search
בקריאה כעת: מדריך לעוזרות בית | לוסיה ברלין
search

לוסיה ברלין | מקור:אנגלית

מדריך לעוזרות בית

תרגום : מאיה פלדמן

הקדמה מאת מאיה פלדמן

לוסיה ברלין הלכה לעולמה ב-2004, בלי שזכתה להכרה אמיתית בחייה. סיפוריה לא התפרסמו בספר עד 2015. המבחר החדש, שממנו לקוח גם הסיפור הזה, החייה את הכותבת המופלאה הזאת והעניק לה את מקומה הראוי לצד פלאנרי אוקונור ואחרות בהיכל הסיפור הקצר של הספרות האמריקאית. הסיפורים של לוסיה ברלין, סיפור חייה הייחודי ויופייה שכמו נלקחו היישר מפרק בסדרה מד-מן, שבוּ לא רק את לב המבקרים בארצות הברית ובאנגליה, אלא גם את קהל הקוראים, ועם פרסומו נכנס הספר היישר לרשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס. הסיפור שבחרתי לכאן מבוסס על חוויותיה האישיות של ברלין בתור עוזרת בית, עוד אחת משלל העבודות שנאלצה לעשות כדי לפרנס את ארבעת ילדיה אחרי מות בעלה. הוקסמתי מהקול שלה. הוקסמתי מהכנות והדיוק בכתיבה שעוקצה לא קהה גם אחרי 40 שנה. לוסיה ברלין שמדברת בסיפור בשם עוזרות הבית לא שוכחת לרגע את לוסיה ברלין הסופרת והאינטלקטואלית, ובאמצעות עצות לבאות אחריה היא משמרת את מעמדה בפנים ובחוץ, ומנציחה מקום שהיא אורחת זמנית בו, חולפת, אומללה ושבורת לב, בין תחנות האוטובוס בלוס אנג'לס. אינטימיות משונה שורה על הסיפור הזה ומעניקה לו כוח: המספרת יודעת לקרוא לדברים בשמם, היא מכירה את "הטריקים" של המקצוע, אבל גם יודעת למקם אותם בתוך ההקשר המקומי והתרבותי -  שמות מותגים, פרסומות בטלוויזיה – היא חושפת בהבלחים מדויקים את חייהם האינטימיים של לקוחותיה, אבל גם את הפנים האינטימיים של חיי העיר, ואט-אט גם את הפרטים האינטימיים של חייה שלה. הכפילות הזו היא במרכז הסיפור – ביקור חטוף של מנקה, מבט של אישה מחלון האוטובוס, עיסוק זמני בתור עוזרת בית - לסופרת מספיקים כל אלה כדי להעניק לנו עולם שלם, שנון, מצחיק, ביקורתי, רגיש מאוד ורב עוצמה, בקול נשי ייחודי שמהדהד עד עכשיו.      

קראו עוד

קו 42 לפידמונט. אוטובוס איטי לכיכר ג'ק לונדון. עוזרות ונשים זקנות. התיישבתי ליד זקנה עיוורת שקראה כתב ברייל, אצבעה מחליקה על הדף, איטית ושקטה, שורה אחרי שורה. מראה מרגיע, הקריאה מעבר לכתף שלה. האישה ירדה ברחוב 29, ליד השלט "מוצרים מקומיים תוצרת עיוורים", שכל האותיות שלו נפלו חוץ מ"עיוורים".

רחוב 29 הוא גם התחנה שלי, אבל אני צריכה להמשיך עד מרכז העיר כדי לפדות את הצ'ק של גברת ג'סל. אם עוד פעם אחת היא תשלם לי בצ'ק אני מתפטרת. חוץ מזה, אף פעם אין לה כסף קטן לנסיעות. בשבוע שעבר נסעתי כל הדרך לבנק בְּרבע דולר שלי, והתברר שהיא שכחה לחתום על הצ'ק.

היא שוכחת הכול, אפילו את המחלות שלה. כשאני מנקה אבק אני אוספת אותן ושמה לה אותן על השולחן. "10 בבוקר – בחילה" על חתיכת נייר על המדף שמעל לאח. "שלשול" על השיש. "סחרחורת זיכרון חלש" על התנור במטבח. בדרך כלל היא שוכחת אם היא לקחה או לא את הפנוברביטל, ושכבר צלצלה אלי הביתה פעמיים כדי לשאול אם לקחה, ואיפה הטבעת עם האבן אודם שלה וכו'.

היא הולכת אחרי מחדר לחדר ואומרת אותם דברים שוב ושוב. אני משתגעת בדיוק כמוה. אני כל הזמן אומרת שאני אתפטר, אבל אני מרחמת עליה. אין לה עם מי לדבר חוץ ממני. בעלה הוא עורך דין, הוא משחק גולף ויש לו מאהבת. אני לא חושבת שגברת ג'סל יודעת את זה, או זוכרת. עוזרות בית יודעות הכול.

עוזרות בית אכן גונבות. לא את הדברים שהאנשים שאנחנו עובדות אצלם מודאגים בגללם. העודפים המיותרים בסופו של דבר מגיעים אלייך. אנחנו לא רוצות את הכסף הקטן שבמאפרות.

גברת אחת במסיבת ברידג' איפשהו הפיצה את השמועה שכדי לבחון יושר של עוזרת בית צריך לפזר בבית מאפרות פרחוניות קטנות עם כסף קטן. הפתרון שלי לזה הוא תמיד להוסיף כמה מטבעות של פני, אפילו מטבע של עשרה.

ברגע שאני מתחילה לעבוד, דבר ראשון אני בודקת איפה השעונים, הטבעות, ארנקים עם חוטי זהב. אחר כך, כשהם חוזרים בריצה בפנים אדומות ונפוחות, אני פשוט אומרת באדישות "מתחת לכרית שלך, מאחורי האסלה הירוקה." הדבר היחיד שאני באמת גונבת הוא כדורי שינה, אני חוסכת ליום סגריר.

היום גנבתי בקבוק שומשום של "סְפַּייס איילנדס". גברת ג'סל מבשלת לעתים רחוקות, וכשהיא מבשלת היא מכינה עוף בשומשום. המתכון מודבק מבפנים על דלת הארון עם התבלינים. עוד עותק נמצא במגירת הבולים והחוטים ועוד אחד בספר הטלפונים. בכל פעם שהיא מזמינה עוף, רוטב סויה ושרי, היא מזמינה עוד בקבוק של שומשום. יש לה חמישה-עשר בקבוקים של שומשום. עכשיו ארבעה-עשר.

בתחנת האוטובוס ישבתי על קצה המדרכה. עוד שלוש עוזרות, שחורות במדים לבנים, עמדו מעלי. הן חברות ותיקות, עבדו שנים בקאנטרי קלאב רוֹאְד. בהתחלה כולנו היינו עצבניות… האוטובוס הקדים בשתי דקות ופספסנו אותו. לעזאזל. הוא יודע שהעוזרות תמיד שם, שקו 42 לפידמונט מגיע רק פעם בשעה.

עישנתי בזמן שהן השוו שלל. הדברים שהן לקחו… לק לציפורניים, בושם, נייר טואלט. הדברים שנתנו להן… עגילים בודדים, עשרים קולבים, חזיות קרועות.

(עצה לעוזרות בית: קחי כל מה שהגברת נותנת לך ותגידי תודה. את יכולה להשאיר את זה באוטובוס. ברווח ליד המושב.)

כדי להשתלב בשיחה הראיתי להן את בקבוק השומשום שלי. הן התפקעו מצחוק. "אוי, מותק! שומשום?" הן שאלו אותי איך זה שאני עובדת אצל גברת ג'סל כל כך הרבה זמן. רוב העוזרות לא מחזיקות אצלה יותר משלוש פעמים. הן שאלו אם זה נכון שיש לה מאה וארבעים זוגות נעליים. כן, אבל הקטע המצער הוא שרובם זהים.

השעה עברה בנעימים. דיברנו על כל הגברות שכל אחת מאיתנו עובדת אצלן. צחקנו, לא בלי מרירות.

עוזרות הבית הוותיקות לא מקבלות אותי בקלות. קשה לי גם להשיג עבודות בניקיון, כי אני "משכילה". מה שבטוח, אני לא יכולה למצוא שום עבודה אחרת עכשיו. למדתי להגיד לגברות ישר בהתחלה שבעלי האלכוהוליסט מת לא מזמן והשאיר אותי עם ארבעה ילדים. בחיים לא עבדתי קודם, כי גידלתי את הילדים וכל זה.

קו 43 שאטוק-ברקלי. הספסלים שכתוב עליהם "שטחי פרסום רווי" רטובים לגמרי כל בוקר. ביקשתי מאיש אחד גפרור והוא נתן לי את כל הקופסה. "מניעת התאבדות". הם היו מהסוג המטופש, עם הפס שמשפשפים עליו את הגפרור מאחורה. על כל צרה שלא תבוא.

מהצד השני של הרחוב, האישה מ"בָּרק ניקיון" טאטאה את המדרכה שלה. המדרכה משני הצדדים של הקטע שלה היתה מלאה באשפה ובעלים. סתיו עכשיו באוקלנד.

לפנות ערב, בדרך חזרה מהניקיון אצל הורביץ, המדרכה של "בָּרק" שוב היתה מכוסה בעלים ובזבל. זרקתי עליה את כרטיס המעבר שלי. תמיד אני מקבלת כרטיס. לפעמים אני נותנת למישהו, בדרך כלל אני פשוט שומרת אותם.

טֶר היה מקניט אותי על זה שאני שומרת דברים כל הזמן. "בחיי, מגי-מֵיי, אין דבר אחד בעולם שאת לא יכולה לשמור אצלך. חוץ ממני אולי."

באחד הלילות ברחוב טלגרף התעוררתי כשהוא הצמיד לי לכף היד מצית של סיגריות קוּר. הוא חייך אלי מלמעלה. טרי היה קאובוי צעיר מנברסקה. הוא לא הסכים ללכת לסרטים זרים. רק עכשיו הבנתי שהסיבה היא שהוא לא קרא מספיק מהר.

בכל פעם שטֶר קרא ספר – לעתים נדירות – הוא קרע כל דף וזרק אותו. הייתי חוזרת הביתה, החלונות תמיד היו פתוחים או שבורים, וכל החדר היה מלא בדפים מסתחררים, כמו יונים במגרש החנייה של הסופרמרקט.

קו 33 ישיר לברקלי. ה-33 הלך לאיבוד! הנהג פספס את הפנייה בסירְס לכביש המהיר. כולם צלצלו בפעמון והוא הסמיק ופנה שמאלה ברחוב 27. בסופו של דבר נתקענו ברחוב ללא מוצא. אנשים באו לחלונות שלהם לראות את האוטובוס. ארבעה גברים יצאו לעזור לו לנסוע אחורה בין המכוניות החונות ברחוב הצר. כשהגענו לכביש המהיר הוא נסע על 130. זה היה מפחיד. כולנו דיברנו ביחד והיינו מרוצים מהאירוע.

היום היום של לינדה.

(עוזרות בית: בעיקרון אף פעם אל תעבדו אצל חברים. במוקדם או במאוחר הם ישנאו אתכן כי אתן יודעות עליהם כל כך הרבה. ואם לא, אז אתן תשנאו אותם בגלל מה שאתן יודעות.)

Psst, you might also like:
תפוחים בדבש

אבל ולינדה ובוב הם חברים ותיקים וטובים. אני מרגישה את החום שלהם אפילו שהם לא שם. שפיך וריבת אוכמניות על הסדינים. טופסי הימורים ובדלי סיגריות בחדר האמבטיה. פתקים מבוב ללינדה: "תקני סיגריות ותיקחי את המכונית… דוּ-דה דוּ-דה." ציורים של אנדריאה "לאמא באהבה". שוליים קשים של פיצה. אני מנקה את מראת הקוֹק שלהם ב"וינדקס".

זה המקום היחיד שאני עובדת בו שלא מצוחצח מלכתחילה. למען האמת, הוא מטונף. בכל יום רביעי אני עולה במדרגות כמו סיזיפוס אל תוך הסלון שלהם, שתמיד נראה כאילו הם באמצע מעבר דירה.

אני לא מרוויחה הרבה אצלם כי אני לא לוקחת מהם לפי שעה או נסיעות. על ארוחת צהריים בכלל אין מה לדבר. אני באמת עובדת קשה. אבל אני יושבת לי הרבה, נשארת עד מאוחר. אני מעשנת וקוראת את ה"ניו יורק טיימס", ספרי פורנו, "איך לבנות מרפסת מקורה". בדרך כלל אני פשוט מסתכלת מהחלון אל הבית ליד, שבו גרנו. רחוב ראסל 2129-1/2. אני מסתכלת על העץ שגדֵלים עליו אגסי-מטרה שטֶר היה יורה בהם. גדר העץ נוצצת מרוב כדורים של רובה אוויר שנעוצים בה. השלט של "בֵּקינְס" שהאיר את המיטה שלנו בלילה. אני מתגעגעת לטֶר ואני מעשנת. במשך היום לא שומעים את הרכבות.

קו 40, רחוב טלגרף. בית הבראה מילהֵייבן. ארבע נשים זקנות בכיסאות גלגלים בוהות במעורפל אל הרחוב. מאחוריהן, בעמדת האחיות, נערה שחורה יפהפייה רוקדת לצלילי השיר "I Shot the Sheriff". המוזיקה רועשת, אפילו בעיני, אבל הזקנות לא שומעות אותה בכלל. לרגליהן על המדרכה יש שלט כתוב בכתב גס: "מכון סרטן 13:30."

האוטובוס מאחר. מכוניות חולפות. אנשים עשירים במכוניות אף פעם לא מסתכלים על האנשים שברחוב, בכלל. עניים תמיד מסתכלים… האמת היא שלפעמים נראה שהם סתם נוסעים ברחובות ומסתכלים על אנשים. אני עשיתי את זה. אנשים עניים מחכים הרבה. סעד, התור בלשכת התעסוקה, מכבסות, תאי טלפון, חדרי מיון, בתי כלא וכו'.

כשכולם חיכו לקו 40 הסתכלנו בחלון של "המכבסה של מיל ואדי". מיל נולד בטחנת קמח בג'ורג'יה. הוא שכב על כמה מכונות כביסה והתקין טלוויזיה ענקית מעליהן. אדי עשתה לנו תנועות פנטומימה מצחיקות, כאילו הטלוויזיה בחיים לא תחזיק. עוברי אורח עצרו והצטרפו אלינו וצפו במיל. כולנו השתקפנו בטלוויזיה, כמו מערכון בתוכנית של סטיב אלן.

בהמשך הרחוב יש לוויה גדולה ושחורה ב"פוּשֵה". תמיד חשבתי שבשלט הניאון כתוב "טוּשֵה", ודמיינתי את המוות במסכה, מכוון את החרב שלו אל הלב שלי.

יש לי שלושים כדורים עכשיו, מג'סל, בארנס, מקינטייר, הורביץ ובלום. לכל אחד מהאנשים האלה שאני עובדת אצלם יש מספיק מעוררי ומדכאי מצב רוח להושיב חבר בכנופיית אופנוענים לעשרים שנה.

קו 18. פארק-מונטקלייר. מרכז העיר של אוקלנד. אינדיאני שיכור כבר מכיר אותי עכשיו, ותמיד אומר: "ככה הגלגל מסתובב, מותק."

בפארק אווניו, אוטובוס כחול של שריף המחוז עם חלונות חסומים. בפנים יש בערך עשרים אסירים בדרך לשימוע. הגברים, אזוקים יחד, נעים כמו נבחרת חותרים בסרבלים הכתומים שלהם. באותה אחוות רֵעים, בעצם. חשוך בתוך האוטובוס. אור הרמזור משתקף בחלון. צהוב  חכה, חכה. אדום עצור, עצור.

שעה ארוכה ומנומנמת במעלה גבעות מונטקלייר השופעות והמטושטשות. רק עוזרות באוטובוס. מתחת לכנסיית ציון הלותרנית יש שלט גדול בשחור-לבן שאומר "היזהרו מאבנים מידרדרות". בכל פעם שאני רואה אותו אני צוחקת בקול רם. העוזרות האחרות והנהג מסתובבים ונועצים בי מבטים. עכשיו זה כבר טקס. היתה תקופה שהייתי מצטלבת אוטומטית כשעברתי ליד כנסייה. אולי הפסקתי כי אנשים באוטובוסים תמיד מסתובבים ונועצים מבטים. אני עוד אומרת בשקט "אָווה מריה" בלי לחשוב בכל פעם שאני שומעת סירנה. זה מטרד, כי אני גרה בפּיל הִיל באוקלנד, ליד שלושה בתי חולים.

לרגלי גבעות מונטקלייר נשים בטוֹיוֹטוֹת מחכות לעוזרות שלהן שיֵרדו מהאוטובוס. תמיד אני תופסת טרמפ בסנייק רואד עם מאמי והגברת שלה, שאומרת: "בחיי, מאמי, יפה הפאה עם הגוונים ששׂמנו היום, ואני עם הבגדים המוזנחים שלי, מלאים בצבע." מאמי ואני מעשנות.

קולות של נשים תמיד עולים בשתי אוקטבות כשהן מדברות אל עוזרות בית או אל חתולים.

(עוזרות בית: בכל הנוגע לחתולים… אף פעם אל תתיידדו עם חתולים, אל תיתנו להם לשחק עם הסמרטוט או הסחבה. הגברות יקנאו. מצד שני, אף פעם אל תגרשו חתולים מכיסאות. עם כלבים, לעומת זאת, תתיידדו תמיד, ובכל פעם שאתן מגיעות תקדישו חמש עד עשר דקות לליטוף של צ'ירוקי או סמיילי. תזכרו לסגור את מושבי האסלה.) טפטופים פרוותיים מלסתות כבדות.

משפחת בלום. זה המקום המוזר ביותר שאני עובדת בו, הבית היפה היחיד. שניהם פסיכיאטרים. הם יועצי נישואים עם שני ילדים מאומצים "בגיל גן".

(אף פעם אל תעבדי בבית עם ילדים "בגיל גן". תינוקות הם נהדרים. את יכולה להסתכל עליהם שעות, להחזיק אותם. אבל היותר גדולים… את מקבלת צווחות, צ'יריוס יבשים, תאונות שהתקשו ודרכו עליהן בתוך רגל מִכנס של פיג'מת סנופי.)

(אף פעם גם אל תעבדי אצל פסיכיאטרים. את תשתגעי. אני יכולה ללמד אותם דבר או שניים… נעליים עם הגבהה?)

ד"ר בלום, הזָכר, שוב חולה בבית. יש לו אסתמה, בשם אלוהים. הוא נעמד לבוש בחלוק שלו, מגרד רגל שעירה חיוורת בנעל בית.

הו הו הו הו, מיסיס רובינסון. יש לו ציוד סטריאו ששווה יותר מ-2,000 דולר וחמישה תקליטים. סיימון וגרפונקל, ג'וני מיטשל ושלושה ביטלס.

הוא עומד בכניסה למטבח, מגרד עכשיו את הרגל השנייה. אני מניעה את המגב בסיבובים חושניים כמו בפרסומת של "מיסטר קלין", מתרחקת ממנו אל פינת ארוחת הבוקר, ואז הוא שואל אותי למה בחרתי דווקא במשלח היד הזה.

"נראה לי שאו מתוך אשמה או מתוך כעס," אני עונה לאט.

"כשהרצפה תתייבש אני יכול להכין לעצמי כוס תה?"

"אוי, תקשיב, פשוט לך תשב. אני אביא לך תה. סוכר או דבש?"

"דבש. אם לא קשה לך. ולימון, אם לא…"

"לך תשב." אני מביאה לו תה.

פעם הבאתי לנטשה, בת ארבע, חולצה שחורה נוצצת. חגיגית. גברת ד"ר באום השתוללה מזעם וצעקה שזה סקסיסטי. לרגע חשבתי שהיא מאשימה אותי שניסיתי לפתות את נטשה. היא זרקה את החולצה לזבל. קיבלתי אותה אחר כך ואני לובשת אותה עכשיו, לפעמים, בתור לבוש חגיגי.

Psst, you might also like:
אוקסיטוצין

(עוזרות בית: אתן תיתקלו בהרבה נשים משוחררות. השלב הראשון הוא סדנה למודעות עצמית, השלב השני הוא עוזרת בית, השלישי – גירושים.)

למשפחת בלום יש הרבה כדורים, שפע של כדורים. לה יש מעוררים, לו יש מדכאים. למר ד"ר בלום יש כדורי בֵּלָה-דוֹנָה. אני לא יודעת מה הם עושים, אבל הלוואי שזה היה השם שלי.

בוקר אחד שמעתי אותו אומר לה בפינת ארוחת הבוקר, "בואי נעשה היום משהו ספונטני, ניקח את הילדים להעיף עפיפון!"

לבי יצא אליו. משהו בי רצה למהר אליו כמו העוזרת בקריקטורה בעמוד האחורי של ה"סאנדיי איוונינג פוסט". אני בונה עפיפונים נהדרים, מכירה מקומות טובים בטילדן שיש בהם רוח. במונטקלייר אין שום רוח. משהו אחר בי הפעיל את שואב האבק כדי שלא אשמע את התשובה שלה. בחוץ ירד גשם שוטף.

חדר המשחקים נראה כמו אחרי הפצצה. שאלתי את נטשה אם היא וטוד באמת משחקים בכל הצעצועים האלה. היא אמרה לי שביום שני היא וטוד קמו וזרקו אותם בגלל שידעו שאני באה. "תקראי לאחיך," אמרתי.

העבדתי אותם בזמן שגברת ד"ר בלום נכנסה. היא הרצתה לי על התערבות ועל זה שהיא מסרבת "להטיל רגשות אשמה או חובה" על הילדים שלה. הקשבתי בפנים זעופות. במחשבה שנייה היא אמרה לי להפשיר את המקרר ולנקות אותו בווניל ואמוניה.

וניל ואמוניה? הפסקתי לשנוא אותה. כל כך פשוט. ראיתי שהיא באמת רוצה בית ביתי, ולא רוצה רגשות אשמה או חובה שיוטלו על הילדים שלה. יותר מאוחר באותו היום שתיתי כוס חלב והיה לזה טעם של וניל ואמוניה.

קו 40 טלגרף-ברקלי. המכבסה של מיל ואדי. אדי לבד במכבסה, רוחצת את חלון הזכוכית הענקי. מאחוריה על מכונת כביסה מונח ראש דג עצום בשקית ניילון. עיניים עיוורות עצלות. חבר, מר ווקר, מביא להם ראשי דגים למרק. אדי מציירת מעגלים כבירים של משבים לבנים על הזכוכית. מעבר לרחוב, בגן הילדים סנט לוק, ילד חושב שהיא מנופפת אליו. הוא מנופף חזרה, באותן תנועות ניגוב מעגליות. אדי עוצרת, מחייכת ומנופפת לו חזרה באמת. האוטובוס שלי מגיע. נוסעים ברחוב טלגרף לכיוון רחוב ברקלי. בחלון הראווה של "שרביט הקסם – מכון יופי" יש כוכב מנייר כסף שמחובר למחבט זבובים. ליד זה יש חנות למוצרים אורתופדיים עם שתי ידיים מפצירות ורגל.

טר סירב לנסוע באוטובוסים. האנשים דיכאו אותו, יושבים להם ככה. אבל הוא אהב את התחנות הגדולות של גרייהאונד. היינו הולכים לתחנות בסן פרנסיסקו ובאוקלנד. בעיקר באוקלנד, בשדרות סן פבלו. פעם הוא אמר לי שהוא אוהב אותי כי אני כמו שדרות סן פבלו.

הוא היה כמו המזבלה של ברקלי. הלוואי שהיה אוטובוס למזבלה. היינו הולכים לשם כשנתקפנו געגועים לניו מקסיקו. מקום קשוח וחשוף לרוחות, ושחפים המריאו שם כמו נצים במדבר. אפשר לראות את השמים מסביב ולמעלה. משאיות זבל רועמות בדרכים מעלות אבק. דינוזאורים אפורים.

אני לא יכולה להתמודד עם זה שאתה מת, טר. אבל אתה יודע את זה.

זה כמו הרגע ההוא בשדה התעופה, כשהיית אמור לעלות על המסוע של קָטֶרפּילֶר לאלבוקרקי.

"אוי, לעזאזל. אני לא יכול לנסוע. את בחיים לא תמצאי את המכונית."

"מה תעשי כשאני לא אהיה פה, מגי?" לא הפסקת לשאול שוב ושוב, בפעם אחרת, כשטסת ללונדון.

"אני אעשה מקרמה, פרחח."

"מה תעשי כשאני לא אהיה פה, מגי?"

"אתה באמת חושב שאני עד כדי כך צריכה אותך?"

"כן," אמרת. הצהרה פשוטה מנברסקה.

החברים שלי אומרים שאני מתפלשת ברחמים עצמיים ובחרטה. אמרו, אני כבר לא פוגשת יותר אף אחד. כשאני מחייכת, הידיים שלי ישר קופצות אל הפה.

אני אוספת כדורי שינה. פעם כרתנו ברית… אם הדברים לא יסתדרו עד 1976 נירה אחד בשני בקצה של המרינה. לא בטחת בי, אמרת שאני אירה בך ראשונה ואברח, או שאירה בעצמי, לא משנה. התעייפתי מהעִסקה, טר.

קו 58 קולג'-אלמדה. כל הנשים המבוגרות באוקלנד הולכות לכולבו של הינק בברקלי. הגבָרות המבוגרות מברקלי הולכות לכולבו של קייפוֶול באוקלנד. כל האנשים באוטובוס הזה צעירים ושחורים או זקנים ולבנים, כולל הנהגים. הנהגים הלבנים הזקנים מרושעים ועצבניים, במיוחד ליד תיכון אוקלנד-טק. הם תמיד עוצרים את האוטובוס בבת אחת וצועקים על מי שמעשן או מחזיק רדיו. הם  מיטלטלים ועוצרים בחבטה, מעיפים את הגבָרות הזקנות הלבנות אל העמודים. הזרועות של הגבָרות הזקנות מתמלאות חבּוּרוֹת, מיד.

הנהגים השחורים הצעירים נוסעים מהר, מפליגים דרך רמזורים צהובים בפלזנט ואלי רוֹאְד. האוטובוסים שלהם רועשים ומלאי עשן, אבל הם לא מיטלטלים.

היום הבית של גברת ברוק. אני צריכה להתפטר, גם כאן. שום דבר לא משתנה אף פעם. שום דבר אף פעם לא מלוכלך. אני לא מבינה בשביל מה אני שם בכלל. היום הרגשתי יותר טוב. לפחות הבנתי את עניין שלושים בקבוקי היין, יין רוֹזֵה של לנסר. היו שלושים ואחת. מתברר שאתמול היה יום הנישואים שלהם. היו שני בדלי סיגריות במאפרה (לא רק הבְּדל שלו), כוס יין אחת (היא לא שותה) ובקבוק הרוֹזֵה החדש שלי. גביעי הכדורת הוזזו קצת. חיינו המשותפים.

היא לימדה אותי הרבה על משק בית. לשים את נייר הטואלט כך שיֵצא מלמטה. לפתוח את המכסה של אבקת "קוֹמֶט" רק על שלושה חורים ולא על שישה. החוסך לא יֵדע מחסור. פעם אחת, בהתקף מרדנות, הורדתי את המכסה לגמרי ושפכתי בטעות אבקת "קוֹמֶט" בכל החלק הפנימי של התנור. בלגן.

(עוזרות בית: הראו להן שאתן יסודיות. ביום הראשון סדרו את כל הרהיטים בסדר שגוי… חמישה עד עשרה סנטימטר לפה או לשם, או בכיוון הלא נכון. כשאתן מנקות אבק, הפנו את החתולים הסיאמיים לצד ההפוך, שימו את כד השמנת משמאל לסוכר. שנו לחלוטין את הסדר של מברשות השיניים.)

יצירת המופת שלי בתחום הזה היתה כשניקיתי את גג המקרר של גברת ברוק. היא רואה הכול, אבל אם לא הייתי משאירה את הפנס דולק, היא היתה מחמיצה את העובדה שצחצחתי ושימנתי את המכשיר להכנת וופל, תיקנתי את בובת הגיישה ושטפתי גם את הפנס.

כל הטעויות האלה לא רק מבטיחות להן שאת יסודית, הן מעניקות להן הזדמנות להיות "בוסיות" נחושות. רוב הנשים האמריקאיות מרגישות מאוד לא בנוח להחזיק משרתות. הן לא יודעות מה לעשות בזמן שאת שם. גברת ברוק, למשל, בודקת את רשימות כרטיסי הברכה לחג המולד ומגהצת את ניירות האריזה משנה שעברה. באוגוסט.

Psst, you might also like:
קיץ

נסי לעבוד אצל יהודים או שחורים. תקבלי ארוחת צהריים. יהודים ושחורים בדרך כלל רוחשים כבוד לעבודה, לעבודה שאת עושה, והם גם לא מתביישים בכלל לבלות יום שלם בלי לעשות שום דבר. הם משלמים לך, נכון?

הנוצרים של "כוכב המזרח" הם כבר סיפור אחר. כדי שלא ירגישו אשמים, תמיד תנסי לעשות משהו שהם לעולם לא היו עושים. תעמדי על התנור ותנקי מהתקרה כתם מבקבוק קולה שהתפוצץ. תסגרי את עצמך בתוך מקלחון הזכוכית. תדחפי את כל הרהיטים, כולל הפסנתר, אל הדלת. הם אף פעם לא יעשו את זה, וחוץ מזה, הם לא יוכלו להיכנס.

תודה לאל שיש להם לפחות תוכנית טלוויזיה אחת שהם מכורים לה. אני מדליקה את השואב לחצי שעה (צליל מרגיע) ונשכבת מתחת לפסנתר עם סמרטוט "אֶנְדַסְט" ביד, לכל מקרה. אני פשוט שוכבת שם ומהמהמת וחושבת. סירבתי לזהות את הגופה שלך, טר, וזה גרם להרבה בלבול מוח. פחדתי שאני אכה אותך בגלל מה שעשית. מתת.

את הפסנתר של ברוק אני עושה אחרון, לפני שאני הולכת. למרבה הצער המוזיקה היחידה שהוא מנגן היא "המנון הנחתים". בסופו של דבר אני תמיד צועדת לתחנת האוטובוס " From the Halls of Monte-zu-u-ma…"

קו 58 קולג'-ברקלי. נהג זקן לבן ומרושע. יורד גשם, מאוחר, צפוף, קר. חג המולד הוא זמן רע לאוטובוסים. בחורה הִיפִּית מסטולה צעקה "תנו לי לרדת מהאוטובוס המזדיין הזה!" "חכי עד התחנה!" צעק לה הנהג חזרה. אישה שמנה, עוזרת בית, הקיאה במושב הקדמי על ערדליים של כמה אנשים ועל המגף שלי. הריח היה מחליא וכמה אנשים ירדו בתחנה הבאה, כשהיא ירדה. הנהג עצר בתחנת ארקו, באלקטרז, הביא צינור לנקות את זה, ומובן שהזרים הכול ישר אל החלק האחורי והכול נהיָה רק עוד יותר רטוב. הפנים שלו האדימו וזעמו, הוא מיהר ברמזור הבא וסיכן את כולנו, אמר האיש שלידי.

בתיכון אוקלנד-טק חיכו בערך עשרים תלמידים עם מכשירי רדיו מאחורי איש עם נכות קשה. לשכת הסעד נמצאת ליד התיכון. האיש עלה לאוטובוס בקושי רב והנהג אמר, "אוי, אלוהים אדירים" והאיש נראה מופתע.

שוב אצל ברוק. אין שינויים. יש להם עשרה שעונים דיגיטליים וכולם מראים אותה שעה נכונה. ביום שאתפטר אנתק את כולם.

בסוף באמת התפטרתי מגברת ג'סל. היא המשיכה לשלם לי בצ'ק ופעם אחת היא התקשרה אלי ארבע פעמים בלילה אחד. התקשרתי לבעלה ואמרתי לו שיש לי מחלת הנשיקה. היא שכחה שהתפטרתי, והתקשרה אלי אתמול בלילה לשאול אם היא נראתה לי קצת חיוורת. אני מתגעגעת אליה.

היום גברת חדשה. גברת אמיתית.

(אני אף פעם לא חושבת על עצמי בתור עוזרת בית, למרות שככה הם קוראים לך, העוזרת שלהם, או הבחורה)

גברת יוהנסן. היא שבדית ומדברת אנגלית במבטא בולט, כמו פיליפינים.

הדבר הראשון שהיא אמרה לי כשפתחה את הדלת היה "אלוהים ישמור!"

"אוי. באתי מוקדם מדי?"

"בכלל לא, יקירתי."

היא עלתה על הבמה. גלנדה ג'קסון בת שמונים. נפלתי מהכיסא. (רואים, אני כבר מדברת כמוה.) נפלתי מהכיסא בפואיה.

בפואיה, לפני שאפילו הורדתי את המעיל, המעיל של טר, היא הסבירה לי את המצב שלה בחיים.

בעלה, ג'ון, נפטר לפני שישה חודשים. היא גילתה שיותר מכול קשה לה לישון. היא התחילה להרכיב פאזלים. (היא החוותה לעבר שולחן הקלפים שבסלון, אחוזת מוֹנטיצֵ'לוֹ של ג'פרסון כבר כמעט גמורה, חור חד-תאי היה פעור בפינה העליונה מימין.)

באחד הלילות היא היתה כל כך תקועה עם הפאזל עד שלא הלכה לישון בכלל. היא שכחה, ממש שכחה לישון! וגם לאכול, למען האמת. היא אכלה ארוחת ערב בשמונה בבוקר. אחר כך חטפה תנומה, התעוררה בשתיים, אכלה ארוחת בוקר בשתיים בצהריים ויצאה וקנתה עוד פאזל.

כשג'ון היה בחיים הם היו אוכלים ארוחת בוקר ב-6:00, צהריים ב-12:00, ערב ב-18:00. בחַיֵי העולם העקום הזה, הזמנים השתנו.

"יקירתי, לא הקדמת," היא אמרה. "יכול רק להיות שאקפוץ למיטה בכל רגע."

המשכתי לעמוד שם, היה לי חם, נעצתי מבט בעיניים הישנוניות הקורנות של הגברת החדשה שלי, ממתינה למוצא פיה.

כל מה שהייתי צריכה לעשות הוא לנקות חלונות ולשאוב את השטיח. אבל לפני שאשאב את השטיח, למצוא חתיכת פאזל. שמיים עם טיפונת עץ מייפל. ידעתי שהיא חסרה.

היה נחמד במרפסת, לשטוף חלונות. קר, אבל השמש חיממה לי את הגב. היא ישבה בפנים עם הפאזל שלה. בעננים, ובכל זאת בתנוחה תיאטרלית. היא בטח היתה מאוד חמודה פעם.

אחרי החלונות הגיעה המטלה הבאה, לחפש את החתיכה החסרה. סנטימטר אחרי סנטימטר בשטיח השאגי הירוק, פירורי קרקרים, גומיות של ה"כרוניקל". זה היה עונג צרוף, העבודה הכי טובה שהיתה לי בחיים. "היא לא שמה קצוץ" אם עישנתי או לא, אז פשוט זחלתי על הרצפה ועישנתי, והחלקתי את המאפרה לצדי.

מצאתי את החתיכה, הרחק מהשולחן בצד השני של החדר. שמיים עם טיפונת מייפל.

"מצאתי!" היא קראה. "ידעתי שהיא חסרה!"

"מצאתי!" קראתי אני.

אחר כך יכולתי לשאוב, ושאבתי, בזמן שהיא סיימה את הפאזל באנחה. לפני שהלכתי שאלתי אותה מתי היא חושבת שהיא תצטרך אותי שוב.

"מי יודע?" היא אמרה

"טוב… מתי שתרצי," אמרתי, ושתינו צחקנו.

טר, בעצם אני בכלל לא רוצה למות.

קו 40 טלגרף. תחנת אוטובוס ליד המכבסה. "מיל ואדי" עמוסה באנשים שמחכים למכונות, אבל בחגיגיות, כאילו הם מחכים לשולחן. הם עומדים ומדברים ליד החלון ושותים פחיות ספרייט. מיל ואדי מסתובבים ביניהם כמו מארחים מסבירי פנים, פורטים להם למטבעות של כסף קטן. בטלוויזיה מנגנת התזמורת של אוהיו את ההמנון הלאומי. סופות שלג במישיגן.

זה יום קר ובהיר בחודש ינואר. ארבעה רוכבי אופניים עם פאות לחיים מופיעים בפינת רחוב 29 כמו חוט של עפיפון. אופנוע הארלי נעצר בתחנת האוטובוס וכמה ילדים מנופפים אל האופנוען הקשוח מהארגז של טנדר דודג' משנות ה-50. סוף כל סוף אני בוכה.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend