search
בקריאה כעת: מכות עכשיו – צפרדע | יפתח אלוני
search

מכות עכשיו – צפרדע

יפתח אלוני | מקור: עברית

הקדמה מאת נורית זרחי

מסורות ארוכות, כמו כל הרגל, מוחקות את המסתורין. אז למה מכות עכשיו? הן חבוטות כבר מספיק, ובכל זאת, היסוד האפל והמסוייט עדיין נסתר בפרשת מכות מצרים ומעורר קושיות רבות. הגזירות פורצות החוצה מתוך הטקסט המקראי. מה אשמות הכינים? או הצפרדעים? במה אשמים בעלי החיים האחרים המופעלים בדרמה? ובעיקר, אלוהים, אֵל חנון ורחום, איך הגעת לרעיון המשונה הזה של מכת בכורות?

קראו עוד

לעתים אני מתפתה להטעין את החלומות במשקל סגולי. מתפתה להאמין שהחיים הם על פני האדמה, שמישוריה רחבים מספיק לבכי, למרירות, לאפיסת הכוחות. מזל שמעל כל זה רקיע.

כשאבי מת יצקתי אבני מעידה על עקבות פסיעותיו, כאילו הן פתחי צער. חששתי שהוא (הצער) יקנן בהם. צעדתי ונתקלתי בהן (באבנים), מעדתי. לא התחשק לי לקום. שכבתי, עוקב אחר העננים שהרוח הטיסה.

הרוח הנושבת אצלנו היא צהובה. אומרים שזה בגלל שהיא נושאת עמה חול מהמדבר. היא (הרוח) נאחזת בדברים, מבקשת לשרוט, כאילו היא חושפת ציפורניים ועומדת לנגוס. אני שב לשם, תמיד. נשכב על המישור, הרוח מפעפעת בתוכי.

רוצה לפרק לי את צירי העצמות? זה מה שאת רוצה? אני צועק.

יש תרפיה כזו: צעקות. לעתים קרובות אנשים משתמשים בה (בתרפיית הצעקות) כשהם פונים למוכר בקיוסק. או לילדים. כשהייתי ילד ורציתי לצעוק אמרו לי שאקח את עצמי בידיים. תמיד רציתי לקחת את עצמי בידיים, אלא שהן היו קצרות ושלחו אותי לפרק צפרדעים.

"צפרדעים הן מכה," אמרו אצלנו, והושיבו אותי ליד צינור השפכים להמתין שהצפרדעים יֵצאו. ההמולה והשירה הבלתי פוסקת שלהן שיגעו את כולם. גם אני. "געגועים, זה מה שזה," פסקו קולות בטונים דקים ועבים.

ישבתי שם, לוח עץ בידיי הגרומות: "כל צפרדע שתקפוץ מהצינור, אתה מפרק אותה. לחתיכות!"

הצפרדעים ירוקות לגמרי, חוץ מאשר באזור הבטן. גם העיניים ששלחו אותי לפרק את הצפרדעים הן ירוקות. יכול להיות שכשפירקתי אותן (את הצפרדעים) הן איבדו את המשקל הסגולי ונהפכו לחומרי חלום.

מתוך "מגנוליה" (בימוי: פול תומאס אנדרסון, 1999)

עובדה שהן (העיניים הירוקות) מופיעות בחלומות שלי, אלו נטולי המשקל הסגולי. אני רוצה לפקפק בקיומן, אבל הן משתחלות דרך חור שבקודקודי, צופות במחשבותיי, בתוכניות הספרותיות שלי לבודד אותן, להפוך אותן לצפרדעים ולקרוא לקוסם הגדול שיפרק אותן.

יש קוסמים כאלו, או כאלו שחושבים עצמם לקוסמים (שזה אותו הדבר), לפעמים עיניהם ירוקות וניתן לראות בתוכן שדות קטל. אסונות טבע. בתים נשרפים. מחשבות נשרפות. באחד הספרים כתוב על קוסם שפירק צפרדע אחת, אבל היא התחלקה לעוד ועוד צפרדעים. הצפרדעים החרישו בקרקורן והיה צריך להאמין באלוהים כדי לא לשמוע אותן. או לכתוב סיפור על קוסם גדול וחזק יותר שיוכל לכל הצפרדעים שהתחלקו מהצפרדע האחת. אולי מפאת כך נכתבים המוני ספרים, שבורחס סידר בספריית בבל, מודע לכך שאין בהם לא תועלת ולא תכלית, הם שם, כבדים וסגורים כמו פורמציות גיאולוגיות בקירות של קניון אינסופי. אנשים הולכים בקניון וצועקים.

נציג של הקוסם הראה לאבי איך לטפס על מדפי הספרים. אבי מצא עצמו על המישור. הוא הפנה את ראשו לכל עבר, דבר לא היה שם חוץ מחול ומראשים מבצבצים של כמה לטאות.

אבי כחכח בגרונו, רצה לומר לו: מה זה צריך להיות, לא ניתן לעשות כאן כלום. אבל הנציג הקדים אותו ואמר: "זאת הארץ המובטחת."

"המישור, אדון נציג… אפילו עונת גשמים…"

"תגיש את חוות דעתך נגד המישור בכתב, בשלושה עותקים," הנציג אמר, מבטו עוקב אחר לטאה שהגיחה.

הרוח הצהובה נשבה והחרישה. הנציג של הקוסם נעלם.

אני זוכר שבאחד הימים אבי אמר לי: "בן, זו האדמה שהם נתנו לנו, חייבת להיות בה תועלת כלשהי."

עמדנו שם, הרוח שורטת, ונדמה היה לנו שאנחנו שומעים קול קרקור של צפרדעים.

אבי חייך: "אל תזלזל," אמר, "צפרדעים זה סימן שיש לנו פֹּה איזה נחל."


*מתוך "מכות (מצרים) עכשיו, או: מעשי טירוף שמתחפשים לשיקול-דעת", הרואה אור בימים אלה בהוצאת אפיק.

    arrow2right arrow2right עוד סיפורים שימצאו חן בעיניכם :

    The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

    Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

    Shares
    Share This