בעלת-הבית וגברות אחרות.

"'וארניקה, גשי נא לכאן,' שמענו את קולה הרם של בעלת-הבית, עם עטרת היהלומים וכתפי היליזבטה שלה.

"וארניקה ניגשה אל הדלת, ואני בעקבותיה.

"'שדלי נא, ma chere,6 את אביך לרקוד אתך. נו, בבקשה, פיוטר ולָדיסלאביץ',' פנתה בעלת-הבית לקולונל.

"אביה של וארניקה היה זקן יפה עד מאוד, תמיר, גבוה ורענן. פניו היו סמוקות מאוד, שפמו לבן ומסולסל à la Nicolas I, פאות לחייו לבנות גם הן ומחוברות אל שפמו, השיער על רקותיו מסורק לפנים, ואותו חיוך רך, מאושר, כמו אצל בתו, ריחף על שפתיו וזרח בעיניו הבורקות.7 הוא היה בנוי נהדר, חזהו רחב, מובלט כדרך אנשי צבא ומעוטר בעיטורים לא רבים, כתפיו מוצקות ורגליו ארוכות, ישרות. הוא היה קצין מן הגזע של ותיקי הקרבות, עם חזות כמצוות ניקולאי הראשון.

"כשקרבנו אל הדלת, הקולונל עדיין עמד בסירובו, באמתלה שהוא כבר שכח את צעדי הריקוד, אך למרות הכול העביר את ידו בחיוך לשמאלו, שחרר את חרבו מן האבנט ומסר אותה לעלם ששמח לעמוד לשירותו, מתח את כפפת הזמש על יד ימינו – 'סדר צריך להיות,' אמר בחיוך – נטל את יד בתו וניצב בתנוחת רבע סיבוב, ממתין לצלילי הפתיחה.

"מששמע את תחילתה של נעימת המזורקה הוא רקע ברגלו בעזוז, שלח את רגלו השנייה קדימה, ודמותו הגבוהה, הכבדה שטה סביב האולם, לרגעים בחלקת צעד שקטה, לרגעים בשאון ובסער, בטפיפת סוליות וברקיעת רגל אל רגל. דמותה החיננית של וארניקה ריחפה לצדו, מקצרת או מאריכה בלי משים, לפי הצורך, את צעדי רגליה הקטנטנות העטויות אטלס. הטרקלין כולו עקב אחר כל זיע של השניים. אני לא רק התפעלתי, אלא התמוגגתי מאושר, כפשוטו, כשהתבוננתי בהם. בייחוד התמוגגתי וחשתי חמלה למראה מגפיו, המהודקים אל מכנסי הרצועה שלו, מגפיים מעור עגל משובח, אך לא מחודדים בחרטומיהם כצו האופנה, אלא מיושנים, בעלי חרטומים מרובעים וללא עקבים. נראה שסנדלר הגדוד הוא שהתקין את המגפיים. 'כדי שיוכל להציג ולהלביש את בתו האהובה, הוא אינו קונה מגפיים אופנתיים אלא נועל מנעלים תוצרת בית,' חשבתי, וחרטומי המגפיים המרובעים המיסו את לבי כליל. היה ניכר בו שפעם היה רקדן נפלא, אך כעת היה גופו כבד יתר על המידה, ורגליו לא היו עוד גמישות דיין לכל אותם צעדי הריקוד היפים והמהירים שהתאמץ לבצע. ואף על פי כן השלים בכישרון שני סיבובים. כשפישק בזריזות את רגליו ושוב הצמידן, וכרע, אמנם בכבדות מסוימת, על ברכו, והיא שטה סביבו, מחייכת ומיטיבה את חצאיתה שהוא נגע בה ברגלו, הכול פרצו בתשואות רמות. הוא התרומם במאמץ מסוים, תפס ברוך ובעדנה את בתו באוזניה ונישק אותה על מצחה. אחר-כך הוביל אותה אלי, כיוון שהיה סבור שתורי לרקוד אתה. אמרתי שלא אני הוא בן-זוגה לריקוד.

"'מילא, אין דבר, עכשיו תרקוד אִתה אתה,' אמר, מחייך בנועם ומחזיר את חרבו אל תפס האבנט.

"כדרך שיקרה, שבעקבות טיפה אחת המטפטפת מבקבוק נשפכת כל תכולתו בקילוחים גדולים, כך גם בנשמתי שחררה האהבה לווארניקה את כל יכולת האהבה שהיתה כמוסה בה. חבקתי אז עולם ומלואו באהבתי. אהבתי את בעלת-הבית העטורה בנזר היהלומים ובעלת החזה היליזבטני, את בעלה, את אורחיה, את משרתיה, ואפילו את המהנדס אניסימוב שנטר לי טינה. ואילו כלפי אביה, על מגפיו תוצרת הבית וחיוכו הרך, הדומה לחיוכה, חשתי אותו ערב כמין רגש של התפעלות ענוגה.

"המזורקה תמה, בעלי-הבית הזמינו את האורחים לסעוד, אולם הקולונל ב. התנצל באומרו שעליו לקום מחר השכם בבוקר, ונפרד מהמארחים. חששתי כבר שמא ייקחו גם אותה, אבל היא נשארה עם אמה.

"לאחר הסעודה רקדתי אתה את הקאדריל המובטח, ואף על פי שהייתי, כמדומה, מאושר לבלי די, הלך אושרי וגאה. על אהבה לא דיברנו כלל. לא שאלתי אותה, ואפילו לא את עצמי, אם היא אוהבת אותי. היה לי די בזה שאני אהבתי אותה. וחששתי רק מכך, שמא דבר-מה יפגום באושרי.

"כשחזרתי הביתה, התפשטתי וחשבתי לשכב לישון, נוכחתי שהדבר הוא לגמרי מן הנמנע. בידי היתה הנוצה ממניפתה וכסיה שלמה שלה, שהיא נתנה לי שעה שנסעה, שעה שעלתה אל הכרכרה, ואני עזרתי לאמה להתיישב ואחר-כך לה. התבוננתי בחפצים האלה, ובלי לעצום עין, ראיתי אותה לנגדי פעם ברגע שבו היא מנחשת את סיסמתי, מתלבטת בין שני בני-זוג לריקודים ואני שומע את קולה החביב שעה שהיא אומרת: 'גאווה, לא כן?' ומושיטה לי בשמחה את ידה, או כשבשעת הסעודה היא מרפרפת בשפתיה על גביע השמפניה, ומפריחה אלי מבט בעיניים לטפניות. אך יותר מכול אני רואה אותה בשניים עם אביה, שעה שהיא נעה לצדו בחלקת צעד, ומציצה בקהל המתפעל בשמחה ובגאווה, על עצמה ועליו גם יחד. ובלי משים אני קושר את שניהם יחד, אותו ואותה, ברגש אחד של התפעמות ועדנה.

"גרתי אז לבדי, עם אחי המנוח. אחי מימיו לא אהב את אנשי החברה ולא הלך לנשפים, ואילו כעת התכונן לבחינות הגמר באוניברסיטה, וניהל אורח-חיים מהוגן ביותר. הוא ישן. הבטתי בראשו השקוע בכר והמכוסה כדי מחציתו בשמיכת פלנל, ונתקפתי חמלה ואהבה אליו, חמלה מפני שהוא לא ידע ולא חלק עמי את האושר שחוויתי. המשרת הצמית שלנו, פֶּטרוּשָׁה, קידם את פני, אוחז נר בידו, ורצה לעזור לי להתפשט, אך אני שילחתי אותו. מראה פניו המנומנמות ושערותיו הסבוכות היה בעיניי נוגע ללב עד להתמוגג. מנסה לא להקים רעש, עברתי על בהונותי אל חדרי וישבתי על המיטה. לא, הייתי מאושר מדי, לא יכולתי לישון. מה עוד שהיה לי חם בחדרים המוסקים, ובלי להסיר את מדי יצאתי חרש אל המבוא, לבשתי מעיל, פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה.

"את הנשף עזבתי אחרי ארבע, ועד שהגעתי הביתה וישבתי בבית, עברו עוד כשעתיים, כך שכשיצאתי, כבר האיר האור. מזג-האוויר היה יאה למאסלניצה: שרר ערפל, שלג רווי מים נמס בדרכים, ומכל הגגות נשרו טיפות. משפחת ב. גרו אז בפאתי העיר, ליד שדה גדול, שבקצהו האחד היתה טיילת, ובקצהו האחר פנימייה לנערות מן המעמד הגבוה. חציתי את הסמטה השוממה שלנו ויצאתי לרחוב הראשי, שבו החלו להיקרות בדרכי הולכי-רגל, וגם עגלונים המכוסים ביריעות של שק, שדשדשו במגפיהם העצומים ליד העגלות העמוסות לעייפה, ובתי הרחוב, שנראו גבוהים מאוד בערפל – הכול כאחד נעם לי יותר מאי-פעם, על הכול היתה נסוכה משמעות מיוחדת.

"כשיצאתי למגרש שבו היה ביתם, ראיתי בקצהו, סמוך לטיילת, דבר-מה שחור גדול, ואוזני קלטה צלילי חליל ותוף שנישאו משם. נפשי התרוננה כל אותה עת, ומדי פעם הדהדה בראשי נעימת המזורקה. אלא שזאת היתה נעימה מסוג שונה, קשה, מבשרת רעות.

"'מה זה?' חשבתי בלבי, והלכתי לעבר הצלילים בדרך הכבושה והחלקלקה באמצע השדה. לאחר שעברתי כמאה צעדים התחלתי להבחין, מבעד לערפל, בהמון של אנשים שחורים. חיילים, כפי הנראה. 'כנראה, הם מתאמנים,' חשבתי, וניגשתי קרוב יותר, יחד עם נפָּח במעיל פרווה קצר ושמנוני ובסינר, שהלך לפני ונשא דבר-מה. חיילים במדיהם השחורים עמדו בשני טורים, טור כנגד טור, מחזיקים את רוביהם בהצג, ולא זעו. מאחוריהם עמדו מתופף וחלילן וחזרו ללא הרף על אותו לחן צווחני, צורמני.

"'מה הם עושים?' שאלתי את הנפח, שנעצר לצדי.

"'מצליפים בטטארי שברח,' השיב הנפח בזעף, מציץ אל הקצה המרוחק של הטורים.

"גם מבטי נדד לשם וראיתי, בין הטורים, משהו מאיים הקרב אלי. מה שקרב אלי היה אדם מעורטל עד מותניו, קשור אל רוביהם של שני חיילים שהובילו אותו. לצדם פסע איש צבא גבוה בסגין ובכובע מצחייה, שדמותו נראתה לי מוכרת. הנידון, מתעוות בכל גופו, רוקע ברגליו על השלג הנמס, התקדם לעברי תחת מלקות שניתכו עליו משני העברים. יש שקרס לאחור, ואז הקצינים הזוטרים, שהובילו אותו ברוביהם, דחקו בו קדימה, ויש שנפל לפנים, ואז הקצינים הזוטרים תמכו בו שלא ייפול, ומשכו אותו לאחור. וצמוד אליו צעד בלי להרפות, בהילוך נוקשה, מרטט, הקצין הגבוה. היה זה אביה, בפניו הסמוקות ובשפמו ובפאות לחייו הלבנות.

"על כל מכה הפנה הנידון, כמשתומם, את פניו המתעוותות מייסורים לאותו כיוון שממנו ניתכה המכה, והיה חושף את שיניו הלבנות, וחוזר ואומר את אותן המלים. רק כשהיה ממש קרוב, הגיעו המלים הללו לאוזניי. הוא לא דיבר, הוא התייפח: "אחים, רחמו! אחים, רחמו!" אלא שהאחים לא ריחמו, וכשהצועדים הגיעו למקום עומדי ראיתי כיצד החייל שעמד כנגדי צועד בתקיפות קדימה, מניף בשריקה מקל וחובט בו בכוח על גבו של הטטארי. הטטארי נרתע לפנים, אך הקצינים הזוטרים החזיקו בו, ומכה חזקה כקודמתה ניחתה עליו גם מן העבר השני, ושוב מן העבר הזה, ושוב מן העבר ההוא. הקולונל צעד לצדו, הביט פעם תחת רגליו ופעם בנידון, שאף אוויר לקרבו, ניפח את לחייו ושחרר אותו לאט מבעד לשפתו הזקורה. כשעברו הצועדים על פני המקום שבו עמדתי, ראיתי להרף-עין בין הטורים את גבו של הנידון. זה היה דבר כה מפוספס, רטוב, אדום, לא טבעי, שלא האמנתי שזהו גופו של אדם.

"'הו, אלוהים!' הפטיר לידי הנפח.

"ההולכים החלו להתרחק, והמכות עוד ניתכו כקודם משני העברים על האדם המועד, המפרכס, וכקודם רעמו התופים וצווח החליל, וכקודם פסעה בצעד נחוש דמותו הגבוהה והתמירה של הקולונל לצד הנידון. לפתע נעצר הקולונל, וקרב בצעד זריז אל אחד החיילים.

"'אני אראה לך איך להחטיא,' שמעתי את קולו הזועם. 'תמשיך להחטיא? תמשיך?'

"וראיתי כיצד היכה בידו החזקה בכפפת הזמש בפניו של החייל המפוחד, קטן-הקומה ודל הכוח, על שלא הנחית את מקלו על גבו האדום של הטטארי בכל כוחו.

"'להביא פרגולים טריים!' הוא צעק, מתבונן סביבו, וראה אותי. הוא מיהר להסב את פניו, משים עצמו כאינו מכיר אותי, מזעיף פנים בהעוויה אימתנית. חשתי בושה רבה כל-כך שלא ידעתי לאן להסב את מבטי, כאילו נתפסתי במעשה המחפיר ביותר, השפלתי את עיניי ונחפזתי ללכת הביתה. כל הדרך, לסירוגין, רעמו באוזניי התופים וצווח החליל, נשמעו המלים: 'אחים, רחמו!', ושמעתי את קולו הבוטח, הנזעם של הקולונל שצעק: 'תמשיך להחטיא? תמשיך?' ובתוך כך רבצה על לבי מועקה גופנית כמעט, שגבלה בבחילה, מועקה שבשלה נעמדתי כמה פעמים וחשתי שהנה הנה אקיא את כל אותה אימה שהמחזה הזה מילא אותי בה. איני זוכר כיצד הגעתי הביתה ושכבתי. אך משרק התחלתי להירדם, שמעתי וראיתי הכול שוב, וקפצתי ממקומי.

"'כנראה, הוא יודע דבר-מה שדעתי אינה משגת,' חשבתי על אודות הקולונל. 'אילו ידעתי את אשר הוא יודע, הרי שהייתי מבין את אשר ראיתי, וזה לא היה מייסר אותי.' אך ככל שחשבתי על כך, לא יכולתי להבין את אשר ידע הקולונל, ונרדמתי רק עם ערב, גם זאת רק לאחר שהלכתי אל חבר ושתיתי אתו לשוכרה.

"שמא אתם חושבים שהחלטתי אז שמה שראיתי היה דבר רע? כלל וכלל לא. 'אם זה נעשה בביטחון שכזה, והכול הכירו בו כדבר נחוץ, הרי שמן הסתם הם ידעו דבר-מה שאני לא ידעתי,' חשבתי, והתאמצתי לגלות את פשר הדבר. אלא שככל שהתאמצתי, גם בחלוף הימים לא יכולתי לגלותו. וכיוון שלא גיליתי את הדבר, לא יכולתי להצטרף לשירות הצבאי, כפי שרציתי לפני כן, ולא רק שלא שירתתי בצבא, לא שירתתי בשום מקום, ועיניכם הרואות, לא היתה בי שום תועלת."

"ניחא, את זה אנחנו יודעים, כמה לא היתה בך שום תועלת," אמר אחד הנוכחים. "מוטב שתאמר: כמה אנשים לא היתה בהם שום תועלת, אלמלא היית קיים."

"אלה ממש הבלים גמורים," אמר איבאן ואסילייביץ' באי-נחת גלויה.

"והאהבה, מה אתה?" שאלנו אותו.

"האהבה? האהבה, מאז אותו היום, הלכה ונמוגה. כשהיא, כפי שאירע לה תכופות, היתה שוקעת במחשבות בעוד חיוך נסוך על פניה, מיד הייתי נזכר בקולונל במגרש, וחשתי אי-נוחות ואי-נעימות משונות, ומיעטתי להתראות אתה. והאהבה חלפה עברה לה. אז כך לפעמים מתגלגלים הדברים, וכך משתנים כל חייו של אדם ומשנים כיוון. ואתם אומרים…" סיים את דבריו.

יאסנאיה פּוֹליאנָה, 20 באוגוסט 1903


*מתוך "האם אדמה מרובה נחוצה לאדם וסיפורים אחרים", הוצאת כרמל, 1999.

  1. סוג מוקדם של צילום. נקרא על-שם ממציא התהליך Daguerre. (הערת המתרגם; כל ההערות הן משל המתרגם)
  2. קיסרית רוסיה במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה. בתו של הצאר פיוטר הגדול.
  3. כל המשתתפים בריקודי החברה (כמו הקוטיליון) בנשף קיבלו שם מיוחד ("סיסמה"), בדרך-כלל שמות פרחים, רגשות ותכונות. הסיסמאות חולקו מראש בתוך ספרונים מיוחדים שכל משתתף קיבל עם כניסתו. חלק מן המשחק היה לנסות ולנחש איזו סיסמה שייכת למי.
  4. עוד, שוב (צרפתית).
  5. אבא (צרפתית).
  6. יקירתי (צרפתית)
  7. בנוסח ניקולאי הראשון (צרפתית), הצאר ששלט בתקופה שבה מתרחש הסיפור.

    arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

    The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

    Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

    Send this to a friend

    Hi, this may be interesting you: לאחר הנשף! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%9c%d7%90%d7%97%d7%a8-%d7%94%d7%a0%d7%a9%d7%a3/