search
בקריאה כעת: לפוצץ רכבת | ת"א לורנס
search

לפוצץ רכבת

ת"א לורנס | מקור: אנגלית

תרגום : עמיהוד ארבל

פיצוץ רכבות היה מדע מדוייק כאשר נעשה במחשבה תחילה, באמצעות כוח מספיק ובסיוע מכונות-ירייה שהוצבו בעמדות מתאימות. בהיעשותו בצורה מרושלת ובאי-סדר עלול היה להפוך מסוכן. הקושי, בפעם זו, נבע מכך שצוותי מכונות-הירייה שעמדו לרשותנו היו הודיים, והללו, חיילים טובים ככל שהיו על בטן מלאה, תיפקדו רק כחיילים-למחצה בתנאי קור ורעב. לא היה בדעתי לגוררם עמדי בלי מזון להרפתקה, שהיתה עשויה להתמשך שבוע ימים. לא כן לגבי ערבים, שבהרעבתם אין משום התאכזרות כלשהי; הם לא ימותו אם יצומו כמה ימים, וייטיבו ללחום כתמיד גם כשבטנם ריקה. עם זאת, בהגיע מים עד נפש, עדיין יכולים הם לשחוט גמל-רכיבה ולאכול מבשרו. ההודים, לעומתם, אף שהיו מוסלמים, סירבו עקרונית לאכול בשר גמל.

הסברתי סוגיה עדינה זו של עניין המזון. עָלִי אמר מיד, כי די יהיה אם אפוצץ את הרכבת, ואניח לו ולערבים אשר עמו לעשות ככל שיוכלו כדי להשתלט על הריסותיה בלי סיוע של מכונות-ירייה. ומאחר שבמחוז שָלֵיו זה האפשרות שניתקל ברכבת-אספקה, ועליה אזרחים או רק משמר קטן של חיילי מילואים, היתה סבירה, הסכמתי ליטול עלי את הסיכון. לאחר שההחלטה זכתה לתשבחות ולקילוסין, ישבנו ארצה במעגל של עוטי עַבָּיוֹת, כדי לחסל את שארית האוכל שבידינו בסעודה מאוחרת מאוד וקרה (הגשם הרטיב לחלוטין את הזרדים, כך שמן הנמנע היה להבעיר מדורה), כשרוחנו מאוששת קמעה מן הסיכוי לפעולה נוספת.

עם שחר, בלוקחם עמם את אלה מבין הערבים שלא היו כשירים, יצאו ההודים בנפש מדוכדכת לשוב אל אַזְרָק. הם באו אתי, במסע זה אל פנים הארץ, בתקווה ליטול חלק במַעְפַָל צבאי של ממש, ותחילה היו הדים לאנדרלמוסיה ולכשלון שנחלנו בהתקפה על הגשר, וכעת מחמיצים היו רכבת מיוחלת זו. הדבר פגע בהם; ובמטרה לרכך את המכה בדרך מכובדת, ביקשתי מווּד שיתלווה אליהם. הוא הסכים, אחרי ויכוח, לעשות זאת למענם, אף שבדיעבד התברר כי זה היה צעד נבון גם למענו הוא, שכן מחלה שהציקה לו עוד לפני כן, החלה מגלה כעת סימנים ראשונים של דלקת-ריאות.

יתרנו, כשישים איש, פנינו בחזרה לעבר מסילת-הברזל, איש מהם לא הכיר את השטח, ולכן הובלתי אותם למיניפִיר, מקום שם, ביחד עם זָעָל, עשינו שמות באויב באביב האחרון. ראש הגבעה המשתפע כלפי העורף היה מקום מצויין כמוצב-תצפית, כחניון, כשטח מרעה לגמלים, וכדרך נסיגה; ושם, במקום הישן שלנו, ישבנו עד לשקיעת השמש, מרעידים ולוטשים את עינינו במישור העצום, שהשתרע לפנינו כמו מפה עד לפסגות הלוטות בעננים של גֶבֶּ'ל-דְרוּז, כשאוּם אל-ג'מאל ושאר הכפרים שבסביבתו מסתמנים ככתמי דיו מבעד לגשם.

עם דמדומים ראשונים ירדנו ברגל להטמין את המוקש. הגשרון של מעביר-המים בקילומטר 172, שנבנה מחדש, עדיין נראה כמקום המתאים ביותר. עוד אנו עומדים לידו עלתה המולה רועמת, ומתוך החשיכה היורדת והערפל הגיחה לפתע רכבת מעבר לעיקול הצפוני, מאתיים יארד מאתנו בלבד. חפזנו אל מתחת לקשתו הארוכה של הגשרון, ושמענוּה מתגלגלת ועוברת מעלינו. זה היה מרגיז; ואולם משנתפנתה המסילה שוב, ניגשנו במרץ להטמין את המיטען. הלילה היה קר מאוד, עם מטחי גשם שהצליפו על פני הבקעה.

הקשת היתה מבנה מוצק של אבן, עם מִמְתָח באורך ארבעה מטרים, אשר גישר את שני קצותיו של ערוץ מכוסה חצץ, שמוצאו היה בראש הגבעה שלנו. גשמי החורף חתרו בו תעלה בעומק ארבע רגליים, צרה ועקלתונית, שסיפקה גישה מצויינת למסילת-הברזל עד למרחק שלוש מאות יארד ממנה. בנקודה ההיא נפתח הערוץ לרווחה והישיר דרכו אל הגשרון, חשוף לעיני כל מי שנמצא על סוללת המסילה.

בזהירות טמנו את חומר הנפץ מעל מרכזה של הקשת ומתחת לאחד האדנים, והפעם עמוק מכרגיל, כדי שמשמרות-הסיור לא יחושו את רכותו הקרישותית מתחת לכפות רגליהם. את התְיָלים משכנו מעל סוללת המסילה אל תחתיתו המחוצצת של הערוץ, מקום שהוסתרו חיש מהר, ומשם הלאה, במעלה הערוץ, עד למלוא אורכם. אלא שזה היה, לרוע המזל, שישים יארד בלבד, שכן במצרים קשה היה להשיג חבל חשמלי מבוּדד, וזאת היתה כל הכמות שהצלחנו למצוא קודם שיצאה משלחתנו לדרכה. שישים יארד היו די והותר בשביל גשרון, אבל מעט מדי בשביל רכבת. ברם, קצות התיילים הגיעו בדרך מקרה עד לשיח קטן בגובה כעשרה אינצ'ים, שצמח על שפת הערוץ, ואנו היטמנו אותם אצל נקודת-ציון נוחה מאוד זו. מן הנמנע היה להשאירם מחוברים כיאות לתיבת-הפצץ, מאחר שאותו שיח בודד הזדקר בבירור לעיני משמרות-הסיור בסיבוביהם השגרתיים.

בגלל הבוץ נתמשכה המלאכה יותר מן הרגיל, והשעה כבר היתה קרובה מאוד לשחר כאשר גמרנוּה. המתנתי מתחת לקשת הפרוצה לרוח עד שהאיר היום, גשום וקודר ועגמומי, ואז עברתי שוב על כל השטח שבו עבדנו, בבלותי חצי שעה נוספת בטישטוש כל העקבות לנוכחותנו, כשאני מפזר מעליהם עלים ועשב יבש, ויוצק מים, שלקחתי משלולית סמוכה של מי גשם, על כל רגבי הבוץ שנעקרו ממקומם. אחרי כן אותתו לי בתנועות ידיים כי הסיור הראשון מתקרב, ואזי מיהרתי לעלות בערוץ כדי להצטרף אל יתר האנשים.

עוד בטרם הספקתי להגיע למעלה, באו אלה בחפזון ותפסו את עמדותיהם הקבועות מראש, בהתייצבם משני עברי הערוץ וקפל הקרקע. רכבת התקרבה מן הצפון. חָאמוּד, עבדו ארך הקומה של פייצל, נשא את תיבת-הפצץ, אך לפני שהגיע אלי, עברה על פנינו במהירות רכבת קצרה של קרונות-משא סגורים. סופות הגשם במרחבי המישור והבוקר הערפילי הסתירוה מעיני הצופה שלנו, עד שהיה מאוחר מדי. כשלון שני זה העציב את לבנו עוד יותר, ועָלִי אמר כי שום דבר לא יתנהל עוד למישרין במסע הזה. היתה סכנה שהצהרה מעין זו תפתח פתח לגילוי עין רעה בתוכנו, ולכן, כדי להסיח את דעתם, הצעתי שנציב תצפיות רחוק יותר, האחת ליד החורבה שבצפון, והשניה למרגלות הגלעד הגדול שעל הרכס הדרומי.

הנותרים, שלא סעדו פת-שחרית, היו אמורים להעמיד פנים שאינם רעבים. הכל נהנו לעשות כן, וזמן-מה ישבנו שמחים ועליזים בגשם, מצוּפפים זה לזה למען יחם לנו מאחורי גבם של גמלינו הנוטפים מים, ששימשו לנו מחסה מפני הרוח. עקב הלחות נסתלסל שערם כמו צמר הכבשה, ושיווה להם מראית פרועה משונה. כשהיתה חלה הפוגה בגשם, והדבר אירע תכופות, היתה רוח קרה ומתאנחת תרה ביסודיות יתירה אחרי כל חלק בגופנו שלא היה מוגן. כעבור שעה לא ארוכה הפכו חולצותינו הרטובות דביקות ולא נוחות. לא היה לנו מזון כלשהו לאכול, דבר כלשהו לעשות, ומקום כלשהו לשבת, לבד מאשר על סלעים רטובים, דשא רטוב, או בוץ. ברם, מזג-אוויר זה שהתעקש להתמיד, חזר והזכיר לי כי יעכב בעד התקדמותו של אלנבי לירושלים וישלול ממנו את הזדמנותו הגדולה. פורענות אשר כזאת לאריה שלנו, היתה חצי נחמה לעכברים. המשך נמשיך, אם כן, להיות שותפים גם לכשתיכנס השנה הבאה.

הַמְתָּנָה לפעולה, גם בנסיבות הנוחות ביותר, היא עניין קשה. היום היתה מעוררת גועל ממש. אפילו משמרות-הסיור של האויב גררו את עצמם בכבדות ובלא אכפתיות מול הגשם המצליף בפניהם, כמו לא ביקשו אלא לצאת ידי חובתם. לבסוף, סמוך לצהריים, בהפוגה קלה של מזג-אוויר נאה, ראינו את הצופים שעל הרכס הדרומי מנופפים בהתרגשות בעַבָּיוֹת שלהם לאות שרכבת מתקרבת אלינו. בתוך רגע הגענו לעמדותינו, שכן בשעות האחרונות שפפנו על עקבינו בתעלה שזרמו בה מים, וזאת לבל נחמיץ עוד הזדמנות. הערבים תפסו מחסה כיאות; מעמדת ההפעלה שלי השקפתי לאחור על מקום המארב שלהם, ולא ראיתי בלתי אם את צלעותיהן האפורות של הגבעות.

לא שמעתי את הרכבת המתקרבת, אך בנותני אמון באנשי, כרעתי על ברכי בכוננות משך כמחצית השעה, עד שהציפיה המתוחה החריפה לבלתי נושא, והתחלתי לאותת כדי לדעת מה קורה. הם שלחו להודיעני כי זו, בהיותה רכבת ענקית, מתקרבת לאט מאוד. תיאבוננו התעצם. ככל שתהיה ארוכה יותר כן ירבה השלל. אחר-כך דיווחו שעצרה, ושוב התחילה לנסוע.

סוף-כל-סוף, קרוב לשעה אחת, שמעתיה מתנשמת ומתנשפת. היה ברור כי הקטר פגום (כל הרכבות הללו, שדוּדֵי קטריהן הוסקו בגזרי עץ, היו גרועות) וכי גרירת המיטען הכבד במעלה שיפוע המסילה היתה למעלה מכוחו. רבצתי מאחורי השיח שלי בעוד הוא זוחל אט-אט ומופיע מאחורי המִבְתָּר הדרומי ומתקדם לאורך הסוללה הגבוהה ממני לעבר הגשרון. עשרת קרונות-המשא הראשונים היו פתוחים וגדושים בחיילים. אלא ששוב היה מאוחר מכדי לבחור, כך שבהימצא הקטר בדיוק מעל למוקש, דחפתי כלפי מטה את ידית ההפעלה של תיבת-הפצץ. מאום לא קרה. העליתי והורדתי את הידית עוד ארבע פעמים.

ועדיין לא אירע ולא כלום. או אז תפשׂתי כי אירעה תקלה במנגנון, וכי אני כורע ברך על שפתו הגלויה לעין של ערוץ מים, כשרכבת חיילים טורקית זוחלת ועוברת לפני במרחק חמישים יארד ממני. השיח, שקודם לכן נראה גבוה כדי רגל אחת, הצטמק ונעשה קטן מעלה תאנה; ואני הרגשתי כאילו הייתי העצם הבולט ביותר בסביבה. מאחורי היו כמאתיים יארד של שטח פתוח, עד למחסה שמעבר לו היו הערבים שלי ממתינים, ומן הסתם כבר תוהים מה קורה לי. מן הנמנע היה לקום ולברוח, שאז היו הטורקים יורדים מעל הרכבת ומחסלים אותנו. לעומת זאת, כך חשבתי, אם אשב בשקט, אולי יהיה סיכוי כלשהו שהם יתעלמו מנוכחותי, בראותם בי רק בדואי עובר-אורח.

הנה כי כן ישבתי שם בשימי את נפשי בכפי, בעוד שמונה-עשר קרונות-משא פתוחים, שלושה קרונות-ארגז ושלושה קרונות-נוסעים של קצינים מזדחלים לפני. נשימתו הכבדה של הקטר נעשתה איטית יותר ויותר, ואני חשבתי בכל רגע כי הנה-הנה תיקטע לגמרי. החיילים לא שתו אלי את לבם, אבל הקצינים גילו עניין, אף יצאו לאכסדרות הקטנות שבשני קצות הקרונות שלהם, בהצביעם עלי ובלוטשם בי עיניים. נופפתי אליהם בידי בחזרה, כשאני מגחך בעצבנות ומרגיש כרועה לא-משכנע בלבושי המֶכָּאי, עם העָקָל הקלוע המוהב שעל ראשי. אפשר שכתמי הבוץ, הגשם והבוּרוּת שלהם עשאוני מקובל בעיניהם. גבה של קרונית-הבלמים שבזנב הרכבת נעלם לאיטו בין קירות המבתר הצפוני.

ברגע שנעלם, קפצתי ועמדתי על רגלי, טמנתי בקרקע את קצות התְיָלים שלי, חטפתי את תיבת-הפצץ הבזויה ורצתי כשפן במעלה הגבעה לעבר המחסה הבטוח שלנו. שם נשמתי לרווחה, ובהשקיפי אחורה ראיתי שהרכבת עצרה לבסוף. היא חיכתה כחמש מאות יארד הלאה מן המוקש, קרוב לשעה עם שדוּד הקטר ישוב ויתמלא בקיטור, בעוד משמר-סיור שמנה מספר קצינים חוזר לאחור ובודק בתשומת-לב מרובה את השטח בו נראיתי יושב. ואולם התילים הוסתרו כהלכה; הטורקים לא גילו דבר. הקטר התאושש, והרכבת המשיכה בדרכה.

מיפְלֶח היה כה מאוכזב, שאפילו לבכות לא יכול היה, שכן חשב כי במתכוון הניחותי לרכבת לעבור. וכאשר הוסברה לסֶרָאחִינים הסיבה האמיתית, אמרו "המזל הרע רודף אותנו." באשר לעבר, אכן צדקו; אבל הם אמרו את שאמרו על דרך הנבואה לעתיד, ושעל כן הזכרתי להם בנימה עוקצנית את "אומץ לבם" כאשר תקפנו את הגשר בשבוע הקודם, ברומזי כי אפשר שהשבט שלהם מעדיף לעסוק בשמירה על גמלים. מיד קמה מהומה גדולה, כשהסראחינים מותחים עלי ביקורת זועמת ואנשי בני-סאכר נחלצים להגנתי. עָלִי שמע את הרעש ובא במרוצה.

מששבנו והתפייסנו, כמעט ששכחו כולם את הדכדוך הכללי ששרר לפני כן. עלי תמך בי באצילות רוח, אף שהבחור המסכן היה כחול מקור ומרעיד כולו מחמת התקף של קדחת. בשיניים נוקשות, ובנושמו בכבדות, פלט כי אבי משפחתם, הנביא, העניק ל"שֶריפים" את הסגולה לראות את הנולד, וכי על כן יודע הוא שמזלנו עומד להשתנות לטובה. דבריו עודדו אותם; ומנת חלקי הראשונה מאותו מזל טוב באה כאשר, בעוד הגשם ממשיך לרדת ובידי אין מכשיר אחר לבד מפגיוני, הצלחתי לפתוח את תיבת-הפצץ ולשדל את מנגנונה החשמלי לשוב ולפעול בצורה תקינה.

חזרנו למשמרתנו ליד כבל המוקש, אלא שדבר לא אירע, והערב ירד ועמו עוד פרצי רוח ומטחי גשם וגועל-נפש, כשהכל רוטנים ונרגנים. שום רכבת לא באה; היה רטוב מכדי להעלות אש לבישול; והמזון היחיד שלנו היה בשר גמל. ואולם בשר נא לא עורר את תיאבונו של אף אחד אותו לילה; וכך שרדו כל בהמותינו בחיים עד לבוקר הבא.

עלי שכב על בטנו, תנוחה ששיככה את מדקרות הרעב, בנסותו להירדם ולהיפטר מהתקף הקדחת בשנתו. חאזֶן, משרתו של עלי, השאיל לו את העביה שלו לכיסוי נוסף. נתתי לחאזן מחסה מתחת לעביה שלי, אך עד מהרה נוכחתי כי המקום צר מדי לשנינו. השארתי לו אותה וירדתי לחבר את תילי הכבל אל תיבת-הפצץ. לאחר מכן ביליתי שם את הלילה לבדי, קרוב לחוטי הטלגרף ההומים, וכמעט בלי שארצה לישון, עד כדי כך הכאיב לי הקור. מאום לא עבר על המסילה במשך כל השעות הארוכות והשחר, בהפציעו, נראה קודר אף יותר מכרגיל. נפשנו כבר עייפה עד מוות ממיניפיר, ממסילות-ברזל, מציפייה לרכבות ומהשמדת רכבות. טיפסתי בחזרה לחניון הכוח העיקרי שלנו, בעוד משמר-הסיור המוקדם בודק את המסילה. לאחר מכן נתבהר קמעה. עָלִי הקיץ משנתו מאושש במידה רבה, והשיפור במצב-רוחו שימח את כולנו. חאמוּד, העבד, שלף מתחת לבגדיו כמה זרדים, אותם החזיק על עור גופו כל הלילה. הזרדים היו כמעט יבשים. פרסנו כמה שבבים דקיקים ממִקְפִּית חומר הנפץ, ובעזרת הלהבה הלוהטת שלהם הבערנו מדורה, בעוד הסוּכּוּרים ממהרים לטבוח גמל נָמוֹשׁ, עליו קל היה לוותר יותר מאשר על בהמות הרכיבה האחרות שלנו, ובכלי ההתחפרות שלהם התחילו לבתרו לנתחים נוחים למאכל.

בו ברגע, והצופה שלפאתי צפון קרא רכבת. נטשנו את המדורה ובריצה מטורפת עברנו במורד הגבעה את שש-מאות היארד עד לעמדתנו הישנה. מעבר לעיקול, שורקת במלוא גרונה, הגיחה הרכבת, מחרוזת מפוארת ששני קטרים בראשה ואחריהם שנים-עשר קרונות נוסעים, דוהרת במהירותה המירבית בשיפוע היורד של המסילה. הפעלתי את מנגנון הפיצוץ ברגע בו נמצאו שני אופני-ההנעה של הקטר הראשון מעל למוקש, וההתפוצצות היתה אדירה. הקרקע חבטה בפני בגל שחור וגילגלה אותי ממקומי, עד שמצאתי עצמי יושב בחולצה קרועה עד לכתפי, כשדם מטפטף משריטות ארוכות בזרועי השמאלית. בין ברכי היתה מונחת תיבת-הפצץ, מחוצה מתחת ללוחית ברזל מפוייחת. לפני היתה מוטלת המחצית העליונה של גוף אדם, כוויה ברותחין ומעלה עשן. וכאשר אימצתי את עיני לראות מבעד לענני האבק והקיטור שהעלתה ההתפוצצות, נדמה לי כי דוּד הקטר הראשון נעלם כולו.

במטושטש ידעתי כי זה הרגע להסתלק משם ולהגיע אל הכוח המסייע, ואולם אך זזתי ממקומי, חשתי כאב חד בכף רגלי הימנית, ובגללו הייתי מסוגל רק לצלוע לאיטי, כשראשי סחרחר עלי מן ההלם. אבל עם התנועה התחילה דעתי להצטלל, ואני צלעתי לעבר חלקה העליון של הבקעה, משם היו הערבים ממטירים כעת אש מהירה על קרונות-הנוסעים הגדושים. מבולבל, עודדתי את עצמי באומרי חזור ואמור בקול רם, באנגלית, "הוֹ, הלוואי שזה לא היה קורה."

משהתחיל האויב להשיב לנו אש, מצאתי את עצמי בין שני המחנות. עָלִי ראה אותי נופל, ובחושבו כי נפגעתי קשות יצא מאחורי המחסה שלו וביחד עם טַארְכּי וכעשרים איש מבין משרתיו ואנשי בֶּני-סאכְּר, ירד במרוצה כדי לעזור לי. הטורקים מצאו את הטווח הנכון, ובתוך שניות מעטות פגעו בשבעה מהם. יתרם הקיפוּני בן-רגע בסערה – דוגמנים שהיו ראויים לעמוד לפני כל פַּסָּל. מכנסי הכותן הלבנים הרחבים, שהיו מכונסים כפעמון סביב מותניהם הצרים וקרסוליהם; גופם השחום נטול השערות ופאותיהם הקלועות במהודק סביב כל רקה, עם ציציות השיער הארוכות בקצותיהם – כל אלה שיוו להם דמות של רקדנים רוסיים.

יחדיו נחפזנו לטפס אל המחסה שלנו ושם, בחשאי, מיששתי את כל גופי ונוכחתי כי לא נפגעתי פגיעה רצינית כלשהי; אף כי מלבד החבורות והשריטות שגרמה לי לוחית הדוּד של הקטר, ואצבע רגל שבורה, מצאתי גם חמש שריטות שונות של כדורים (אחדות מהן עמוקות עד להטריד), וכל בגדי נקרעו לגזרים.

ממרומי הערוץ יכולנו להשקיף סביבנו. ההתפוצצות הרסה את ראש הקשת של הגשרון, וגופו של הקטר הראשון היה מוטל בעברו השני של הגשרון, למרגלות שיפוע הסוללה הפונה אלינו, שמה התגלגל. הקטר השני התהפך לתוך החלל שנפער, והיה מוטל על קרונית-הפחם המרוסקת של הקטר הראשון. שלדתו היתה מעוקמת. לדעתי, שני הקטרים היו ללא תקנה. קרונית-הפחם השנייה נעלמה בצדה המרוחק של סוללת המסילה; ושלושת הקרונות הראשונים נמחצו זה לתוכו של זה ונהרסו כליל.

שארית הרכבת ירדה לגמרי מעל הפסים, והקרונות הנוטים לצד זה או אחר עמדו נגוחים קצה-אל-קצה בכל זווית אפשרית, בציירם זיגזג לאורכה של המסילה. אחד מהם היה קרון פאר מרווח, שקושט בדגלים. בתוכו נמצא מֶהמֶט ג'מאל בָּאשָׁה, מפקד הגיס השמיני, אשר חש דרומה להגן על ירושלים בפני אלנבי. סוסי-המלחמה שלו הוחזקו בקרון הראשון; מכוניתו הוסעה בקרון פתוח בקצה הרכבת, ואנו ירינו אליה ועשינוה ככברה. מבין הפמליה שלו השגחנו באיש-דת שמן שנראה לנו כאַסְעָד שוּכֵּייר, האימאם של מהמט ג'מאל בָּאשה וסרסור לדבר עבירה פרו-טורקי, שהיה ידוע לשימצה. שעל כן הזדרזנו להמטיר עליו אש, עד שצנח ארצה.

ברם, כל אלה לא היו אלא יריות בעלמא. ראינו כי הסיכוי שלנו להשתלט על הריסות הרכבת היה קלוש. היו עליה כארבע מאות איש, ואלה ששרדו מהם, ושעכשיו כבר התאוששו מן ההלם, תפסו מחסה והיו מנחיתים עלינו אש כבדה. ברגע הראשון, אנשינו שהיו מוצבים על השלוחה הצפונית של הגבעה סגרו את האויב, וכמעט שהכריעו את הכף. מיפלֶח, רכוב על סוסתו, הניס את הקצינים מקרון הפאר שלהם אל התעלה שלמרגלות המסילה. אך הוא היה נלהב מכדי לעצור ולפתוח באש, וכך התחמקו ממנו מבלי להיפגע. הערבים החרו החזיקו אחריו, ונפנו ללקט כמה מן הרובים ואותות-הכבוד שהיו פזורים על הארץ, ואחר-כך לגרור תרמילים וארגזים מתוך קרונות הרכבת. נסיוני במלאכת המיקוש לימדני, כי אילו יכולנו להציב מכונת-ירייה שתכסה את צדה השני, המרוחק, של סוללת המסילה, כי אז גם טורקי אחד לא היה יוצא משם חי.

מיפלח ועַד'וּבּ הצטרפו אלינו על הגבעה ושאלו היכן פָאהֶד. אחד הסראחינים סיפר כיצד הוא, פאהד, עמד בראש ההסתערות הראשונה, בעוד אני מוטל המום בצד תיבת-הפצץ, וכיצד נהרג בקרבת מקום אליה. הם הציגו את חגורתו ורובהו כהוכחה לכך כי אכן מת וכי הם ניסו להצילו. עד'וב לא אמר מלה, רק יצא בקפיצה מתוך הערוץ ורץ במורד הגבעה. כלאנו את נשימתנו עד שריאותינו כאבו, בעוקבנו אחריו במבטינו: אבל הטורקים לא השגיחו בו, כנראה. כעבור דקה כבר גורר היה גוף אדם מאחורי שפתו השמאלית של הערוץ.

מיפלח חזר אל סוסתו, עלה עליה והוליכה למטה, לעורפה של שלוחה קטנה. ביחד הרימו את הדמות חדלת-התנועה על האוכף, ושבו אלינו. כדור פילח את פניו של פאהד, ריסק ארבע שיניים ושרט את הלשון. הוא נפל בלא הכרה, אך התאושש קודם שעד'וב הגיע אליו, ומבלי לראות בגלל הדם שסימא את עיניו, היה מנסה לזחול משם על ידיו ורגליו. עתה שב אליו שוויון-משקלו במידה שאיפשרה לו להיצמד לאוכף. לכן העבירו אותו לגמל הראשון שמצאו, ומיד הסיעוהו משם.

הטורקים, בראותם אותנו כה שקטים, התחילו להתקדם במעלה הגבעה. הנחנו להם להתקרב כדי מחצית המרחק, ואז המטרנו עליהם מטחי אש, שקטלו כעשרים מביניהם והדפו את יתרם לאחור. השטח שמסביב לרכבת היה מכוסה בהרוגים, שכן הקרונות ההרוסים היו מלאים אנשים קודם לפיצוץ; ואולם הם נלחמו לעיני מפקד הגיס שלהם, ובלא חת התחילו להתקדם סביב שלוחות הגבעה במגמה לאגוף אותנו.

נותרנו כארבעים איש בלבד, והיה ברור כי לא נוכל לעמוד בפניהם. על כן התחלנו לרוץ קבוצות-קבוצות במעלה ערוץ המים הקטן, כשאנו עוצרים בכל עיקול ומסתובבים אחורה כדי לעכב בעדם ביריות חפוזות. טַארְכִּי הקטן הצטיין מאוד בקור-רוחו, אף שקַרְבִּין הפרשים הטורקי שלו, בעל הקת הישרה, אילץ אותו לחשוף את ראשו במידה כזאת, שארבעה כדורים חלפו בעד הצניף שלו. עָלִי כעס עָלַי בגלל איטיות נסיגתי. לאמיתו של דבר, הפגיעות שספגתי זה מקרוב הכבידו על כושר התנועה שלי, אבל כדי להסתיר ממנו את הסיבה האמיתית, העמדתי פנים של אחד ששעתו אינה דוחקת, שמתעניין בטורקים ולומד את שיטות הפעולה שלהם. השתהויות רבות אלו, אשר עשיתי בעודני חוזר ואוזר אומץ לעבור בריצה עוד קטע דרך אחד ועוד אחד, השהו גם אותו ואת טַארְכִּי, והשאירום הרחק מאחורי שאר אנשינו.

לבסוף הגענו לראש הגבעה. כל מי שהיה שם קפץ על הגמל הקרוב ביותר שנקרה לו, ונחפז לדהור מזרחה, לעמקי המדבר. דהרה זו, במלוא המהירות שגמלינו היו מסוגלים לפתח, נמשכה שעה שלמה. לאחר מכן, כאשר הרגשנו עצמנו בטוחים, עצרנו, מיינו את בהמותינו, וכל אחד לקח את גמלו שלו. רָחָאִיל, אותו איש מצויין, לא שכח, למרות כל ההתרגשות והאנדרלמוסיה, להציל ולהביא עמו, קשורה לחֶבֶק אוכפו, ירך ענקית מבשר הגמל שנשחט ובותר למאכל בדיוק כשהגיעה הרכבת. בכך סיפק לנו את העילה לחנייה של ממש, דבר שעשינו חמישה מילין הלאה משם, מקום שאורחה קטנה, אשר מנתה ארבעה גמלים, הופיעה לעינינו כשהיא מפסיעה באותו הכיוון. זה היה מָאטָאר, בן לוויתנו, שהיה עושה את דרכו בחזרה מכפר מולדתו אל אזרק, ועמו מטען צימוקים ומיני תרגימא כפריים אחרים.

מיד עצרנו מתחת לצוק סלע גדול בוואדי דוּלֵיל, מקום שם צמחה תאנת סרק גדולה, ובישלנו את ארוחתנו הראשונה זה שלושה ימים. שם גם חבשנו את פאהד, ששכב בנים-ולא-נים, תשוש מחמת פציעתו הקשה. עד'וּבּ, בראותו זאת, לקח אחד משטיחיו החדשים של מאטאר, ובקפלו אותו לשניים, הניחוֹ על אוכף הגמל ותפר את קצותיו, כך שנוצרו שני כיסים גדולים. באחד השכיבו את פאהד, ואילו עד'וב זחל לתוך השני כדי לשמש משקל-שכנגד; ואזי הובל הגמל דרומה, לעבר המאהל השבטי שלהם.

בו בזמן טיפלנו גם בפצועים האחרים. מיפלֶח אסף את הבחורים הצעירים ביותר שבינינו והורה להם להתיז מן השתן שלהם על הפצעים, כאמצעי דחוק של חיטוי. בתוך כך אנו, השלמים בגופנו, סעדנו את נפשנו והחלפנו כוח. קניתי עוד גמל נָמוֹשׁ אחד לתוספת בשר, שילמתי תגמולים, פיציתי את קרובי ההרוגים, וחילקתי דמי-שלל בתמורה לשישים או שבעים הרובים שתפסנו. השלל אמנם היה דל, אך עדיין שלל שאין לזלזל בו. אחדים מבין הסֶראחינים, שיצאו לפעולה בלי רובים ושכל אשר יכלו לעשות היה ליידות אבנים לריק, היו חמושים עתה בזוג רובים לאיש. למחרת היום נכנסנו לאזרק, זכינו לקבלת פנים גדולה, והתפארנו – אלוהים יסלח לנו – כי נחלנו ניצחון.


*מתוך תרמיל קלאסיקה, הוצאת משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1984.

    arrow2right arrow2right עוד סיפורים שימצאו חן בעיניכם :

    The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

    Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

    Shares
    Share This