search
בקריאה כעת: מכות עכשיו – שחין | יפתח אלוני
search

מכות עכשיו – שחין

יפתח אלוני | מקור: עברית

הקדמה מאת נורית זרחי

מסורות ארוכות, כמו כל הרגל, מוחקות את המסתורין. אז למה מכות עכשיו? הן חבוטות כבר מספיק, ובכל זאת, היסוד האפל והמסוייט עדיין נסתר בפרשת מכות מצרים ומעורר קושיות רבות. הגזירות פורצות החוצה מתוך הטקסט המקראי. מה אשמות הכינים? או הצפרדעים? במה אשמים בעלי החיים האחרים המופעלים בדרמה? ובעיקר, אלוהים, אֵל חנון ורחום, איך הגעת לרעיון המשונה הזה של מכת בכורות?

קראו עוד

מדורת ההבלים — או מעשי הטירוף שמתחפשים לשיקול־דעת

ליואל הופמן

עדת כלבי פרעה המשוטטים מגיעה מיד לאחר ששרפות הקיץ שוככות. רובם נגועים בשחין, עורם החשוף זב דם ומוגלה. הם מקיפים את הבתים, נעים סביבם בעיקשות. יללותיהם נשמעות כצעקות קצרות, חנוקות, מיוסרות, כאילו החיה שבהם כבר גוססת, וכל האיום האפל של חיות נגועות אצור בהם.

לא יודעים לומר אצלנו מה הביא את ציפורה לצאת אליהם באחד הלילות, כשאיש אינו מעז להציג את רגליו מחוץ לבית. האם יכול להיות שננשכה בלי שייוותר לכך סימן?

יש האומרים שהיא ראתה משהו בקרקעית עיניהם. שכן עיני כלבי פרעה הן עמוקות וניתן לטבוע בתוכן.

עובדה שכמה לילות לאחר מכן טלטלו את ציפורה פרכוסים איומים, ולמחרת בבוקר (שאחרי הפרכוסים) לא הכירה עוד את הוריה ולא כל דבר אחר שהיה שייך לחייה עד כה. שערותיה נשרו ועל עורה הופיעו צלקות מכוערות, כמו סימנו את כל חלקי גופה. היא שכבה במיטה, קפואה כאחת שנודע לה דבר שאחרים אינם יודעים.

"לא הרגשת כלום?" ניסו הוריה לדובב אותה, אך היא רק בהתה, מסתכלת בהם כמו אידיוטית.

מתוך חרדתם זימנו הוריה את הרבנית הגדולה, זו שיש בכוחה להיכנס לתוך אגם הנפש, לראות לקרקעיתה.

"ציפורה צללה לאגמי עברה הקדום," מרגיעה הרבנית את ההורים המודאגים, "במקום להתיש את עצמה ולהתגונן בכל מחיר, היא קיבלה על עצמה את ‘המוות ההיפנוטי‘, כאילו כבר אינה קיימת… חלומותיה נשאו אותה לגלגולים קדומים רחוקים. היא חוותה את נטישת משה…" הרבנית מפרשת להורים.

ובאמת, איך לבו (של משה) לא נשבר לרסיסים ממוסר כליות? לנטוש אותה ואת בניו לאחר שהצילה את חייו?

"הכלבים קראו לי," ציפורה מתוודה בפני הרבנית, "כמו האשימו אותי במחלתם הנוראה, שאם הייתי מתעקשת להמשיך בדרך עם משה, המכה הנוראה שהכתה בהם יכולה היתה להימנע… מה אשמים בעלי החיים במה שעושים האנשים?"

"עלייך לשחרר," הרבנית אומרת לציפורה, "אביך הקדום, יתרו, חיפש משמעות פילוסופית ומטאפיזית לאירועים המתרחשים בעולם, התנתק מהעשייה האנושית… הוא תפס שרגשי אשם אינם משפיעים על בני האדם לשנות את דרכיהם, אולי להפך."

כתיקון לקדמוניותה, החליטה ציפורה להפוך לספרנית: "קריאה יכולה לשנות מחשבות של אנשים," אמרה לרבנית שאספה אותה אליה, "אגרום לאנשים לקרוא. אציע להם התבוננות שתוכל לשנות את דרכם, אולי כך יוותר להם הבורא על עונשיו."

ציפורה נעשתה הספרנית הראשית בספרייה העירונית בבאר שבע. אומרים שידעה לאמוד את הקורא ומיד להוביל אותו אל מדף הספרים, לחלץ עבורו את ה־ספר. "קריאה בו תוביל לגאולה…" נהגה לומר.

אבל הימים חלפו, הספרייה התרוקנה וציפורה חשה שהיא מתגוררת במוזיאון לספרים. "אפילו המוזות הלכו לרעות בשדות אחרים," התלוננה בפני הרבנית. "ובכלל, נדמה לי שהספרים הנכתבים היום הם כולם ספר אחד ארוך."

נראה שמחשבות רדיקליות אלה הובילו אותה לקפוץ לפרשת הנזיר סָבוֹנָרוֹלָה, "הרי שנינו קשורים במישרין לעניין הגאולה, לא?" אמרה לרבנית, וסיפרה לה שהיא מעמיקה וקוראת בפעם השלישית את ספרו של י"א רעואל: "מדורת ההבלים". הרבנית פנתה לעבר ציפורה, "נו תקראי משהו," אמרה בעודה מקלפת תפוחי אדמה.

"…כולם נשאו את פניהם, עוקבים אחר ידו האוחזת בלפיד הבוער, מתרוממת." ציפורה מקריאה בטון דרמטי, "פניו של סבונרולה נדלקים באור הלהבות, בוערים בצבעי האש. ‘שמעו: משם,‘ הוא מצביע עם הלפיד הבוער לרקיע, ‘ועד לכאן,‘ הוא מתווה קו אש לכיוון האדמה, ‘זה שייך לכם. הנוחות היא אויבתו המרה ביותר של האושר. התרבות, יש בכוחה להביא לקץ האדם… האש מחריבה אבל מטהרת!‘ סבונרולה משליך את הלפיד, אש ניצתת במגדל התמונות והספרים. רמצים נישאים אל הרקיע. נדמה שהם חודרים אל בין הכוכבים, עוברים דרכם הלאה. ההמונים נושאים מבט אל הרקיע.

'הנה מתכלה כל מה שמופקר בעולם.' סבונרולה מתכופף, חופן מהאפר ומשליך לעבר השמים השואבים אותו: ‘ויאמר ה‘. והיה לאבק על כל הכופרים, והיה על האדם, ועל הבהמה, לשחין פורח אבעבועות בכל הכופרים…‘

רחש רם עובר בקהל, הם שמעו משהו על המחלה האיומה הזאת שאלוהים שילח במצרים, שתוקפת כופרים ובוחנת אמונה."

ציפורה מתיישבת ליד שולחן הפורמייקה תכלת המתקלף במטבחון: יש מבחנים כאלה, לא? האם אלוהים באמת הגה אותם? האם הם כלים בידי אלוהים, או בידי השטן?

"יהיה לנו יופי של מרק…" הרבנית אומרת, טועמת מהנוזל המהביל בסיר.

בתור ספרנית, ציפורה יודעת שיש גם סופרים שאומרים שאינם אלא כלי בידיו של אלוהים, ושהמילים רק זורמות דרכם. ציפורה מבולבלת בעניין הזה. היא מתייעצת על כך עם הרבנית.

"ציפורה," מי העיניים הכחולות של הרבנית גועשות, "הכול הוא לא־כלום. אנחנו לא אומרים את זה כדי לא לצער את בני האדם, לעומתנו הסופרים… הם חסרי אחריות…"

ציפורה נאנחת, הספרייה שוממת, בחוץ סופת חול נוראה נוטלת מן הדברים את צורתם, מייללת ככלבי פרעה. ציפורה קוראת ב"מדורת ההבלים", תוהה אם ייתכן שליל ה־7 בפברואר 1497 בפירנצה הוא רפליקה שנעה בזמן.

היא עוצמת עיניים, נסחפת בדמיונה אל כיכר הסיניוריה בפירנצה. הנה היא עצמה עומדת לצד סבונרולה.

"חתיכת מדורה," סבונרולה אומר לה, "אובידיוס, פרופרטיוס, דנטה, בוקאצ‘ו… ראי איך הם עולים באש."

ציפורה לא מבינה, תוהה, האם אלו משחקי לשון? נבואה? היא אומרת: "האח סבונרולה, מה זה כל המאמץ המיותר הזה לשרוף ספרים…?"

קשה להאמין במפגש אפל כזה, בו אלוהים מעמיד בזמן אחד את סבונרולה ואת הספרנית ציפורה, אבל בטח אלוהים שרואה ויודע הכול, יודע מה הוא עושה.

האם היה זה קול אלוהי שגרם לציפורה להתכופף ולמשוך מהאש את "התופת" של דנטה? קשה לדעת, הרי קולות כאלה הם שיחה אינטימית. ציפורה מנופפת ב"תופת", "איך אתה יכול לשרוף את התופת? חוץ מזה, זה כל כך דומה למה שקורה — ההיסטוריה מחקה את ההיסטוריה, אוקיי, מדהים. אבל לאחרונה גיליתי שההיסטוריה מחקה גם את הספרות… תקרא את דנטה ותראה. "היא מרימה מבט לשמים, מיטיבה את הצעיף האדום על ראשה. "תמיד אנחנו יכולים להפגיש את המוקדם עם המאוחר."

באותו הערב ציפורה מספרת לרבנית על המפגש. הרבנית ממלמלת: "אונטֶרֶה וֶלְט", כלומר העולם התחתון. ציפורה תוהה: האם יש חלוקה נכונה בין השמימי לארצי?

"השמים אינם עומדים למשפטה של הארץ; הארץ היא שנתונה למשפטם של השמים," הרבנית אומרת, כאילו שמעה את מחשבותיה של ציפורה.

בלילה ציפורה נזכרת בשיט שיצאה אליו עם איגוד הספרנים, על אוניית רעמסס. הם עגנו בפירנצה ביום הרביעי של האפר. הכומר עמד בפתח הכנסייה, מקבל את פני הנכנסים, טובל את אגודלו בקערת האפר ומתווה צלב של אפר על מצחם, אלא שמדריך החבורה הישראלי פנה והכניס את הקבוצה בדלת השמאלית (דלת היציאה), ורק ציפורה, שאיחרה מעט, נכנסה בימנית. הכומר מתווה צלב אפר על מצחה ואומר: "אם תרצה ולא תרצה לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו".

ציפורה מחליטה שלמחרת לא תלך לספרייה אלא תיגש לרבנית, לשאול בעצתה אם עליה לעשות משהו בקשר לאירוע ההוא בכנסייה. ומכיוון שלא הצליחה להירדם, חזרה אל ספרו של יואל הופמן, "מצבי רוח", וקראה: "הספירה אכן החלה, כמו שהנוצרים אומרים, בלידתו של התינוק ישוע. אבל היא נסתיימה בלידתו של אדולף. נתנו לנו רק 1,889 שנות חיים.

עכשיו אנחנו בשנות האפר. מחוץ לזמן… הכול מראית עין. ציפוי דק מאוד של כתמי צבע ומתחתיו מישור שחור."

ציפורה חושבת, הייתי צריכה לספר לסבונרולה על אדולף, שיכבה את המדורה שלו לפני שיהיה מאוחר.

השחר מאיר על באר שבע, העיר כולה מכוסה אבק. שמש אמיתית זורחת על הלא־כלום. ציפורה מחליטה לפתוח את הספרייה; אסור לאכזב ולו קורא מזדמן אחד.

איש לא מגיע עד השעה עשר. בחלל הספרייה עומד עדיין ריח שרפות הקיץ. ציפורה בטוחה שהיא שומעת את יללת כלבי פרעה, בטוחה שהם מקיפים את הספרייה. היא מגרדת כאחוזת טירוף את צלקות השחין. ראש כלב פרעה חום מציץ לעברה מהחלון, היא שוקעת לתוך עיניו המתרחבות. היא חולמת שהיא חייבת לתקן את העבר לפני לידת אדולף וישוע, ושהיא יכולה כי היא שם. רק מי שמציץ לעתיד יודע שאפשר לתקן את העבר. היא נחושה: הפעם לא אתן למשה לנטוש אותי ואת בניו. ארד איתו למצרים, אמתיק את המכות.


*מתוך "מכות (מצרים) עכשיו, או: מעשי טירוף שמתחפשים לשיקול-דעת", הרואה אור בימים אלה בהוצאת אפיק.

    arrow2right arrow2right עוד סיפורים שימצאו חן בעיניכם :

    The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

    Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

    Shares
    Share This