search
בקריאה כעת: מכות עכשיו – כינים | יפתח אלוני
search

מכות עכשיו – כינים

יפתח אלוני | מקור: עברית

הקדמה מאת נורית זרחי

מסורות ארוכות, כמו כל הרגל, מוחקות את המסתורין. אז למה מכות עכשיו? הן חבוטות כבר מספיק, ובכל זאת, היסוד האפל והמסוייט עדיין נסתר בפרשת מכות מצרים ומעורר קושיות רבות. הגזירות פורצות החוצה מתוך הטקסט המקראי. מה אשמות הכינים? או הצפרדעים? במה אשמים בעלי החיים האחרים המופעלים בדרמה? ובעיקר, אלוהים, אֵל חנון ורחום, איך הגעת לרעיון המשונה הזה של מכת בכורות?

קראו עוד

על מה שקרה בנֹא אמון

אנטוני שוכב על המיטה, קורא: "…אם יש משמעות לאמפטיה, הריהי להחליק על כנפי הרגשתך אל תוך המבנה הדינמי של אובייקט, ויהא זה עמוד, או גביש, או ענף של עץ, או אפילו בעל חיים או בן אדם…"

"מוזר…" רבקה יושבת לצדו, בוהה.

ובאמת, מה לאנטוני, נצר המלטש המפורסם מהמאה השבע־עשרה, אנטוני ואן לוונהוק, ולבובר?

אבל לא העניין של אנטוני בבובר הוא שנראה לרבקה מוזר, אלא הקשר (של הפסקה שקרא) להתנהגות החיידקים הראשוניים, הכחוליות, נושא המחקר שלה לפוסט־דוקטורט באמסטרדם.

היא אומרת: "הכחוליות היו אמפטיות מאוד, ותראה מה קרה. הן היו קיימות ב־80 אחוז מההיסטוריה של החיים, ובכל אותה תקופה הן היו המלך… שגשגו בתנאי הגיהינום ששררו בכדור הארץ כשהיה צעיר, יצרו ממנו גן עדן אבל לא התאימו למה שיצרו — ובלופ… נעלמו."

"שם חיבה מעניין יש לחיידקי־העל שלך, כחוליות…" אנטוני שותק לרגע מהורהר, "בטח כשהן היו מגיעות לארמון, המלך היה צריך להסיר בפניהן את הכובע."

רבקה אומרת, "הכינים שגילה הוואן לוונהוק שעל שמו אתה נקרא, הן נצר לכחוליות, היורשות שלהן בתקופת מצרים… ממצאים מהעיר נֹא אמון מעידים על כך."

"כן," אנטוני מסכים, "רק שהכחוליות היו אמפטיות והכינים הן חזירות קפיטליסטיות, משתלטות על הראש כמו שהחזירים הקפיטליסטים על כדור הארץ — למצוץ דם, לפרות ולרבות, כפויי טובה כלפי הקוסמוס."

רבקה קמה בתנועה חדה, עוטה על גופה העירום את החלוק הכחול שסמל מלטשת "ואן לוונהוק" תפור על צדו השמאלי — עין האל המצרי "רע". עצב מציף את עיניה הצהובות, "אתה צוחק עלי," היא אומרת, ובצדק, גם היא רוצה לפרות ולרבות. היא בת שלושים ושמונה והשעון הביולוגי שכל אישה מקבלת במתנה עם לידתה, אין לו קפיץ מתיחה. היא מתבוננת בסווטש שקבלה מאנטוני: מפלצת שכולה עיניים ותקתוק. היא מצמידה את השעון לאוזנה, חושבת, התיק־תק שלו יציב יותר מדפיקות הלב של אנטוני.

אנטוני מתגרד בראשו, מצמיד לעינו את התליון שעובר במשפחה מאב לבן — צורת עין מצרית של האל "רע", במרכזה זכוכית מלוטשת שבעדה ראה ואן לוונהוק לראשונה שחרקים מתרבים מביצים ולא מרבייה ספונטנית, מחומר ללא חיים. מבעד לעדשה הוא רואה את לבה של רבקה, הוא מסיר מצווארו את תליון המתכת ועונד אותו לרבקה: "רוצה להתחתן?"

רבקה מבקרת אצל הגניקולוג על מנת שיוציא מרחמה את ההתקן. בחדר ההמתנה היא קוראת במגזין רפואי על אישה הרה שהיתה מתעלפת ללא סיבה ברורה. כשחיברו אותה (את האישה) למכשיר המוניטור גילו שהעובר שבבטנה נהג להתמתח ולחסום את אבי העורקים שלה, דבר שגרם להתעלפויותיה ואשר ללא התערבות רפואית היה עלול לגרום למותה בידי העובר.

כחוקרת כחוליות היא חושבת: אולי סוד היעלמותן קשור ברצח אם? כאישה מסורתית שהתאהבה בגוי היא מהרהרת ברבקה האֵם שנשאה ברחמה את יעקב ועשיו. היא חושבת על הלידה הקשה: שאולי יעקב רצה להרוג את אמו עוד בהיותו ברחם, אחז בקרסולו של עשיו כדי למנוע ממנו לצאת…

"עובר יכול להיות רצחני," היא אומרת לעיניו השחורות־ירוקות של אנטוני בשובה. אנטוני אינו בקיא באגדות התנ"ך ורבקה מהססת אם לגלות לו את חששותיה.

הוא אומר, "לרצוח את אמך לפני שהכרת אותה מבחוץ, מבלי שתוכל לרשת… זה טיפשי!"

"כדאי שתקרא בתנ"ך על רבקה… ועל מה שכתב אלתרמן על אבות ובנים בנֹא אמון," רבקה אומרת כשהם נוסעים בפיאט צינקוצנטו שלהם לירח דבש בחופי אמלפי הזהובים. אנטוני מגרד בראשו. מוחו עסוק בחנות האופטיקה שנאלץ לסגור לשבוע. מאז שנפתחה בשנת 1676, בכיכר לוונהוק, לא קרה שנסגרה. לא לחינם חקק האנטוני ואן לוונהוק הראשון מעל הכניסה: "העבודה מנצחת הכול".

אנטוני מהרהר בכחוליות שעבדו קשה כל כך ולא שרדו כדי ליהנות ממה שיצרו אלא רק הורישו הכול לכינים.

ציפור מסתחררת מטה, צוללת מול שמשת המכונית ונוסקת, בזה לכוח הכבידה.

אנטוני אומר: "האהבה מנצחת הכול, אשנה את החקוק מעל פתח החנות." קרני השמש מפזזות על שערו הבלונדיני הארוך. רבקה אוחזת בתליון העין המצרית, מקרבת לראשו, בוחנת את שערותיו מבעד לזכוכית המלוטשת.

"כינים!" היא צווחת, "ענקיות!"

האם קריאתה של רבקה היא ששחררה עוד ועוד כינים ממחילותיהן בריפוד המכונית?

עובדה שאלפי כינים החלו רוחשות, מטפסות על גופו של אנטוני, אל בין חלציו, על זרועותיו, מוצצות את דמו. תחושת הגירוד מטריפה את דעתו, הוא מתגרד בכוח וצורח: "מה עשית!?"

רבקה מסתכלת מבעד לזכוכית בצבא הכינים שמסתער על אנטוני, פוסח עליה. זרקור מחשבותיה מופנה לנא אמון, למכות שחטפו המצרים.

"בבקשה, תעצור!" היא מנסה להשתלט על המצב. אבל מאוחר מדי, המכונית יורדת לשוליים, אנטוני מושך בהגה בחוזקה כדי להחזיר את המכונית לכביש, אך המכונית מתהפכת, מתגלגלת לתעלה שבצד הכביש.


*מתוך "מכות (מצרים) עכשיו, או: מעשי טירוף שמתחפשים לשיקול-דעת", הרואה אור בימים אלה בהוצאת אפיק.

    arrow2right arrow2right עוד סיפורים שימצאו חן בעיניכם :

    The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

    Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

    Shares
    Share This