search
בקריאה כעת: מות האם | מיכאל לנץ
search

מות האם

מיכאל לנץ | מקור: גרמנית

תרגום : גדי גולדברג

הקדמה מאת אוליבר פוגל

כמונו, העולם מוקף וספוג שפה, כלומר היא מארגנת אותו, מכניסה בו משמעת, מבייתת אותו. השפה שולטת בתפיסות ובחוויות, שפה שאינה שייכת לנו. ואולם ״יכולת הביטוי הלשונית״, אומר מיכאל לנץ, ״היא מוגבלת.״ האם קיים דבר כזה: אמון בספקנות לשונית? בתחילה כתב לנץ שירים וקטעי פרוזה קצרים. הטקסטים הללו מתאפיינים במאמץ לתמצת את עודף ההיצע של סימני שפה על מנת לנסות ולהתקרב למה שבלתי ניתן להיאמר. בדרך כלל מכנים זאת טקסטים ״ניסיוניים״. עם הסיפור ״מות האם״ הגיע מיכאל לנץ בשנת 2001 לראשונה לקהל גדול יותר. ״מות האם״ הוא סיפור המבקש למצוא סדר בכאוס האובדן, ועושה זאת בדייקנות גדולה, אף כי אין הדבר מצליח וגם אינו יכול להצליח. ״מות האם״ מספר בגילוי לב אוטוביוגרפי על מותה של האם. אבל להאמין בזה פירושו לעשות לעצמנו חיים קלים מדי. ממצאים לשוניים נאספים ויוצרים מציאות חדשה שאינה מומצאת. המציאות משמשת כחומר, והטקסט שנוצר כך אינו משקף אלא מתווך בין הרמות. נוצרת כך תלות הכרחית בין ספרות לחיים. הטלת הספק בכוח ההמצאה ובדמיון, בסיבתיות ובכרונולוגיה, בשפה, בכל סדר מקובל, הטלת הספק הזאת הופכת את הזיכרון לניסוי. הזיכרון אינו ממוין ומתויק, הוא נשאר מחוץ להישג יד, כלומר מכאיב. ״מות האם״ מעלה על הכתב את מותה של האם, שומר אותו בחיים במובן כלשהו, נותן לה – על ידי רמיזה על הבלתי מושג – קול בפעם האחרונה.

קראו עוד

אימא הסתלקה בעשרים באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ושמונה בסביבות השעה אחת-עשרה וחמישים בלילה. בעשרים ואחד באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ושמונה בסביבות השעה שמונה ושלושים בבוקר אבא התקשר והודיע לי את זה: ״אימא מתה הלילה בסביבות אחת-עשרה וחמישים.״ חזרתי למיטה והמשכתי בקריאת קומיקס הברווזים שהפסקתי בערב הקודם. הסתלקותה של אימא הייתה צפויה כבר זמן רב. באמצע אפריל אלף תשע מאות תשעים ושבע אבא התקשר ואמר שבכל רגע האיברים עלולים לקרוס. בתשעה-עשר באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ושמונה שקעה אימא בפעם האחרונה בתרדמת, אחרי שכבר כמה ימים לפני כן חדלה לאכול וחדלה, כלומר חדלה באופן סופי ומוחלט, ללכת. רק שכבה במיטה ובחנה כמדומה בלי הפסקה את כפות הרגליים. מחלון חדרה נשקף הפארק, אבל היא לא השקיפה אליו יותר. אמי חסרת החלונות! אחרי שימים ושבועות הייתה מגדפת את אבי על כך שאינו חוזר הביתה בזמן והילדים מתנהגים לא יפה בזמן הארוחות, פתאום היא התחילה לומר מפעם לפעם רק ״אה, הנה אתה״ או פשוט רק ״אבא״, או ״אבא״ בשאלה, כאשר אבא היה נכנס לחדרה בבית החולים וביקורו אצלה היה מתחיל. היא הייתה כחושה ושקועה במיטתה. היו לה כתמים בכל מקום. כששאל אותי אבא יומיים לפני הקבורה אם ארצה לראות אותה עוד פעם, השבתי בשלילה.

בעשרים ושמונה באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ושמונה בסביבות עשר בבוקר אימא נקברה. השלכתי ורד צהוב אל הבור. הוורד היה מוכן במשהו מעין קופסא. שולחים יד אל הקופסא ומוציאים ורד. אחר כך משליכים את הוורד אל הבור המוכן. אבל זה לא שחושבים על חיים שנזרקו ונדחפו פנימה, משליכים את הוורד לבור ובוכים. אני זוכר את אמי בעין טובה. היא יושבת זקופה במיטה, לבושה בסוודר לבן כנגד הקור. היא שואלת אותי אם שלומי טוב, ואני משיב בחיוב. היא אומרת שכנראה לא תחזור יותר הביתה. בסך הכול היא עכשיו צלולה להפתיע. יש לה צלילות מפתיעה. פתאום היא נעשתה אישה זקנה, דבר שמעולם לא הייתה. היא מזדקנת עכשיו מיום ליום. היא נזכרת שכבר הרבה זמן אני לא גר יותר בבית. גם היא כבר לא גרה יותר, היא אומרת, אבל היא לא יודעת איפה היא גרה עכשיו, בעצם, ואם עוד יש לה דירה בכלל. היא פשוט גרה פה ושם.

כשאימא הסתלקה ואבא התקשר להודיע שאימא מתה הלילה, חזרתי למיטה וחזרתי לקריאה ולעכברים לברווזים לסקרוג׳ מקדאק הקמצן. הדוד קמצוץ בדיוק עומד להגדיל שוב את עושרו עד בלי די. הלוגיסטיקה שהוא מפעיל לשם כך עלובה מאין כמוה. הלוגיסטיקה הזאת כוללת את האחיינים שלו. והם תמיד מצליחים להציל את המצב ברגע המכריע. לדונלד תמיד נמאס סופית מכך שסקרוג׳ מעביד אותו בלי לשלם לו. ככה זה. האם דונלד הוא החיים וסקרוג׳ המוות?

עכשיו לא תוכל עוד להתקשר ולשאול מה שלום אימא, תפסתי. ואף פעם לא הלכת עם אימא לקולנוע ואף פעם לא הלכת עם אימא לתיאטרון, תפסתי. בכלל לא הלכת איתה אף פעם לשום מקום. יש כל כך הרבה מבטים אחרונים, שאני בכלל לא זוכר מתי בדיוק ראיתי אותה בפעם האחרונה. אמנם בשישה ביולי אלף תשע מאות תשעים ושמונה בסביבות עשר בבוקר, ראיתי את אימא בפעם האחרונה, על כל פנים. אני מנופף לה בידי עוד פעם אחת, והדלת האפורה הכבדה עם הידית המחמיאה לכף היד מחליקה לאיטה אל המנעול הבטוח. במחלקה הזאת שוכבים הרגל השבורה והמוות זה לצד זה. הדרך החוצה מובילה לאורך המסדרון. לאימא יש קשיים עם הלשון, אבל קולה לא נפגע מזה. היא מתקשה לבלוע וצריכה לשתות רוק מלאכותי.

בחג השבועות של אלף תשע מאות תשעים ושמונה ביקרנו אותה בפעם הראשונה אחרי אשפוזה הראשון מרצונה החופשי, שהיה גם האחרון. היא במצב עלוב כל כך, שחוץ מלשבת על ידה במשך שעות ולשתוק אני לא מסוגל לעשות כלום. אפילו להביט אני לא מסוגל. אפילו להניח בגניבה את היד על שמיכת הצמר הכחולה אני לא מסוגל. ברברה יוצאת תיכף ומיד מהחדר, שצופת דמעות, בקושי ראתה את אימא שוכבת לה ככה עלובה שכזאת וכאילו כמעט כבר הסתלקה כחושה מצומקת הגולגולת שלה רק עצמות, וכבר יוצאת מהחדר. מה הייתי אמור להגיד לאימא? שוב ושוב היא מצביעה בחטף על דמויות מוזרות על הקיר שם או על השולחן כאן. תוך כדי כך היא זוקפת מעט את ראשה ככל יכולתה ומתאמצת להביט בעיניה הקטנות היישר אל תוך ממלכת הרוחות שלה. איזה טעם היה לומר לה שאין שם כלום מלבד פרח, מכל סבון נוזלי חיית עץ בצבע עור שתמיד הייתה אצלה? היא לא הייתה מאמינה. היא הלוא רואה ציפורים מעופפות ופרצופים. כשברברה חוזרת ונכנסת לחדר, אימא בדיוק שתתה קצת תה מהספל עם הפייה ונאלצה להקיא. ברברה מנגבת לה את הנוזל החום, את תה המרה, מהפה ומהסוודר הלבן. כמה לא מנומס, אומרת אימא במבוכה. לא, היא לא יכולה לסבול את זה, הרי כל חייה היא הייתה תמיד טיפ-טופ כל כך. את הסוודר הלבן אפשר כנראה לזרוק עכשיו, ובכלל היא לא יכולה לסבול יותר את כל המצב הזה, ובערבים מתקיימות מעליה מסיבות סוערות, עם הטרדות מיניות וכל זה. היא מתפעלת בשתיקה מהטבעת הכסופה שלי, שהייתה משאירה אצלה בשמחה. אבל האצבע שלה בטח רזה מדי בשבילה. בין המשפטים יש לה רגעים של פיזור נפש, התאבנות הפנים, מבט שקוף. בשבועות אימא הייתה במצב עלוב כל כך, שכל גופי ישב לידה כמו יצוק בקהות חושים. אימא, כך נראה, לא פחדה כלל.

לאט לאט אני מתחילה להזדקן, כנראה, היא אמרה פתאום לפני שנים. לפעמים היא אמרה: אני מזדקנת. עד שיום אחד היא אמרה: הזדקנו. היא יושבת בבית על הספה. היא לא מצליחה להיזכר במשהו. היא זוכרת היטב שהיא לא מצליחה להיזכר בשם כלשהו. לא, היא אומרת, אני מרגישה בהחלט שהזדקנתי. היא לא מצליחה להיזכר. בשבועות דיווחה אימא על פגישות ליליות עם אביה, על חקירות ליליות ועל פקפוקיה אם הכול מתנהל כאן כשורה, מפעם לפעם ראתה איזו דמות מוזרה בחדר, על התקרה או צמוד למיטתה, מפעם לפעם רצתה שיגישו לה את הקרם האהוב עליה היקר-שזו-שחיתות כמו שאמרה, כדי למרוח את ידיה ההולכות ומתייבשות, שאותן, בניגוד לרגליים, היא בכל זאת עוד יכולה, לכל הפחות, להזיז לא רע, גם זה משהו. ומה שלא נתן לה מנוח היה אובדן טבעת היהלומים הכסופה שלה היקרה-שזו-שחיתות כמו שאמרה, שנעלמה לה כאילו בלעה אותה האדמה. זה בגלל האצבעות שלה, רק בגללן, כי הן נהיו רזות כל כך כולן, עד שכל מה ששנים לא עלה עליהן, נופל מהן, בסוף נופל. עכשיו אני מניח סוף-סוף את ידי בעדינות על השמיכה, שמתחתיה תחובות רגליה הכחושות לגמרי. רגליים מנוחשות. היא כחושה כל כך, עד שגידי צווארה צומחים מגופה כמו ענפים יבשים כחושה כל כך. פיקת גרונה מזדקרת לפנים כאילו היא רוצה להתקיים לעצמה. הזרועות כאילו מחשבות בכל רגע להתקפל ולהתנתק, כל גופה מריונטה חסרת מפעיל שמישהו סיבך את חוטיה. היא מראה לי את המגזינים שלה, כן, היא רוצה שימשיכו להביא לה אותם, למרות שהיא כבר לא יכולה לקרוא בהם, רק להסתכל בתמונות. הנה, זאת האופנה הבאה, זה מוצא חן בעיניי? בעיניה לא, היא אומרת. כפות הרגליים מגרדות לה, אבל היא לא יכולה לעשות כלום נגד זה, הרי היא לא יכולה יותר להרים את הרגליים, וכבר הרבה זמן שלא ניסתה בכלל. כמה דקות היא יושבת שוכבת חושבת על משהו אחר, ואז מתעוררת בה ההשערה שהיא צריכה בבת אחת גם לחרבן וגם להקיא, אבל היא לא אומרת את זה ככה. יש לי פתאום בחילה בלתי מוגדרת, נפלט לה. קוראים לאחות, אנחנו פוסעים במסדרון הלוך ושוב עד שאימא שוב מרגישה יותר טוב. אני שם לב ששיערה הדהה מונח עכשיו לצד ראשה והוא מפוצל עוד יותר משהיה קודם לכן. אל תדאגו, אמרה אימא כשביקרתי אותה אחרי הניתוח הראשון שלה. עכשיו היא לא אומרת שום דבר מהסוג הזה. כל המצב מביך אותה. היא לא יכולה ללכת לשירותים בלי עזרה. בכל פעם מרימים ומושיבים אותה על כיסא. הרי פעם הכול היה אחרת לגמרי. היא יודעת שהיא לא אדם מרוצה, בכלל לא, אבל שהמצב יתדרדר עד כדי כך, את זה היא לא תיארה לה בחיים. היא מאחלת לנו כל טוב. מבקשת שנפתח קצת את דלת המרפסת, האוויר בחדר מחניק ובלתי נסבל. האם גם אנחנו מרגישים בזה. היא נרדמת או מדמדמת לשעה קלה. היא עדיין מרכיבה את המשקפיים הגדולים שלה, ואפשר לראות דרכם כתם מתחת לעין השמאלית. רואים ברור מאוד כתם אדום כהה. מעולם לא שאלתי אותה למה יש לה כתם שם מתחת לעין השמאלית. אם שואלים אותה ישירות מה שלומה, היא עונה תמיד ששלומה טוב. לכולם היא אומרת ששלומה טוב. שלומי טוב, היא אומרת לכל מי ששואל אותה. מעולם לא שאלתי אותה אם היא מתכוונת למות בקרוב.

Psst, you might also like:
אלעָזָר

כשהמחלה הגיעה לכבד, אבדה, מן הסתם, כל תקווה. היא לא אמרה לאף אחד שעכשיו כנראה זהו זה, נגמר. שום אמירה על המוות. אף לא מילה. לפעמים הייתה פורצת בבכי ומעמידה פנים כאילו יש לה שיהוק או יובש בפה או משהו מוזר בגרון. אבא אומר שמעולם לא דיברה על המוות. היא שמחה כשבאו לבקר אותה. היא לא התלוננה כשהמבקרים היו צריכים ללכת. רק על אבא התלוננה, בלי הפסקה התאוננה באוזניו ובאוזני כולם, שהוא אף פעם לא עוזר לה, הוא בא והולך מתי ולאן שמתחשק לו, הוא זונח אותה כאן לאנחות, הוא תמיד מאחר, פעם זה לא היה ככה, הוא לא עומד בהסכמים שלהם, ורוב הזמן הוא פשוט לא נמצא. אבא נשא את הגידופים הללו תמיד באורך רוח מוחלט. מקטורנו המשובץ המסודר, והיא עטופה בכתונת הלילה שלה. שיבוץ עבודה, שיניים משובצות עששת. אופן הילוכו של הסוס, דהירה מהירה. הרס חלקי-העצמות. להתקדם בעוצמה בקריירה. מקמוק, רקבון. כמו שהיה הולך פעם ללשכה, הולך לעבודה, כמו שהיא מסתלקת בצורה מוחשית. אין אפשרות שלישית. בעבר הייתה בוכה בגלוי. גלוי פירושו בבית. להערכתי זה היה בכי מתוך מרירות. גם רק לעתים רחוקות הייתה לה שפעת או ״עניינים עם הלב״, כמו שקוראים לזה בסיפורי הסבתא, במשך ימים היא הייתה שוכבת בימים ובלילות במיטה בווילונות סגורים או פתוחים לרווחה ולא היה אפשר לדבר איתה אבל ממש רגישה להגיד לפעמים בוקר טוב אבא שלח ושכבה ככה בכותונת לילה במיטה במשך ימים עם אותה שום-מילה, שאז לא הייתה קיימת, בדיכאונות. אימא, שכובה במיטה, כבר אז מדפדפת במגזינים, בחשאי ובמסתוריות. אבל זה לא היה יותר מסירוב. ניצול אופנה. ויצאה. ונכנסה שוב במקום אחר. כלומר אל חדר החולים. אל קיטון ההירקבות. אל בית הקברות. אל ההתפזרות, הסתלקות. הסתלקה מאיתנו. איפה אפשר למקם את זה? הערות. שפת פיתיון. לדבר על אימא כעל משהו לא ערוך. פרגמנט, הערה בשולי הדף. הטרמה, פער ומתיחה. צורה ושבירה, מסלול ומחיקה.

מחלה היא הלוא תמיד גם מחלה של התודעה. הדבר שהכול נע לעברו. סיכום החיים כהודעה: יש סרטן במעי. אבל לאימא לא מדווחים כלל בישירות שזה כבר בשלב מתקדם. עד למותה הייתה לה רק ידיעה פנימית, משהו ששיערה בחרדה כשבמשך שבועות לא יכלה יותר לחרבן. היו לה כאבים בל יתוארו, והיא יכלה למקמם בדיוק, כלומר בכיוון המעי. יום אחד היא הולכת לרופא ואומרת, יש שם משהו. כן, היא מרגישה את זה, כבר חודשים. הרופא מצלם תמונות. הוא נעמד לפני אמי ואומר, יש שם משהו. האם יכול להיות שיש משהו כמו מודעוּת לכך שיש שם משהו, שואלת אמי את הרופא. לא בלתי אפשרי שידעת מראש את מה שאני מספר לך עכשיו. ושידעת אם המצב גרוע. שהוא באמת גרוע. ואחר כך רק סיכום סיכום סיכום. להעמיד לנגד העיניים. מנת פרידה יומית.

בערב עשרה בינואר אלף תשע מאות תשעים וארבע אני מוזמן לארוחה. ברווז שמונה מעדנים. על השולחן המופז באור נרות הגישה המארחת את עצמה. מיד אני רוצה לשלוח את לשוני אל בין ירכיה. טלפון. כאן אבא. אימא חלתה במחלה קשה. סוף התמסורת. זה היה באלף תשע מאות תשעים וארבע. וככה הסתיימה הארוחה. מחלה קשה נשמע גם היום כמו סוף החיים. שלא לומר כבר שוכבת על ערש דווי. שמונה מעדנים קרים. לא אוכלים יותר. מאז אלף תשע מאות תשעים וארבע לא אכלתי יותר. ״כן לחבוד או לי!״ הידע הסימפתטי עצמו הוא גידול סרטני וכילה כל יזע ושקדנות ומלאי. מה הוא זה שהאדם חושב? לאן הולכות המחשבות אחרי שכבתה מערכת ההפעלה? האם זה חג בהתמדה בתוך עצמו? האם מחשבותינו ממשיות, האם מחשבותינו באמת חסרות חלון? שאלות שאין להן נגיעה לאימא. לא לגעת באימא! אימא, החשיבה הזרה. אף פעם אינך מגיעה עד הלום! מן הסתם פני הדברים הם כך, שכל חשיבה היא זהה – ומיד נמחקת.

היו בחיינו שיחות יפות. אבל על מה הן כבר נסבו. חשוב לדבר על מזג האוויר ועל אוכל. אימא אהבה לדבר על מזג האוויר ועל אוכל. בואו שבו ואל תדברו הרבה כל כך על דברים שאי אפשר לאכול. יכול היה להיות משפט שלה. ואילו מזג האוויר היה משהו פנימי בתוכה, היא יכלה לחוש אותו, זה גמר אותה ושימח אותה. אימא הייתה לא מהחברה הזאת. אני חושב שהיא הייתה מהמלחמה, ואת הכול היא השוותה למה שהיה מהמלחמה. וככל הנראה היו רק מעט דברים חופפים. את ילדיה לא חינכה כמידת החברה, כלומר החברה תמיד הייתה לה לרועץ בענייני חינוך, כלומר החברה תמיד הייתה לה לרועץ, רוצה לומר היו שם דעות קדומות, מעין נקודות מתות הדדיות, הבטחות שלא ניתן להחיות, היא הייתה רוכבת על אפניים בדרכה המפרכת לבית הספר, למדה ענייני רוקחות, זה היה אחר כך, ואז הגיעו כל מיני שבירויות, הווה פתאומי שהגיע לפתע כל כך, שימה-בעולם שהוגשה לה, למען האמת היא תמיד נסעה לבית הספר בדרך האופניים שלה. הייתי שמח לדעת אם היה לה מאזן מחשבות, כמו שהיה לה מאזן משק בית שבו ערכה רישום של הכול וכתבה הכול, אבל ככל הנראה לא כתבה כלום מלבד בענייני משק בית, כוסות הפירות, המתכונים, המכתבים המעטים בכתב ידה הכחול היפה, עם מולדתה. נישואי משק הבית שלה, כתב יד שלא ניתן להעלות על הדעת יפה ממנו. זרימה חיננית. לבסוף לא יכלה עוד לטלפן בעצמה, אבל היא בהחלט דיברה כשמישהו היה על הקו. קולה כתב-ידה. לבסוף לא הבינה עוד את האל"ף-בי"ת של המספרים, הכול חמק ממנה, כל מה שיוצר חיבור כלפי חוץ, במקום שהוא בזרימה לתוך הראשים.

בחדרה, שכעת הוא עזוב, אני פותח את הארון לרווחה ודג ממנו פתק אחרון בכתב ידה המקומט והמרועד. והנה היא שוב, אותה הובלה חמה יפת-יד אותו אל"ף-בי"ת שנשכח לבסוף עם עקבות של היות-ילדה במתחם המוגן כשקריאה עוד הייתה קריאה לגילוי. מישהו אמר לה שם כלשהו רחוב משהו מרשימת הסידורים או משהו עלה בדעתה והיא העלתה את זה על הכתב. מצוף מיקום שעת-כושר שנוצלה בחטף. מה שנשאר הוא כתב-יד. היא מנסה לפענח את הפתק. היא לא מסוגלת יותר לקרוא נוף. והיא שוב ושוב חוזרת על זה, ראוי ויכול אינם שונים בהרבה מלא יותר ממספיק. שבועות לפני מותה היא נזכרת בגרב שכבר שנים שכחה לתקן. עכשיו שהיא יושבת בכורסה שלה בנינוחות או בנינוחות יחסית היא רוצה לתקן את הגרב הנשכח הזה. גם המחט הזורמת אינה נאותה. זה לא מוביל לשום דבר. מאחר שהיא מבחינה שזה לא מוביל לשום דבר מלבד לזמן ולשום דבר מלבד לזמן מבוזבז, היא פתאום פשוט יושבת לה שם ואילו בא אדם ולוֹ זקן-אור, אותו פטריארך חסר-זמן ולא-דייקן,1הייתה מיד מתביישת גם בשבילו.. אין לך משהו טוב יותר לעשות? הקזת דם. עכשיו, שהיא מתה, היא זרה. איך קורה שכשאדם מת, הוא נעשה זר? עכשיו, כשאדם מת, הוא זר. איפה נמצא ה״כש…״. האם חייה הם זיכרון זר, שואל את עצמו כעת שאר הבשר שנשאר. הכול נובט. פלא גדול ישש בעולם על כך שהכול בכל זאת נובט עכשיו משהיא מתה. האֵם שהותרה מהמלחמה, שהלכה לאיבוד בדרך. לאן שהמחשבה הולכת כשהיא נחשבת. האם אין מוזיאון ישיר כשאדם מניח אחריו את ארונותיו ואת דלתותיו, את מדרגותיו ואת צינוקיו, את ענייניו הסודיים? היא פותחת את מגירת המכתבה שלה ושום דבר מלבד מפתח ונייר-פיתוח. היא תמיד פשפשה שם. מחלקת-אבדות ותיבת-אוצר נעולה כאחת. יש שם רגע של זמן פני ילד. כבר מזמן אין מנעול בשביל זה. מי בכל העולם עוד עשוי לאחד את זה לכלל מחשבה/חיים? פתק מלא בשמות, חבילת-שמות ריקה. מתכונים תצלומים מרשמים. והתמונה עם סבא בחלוק רופאים וחפצים קטנים שלא השתמשו בהם ואף אחד לא צריך יותר. גומיות שנשמרו חֲרָטים שמעולם לא השתמשו בהם. עולם סדנת אי-הרכבה. דרכון. מִילה. אי-חזרה. נפילה. תצלומים של אבא בכל השנים. שיטת-סידור כרטיסיות-רישום. כי אתה מה שאינך מאבד לעולם, עליך לבַכּות תמיד. זה יכול היה להיות משפט שלה. היא לא איבדה כלום. היא הסירה מעצמה הכול. היא אפילו לא יכלה לומר, הסדר שלי נראה תמיד כל כך לא-מסודר. הסדר שלה נראה כמו כל סדר. מְנִיָּה ותו לא. שִׂימה. שיטות מפתח. מנעולים שלא ניתן למוֹצְאָם. מוטות-מתכת שבעזרתם פותחים את גג המכתבה. התגלות, ככל הנראה. כבר שנים שאני לא מצליח. כבר שנים אני מניח שמאחורֵי ובתוך הדברים שידות קופסאות חדרי-אחסון נמצא אוצר משהו מוכר הרדמה פוטוגרפית, החוטפת אותי אל הארץ של אמי, המאפשרת לי להרף-עין של נשימה לעמוד באומץ בנוף שלה דיסלדורף בּיטבּוּרְג נוֹנֶנוֶרְת ונוֹיֶרבּוּרְג פעם הייתה איתנו שם, פעם הצביעה לשם מחלון המכונית הנוסעת שבה ישבנו ואמרה ששם הייתה פעם לגמרי בעצמה. אבל את מבטא לשונה, שכבר היה לוקסמבורגי, אהבתי במיוחד. שעות הייתי מקשיב לו בלי להבין מילה. היא הייתה יכולה לשיר אותו כשהיינו בגַייכְלינְגֶן שבסמוך לגבול לוקסמבורג בביקור אצל גְרֵטֶה, מנהלת משק הבית של סבא וסבתא. יום אחד סיידו מחדש את המשק של גרטה. חשבתי שאני עושה לה טובה והצמדתי מאות זבובים במחבט הזבובים לקיר החיצוני שסויד זה עתה. זה נראה כאילו החזית ועליה הסיד הטרי חלתה בחצבת. אחר כך עשיתי כדרך זבוב וברחתי משם. אנחנו צעירים וזה היה יפה,2 אמר פעם מישהו.

Psst, you might also like:
אתה רק מדמם

בתצלום האחרון שלה אימא כבר לבושה בשמלה שבה תיקבר לימים. היא תמיד הלמה אותה, ומפני שזהו התצלום האחרון שלה, אומר אבא. תשעה חודשים לפני מותה, אימא כבר נראית בבירור וחצי מכורסמת ממוות, כמו שאומרים. כאילו עליה לתפוס עמדה בלי הכנה ובתוך זמן קצר ביותר, בעוד שרק להיות נוכחת כבר היה בשבילה מאמץ עילאי. הכול נקרש לכדי כביכול. מדי יום היא עומדת מולי. האם אני חולם, האין היא מתה? אני יודע את זה לפני ולפנים. אני לא מסוגל להגיע לשם. לא לשכוח את באס יאן אדר, שבתשעה ביולי אלף תשע מאות שבעים וחמש יצא אל הים מקייפ קוד במפרשית קטנה וביקש לחצות את האוקיינוס האטלנטי בכיוון אנגליה. לא הצליח! קליפת אגוז חצי רקובה. זה הכול. התהפך. קצת מערבית לאירלנד. הוא עצמו נעלם. הקזת אדר. ״גופי, בהתאמנות לקראת טביעה״, הוא כתב פעם ואחר כך ״I’m too sad to tell you״, אותו סרט שישה-עשר מילימטר נפלא של בכי חסר עכבות. זה הדבר. חלל של בכי. והאם אחרי זה יש רגע של שלווה? האם אחרי החלל הזה הכול יצא החוצה? לפעמים הרי הבכי שלך עצמך הוא כזה שאתה עצמך אינך יכול להבדיל בינו ובין בכי של סרט. אדם לומד ובוכה במשך כל חייו.

שֶמֶן. זוהַר-נר נוזלי מספיק לחמישה ימים אור נצחי. ולשוב. ולחשוב שוב. הזיכרון הוא עץ. זר פרחים. תפילה שהתחילה ומיד הופסקה. יום פטירה כטבעת זיכרון. פרח אביב מנץ עם שורש. קערה. ולשוב. להפוך אדמה. להיות לחורף. ולעמוד בצד. תמיד לבוא לשם ולהיכנס עד שמישהו בא אליך. למשש אדמת עשב, למסע תיירים. אולי גם עם אותה תמונה בל תתואר על השפתיים עם אותה התאבנות או תנודת ראש שכבר אי אפשר להוציא לפועל. שם כמו שהיא שוכבת שם. כמו שהיא יכולה לעשות עוד רק מעט. להתהפך ככה למשל – אי-אפשרות. היפרדות – בלתי-אפשרי. קוצר-ראייה בלי ברכת שלום בחזרה. קוצר-ראייה וכל החדר בַּפָּנים. להיכנס. לעמוד בצד האחד. בשני. החיים הם היגמלות. וגם המוות עוזר בזה כמוהו. שוכבת בודדה לגמרי על ערש הדווי. לאבא כבר נעצמות העיניים. המוות הצפוי לה זה שעות אבל כבר ימים אינו מגיע. תרדֶמֶת בראש מתוח לאחור. לבושה בלְסוּטָה. בלי מילים אחרונות. הייתה והלכה. ערטילאוּת. ולאן זה מוביל. לאבא נעצמות העיניים. הוא הולך עכשיו הביתה. חדר ריק מאדם ובודד ואימא מסתלקת בו. היא הרי לא אומרת, לך הביתה, אני צריכה למות עכשיו. ללכת לעולם שמעבר. להתפגר. להתפוגג. לפנות מקום. כל החיים לא לשמוע כמו שצריך. כל החיים לשאול את עצמך: הבנתי את זה נכון? ולרצות להבהיר דברים. מערכת ההפעלה ״אימא״ בדקה כביכול לאורך כל חייה את נקודות הממשק שלה. אולי לא היו לה כאלו בכלל. כירה המתלהטת מעצמה. מה שיפה בעצם, אשרֵי הזורח אל תוך עצמו. מה שלוהט ביובש כה גדול בסדין. כה א-פוליטי בעשרים באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ושמונה. איך אנחנו נכנסים לחדר וחושבים שאנחנו חוטפים שבץ. איך פתאום הכול נידום שם. איך אנחנו שומעים בַּנִשמע את השמיעה. אולי זה משהו שלעולם אינו פוסק, אותה גוויעה שלעולם אינה פוסקת. אותה זרוע דקיקה המבצבצת מן הסדין. היד הזו חסרת הטבעות הכמהה לטבעת. הגוף הזה המרתפי בשלמות, שבעצמו אינו מסוגל לתפוש זאת. אתמול היה שלם עוד יותר, אומר לעצמו הגוף הזה שוב ובשמחה. כמה זה רציני פתאום, שאי אפשר לעשות את זה יותר.

שוב ושוב היא מבינה כל מיני דברים לא נכון. כמו למשל ההתכחשות הנמרצת לכך שהיה לה בן כלשהו. ״מה זאת אומרת הבן שלי ביקר אותי?!״ עד לאחרונה אימא קיבלה ארוחת צהריים שאבא בחר בשבילה, ולא סתם בחר, אלא שבוע מראש, הפעם משהו כמו מרק מהביל בשר וטרללה. למען הדיאטה, משעממם-עד-מוות, ניתן לעיכול ומכבד את הפטירה. אבל מה אפשר לעשות. כל דבר בעולם מובן בצורה קטסטרופלית במקום כלשהו. כששאל אותי אבא יומיים לפני הקבורה אם ארצה לראות אותה עוד פעם, השבתי בשלילה. הייתי שמח להבין מה קורה שם מבחינה אורגנית, מה נושר וחדל מבחינה אורגנית. העניין הוא שהייתי שמח לחדור פעם בעזרת המקלדת הזאת לקרביים, אבל העניין הוא שבעודה בחיים זה מעולם לא עלה בידי ולו במוצהר. הדקדוק הגרמני מפיץ תמיד ריח ריקבון מחורר. תמיד אותה שפה גרמנית בברכת האפיפיור. אותה שפת חיסכון. אותה שפת הפילוסופים. אותו בקבוק עם פיקדון. אותה נצרות גוועת. אותו היות-מועבר. אותה גאווה: ״המבכה את מותי / עושה לי עוול״.3 מותה. מוות, זמן-אמת, וסביבב משהו מעין הרמנויטיקה או הקרנבל בקַרְלְסרוּהֶה. אמנם קראתי את השורה ״המוות החיוור וידו הקרה״,4 אבל זה לא מבהיל אותי.

כשביקרנו אותה בחג השבועות אלף תשע מאות תשעים ושמונה. אפילו הסתכלות הייתה בלתי אפשרית. זה דחק אותך החוצה כאילו אין מקום! אבל זמן קצר לפני מותה עוד קנתה לבנים בחנות לבנים בכמויות גסות ורצתה תמיד ללכת לקניות. בעיני אימא קניות היו תמיד טקס ממלכתי. האב-ראש-מִנהל-העיר, ואימא הולכת לעשות קניות בשביל משפחת ראש מנהל העיר. ללכת לקניות בדירֶן המחורבנת הזאת. ללכת לקניות בדירן הזאת שמבחינה רוחנית הידרדרה לגמרי לכלבים. מלבד המוזיאון צריך לסגור בדחיפות את העיר הזאת! עיר שתשעים ושמונה אחוזים ממנה נהרסו במלחמה מוטב היה לא לבנות מחדש. היה צריך להשאיר הכול להירקב כמות שהוא. ואז, חמישים שנה אחרי המלחמה, אפשר היה להביא לשם אנשים מכל ארצות תבל ולומר את המשפט: זוהי המלחמה. אנא סיגרו את דירן. עיר יומרנית כמו גבינה שווייצרית. מעט תוכן סביב הרבה לא-כלום. הלא-כלום נראה בבירור. תמיד אותו דימוי של התמעטות. והתעוררות חרֵדה בלילות, כי בחלום אימא עוד יושבת שם, ואומרים שקרה נס. שהיא יצאה עכשיו מכלל סכנה. שלא יכול עוד לקרות לה הרבה. ואם כן הנה אימא יושבת שם ונהנית. לא לחטוף מוות. יושבת לה סתם כך. ביקור מעולם אחר. מדברת פתאום אחרת לגמרי מאשר במובן גשמי. שוב התעוררות חרֵדה, כי שמתי לב לתכסיס. מיד להבהיר שאימא בעולם שמעבר. ידיעה מרגיעה, אם אפשר לומר כך. הכול כפי שהיה. גם היא פחדה מהלילות. היא בכלל לא רצתה את הלילות יותר. רק לשכב במיטה ולבחון כנראה בלי הפסקה את כפות הרגליים. מחלון חדרה נשקף הפארק, אבל היא לא השקיפה אליו יותר. שם, בפארק של בית החולים, עומד פסל. פעם השקיפה אמי מבעד לחלון אל הפארק וראתה את הדבר הזה שם. שמצא חן בעיניה. אחרי שאימא הסתלקה בעשרים באוגוסט אלף תשע מאות תשעים ושמונה בסביבות השעה אחת-עשרה וחמישים בלילה, הטיל אבא על הפָּסַל להכין מצבת אבן מהודרת לקברה. יצא משהו צְמוד-אדמה מאוד, שזור או מפותל סביב מרכזו, מאבן אפורה. בינתיים כבר התפשט עליו טחב. לא, אמי לא התקשרה אלי אישית לומר לי ״יש לי סרטן״. שבועות אחדים אחרי ההודעה של אבא, שאימא חלתה במחלה קשה, קיבלתי מאותו אבא בדיוק מספר טלפון, שאיתו יכולתי לבקר את אימא שכבר נותחה ועדיין הייתה מרותקת למיטת חוליה. אף אחד מאיתנו לא הכין גישה טובה לשיחה. קולה היה חולשה חזקה. רק תשוחח איתה קצרות בטלפון, אבא אמר. חיים הם הלוא תמיד משאלה של איש מרעהו. לא, אלו משפטים נדושים. זו אינה דרך מוצא. לשפר את הסגנון פירושו לשפר את המחשבה, אמר פעם מישהו.5 מחייגים את המספר הזה הרי לא רק פעם אחת לא לגמרי עד סופו, אלא תמיד רק עד המעצור, תמיד רק עד המספרר האחרון, שכבר לא ממש אפשרי, בעצם לכל היותר צלצול קצר, ואז במהירות להניח את השפופרת. אדם נרתע מאהבה ראשונה כמו ממוות ראשון. הכול מתוּוך ורב-מספרי. שוב להרים את השפופרת, כי זהו בכל זאת הקול האחד והיחיד שסופרים.

Psst, you might also like:
ילדה בקפה

קיים מכתב אחד ויחיד ממנה. היא מודיעה בו שהיא שומרת את מכנסיי ששכחתי בביקורי האחרון אחרי מעבר הדירה ושהיא תוכל לשלוח לי אותם, לעת עתה. זה היה לפני שנים. את המכנסיים, שכבר מזמן יצאו ממה שקרוי ״אופנה״, היא שלחה לי אז באדיבות בקרטון. לפני כן כתבתי לה מכתב, אנא שלחי לי את המכנסיים האמורים כי נעשה קר, והמכנסיים חסרים לי. מאז כבר נרקבו המכנסיים, את הקרטון שמרתי. נמצאים בו בערבובייה כל מיני דברים שאינם אחראיים למעשיהם. שמרתי אפוא את הקרטון, אבל לא הסתכלתי לתוכו שוב. המכנסיים היו מראש קצרים מדי, בכל זאת הייתי תחוב בהם ותמיד כיניתי את המכנסיים האלה ״לבוש רגליים״. בין התפגרותו של אדם קרוב להתפגרותו של אדם כמעט זהה מפרידה רק לבישת מכנסיים. או האל״ף-בי״ת. אתה לובש מכנסיים, ופרנץ פּאפּאבֶר מדבר על זהות שאינה אלא חזרה בווריאציות.

על כל פנים, בשישה ביולי אלף תשע מאות תשעים ושמונה בסביבות עשר בבוקר ראיתי את אימא בפעם האחרונה. אימא בדיוק אכלה ארוחת בוקר, ובניגוד לימים הקודמים, הפעם נראה שהיא נהנית מזה, אמר אבא. לי היה ברור לחלוטין שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה. אילו נכנסתי לחדר עוד פעם, הייתה יכולה המודעות הזאת להשתנות. אבל לא הייתה כל אמתלה שהיא, כל מסווה שהוא, להיכנס שוב לחדר. אני צריך ללכת עכשיו, קראתי לעברה ונופפתי עוד פעם אחת, והדלת האפורה הכבדה עם הידית המחמיאה לכף היד החליקה לאיטה אל המנעול הבטוח. אבל לאן ללכת? לעזוב את החדר, לעזוב את המחלקה, לעזוב את הבניין. לשים לב עוד פעם אחת לריחוק הזה. למוסד התיקון, ההבראה והסיום הזה. לומר אמירה מוצקה כסלע, שלכאן אינך רוצה להיכנס שוב עד סוף חייך. להעמיד פנים כאילו כלום לא קרה. לחשוב על דברים אחרים, כמו שאומרים. אבל לאן? לעבור על פני בריכת השחייה ההרוסה הישנה, על פני כל המאמצים המופרזים הללו שכמו נשלפו מכובע קסמים, הנקראים דירֶן. על פני כל קומפלקס הצרכים הזה. על פני העיר הבינונית. לעבור על פניך עצמך לשתות קפה באותם מקומות בילוי רעועים במרכז העיר. זוהי עיר קטנה הראויה להישכח מכול וכול. יושבת לפתע זקופה במיטתה, אחרי שכבר שעות לא השמיעה הגה. האם היא שוב רודפת אחרי איזה פנטום. שאלות שהיא מציגה. האם שמעתי מה סבא אמר. כן, היא מופתעת עמוקות שסבא אומר כאן משהו בפני כל האנשים. כי סבא תמיד אומר רק לה לבדה משהו, בבוקר בחדר האמבטיה. שאזרוק את האנשים החוצה, היא מבקשת. זה לא נכון מה שאני אומר, אני לא לבד איתה כאן בחדר הזה. האנשים האחרים האלה זוממים להרע, היא אומרת. ושלפעמים היא לא זהירה מספיק. ברגעיה הבהירים כמו שהיא אומרת היא מרגישה שכבר זמן רב היא ממש מזדקנת אבל לכל מה שקורה כאן אין הרי, ברשות האל, דבר וחצי דבר עם הזדקנות, זה הרי משהו אחר לגמרי, ואולי אוכל לסייע לה בעצה מה זה יכול להיות, היא על כל פנים אולי שמעה על זה פעם משהו, היא אומרת, אבל כבר שכחה, ומכל מקום יש לה דברים אחרים לעשות. חוץ מזה – אבל זה לא דחוף – היא לא מצליחה להיזכר במילה אחת מסוימת. שהיא משהו סופי. נופלת חזרה על המיטה כמו מתה. כך תיראה אפוא כשתהיה מתה אולי. עכשיו היא כבר מתה עשר דקות. עור הלחיים שלה. המצח הנוצץ, שהיא מורחת יותר ויותר במשחה בעלת, נאמר, אחוזי אלכוהול גבוהים. מה נהיה מאיתנו. השאלה היומיומית הזאת הכאב המשוח הזה. ורידי הרקות שלה הנדחקים כמו פלגים במורד רכס ההרים. השינה שלה, שהיא רכס הרים. ולפתע היא נושאת את מבטה מתוך רכס ההרים בחיוך מפויס כמעט, המקיף, כמדומה, הכול. האם אנחנו כאן עדיין במועד נכון? האם הכול עודו בעוד מועד?

בשמונה-עשר באוגוסט אלפיים אבא מודיע לי שהוא מצא את מכתבי האהבה של אימא. הם היו מונחים בקופסת עוגיות. על כל פנים בקופסת פח. והלוא אימא והוא החליטו בזמנו להשמיד את מכתבי האהבה שלהם. את מכתבי האהבה שלו היא שרפה בלי שארית. ועכשיו הוא מוצא כמו במקרה בקרטון חום, למרות שזו רק קופסה ישנה וחסרת חשיבות, את מכתבי האהבה האלה שלה, שהוא לא השמיד כנראה בזמנו כמו שסוכם. בטח, ברור שזה מפליא אותו. בקופסת פח כאן בתוך הקרטון החום הזה הם היו מונחים. אימא שרפה את כל מכתבי האהבה שלו, אבא אומר. ואילו הוא שלף עכשיו מהארון את התיבה הזאת, ובמקום קישוטי חג-המולד שחשב שנמצאים שם, היו מונחים בה המכתבים האלה. זה אומר שבמשך כל השנים האלה הוא שמר את מכתבי האהבה שלה שהיו ממוענים אליו, האחרונים אל הכתובת הזאת ממש, ואילו היא שרפה את מכתבי האהבה שלו כמסוכם וכהלכה, כך הוא משער. אז הוא מוצא בקופסת העוגיות הזאת את מכתבי האהבה של אימא ומסיר מיד את כל המעטפות שעוד נותרו ועליהן כל הכתובות והמענים המתחלפים ומשליך אותן מיד לפח האשפה, אבא אומר. הוא מראה לי קלסר עם דפים כתובים בכתב יד מחוררים בצורה מסודרת. מכתבי האהבה של אימא. אתה לא רציני, אני אומר. על השאלה מדוע חורר את המכתבים והשליך את המעטפות במקום לשמור אותם בלתי פגומים בקופסת הפח בקרטון, אבא משיב שרק המכתבים מעניינים אותו. אמנם בכל אחד מהם יש עכשיו שני חורים, אבל הוא הרי הקפיד ששום קטע טקסט לא יפגע.


*דימוי: יאן בס אדר, "I'm too sad to tell you" 

  1. קרעים מהשיר ״טיבינגן, ינואר״ של פאול צלאן (שבו הוא רומז לשירים של הלדרלין) הבית השלישי (בתרגום שמעון זנדבנק): אילו בא, /אילו בא אדם,/ אילו בא אדם לעולם, היום, ולו זקו-אור של/ פטריארכים: לא היה רשאי,/ אילו דיבר על התקופה// אילו בא,/ אילו בא אדם,/ אילו בא אדם לעולם, היום, ולו זקו-אור של/ פטריארכים: לא היה רשאי,/אילו דיבר על התקופה/ הזאת, לא היה/ רשאי/ אלא/ למלמל ולמלמל,/ הלאה והלאה,/ הלהלהלאה
  2. שורה מתוך שירו של ארנסט יאנדל: ״חרחורה של המונה ליזה״
  3. שורה מתוך שיר של המשורר כריסטיאן הופמן פון הופמנסוולדאו (1616-1679).
  4. השורה הפותחת את הסונטה ״ארעיות היופי״ מאת כריסטיאן הופמן פון הופמנסוולדאו.
  5. פרידריך ניטשה, ״אנושי, אנושי מדי״.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This