search
בקריאה כעת: מאיפה יוצא הפיפי שלך | אמילי ברוט
search

אמילי ברוט | מקור:אנגלית

מאיפה יוצא הפיפי שלך

תרגום : תהל פרוש

הקדמה מאת אתגר קרת

השאלה ״למה, לעזאזל, אני כותב?״ היא שאלה שעולה במוחי בערך בכל פעם כשאני מתיישב מול דף ריק. מאיפה מגיע הדחף המשונה הזה להמציא דמויות ואירועים שלא קרו אף פעם ולרצות לחלוק את אותם אירועים דימיוניים עם אחרים?
לשאלה הזאת, אני בטוח, יש תשובות רבות כמספר הכותבים בעולם, אבל זאת שמציעה אמילי ברוט בסיפורה היא אחת העוצמתיות והמרגשות שקראתי. ההשוואה בין הדחף לכתוב לבין רצונה של ילדה קטנה להראות לילד בן גילה את ״המקום ממנו משתינים״ מדוייקת בצורה מכאיבה: אנחנו כותבים כי אנחנו רוצים שיראו אותנו, אבל לא סתם, מבפנים. הרצון הזה מסוכן, קשה להגנה, והחשיפה הכרוכה בו עלולה לגרום לעונש, אבל בכל זאת כמו הילדה בסיפור, אמילי ממשיכה לכתוב. וזה מאוד משמח אותי, ואני מקווה שגם את שאר הקוראים שיקראו את סיפורה.

קראו עוד

היא ישבה על כיסא בתספורת קצרה שחשפה את צווארה הדק. רציתי לבכות ולא ידעתי בדיוק למה. לא נכון, בעצם ידעתי למה. היא גרמה לי למחשבות המטרידות שיש לי  תמיד כשאני מסתכלת על מישהי שאני רוצה לזיין אבל לא אוזרת מספיק אומץ לפנות אליה.

דמיינתי את עצמי שוברת לה את המפרקת, אבל לא באמת רציתי לשבור לה את המפרקת. באמת שלא. אני לא כזאת. בנאדם הוא לא רק המחשבות שהוא חושב. אם הייתי המחשבות שאני חושבת אז הייתי גיבורת-על פדופילית, גונבת סוכריות, רוצחת, מגלה עריות, שודדת מעופפת ומעשנת קראק. לא, המחשבה לשבור לה את המפרקת לא אמרה שרציתי לשבור לה את המפרקת; היא אמרה שנלחמתי במשהו בתוך עצמי. אולי הכחשתי משהו, משהו שטפטף מתת ההכרה אל הדמיון שלי ועבר שינוי צורה. לא חבל שתת ההכרה מדברת רק בחידות? את לא שוברת את המפרקת של מישהי שאין לך רגשות כלפיה. כנראה לא הסתרתי את הרגשות שלי יותר מדי כי אחרי שהיא הלכה לשירותים, במקום לחזור לשולחן שלה היא התיישבה בשולחן שלי.

היא לקחה את כף היד שלי והסתכלה לי בעיניים.

"מה שלומך?" היא אמרה בטון מודאג יתר על המידה.

"טוב," אמרתי.

היא הוסיפה לנעוץ בי עיניים. היא הרימה גבה אחת דקה.

"לא, באמת, איך את?"

התשאול התוקפני הזה היכה אותי בתדהמה. לא הייתי בטוחה מה לומר אז לא אמרתי כלום.

"את חתיכת ביישנית, אה?" אמרה האישה.

"אני מצטערת," אמרתי.

"את לא צריכה," אמרה האישה.

"להצטער?" אמרתי.

"לא, להתבייש".

בסדר, חשבתי לעצמי, פשוט תשאלי שאלה. שאלה היא דלק לכל סוג של שיחה. אבל איזו שאלה? את לא יכולה פשוט לגנוב את השאלה שלה. אף אחת לא רוצה לנהל שיחה עם מראה.

"מי את?" השאלה נפלטה לי מהפה.

קיבינמט, איזו מין שאלה זאת.

"אני תוצר של גילוי עריות. נולדתי עם שפה שסועה. שנים זה שימש לי תירוץ לא לצאת עם גברים שהתחילו איתי. אמרתי לעצמי שסירבתי לצאת איתם כי פחדתי שברגע שיגלו מה אני הם לא ירצו אותי, אבל זאת לא היתה הסיבה האמיתית. הכחשה היא מנגנון התמודדות עוצמתי. סירבתי כי לא רציתי לצאת עם אנשים שלא הייתי צריכה לשכנע אותם לחבב אותי, וכשגברים התחילו איתי הם נראו לי ההפך מפרס, זה הפך אותם למשהו כמו ציון לשבח".

Psst, you might also like:
מי זוכר את האבק בבית של המינגווי?

היה בה משהו מאוד חזק. לא רק בגלל הפתיחות או השימוש החסכוני במילים, אלא כי היא הבינה שכדי לתקשר באמת עם מישהו אחר צריך לקחת סיכון, לגלות משהו על עצמך שהיית בוחרת להסתיר, ואני לא אומרת שהדבר הראשון שצריך לצאת לך מהפה חייב להיות על הזמן שבו היית ילדה ואמא שלך תפסה אותך בארון עם החבר שלך מתיו, ועל איך שהיא הביאה אותך לחדר האמבטיה, תלשה ממך את הבגדים, הדביקה את הידיים שלך לצדי האסלה כדי שלא תוכלי לזוז, ועל איך שהיא פישקה את הרגליים שלך וניקתה את הנשמה שלך עם מסיר לק. אני לא אומרת שאת חייבת לספר לה איך זה היה הכאב הכי נורא שהרגשת בחייך ואיך מאותו יום ואילך את תמיד זועמת על הטבע, כי הטבע הוא שעיצב נשים בדרך הזאת, עם פצע תמידי פתוח שבאמת כל דביל יכול לנצל רק על ידי זה שימלא אותו. אני רק אומרת שצריך להתחיל את התהליך, את יודעת, להסיר את המכסה לזמן קצר כדי שמשהו יוכל להתפתח, ככל שהסיכון גדול יותר הפרס גדול יותר. אבל את כל זה אני לא יכולה לעשות, ותאמיני לי שניסיתי.

אני לא זוכרת איזה פרצוף עשיתי אחרי שהיא אמרה את זה, אבל הוא בטח לא היה מאוד מוצלח כי היא צחקה אלי ואמרה, "את נראית כמו סוריקטה חמודה".

"תודה," אמרתי.

היא חיככה את רגליה ברגליי מתחת לשולחן. הרגשתי את הבהונות החשופים שלה על הרגל שלי. היא בטח חלצה את הנעליים שלה תחת השולחן. חשבתי לעצמי שהאישה הזאת ערמומית. המגע שלה מבלבל את הגוף שלי. הגוף שלי אוהב את זה אבל מתכווץ בגועל; אותו גועל מהנה. מסוג הגועל שמרגישים כשמסתכלים בחצ'קון מתפוצץ. זה מספק אבל הבטן שלך מתהפכת ומאיזושהי סיבה את רוצה להמשיך להסתכל. מעולם לא נדלקתי ככה על מישהי שבו בזמן גרמה לי לחוסר נוחות כזאת. די פרדוקסלי, איך צריך להתנהג כשיש רגשות מעורבים כאלה? לאיזה רגש להגיב? הצצתי מתחת לשולחן בתקווה שהרגל שלה תמשיך להתחכך ברגל שלי. חשבתי מה אוכל לעשות ומה ההשלכות האפשריות שיהיו לזה. אם אגע בה בחזרה, הגוף שלי יעקצץ או יתכווץ? האם יש דרך לבודד את אחת התחושות? האם הגוף שלי התכווץ כי היא עשתה את הצעד הראשון? האם הגבתי לדומיננטיות שלה או שהגבתי לה, לכך שהציעה את עצמה. כל החשיבה המיותרת הזאת מנעה ממני לפעול מיד. הסרתי לאט נעל אחת וקירבתי אליה קצת את הבוהן שלי. לא הסתכלתי למטה אז לא יכולתי לראות איפה הרגליים שלה מונחות ובטח פספסתי אותה בסנטימטר. משכתי את כף הרגל שלי בחזרה כדי לנסות שוב, אבל באותו הרגע היא נעלה שוב את הנעליים, התכופפה ושרכה אותן בשתיקה. כשגמרה היא קמה מהשולחן ונראתה קצת פגועה. רציתי לומר לה שהתכוונתי לגעת בה בבוהן שלי. רציתי לומר לה שהיא העירה בי משהו, אבל לא אמרתי. רציתי לתת מעצמי יותר, כמו שהיא נתנה לי, אבל לא נתתי.

Psst, you might also like:
גואדלופה

הגעתי הביתה וכתבתי ביומן שלי:

שיחות שרציתי ולא עשיתי

היא ישבה על כיסא, שיערה הצהוב הקצר חושף את צווארה הדק. רציתי לבכות ולא ידעתי בדיוק למה. לא נכון, בעצם ידעתי למה. היא גרמה לי למחשבה המטרידה הזאת, שיש לי תמיד כשאני מסתכלת על מישהי שאני רוצה לזיין אבל לא אוזרת מספיק אומץ לפנות אליה. דמיינתי את עצמי מפצחת לה את המפרקת. ניגשתי אל השולחן שלה והתיישבתי.

הבחורה חייכה אלי והרימה גבה אחת דקה.

"היי, מה שלומך?" היא אמרה.

"אני בסדר," אמרתי.

"לא, באמת, מה שלומך?" אמרה האישה.

"כשהייתי ילדה קטנה היה לי חבר בשם מתיו. יום אחד כששיחקנו הוא אמר לי שהוא רוצה לראות מאיפה אני עושה פיפי, אז לקחתי פנס, שמתי אותו בארון וסגרתי את הדלת. הדלקתי את הפנס והוא הוריד לי את החצאית. הנחתי את הפנס בין הרגליים שלי. הוא ישב מתחתיי והציץ למעלה. הוא שאל אותי אם אני יכולה לעשות פיפי כדי שיוכל לראות מאיפה זה יוצא, אז עשיתי. הוא תפס את הכוס שממנה שתינו מיץ ממותק. כשהזרם שטף את הרגליים שלי הוא עדיין לא היה בטוח לגמרי מאיפה בדיוק הוא מגיע אז הוא בדק באצבעות כאילו הוא מנסה למצוא סילון מים בג'קוזי. אמא שלי פתחה את הדלת. ברגע שהיא ראתה אותנו ועיכלה את הרגע האינטימי שהיינו בו היא הביטה בי בכעס ותפסה אותי בזרועי. היא הביאה אותי לחדר האמבטיה שלנו, חיטטה בארון והוציאה משם בקבוק של מסיר לק. היא הניחה אותו על המדף ולקחה נייר דבק והשתמשה בו כדי להדביק אותי אל האסלה. היא שפכה את מסיר הלק בין הרגליים שלי. היא שפכה לאט, מרימה ומורידה את הבקבוק, כך שזה נמשך יותר זמן. היא לא היתה צריכה לשפוך יותר מכמה פעמים כי מסיר לק צורב הרבה זמן. בפעם השלישית שהיא עמדה לעשות את זה רציתי שתשפוך כבר כי ההמתנה לכאב היתה גרועה יותר מהכאב עצמו".

Psst, you might also like:
ברבור פרא

"וואו," היתה הבחורה אומרת.

"אני יודעת שאת בטח שואלת את עצמך למה אני מספרת לך את הסיפור הזה," הייתי אומרת. "אבל כשראיתי אותך יושבת פה לא יכולתי שלא לחשוב על זה שרציתי שאמא שלי תשפוך כבר את מסיר הלק. עד כדי כך רציתי לדבר איתך".

הבחורה רכנה לעברי וחפנה את הסנטר שלי בכף ידה. היא אמרה, "את יכולה להראות לי מאיפה יוצא הפיפי שלך?"

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend