search
בקריאה כעת: מכות עכשיו – ברד | יפתח אלוני
search

יפתח אלוני | מקור:עברית

מכות עכשיו – ברד

הקדמה מאת נורית זרחי

מסורות ארוכות, כמו כל הרגל, מוחקות את המסתורין. אז למה מכות עכשיו? הן חבוטות כבר מספיק, ובכל זאת, היסוד האפל והמסוייט עדיין נסתר בפרשת מכות מצרים ומעורר קושיות רבות. הגזירות פורצות החוצה מתוך הטקסט המקראי. מה אשמות הכינים? או הצפרדעים? במה אשמים בעלי החיים האחרים המופעלים בדרמה? ובעיקר, אלוהים, אֵל חנון ורחום, איך הגעת לרעיון המשונה הזה של מכת בכורות?

קראו עוד

"…ההבדל בינינו, קליש, הוא רק האופן בו אנחנו מחלקים את הספרים. לך נדמה שיש ספרי בדיה או ספרי הגות, אבל בעיניי, הבדיה כרוכה בהגות וההגות כל כולה בדיה."

 (י"א וייגל)

אני זוכר את חורף 1973 כשדודי קליש הוחזר ממצרים ואמר לי: הבִּיגֶל עוגנת למרגלות הדיונה הגדולה, אני יוצא להפליג עליה, לדרווין ולי יש על מה לדבר. אבל דודתי, ששמעה משהו מהשיחה, אמרה לו: קליש, עדיף שתמתין לקיץ.

אני זוכר שהקיץ הגיע, ושהוא היה רותח במיוחד. החול אצלנו נמס ודודי אמר: אני יוצא לדיונה הגדולה לראות אם הבִּיגֶל עגנה כבר.

הייתי אז בן שש או שבע בערך, ידעתי שדודי קליש הוא דוקטור למדעי הטבע. שהוא למד גנטיקה והיה מומחה לתורת האבולוציה, או משהו דומה, ושהוא כתב עבודה נחשבת על איזו טעות שמצא בתורה.

אני זוכר שכולם חיפשו אותו ושהוא שב באחד הלילות, פניו המאורכים היו שרופים כל כך שיכולתי לראות רק את עיניו. אחרי שכולם הלכו לישון הוא נכנס לחדרי, התיישב לצד מיטתי, העיר אותי והשביע שאשמור כל מה שהוא מספר לי בסוד. הוא אמר: הבִּיגֶל עגנה שם, הפלגנו, שטנו בים החולות, דיברתי עם דרווין. פתאום התחיל לרדת ברד איום וקפצתי.

לפני שדודי הפליג עם דרווין על הבִּיגֶל, הוא הפליג על אוניית חיל הים תרשיש. למרות שהיתה מצוידת במכשור משוכלל בהרבה משל הבִּיגֶל, היא (תרשיש) טבעה בים המצרי. זה קרה בליל יום כיפור ההוא ודודי האמין שזו היתה יד אלוהים או יד השטן (למרות שכולם יודעים שזו היתה יד מצרית). עובדה, הוא אומר, הלילה היה חמים ופתאום ניטח ברד, גושים גדולים, ממש כמו הברד האלוהי, זה שאש מתלקחת בתוכו.

בכל אופן, באותו ליל כיפור התבקעה בטן התרשיש, וגם עור התוף באוזניו של דודי התבקע. הוא קפץ למים ושחה. משהאיר הבוקר מצא את עצמו בחוף נטוש. שני בדווים על גמלים קרבו לקראתו, אבל הדממה היתה כל כך עמוקה שהוא חשב שזו הזיה. הוא עצם עיניים וכשפקח אותן, הבדווים רכנו מעליו, ממששים את הדופק שלו, מעבירים את מפרק ידו הדומם מזה לזה. שעה ארוכה התבוננו בו בשתיקה, ואז הוציאו מתרמיל גוש תמרים, האכילו והשקו אותו. דודי זוכר שאמר להם: אִם לֹא תַאֲמִינוּ, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ. משפט שהוא נוהג לחזור עליו. בכל אופן, מאז שהוחזר ממצרים דודי שומע רק צלצולים, ואותי. לכל האחרים הוא קורא בשפתיים את מה שהם אומרים, אם הוא רואה את פניהם.

לדודי היו שתי בעיות עם תורת האבולוציה: 1) היא מניחה שכל המינים נמצאים בתחרות, בעוד ההנחות שלו הן שהחיים מבוססים על סימביוזה ואמפטיה, עובדה שהמצרים הצילו אותו. 2) העובדה שהוא (דודי) נולד פעמיים. לידת בשר ודם בפעם הראשונה, אחר כך, כמו כולם על התרשיש, נמחה מהארץ, ואם הוא חי, זה נס — מכאן שיש גלגולי חיים שאינם מסתדרים עם התורה.

דודי לא בטוח שדרווין השתכנע לפני שקפץ, ובמשך כל הקיץ הוא יוצא לדיונה הגדולה, לראות אם הבִּיגֶל חזרה לעגון. אבל בסתיו, מששוככים אדי החום, דודי אומר: הים כבר גועש מדי, הם בטח יחזרו בקיץ הבא. או אז יש לו זמן, והוא מספר לי על קורות ההפלגה: חציית חלקות המוות, המעבר במייצרים, גושי היבשה שניגלו לפתע מתוך הערפל ושהוא היה משוכנע שאלו איי הגלפגוס…

"…הכול קרה באופן מפתיע. הצופה צעק: יבשה! יבשה! ובאמת חשנו שהטלטולים האיומים נרגעו. האוויר מעל הסיפון התמלא שחפים. אחד ירד ונעמד על כתפו של קים, שנראה כמו הגורילה שדרווין הביא איתו לספינה. הוא ניצב שם מול השמש, מסרק את פרוותו במסרק. הבטנו בו, בצלילתו המוטלת על הסיפון. דרווין אמר: נראה שהוא מצטלב!

החובל הראשון של הספינה שעמד לידנו אמר: זה נס. הביט לשמים, מלמל תפילות, אבל הם נראו שחורים ואטומים. הוא פנה לדרווין: תכף נחטוף אותה בגלל הרעיונות שלך.

הכול זה נס, דרווין אמר לו, גם האבולוציה.

התערבתי ואמרתי לדרווין: אז נראה אותו מחזיר את כל האנשים שטבעו על התרשיש."

דודי מנענע את ראשו: "זה לא עבד, עובדה שהתחיל לרדת עלינו ברד, יד אלוהים או השטן, גושי קרח שאש מתלקחת בתוכם. החובל הראשון פשט את ידיו, הכפות כלפי השמים, הסתכל בדרווין ובי: זוכרים? לאחר שמכה בו הברד לוקחת אותו האש ושורפת, נס בתוך נס. אלו היו המילים האחרונות שלו.

זה היה סימן בשבילי. אמרתי: היד ההיא מחברת נגדנו כוחות, וקפצתי מהספינה. דודי מחמיץ פנים, הייתי בטוח שיכולתי לשכנע אותו לקפוץ, אבל הוא נשאר על הסיפון השוקע."

רוח סתיו החלה לנשוב בחוץ, חול חדר בעד החלון והתעופף בחדר. דודי קם ממיטתי וסגר את החלון.

אני זוכר שהאוויר היבש עשה אותי צמא. דודי הרים אותי בזרועותיו והושיב אותי במטבח ליד שולחן הפורמייקה תכלת, מזג לי תה קר. מישהו בסלון הגביר את הטלוויזיה ואמר בקול: "סוף כל סוף האנשים מזיזים את התחת!"

אני זוכר את הקולות הרמים של ההמון בוקעים מהטלווזיה, חוצים את הבית, מהדהדים במטבח החשוך: שלום עכשיו! שלום עכשיו!

מתוך "היום שאחרי מחר" (בימוי: רונאלד אמריך, 2004)

נראה היה לי שדודי מטה אוזן. לפתע הוא אמר: שקודם יחזירו את המתים, אז יהיה שלום.

הסתכלתי בו פעור פה. הבחנתי בזרזיף דם שניגר משתי אוזניו. עיניו נפערו והוא שלח את ידיו, לוחץ בכוח על האוזניים.

חשבתי שהוא חושב שהוא שוקע למצולות הים המצרי מול ראס אל רארב, מה שהיה קורה לו מדי פעם, ושלחץ המים מכאיב לו.

אני זוכר שהטלוויזיה השתתקה, שדודי מישש את חזהו, קם ואמר: אני חייב לצאת לדיונה לחפש את הדיסקית שלי, אִם לֹא תַאֲמִינוּ, כִּי לֹא תֵאָמֵנוּ.


*מתוך "מכות (מצרים) עכשיו, או: מעשי טירוף שמתחפשים לשיקול-דעת", הרואה אור בימים אלה בהוצאת אפיק.

    arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

    The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

    Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

    Send this to a friend

    Hi, this may be interesting you: מכות עכשיו - ברד! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%9e%d7%9b%d7%95%d7%aa-%d7%a2%d7%9b%d7%a9%d7%99%d7%95-%d7%91%d7%a8%d7%93/