search
בקריאה כעת: להחזיר את שלג | ריקי כהן
search

ריקי כהן | מקור:עברית

להחזיר את שלג

בוקר אחד הם קמו והחתול לא היה שם. הוא לא התפרקד על הכורסה מבהיק בלובנו על האפור המהוה בסלון, לא הסתנן תחת שמיכות הילדים, וגם לא התגלה תחת המיטה הזוגית, שם נהג לחסות באפלולית, עיניו הזרחניות מסגירות את נוכחותו.

חמישה ימים חיפשו בחצרות, סורקים בוקר וערב את הרחוב הקטן והשקט, הילדים שבים וקוראים לו בשמו, משולהבים, בטוחים שתכף יאתרו את האובד, ההורים בדממה מתוחה. האישה נושאת פנס, מדי כמה דקות נמלט מפיה "פססס", ונבלם.

מאותו יום שבו נעלם, הייתה מתעוררת מעצמה באישון לילה, לובשת משהו חם ויוצאת אל החושך השכבתי והעמוק, שלוש, ארבע לפנות בוקר, "אין נפש חיה", שמעה את עצמה אומרת פתאום, בלילה אחד כזה, כאילו נמלט דבר לא רצוני מפיה. ממרחק שני בניינים ראתה את השיחים נעים, מבטה הוצמת אליהם, אולי יגיח מהם חתול לבן כרפאים. בסוף הבינה שזו רק הרוח.

"זה אבוד", אמר בעלה, "הוא לא יחזור, הלך לאיבוד, מי יודע אם הוא חי," והילד שלהם, הראשון שילדה, פסק אחריו, "אין סיכוי שנראה אותו." הילדה שבה והתייפחה, כמו בכל בוקר, צהריים וערב, וכשחזרו בידיים ריקות מסיבובי החצרות, "הוא ברח כי לא היה לו טוב איתנו, הוא לא רצה אותנו," טענה. לאיש לא היה מה לומר. היא מיאנה להתנחם. 

"הוא יחזור," האישה מחתה, "הם תמיד חוזרים, אם לא נמצא אותו, הוא פשוט יבוא, זה לפעמים לוקח אפילו חודש, חודשיים." ובסוף דבריה נחלש הטון הבוטח ורפה. הגדול גיחך, "כן בטח, ידפוק בדלת ויגיד, היי, חזרתי!" ואחותו רשפה אליו, "אתה מטומטם!" רצה לחדרה וטרקה את הדלת. היא ניגשה אל הדלת הנעולה ודיברה אליה, לשדלה לצאת אליהם, "הוא לא התכוון, סתם הוא אמר," תחינה בקול שלה, "את תראי שנמצא אותו, אני אמצא אותו, אני יודעת שיטות, שאלתי אנשים שיודעים, איך להוציא אותם כשהם מתחבאים. הוא בטוח קרוב לבית, מחכה שנמצא אותו". מהחדר הנעול דממה. הבן ואביו החליפו העוויות במקום ריבוא מילים של לעג ואי אמון. היא הבחינה בזה פתאום, הדמיון המצמית של הבן שלה, הילד שתמיד אמרו עליו, העתק שלך, לאביו, גרסתו הצעירה, ונרעדה מגל השנאה שהתנחשל אצלה כלפיו. נזכרה איך ערב אחד בני הבית נקראו אל הסלון, כל אחד מחדרו שם נהגו לבלות את מרבית הערב, והילדה הכריזה בעליצות: אני מתחתנת עם שלג, כולם מוזמנים לחתונה. לראשה כתר זהב, לגופה שמלה קצרה, וצוואר החתול אותו אחזה בידיה, נכרך בפפיון שחור פורימי, ואת החדר קישטה בסרטים זהובים שנשמרו מיום ההולדת האחרון שלה. הם צחקו יחד כשניסה להשתחרר, פתח בריצה בהולה ונאבק לשחרר את העניבה מצווארו. 

באותו לילה התעוררה מעצמה שוב, השעה הייתה שלוש, צינה דקה של סוף ספטמבר נכחה בחדר, דממה תוקפנית השתררה מבפנים ומבחוץ. היא עצרה את נשימתה. שישה ימים עברו וכל אחד מהם נקף לרעתה. מאז שאבד להם החתול, צלל משהו עלום בתוכה ולפת את מחשבותיה שסימנו לה בקדחתנות – אובדנו יקלל את הבית שלה. נפרע הסדר בלכתו ואבדה נחמתו. החתול היה עבורם אובייקט ריכוך, כפתור הרפיה ממתח מוכחש, עוגן אחיזה בריק שנפער בתוך השגרה. כל אלו התגלמו בבעל החיים שגודלו כעשרים סנטימטרים, המלקק את פרוותו חלק ניכר מהיום, רודף אחרי זבובים ולעולם לא לוכדם, ורוב היממה ישן.

Psst, you might also like:
ההורים שלי והילדים שלי

היא החליטה להמשיך לצעוד ברחוב שעוד לא צעדה בו, מרחק שני רחובות מקבילים לרחוב שלה. לשם לא הסכים בעלה להמשיך בחיפושי הערב שלהם. "אם הוא לא קרוב, הוא לא כאן בכלל, חתולים לא מתרחקים, הם נשארים קרוב לבית. אני מכיר את זה יותר טוב ממך".

הדממה השתחררה, והיא חשבה שאפילו החושך אוורירי ודק יותר, אפשר היה לזהות מבעדו את העננים על צורותיהם. היא החלה לתהות אם היא באמת זו שהולכת שם, ערה. פתאום הוא ניצב לפניה, אפילו לא ראתה מהיכן הגיח, הוא עצר ועמד מולה, הפרווה הלבנה סמרה וזהרה בחושך והיא הצטמררה. אחרי כמה שניות התעשתה, היא ניגשה אליו והרימה אותו בהחלטיות, כפי שעשתה בבית, כשלקחה אותו לחדרה בשעות של מצב רוח אפור, כמו שקראה לזה הילדה. הוא לא מחה, לא השמיע הגה, היא הרגישה את דופק החתול הולם מבעד לפרווה ורצה איתו הביתה.

כשהתעוררה בבוקר הוא עדיין היה שם. הילדים צהלו אליו, שלג, שלג, איפה היית חמוד, איזה כיף שחזרת מתוק, ניצבו מעל כורסתו האפורה הקבועה המומים ונרגשים, והוא, מעוקל לצורת בייגלה, מנומנם למחצה. כשהבחין בה, שאל בעלה המופתע, "קמתי וחשבתי שאני מדמיין, איך הוא חזר?"

מצאתי אותו, ברחוב כיסופים, השיבה בנימת אמרתי לכם בלתי נסתרת. הילד הביט בה בהערכה ואמר, "אמא, אני מת עלייך, את הכי טובה בעולם." הילדה רצה אליה וכרכה את זרועותיה סביב כותונת הטריקו הסגולה ואז שבה לפזז סביב שלג, שהביט בהם המום ונוגה מעט, ואז עצם את עיניו.

מקץ דקה או שתיים, החלו לריב מי מהם יקח את הנמצא לחדרו, ומי ימזוג לו את מזונו. החתול התרומם, קפץ אל הרצפה וזנבו מורם, והסתלק אל חדר השירותים הקריר והאפלולי. "למה הוא לא משמיע קול," תהה הילד, "מתי את חושבת שהוא יחזור ליילל?"

היה זה אחד מימי החג האין סופיים, שכל אחד מהם זהה למשנהו והם מאיינים את תחושת הזמן. החמסין יקד כבר ארבעה ימים, והמזגן צלע. השעות התנהלו כתחרות רטינות, והם חיכו שהחתול ישוב לשעשע אותם כבעבר, עם מנהגיו החתוליים. "בואי רגע," אמר פתאום בעלה, "תראי מה אני רואה כאן." החתול השתרע על צדו על השטיח, מותש מהטמפרטורות הנוגשות, היא באה והביטה בעיניו, הן דיברו. "לא, תראי כאן," התעקש, "בבטן. יש לו כתם שחור, זה לא היה קודם. את הבאת חתול אחר. דומה, אבל אחר. חתול עם כתם שחור. לשלג לא היה כתם כזה, נכון ילדים?"

Psst, you might also like:
קפה

הילדים עמדו מולו נבוכים, הם הביטו בה ובו, ואז רכנו לראות. כתם בגודל שזיף בצבע שחור פחם היה על חלקה התחתון של בטנו. כשנגע בה הילד התקצף החתול ושלח כפותיו לשרוט את ידו, והיא החלה לדמם. "איי!" צעק הילד. "זה לא הוא,", קרא. "החתול שהיה לא שרט. הבאת הביתה חתול זר." הילדה החלה להתייפח, בשקט נושך לב, ואז ביללות טורדות מנוחה.

"תגיד, ירדת מהפסים?" היא רשפה אליו, "בטח שהיה לו כתם, אתה לא זוכר," להטה, "אתה בקושי ליטפת אותו גם ככה, למה שתזכור, את זוכרת," פנתה אל הילדה, "איך הוא לא אהב שנוגעים לו בבטן? שכחתם, אבל אני זוכרת, היה לו ועוד איך."

"היה לו? כן, אני חושבת שהיה לו," אמרה הילדה מהורהרת, "אני בטוחה שהיה לו, כן, הוא פשוט לא אהב להראות את הבטן." היא נראתה מבולבלת. ניסיונה עם חיות מחמד כבר הניב עוגמת נפש גדולה פעם עם הגורה שהתפגרה להם בבית. האם קיוותה שהיא כבר שכחה, אבל היא זוכרת, היא זוכרת איך בלילה שקדם למותה השתחלה הגוּרה אל מתחת לשמיכה של הילדה הישנה ושכבה לצדה בעיניים פקוחות. "בואי, בואי תראי את זה," הפציר בה בעלה שביקש להעיר את הילדה ללימודים. זו הייתה שמיכת צמר דקה, "איזה יצור היא, בעל חיים תמהוני," בעלה גיחך, אבל נדמה לה שסמרה פלומתו. כמה שעות לאחר מכן, כשחזר הביתה, ימצא אותה שרועה באלכסון בארגז החול שנקנה שלושה שבועות קודם, כשהכניסו אותה הביתה, גופה השחור דומם ורפוי.

בלילה ההוא לא הצליחו להירדם. לא דיברו על החתולה שנסע לקבור לבדו בחולות ליד הים, ולמעשה כמעט לא דיברו בכלל. תמונות מתחלפות של דמותה שבו וצפו במוחה, החיה הזעירה, אולי עשרים סנטימטרים כולה, על אבני החול האפור וסביבה גללים, ולסירוגין התכנסותה האנושית תחת השמיכה מול הילדה, אולי ידעה שאלו שעותיה האחרונות.

החתול גרגר בעוצמה והתהפך על בטנו. כעת היה שלג טהור. בעלה נראה ספקן, "לא זוכר שהיה כתם, אולי יש תמונות שאפשר להשוות?"

"איך תמצא תמונות אם הוא לא אהב להראות את הבטן?" השיבה בזעף. "טוב, אם אתן אומרות," הפטיר. "בוא שלג," קרא בצהלה אל החתול, "בוא נלך לחדר." החתול הפנה אליו את אחוריו ועיכס מעדנות על כריותיו. "הוא לא מתנהג כמו שלג," אמר הילד וחיוך דק של סיפוק נתלה בזויות שפתיו. "בוא נקרא לו שלג מדומה," אמר אביו.

בימים הבאים המתח חתר מתחת לרצפת הבית ככריש. היא התבוננה בחתול בתוכחה, ובלבה נזפה בו, "תגלה לו, תגלה כבר שזה אתה." היא נאחזה בסימנים נזילים, כך היה מתמתח, כאן היה מתעגל ושם היה שורט והיא שבה וטענה בבית, זה סימן. בעלה ובנה שהחרה אחריו לעגו לה. הפנים שלו הרבה יותר רחבים, והוא אוכל פי שלוש מהחתול האמיתי. היא הבחינה שהחתול נעשה תוקפן יותר. הוא כבר לא הרשה שילטפו אותו, מעניק בכך טיעון מנצח חזק במיוחד לגבר. "הוא היה מתלטף!" הוא שב ומטיח, "לא כמו זה, הבאת הביתה חתול חדש והרבה פחות חביב, שלא נותן אפילו ללטף אותו," קבל בטינה. "הימים בחוץ עשו אותו כזה," השיבה, "הוא עבר משהו, צריך לתת לו זמן לחזור."

Psst, you might also like:
זוג גרבוני משי

ובוקר אחד אמר לה: "יכולת לקחת כל חתול ולהחליט שזה שלג. זה כמעט מעליב. יום אחד תביאי לכאן גבר נמוך עם שיער שחור ותחליטי שזה אני," הוא גיחך והמשיך לגלח את זיפיו מול המראה, הסכין חורטת על עורו באוושה מרגיזה, "כן, גם אותנו תחליפי יום אחד," הוא צחקק.  

אחרי שיצא מהבית אל העבודה היא נטלה ספוג. חתולים שונאים מים, וגם שלג תיעב אותם. היא הספיגה את הספוג בסבון הנוזלי, התקרבה אל החתול, שישן בתנוחת הבייגלה האהובה עליו, ושלחה יד זהירה אל הבטן, בערך באמצע הגוף, והחלה להחליק את הספוג מעלה ומטה. קול הגרגור שהפיק ואי תזוזתו עודדו אותה, היא שפשפה את הבטן השעירה ופתאום, זה לקח שתי שניות, החתול פקח עין ועוד אחת, הביט ישר אליה ואז באבחה נשך את גב כף היד המשפשפת. היא צעקה, הספוג השתחרר והוא אחז בו בארבעת כפותיו שלופות הציפורניים. החתול הצמיד את הספוג אל בטנו בכפותיו ופורר אותו בציפורניו לפרורים דקים. לא היה לה שום סיכוי לראות אם צדו הפנימי התכהה.

בימים ההם דיברו על עניין אחד, זהותו של שלג. הם נחלקו לשני מחנות, האם והילדה טוענות בלהט ספוג עלבון להגנת השלג המקורי, מתנצחות עם האב והילד, שהעלו שוב ושוב ספק והצביעו על סימנים בהתנהגותו. האב החל לכנותו בלעג "פסבדו שלג", או "שלג מדומה, בוא הנה," והצחוק הלעגני שלו הקפיא אותה. ברגעים אחרים גם בה התעורר הספק, וכשזה תקף אותה, הרגישה חוסר יציבות קיומית, היה נדמה לה שהיא שומעת פתאום קול בירכתי ראשה, את הקול של אמא שלה המתה, קוראת כמו פעם: "דבורה, תסגרי את החלונות, יש רוח פרצים!" ותכף שבה ודבקה בלהט בסימנים שלה לזהותו המקורית של החתול.

בלילה העשירי לשובו, לפנות בוקר, חלמה: החלון היה פתוח ורוח פראית חדרה מתוכו. פתאום הגיח בו שלג, המקורי, האבוד, שלג ללא הכתם, עמד על אדן החלון ובן רגע זינק אליו שלג החדש, המוכתם, המתחזה, והם החלו להתכתש בחתוליות פרועה ויללות אימים ביקעו את החלום, היא זכרה את הסחרור המרהיב באוויר של הגופים החתוליים הפרוותיים, הצחורים. הם יהרגו אחד את השני, התחלחלה, כשמעליהם תלוי הירח המכורכם.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: להחזיר את שלג! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%9c%d7%94%d7%97%d7%96%d7%99%d7%a8-%d7%90%d7%aa-%d7%a9%d7%9c%d7%92/