search
בקריאה כעת: מים קפואים | ורה ג'קוני
search

ורה ג'קוני | מקור:ספרדית

מים קפואים

תרגום : סוניה ברשילון

הקדמה מאת אוריאל קון

הסיפור "מים קפואים" של הסופרת הארגנטינאית ורה ג'קוני מתרחש, על פניו, בתוך בועה של מציאות ביתית שמתקיים בה קונפליקט תקשורתי בין אם גרושה לבנותיה המנותקות ממנה. הדמויות נעות בתוך חלל המחייה שלהן, כמו בספירות שונות, ללא כל מגע ישיר וללא יחס משפחתי המבוסס על הברית הטיפוסית בין סובייקטים שחיים יחדיו תחת אותה קורת גג. הצצה נוספת אל תוך העלילה, מאפשרת לקורא להיות עד לאורח החיים המשונה של אשה, "פרילנסרית" שמנסה לשרוד כלכלית באמצעות אוכל שהיא מוכרת ללקוחות מזדמנים.
התקרבות מחשבתית נוספת אל הסיפור המטריד, מראה לנו שהתקשורת הבין אישית בבית מתרחשת אך ורק בתיווכם של חפצים דוממים: טלוויזיה, אוכל, בגדים, מרכך כביסה, חדר האמבטיה היחיד בבית, צלחות, קנקן מיץ, דלתות, ועוד.החפצים מתפקדים כתחליף לשפה, לקשר האנושי שאבד. אך מכיוון שהסחר בחפצים לא מספיק כדי להבנות מחדש את התקשורת שאבדה, קיים מתח בלתי נסבל בין החפצים, הבית והדמויות: אווירה הרמטית, נטולת חמצן, חסרת ישות. הדמויות נראות מתות למחצה, הילדות הן בעיני האמא "קופסאות עשויות עור חם", "נשים במיניאטורה" שלא צוחקות, ואף מדברות ביניהן באנגלית, שפה שאין לה גישה אליה.
ורה ג'אקוני מבצעת בסיפורה היפוך רעיוני: הדמויות האנושיות מתות למחצה, בעוד שחפצי הבית הופכים לאובייקטים אנטרופומורפים, שזזים, נשטפים, "מדברים" ובכך הם האחראיים לשליחת מסרים אילמים בין הדמויות. מרכך הכביסה הוא ביטוי לאהבה ודאגה מצד האם, הטלוויזיה קובעת מרחק ורעש בין הדמויות, פירוק הצמה אצל האחיות בדרכם לבית הספר, הוא ביטוי לדחיית ההורה. ואילו שלוש העוגות שעל האמא לשלוח ללקוחה, נוסעות לבדן במונית אל יעדן, כאילו מדובר בנוסעים בשר ודם.
ההיפוך הרעיוני של ג'אקוני, מעניק לסיפור נימה בדיונית, נימה של חוסר אונים, וזאת על בסיס כתיבה שעושה שימוש בכלים ריאליסטים לחלוטין. המקלחת הקרה בסוף הסיפור מפתיעה את האמא, או יותר נכון, מעניקה לה ולנו הקוראים, באמצעות החושים, את התחושה שממנה דמויות הסיפור לא יכולים להימלט: חיים קפואים שימשיכו גם אחרי שהברז במקלחת ייסגר.

קראו עוד

היא עמדה כל הבוקר במטבח וסיימה להכין שלוש עוגות שהיה עליה למסור אחר הצהריים. מאחוריה חזרה הטלוויזיה על המראות של פיגועי הטרור, אותם מראות שוב ושוב כבר שעתיים. אָמַנדָה לא שמה לב למה שנאמר. שתי בנותיה, לעומת זאת, לא התיקו את מבטן מהמסך. לפעמים הן נראו לאמנדה כמו שתי קופסאות של עור חם, והיא רצתה לפתוח להן את הראש כדי לדעת על מה הן חושבות.

מאז הגירושים לא גילו הבנות עניין בשום דבר חוץ מטלוויזיה ובגדים. הטלוויזיה הייתה חייבת לפעול תמיד, על ערוץ 57 (ערוץ החדשות של הטלוויזיה הבריטית), ובכל בוקר צריכה הייתה לחכות להן מערכת בגדים נקיים: תחתונים, גרביים, מכנסיים, חולצות, והחלוק של התלבושת האחידה. הכול היה צריך להריח כאילו יצא כרגע מהכביסה. הן לא היו צריכות לבקש את זה, והן גם לא אמרו שום דבר. כבר חודשיים שהבנות שלה לא מדברות אתה וגם לא משוחחות ביניהן בנוכחותה. הן פשוט היו מתחילות לרחרח את ההבגדים שהייתה משאירה להן על המיטה ומסרבות ללבוש את מה שכבר נלבש. נדרשו לאמנדה רק שני בקרים להבין מה הן רוצות, ואולי כדי שהגחמה לא תהפוך לדרמה נוספת, היא הסתגלה לשגרה החדשה בלי ויכוחים. פעם אחת היא חשבה להשאיר להן משהו מלוכלך כדי לראות מה יקרה ;אולי הן ידברו אתה, או יתחילו לבכות. כל דבר. כי בעמקי לבה התגעגעה לקולות המתוקים שלהן. קולותיהן של הבנות היו נשמעים לה כמו משהו בדיוני. מתוקים מדי, וגבוהים, ודומים זה לזה. הם היו, לדעתה, כמו קולות של נשים מיניאטוריות. בלילה היתה אמנדה מצמידה את אוזנה לדלת חדרן של הבנות כדי לשמוע אותן.

הבנות ניסו לתקשר זו עם זו באנגלית. זו הייתה שיחה מגושמת, שהופרעה בשאלות ובתיקונים. אמנדה לא ידעה אנגלית, אבל קל היה להבין שהן מסכימות ביניהן על מה שעתיד לקרות ביום המחרת. הבכורה היא זו שדיברה יותר, אמנדה אפילו חשבה שהיא נעשית קצת שתלטנית, והיא גם זו שידעה מתי להנמיך את קולה כדי שאמנדה לא תשמע משהו חשוב באמת. לילה אחד היא שמעה אותן מדברות על אבא שלהן. אמנדה הבינה רק מילה אחת וזה הספיק לה.

שבועיים קודם לכן, כששוטטה בין מדפי הסופרמרקט, גילתה אמנדה דאודורנט שמיועד לבגדים. המכל היה עשוי פלסטיק ועל התווית חייך זוג שהביט למצלמה. העין השמאלית של האישה פזלה קלות. באותה שעה היו הבנות שלה בבית הספר, במרחק חמישה עשר רחובות מהסופרמרקט, אבל אמנדה הביטה לצדדים כחוששת להיתפס בקלקלתה כשניסתה את הניחוח בקצה חולצתה. היה לו ריח של מרכך כביסה, ריח מתוק ומלאכותי. למחרת בבוקר, לפני שהעירה את הבנות, היא התיזה מן הבושם על הבגדים שלבשו ביום הקודם, וגיהצה אותם כדי שלא יהיו לחים וכדי שהריח לא יהיה מרוכז מדי. הבנות רחרחו כל פריט והתלבשו כאילו לא קרה דבר. אמנדה הרגישה את ההקלה בבטנה והכינה ארוחת בוקר טובה. אחר כך הקדישה חמש-עשרה דקות לסירוק שערן עד שהיו מרוצות. כשגמרה, השתלשלה עד לכתפיים צמה מושלמת מראש כל אחת מבנותיה. ממרפסת הקומה הרביעית היא ראתה אותן הולכות בדרך לבית הספר. הן הלכו יד ביד, צמתה של כל אחת נעה כמטוטלת, שתי מטוטלות זהות ומתואמות. אמנדה דמיינה שהן שני עכברים המוּנעים באמצעות קפיץ. הבנות נעצרו באמצע הרחוב, החליפו מבט ופיזרו את השיער. לאמנדה נדמָה שהן צוחקות. חודשים עברו מאז שמעה אותן צוחקות.

Psst, you might also like:
ביוגרפיה של שמלה

כשהיו העוגות מוכנות היא הניחה אותן בקופסאות, הֵגנה על הקישוט ברצועות קרטון, והתקשרה ללקוחה. אין צורך שתבוא, אמרה לה הלקוחה, היא תשלח מונית לביתה לקחת אותן. הלקוחה תיתן לנהג את המעטפה עם הצ'ק.

אמנדה שטפה את הכלים האחרונים, הסירה את הסינר והתיישבה ליד הבנות, שעקבו אחרי מראות הפיגוע. ככל שהצליחה להבין, התפוצצה פצצה בקניון בלונדון. זה קרה באותה שבת בבוקר, כשכל החנויות גדושות קונים. עד לאותו רגע מנו לפחות חמישה-עשר הרוגים ועשרות פצועים.

המראות עוררו את תשומת לבה. כמעט לא היה דם, גם לא הריסות ולא עשן. מובן שהמצלמות לא הצליחו להגיע עד לקניון, ובחדשות היו צריכים להסתפק במעט שאפשר לצלם ממרחק של שני רחובות מהפיגוע, בעדויות של עדי הראייה, של הניצולים, של הרשויות, ובמעט קטעי הווידיאו הביתיים שהחלו להגיע לערוץ. היא חשבה שחסרה בכל זה תחושת מציאות. אמנדה אמרה את זה, אבל הבנות שלה התבוננו בה כאילו הן לא מבינות אותה, כאילו היא, ולא מגישת החדשות, דיברה בשפה אחרת.

הצלצול הקפיץ אותה מהכיסא. זאת הייתה המונית. אמנדה ירדה ובידיה שתי העוגות הראשונות, וכשכבר הייתה ברחוב התבוננה בנהג הפג'ו הכחולה. זה היה גבר כבן חמישים, שמן, שהיו לו שיער שחור ושפם עבות. עינו השמאלית רעדה והימנית נצצה בשובבות ילדותית. הגבר פתח את הדלת האחורית של המכונית, החווה בידו על המושב והזמין אותה לעלות.

"זה רק העוגות" אמרה אמנדה. "שלוש עוגות."

הנהג חייך.

"את מפסידה טיול" אמר.

"מה תעשה כדי שהן לא יזוזו? אם הן ייפלו זה יהיה אסון."

"נשים להן חגורות בטיחות."

"מצחיק מאד."

אמנדה הניחה את העוגות על גג המכונית והלכה להביא את העוגה הנותרת.

בדירה עדיין דלקה הטלוויזיה, אבל הבנות כבר לא היו במטבח. היא קראה לבכורה מתוך הרגל, כי היא לא אהבה שהן מחוץ לטווח ראייתה. הילדה לא הגיבה. היא חזרה לרחוב וגילתה שהנהג פתר את הבעיה: שתי העוגות הראשונות נחו בתא המטען – תא מטען נקי ומבושם כל כך שהזכיר לה את מגירת הבגדים התחתונים שלה – וסודרו על מגש פלסטיק שבתוכו יכלו לעמוד ולהישמר שלוש עוגות בלי שייגעו זו בזו בטלטולי הדרך.

Psst, you might also like:
ועוד אחד חינם

"הצעה של הגברת" אמר הנהג בחיוך. "היא חושבת על הכל."

"יופי."

חמש דקות אחר כך כבר היו העוגות בדרכן ואמנדה חזרה לדירה והצ'ק בכיס מכנסי הג'ינס שלה. כשחזרה גילתה שהטלוויזיה כבר לא במטבח. השקט עורר בה אי-נוחות. כבל שחור ועבה עבר בסלון, חצה אותו לשניים ונכנס לחדרן של הבנות. אמנדה דפקה אבל הן לא ענו לה. אף על פי שעוצמת הקול הייתה נמוכה, היא עדיין יכלה לשמוע את קולה של הכתבת הבריטית. היא דפקה פעם נוספת והן שוב לא ענו. היא נותרה עומדת ליד הדלת בדממה. היא יכלה לראות כל סנטימטר באותו חדר שהן לא נתנו לה להיכנס אליו, אבל היא הייתה צריכה לדעת איפה הן העמידו את המכשיר, איפה הן יושבות, עד כמה השתנה החדר הוורוד של בנותיה בפלישה הזו. היא רצתה לבכות ובו בזמן הרגישה שהן משחררות אותה.

היא חזרה למטבח. עכשיו יכלו להיכנס אליו צלילי הרחוב. היא פתחה את חלון חדר הכביסה כדי שייכנס גם קצת אוויר צח והתיישבה על אחד השרפרפים. היא נעלה סנדלי עור חומים שהחזיקו את קימור כף הרגל והותירו את הבהונות גלויות. הבוהן השנייה הייתה ארוכה יותר ושיוותה לקצה כף הרגל צורה משולשת. זה היה סימן היכר משפחתי. לאביה, לבנותיה, ומישהו אמר לה שגם לסבתה, היו בדיוק אותן כפות רגליים צרות ומשולשות. מבעד לעור הלבן נראה וריד עבה וכחול שחצה את קימור כף הרגל ופעם ליד העקב. אמנדה נרכנה כדי ללחוץ עליו והרגישה את לחץ הדם. היא לחצה חזק יותר והפעימה הפכה לכאב קל.

הטלפון צלצל.

"הלו?"

"מהממות, הן יצאו מהממות. ותתכונני, כי אם הן כמו הקודמות, החברות שלי ייפלו מהן. תוך שבוע את מפוצצת בעבודה."

"הלוואי."

"הצ'ק בסדר?"

"כן, מצוין."

"טוב, מותק, תעבדי כמה שבא לך, אבל תזכרי שבעוד שלושה חודשים יש אירוע למָריאָנה ואני רוצה אותך לעצמי. ובשבוע הבא נבחר את התפריט."

"עדיף שאני אביא לך את הקטלוג הביתה."

"מעולה."

"אז אני מחכה לטלפון ממך."

אמנדה חייכה והביטה מסביבה. השולחן היה מלא קערות נקיות זו על גבי זו. היו שם תבניות אלומיניום, שקית זילוף, צנצנות תבלינים, כפות מנצנצות. הייתה גם כוס מדידה וקערה עם אפרסקים, אגסים, תותים ודובדבנים שבישמו את האוויר. על משטח העבודה – שמונה צלחות קינוח, שישה ספלים, הבלנדר, המערבל החשמלי, צנצנת הסוכר, תמצית הווניל, מקלות הקינמון, השוקולד והגבינה. תוך חמש-עשרה דקות הכול יהיה במקום. תוך חמש-עשרה דקות נוספות הכול יתחיל שוב מחדש: שעת ארוחת הערב התקרבה.

אמנדה צעדה בסלון ולאורך המסדרון לצד הכבל השחור של הטלוויזיה כאילו הכבל הוא חוט שמורה לה איפה התחיל ומתי ייגמר כל זה. היא דפקה על דלת חדר הבנות, והפעם לא חיכתה שיענו לה אלא ניסתה לפתוח. נראה שהטלוויזיה עומדת ממש מעבר לדלת ומונעת ממנה את הפתיחה. היא הצמידה אוזן אחת לדלת. היא שמעה את קולה של הכתבת ואת בנותיה חוזרות אחרי כל מילה שלה. היא שמעה רעש של ניירות, של מגירות שנפתחות ונסגרות. אחר כך נדמָה לה שהן מזיזות את הרהיטים.

Psst, you might also like:
אדום תופס את העין

היא רצתה לשאול אם הן בסדר, לבקש שיפתחו לה, היא רצתה לדפוק על הדלת, אפילו להפיל את הטלוויזיה, ולהיכנס לחדר הזה כדי להחזיר כל דבר למקומו. אבל היא חזרה למטבח, פתחה את המקרר והתבוננה פנימה. היו שם בשר, ביצים, פטרוזיליה טרייה, לימונים, תפוחי אדמה.

כעבור זמן מה הפכה בהדרגה את ערימת נתחי הבקר הנאים לערימת שניצלים מטוגנים, ותפוחי האדמה היטגנו עד שהזהיבו. אמנדה שנאה את ריח הטיגון, את השמן המתיז על אריחי המטבח ואת העשן השחור של הטיגונים האחרונים, אבל היא אהבה אוכל פריך. היא הכינה קנקן של מיץ, חתכה כמה פלחי לימון, והניחה על מגש שתי צלחות עם אוכל ושתי כוסות מיץ. היא השאירה את המגש ליד דלת חדר הבנות וחזרה למטבח כדי לאכול לבדה. כשסיימה שטפה את הכול, ורק אז חזרה למסדרון. שם היו מונחים המגש ושתי הצלחות הריקות.

"היה טעים?" שאלה.

הן לא ענו.

"מחר יום ראשון. אפשר ללכת לסרט."

נשמעו מלמולי החדשות, וחוץ מזה דממה. הבנות כבר נרדמו.

לפני שהלכה לישון רצתה אמנדה להתקלח כדי להסיר את ריח האוכל ואת העייפות. היא התפשטה והניחה את כפות רגליה היחפות על המרצפות הקרות. היא פתחה את ברז המים החמים של המקלחון והאדים כיסו את הראי. תחת המים הפושרים הרגישה אמנדה ששריריה מתרחבים, שהחזה שלה נפתח. התחשק לה לעשן. היא הפסיקה לעשן לפני שנים, אבל באותו רגע הייתה מדליקה סיגריה, כדי ללכלך קצת את הריאות, את האוויר, כדי שיוכתמו אצבעותיה, שיניה, כדי שהעונג יותיר סימן.

אחר כך נפתחה דלת חדר האמבטיה. היא אמרה "תפוס" והצליחה לראות את צלליתה של בתה הקטנה שנכנסה פנימה כאילו לא שמעה אותה. היא היית לבושה בכותונת הסגולה. בתה הבכורה עמדה ליד הדלת. אמנדה לא זזה תחת המים ; ברגע ההוא היא הרגישה שבנותיה לא יודעות שהיא שם, ולא רצתה שהן יגלו אותה. הקטנה הרימה את הכותונת עד למותניים, התיישבה על האסלה ועצמה את עיניה כאילו היא צריכה להתרכז כדי לעדות פיפי. "זהו?" שאלה הבכורה. הקטנה לקחה את חתיכת הנייר שהכינה לה אחותה, ניגבה והורידה את המים, הבכורה פתחה את ברז הכיור והקטנה רחצה את ידיה. הן יצאו מחדר האמבטיה בלי לסגור את הברז והשאירו את הדלת פתוחה. תוך שניות מועטות כבה הדוד והמים הקפואים הלמו בגופה העירום של אמנדה, שלא הגיבה בזמן.


דימוי: אריקה אינאוקה

מתוך הקובץ "בבשר החי", הוצאת זיקית, 2014.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: מים קפואים! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%9e%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%a4%d7%95%d7%90%d7%99%d7%9d/