search
בקריאה כעת: מכות עכשיו – דבר | יפתח אלוני
search

יפתח אלוני | מקור:עברית

מכות עכשיו – דבר

"איטס גארבג'." אהרון האינואיט חושף לעברךְ שיניים רחבות, צהובות, ידו משחררת את רצועת הצוואר של הכלב השלישי בשורה הימנית. עשרים ושניים האחרים אינם מטים ראש. אינם רואים את עיניו של הכלב מתרחבות מפחד — החיידק שחודר לגוף ומאפיר את הדם.

אהרון יונק מהסיגריה, "כלב חולה." הוא מסובב כלפיךְ את כף רגלו (של הכלב), מראה לָךְ את החתכים המדממים, "הרוח משחיזה את הקרח…" הוא משחרר את הכלב.

"זה נורא לראות איך הוא מיטלטל כמו בובת סמרטוטים," את אומרת כשאנחנו מביטים איך אט אט נגרר הכלב בערפל הלבן, נהיה לערפל עצמו.

"ראיתי כאלו שמטלטלים ככה אצלנו," אני אומר, "מריירים קצף דמי. אמרו אצלנו שעל גבם רכובים שדים בלתי נראים, והיו יוצאים לשדות, מחסלים אותם ביריות ושורפים את גופותיהם."

לשונו של אהרון מכה בתוף הכבד של הדיבור, מאיצה בעשרים ושניים הכלבים שימשכו את גורלם הלאה.

"זוכרת את כלבי הרוח שלי?" אני שואל, "מתרוצצים בערפל הבוקר, שומרים על הכבשים שלא יתקרבו לאדמת הביצה הרעילה של המפעל, כאילו הם מבינים את הכוחות הקטלניים שמהם מורכבים המים."

"כן." את מהורהרת, "אני זוכרת את היום שהכלבים התנמנמו בשמש, הכבשים ירדו אל הביצה ושתו… אחר כך היה כבר מאוחר מדי."

אני זוכר שעניתי לך אז: "מידה כנגד מידה, אנחנו משעבדים את האדמה, אבל היא זקנה וחכמה מאיתנו…"

קרעי גוונים של כחול נעים בתוך שכבות הלובן תחתינו, פורצים ומבקעים את הקרח.

"הים כועס…" אהרון אומר כשהמזחלת נעצרת והכלבים מתבוננים קדימה אל תוך החריץ הנפער, מי הים גואים מתוכו.

אהרון זורק את הכלב המוביל למים, האחרים קופצים אחריו. אולי זה כוח החיים שגורם להם לחצות ולטפס על משטח הקרח בצד השני, למשוך את המזחלת. כדי להמשיך ולמשוך אותה.

אני מסתכל במרוצתם על גבי הטונדרה. אני חושב: מתי מתחילה להיטמע בנו בבלי דעת "ידיעת הקץ"? או האם היא נעוצה עמוק באיברינו ופורצת? מתי דעתנו מתחילה להפנים את קיומה של הסכין בתוך כל איבר מאיברינו ואנחנו מתחילים לרעוד כאילו היינו עלה נידף?

"יכולתי לומר לו משהו," כתבת לי בגלויה אחרי שעזבת והגעת למאלי, "לכל אחד יש איזו נשמה שהוא רוצה לגאול. הייתי צריכה לגאול את הכלב ההוא, לא?"

אהרון מציץ בתמונה שעל הגלויה: "אדם עם ידיים מורמות — קא (כוח החיים), מהתקופה הפרה־היסטורית." הוא מחייך. אולי הוא מבין את כוח החיים — להגיע היישר אל לב הדברים. אם ישנו צער, לראות את הצער. אם שמחה — לראות את השמחה.

"מילים הן רק רעש. מאוחר מדי." כתבתי לך בגלויה עם תמונת אקדח, תחתיו הכותרת: "הגרוע מכול קרה."

הוספתי בכתב ידי (תחת הכותרת): "תחושת שחרור עזה. הכול נעלם בארץ המתים, אין בה זיכרון."

"כן," ענית לי בגלויה לבנה, "זיכרון הוא מחלה."

תפסתי אותך בטלפון הלווייני, "את זוכרת את הבחור ההוא עם הסכין שאחז בך אז על הטיילת? זוכרת שאמר: ‘תשמע טוב מה אתה עושה, אתה עומד בלי לזוז עד שאנחנו מסתלקים. תזיז שריר, היא חוטפת סכין בלב. נשבע באלוהים, הבנת?‘"

"קל לא לזוז," אמרת.

אהרון ואני ישובים על עור כלב ים, אמצע הלילה והשמש נוטה ליפול על משטח הקרח שמתבקע בקולות נפץ. אהרון קורא בתנ"ך שקיבל מכומר שעובר כאן אחת לשנה, משייט על סיפון שוברת הקרח. גם שמו (אהרון) ניתן לו על ידי הכומר המשייט. אני חושב: הוא מתגעגע לעולם חסר ספרים, או לעולם שבו הספרים מכילים רק מילה אחת: אלוהים.


*מתוך "מכות (מצרים) עכשיו, או: מעשי טירוף שמתחפשים לשיקול-דעת", הרואה אור בימים אלה בהוצאת אפיק.

    arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

    The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

    Lovingly crafted by Oddity&Rfesty