search
בקריאה כעת: מלאך ושמו גבריאל | אלונזו קוואטו
search

אלונזו קוואטו | מקור:ספרדית

מלאך ושמו גבריאל

תרגום : תום אורגד

הקדמה מאת המערכת

ילד זר שמתפרץ למכונית הוולבו שלו - "מלבן מוצק מצופה לוחות מתכת בוהקים, שתמיד נראה שהוא צף על הכביש"- ואז לחייו של גיבור הסיפור מונטס, מצליח להוריד את מסכי ההגנות שבנה לו מנהל התאגיד המשגשג, ולהפגיש אותו ולו לרגע אחד עם עצמו ועם המציאות שמחוץ לכותלי המרחב המעוקר והמוגן שיצר לעצמו, בלימה של סוף שנות השמונים, מוכת הטרור והעוני. אלונסו קוואטו בפרוזה קצרה ומדויקת, בנגיעת מלאך עדינה, מצליח לזקק אמירה נוגעת ללב על היפתחות ואנושיות.

קראו עוד

אדון פ.ר מוֹנְטֵס שב לביתו כל ערב בשעה תשע. הוא התגורר בדירה מרווחת ברחוב אַרְמֵנְדָארִיז, שהיו לה חלונות גדולים הפונים לכיוון הים הבלתי-נגמר. אחרי שסגר מאחוריו את דלת המעלית, לרוב היה אדון מונטס מניח את התיק על הספה, צועד כמו גנרל לחדר המגורים וניגש לבר. בעודו עומד, היה שומט שלוש קוביות קרח לתוך כוס ומוזג לו מנה גדולה של ויסקי, מתענג על הרגע. הוא נהג להביט בדמות הנשקפת אליו בנוזל הצלול. כזה היה: פנים שטוחות, עיניים שקועות, הבל נשימתו מכתים את כוס הזכוכית.

כשעקבות המשקה על שפתיו, היה ניגש להקשיב למזכירה האלקטרונית. סביר להניח שקול נשי ממתין לו על הקלטת: "הלו…זו מָאיְירָה. אני מתגעגעת אליך. אני פנויה בשבת. תתקשר, מתוק שלי".

הודעות שכאלה שבו והופיעו במחרוזת קולותיו הליליים. היו גם קולות אחרים: שאלות ובירורים מהמשרד, תיאומי פגישות, הצעות עבודה רבות. מונטס היה נשיא התאגיד "מיקרו-וורלד". שני תפקידיו העיקריים היו לדחות מועמדים לעבודה, ולנסות להרחיב את רשת החנויות של התאגיד. אף על פי שהיתה זו שנת 1989 והטרור השתולל ברחובות לימה, מצבה של החברה היה טוב. והוא היה המרוויח העיקרי מכך. חלונות גדולים, רהיטים מעור בוהק, פסלי שיש, ארון משקאות מלא בקבוקים.

הוא נהנה לפסוע בחדר המגורים לאיטו, הכוס בידו. ריחו המבושם של האוויר, הצבעוניות הדחוסה של השטיח, הציורים היקרים, כל אלה השרו עליו תחושה נעימה. מתקפות ארגון "הנתיב הזוהר" החריבו את לימה, ובכל זאת, עדיין היה בידו ללגום מהכוס ולהביט בשמיים. יום אחד, אולי בקרוב,ייאלץ גם הוא לעזוב.

***

אדון מונטס חש נינוח. רהיטים סגולים, ארונות מצופי לקה, יער של פסלי בדולח, שולחנות ארוכים ומבריקים. ערפילית כהה נשקפה מבעד לחלון הרחב, מערבבת את השמים במים ומגלה את קצף הים שבמרחק. הווילון המוסט-למחצה ריחף לו בריקוד גלי. אורותיהן הזעירים של כמה סירות הבהבו מפעם לפעם עם זוהרו של כוכב בודד.

כיסא ניצב אל מול החלון. הוא נהג לשבת עליו לפעמים, ולהביט בחלל שבאוויר ובמים.

***

מונטס לא יכול היה לחיות בלי כמה מטרים של מרחב פנוי סביבו. הוא הרגיש בנוח בחדרים גדולים, ועדיף לבדו. שיחות עם בני אדם עוררו בו מיד תחושת אדישות, וברוב המקרים אף טרדה. חברתו האלגנטית של תֶאוֹ החתול סיפקה את הצורך המועט שלו בחיבה. תאו היה יצור עדין ואפור, עם שפם ארוך, כפות עדינות ועיניים מכושפות. הוא נהג לצוץ מבין הרהיטים כשמונטס היה בדירה לבדו, או עם איזו אישה.

***

הוא היה בשנות החמישים לחייו, אך הרגיש – ולדברי כמה מכרים ותיקים, גם נראה – כאדם בן שלושים או ארבעים. המאורעות החשובים באו מוקדם מדי, ולעולם לא חלפו. הוא התחתן עם לֶטִיסְיָה, שירשה ממשפחתה הון של מיליונים ונטייה לאלכוהוליזם. אחר כך נפטר ממנה בגירושים מהירים והשקיע את הכסף שלה בייבוא ובמכירת מחשבים. עד מהרה התקבל לעבודה במיקרו-וורלד, וניהל מוקדי שירות בלימה ובפרובינציות. הוא טיפל בפרסום, בתשלומי המשכורות ובענייני מנהלה, כל זאת בלי לצאת כלל מהמשרד, באמצעות חלוקת הוראות למנהלי האזורים השונים בלבד. עורו הפך עבה לאחר שנצרב בחומה של ילדות קשה, בזכר ידו האלימה ונהמת קולו של אביו, בהד המהלומות הנוחתות על גופו. אבל המעמד שרכש לו עם השנים היה כנקמה מתוחכמת, והיא הגנה עליו מפני הזיכרונות הללו.

Psst, you might also like:
צמד אחים

***

למונטס היתה מכונית וולוו, והוא לא הסכים לתת לאף אחד מנהגי החברה לנהוג בה. היתה זו טירה מפוארת על גלגלים, מלבן מוצק מצופה לוחות מתכת בוהקים, שתמיד נראה כצף על הכביש.

הוא היה בדרכו הביתה באותו הלילה, בסופו של יום עבודה רגיל. האנשים שעל המדרכה חלפו במראה האחורית של המכונית כפריטים בתערוכה.

שומר הראש שלו חגג את יום הקדוש של בנו, ומונטס ציפה בשקיקה לבדידות שהמתינה לו בדירתו. הוא חצה את שדירת לָארְקוֹ, חולף על פני טור המכוניות העומדות בה.

לפתע הוצפו המספרים שעל לוח המחוונים בהבזק של אור. פתאום היה לבדו באוויר השחור.

הפסקת חשמל.

הרחוב התמוסס לו, כבמעשה קסם עגמומי ורב-עוצמה. כאילו היה בתוך מנהרה, אך גם נותר באוויר הפתוח. היו כל מיני תזוזות בחשיכה. מונטס ראה כמה אנשים רצים על המדרכה. הוא עצר בסמוך לאוטובוס, כמעט נוגע בפנסיו הקדמיים.

הוא שמע את הפיצוצים ונרעד במקומו.

ואז הרגיש באיוושה. מישהו נכנס למכונית שלו.

***

הוא ראה צל קטן ודקיק.

מונטס שלף את האקדח מתא הכפפות והסתובב במקומו.

הוא מצא את עצמו מכוון אותו לעבר זוג עיניים בוהקות, מוקפות בעור מלוכלך, כתר שיער פרוע לראשן. הוא קירב את האקדח לפנים.

"צא החוצה," אמר.

פנסי האוטובוס האירו על המושב האחורי. מונטס הצליח לראות טוב יותר: זה היה ילד. תווי פניו כחושים. עיניו הגדולות לא חדלות להביט בו. הן הקרינו פחד, ובה בעת גם נחישות מפתיעה.

באותו הרגע הבחין מונטס בניידת משטרה הנוסעת באיטיות בסמוך. אולי השוטרים נמצאים בסיור. מכוניתם היתה עלולה לעצור בכל רגע. מונטס חכך בדעתו מה לעשות.

הילד הזה שבמושב האחורי יכול להיות טרוריסט. שותפיו לפשע הטמינו פצצה באיזה בנק, נמלטו והשאירו אותו מאחור. הנער הצעיר פשוט לא עמד בקצב. צריך להכריח אותו לצאת מהמכונית? לא. לא צריך. אם השוטרים יראו מישהו חשוד יוצא מהמכונית שלו, הם עלולים לחשוד גם בו. אולי הילד הזה חבר בנתיב הזוהר. אולי. הכי הגיוני להמשיך לנהוג.

"שקט," הוא אמר, מניח את האקדח. "שקט. אל תזוז. תתקרב, כדי שאראה אותך."

הילד ציית.

מונטס פנה שמאלה לשדרת לה פאס.

***

הוא הבחין במראה כי ניידת משטרה נוספת מתקדמת לעברם, אולי נעה בעקבותיהם.

"לעזאזל," אמר.

מונטס המשיך בשדרה, ולאחר שחלף על פני כמה גושי בניינים פנה לרחוב אַלְקַנְפוֹרֵס. כמה צללים רצו מנגד במעלה הרחוב. הוא נסע לכיוון שדרת לָארְקָה, במחשבה שעדיף להיות במקום הומה. מכוניות נדחפו סביבו. הניידת פנתה לאחד הרחובות הצדדיים. חלל שחור מילא את מקומה במראה האחורית.

מונטס הגיע לפינת רחוב סן-מרטין. הוא עצר בפתאומיות. הרחוב נראה נטוש.

הוא נאנח בכבדות. יכול להיות שהוא מסיע חבר בארגון טרור רצחני?

"צא עכשיו." הוא הסתובב לעברו, מצביע על הדלת.

הילד התבונן בו.

מונטס הביט במראה. מכונית התקרבה לעברו מאחור, ומאחוריה עוד אחת. הן צפרו. זה היה לילה ללא חשמל, וכולם כבר רצו להגיע הביתה.

***

עדיף להמשיך עד לבניין המגורים שלו, במרחק כמה רחובות. שם יהיה בטוח.

הוא נהג בלי לחדול להביט במראה. בסופו של דבר חנה מול הדלת הראשית של הבניין. זה היה יותר טוב מלהמשיך להסתובב ככה. השוער ישב בפתח.

Psst, you might also like:
קוויאר

מונטס חשב להוציא את הילד מהמכונית בכוח, אבל אולי זה ימשוך יותר מדי תשומת לב. אולי יש עוד טרוריסטים בקרבת מקום, מאחורי אחד העצים, בשיחים, צמודים לאחד הקירות? אולי עקבו אחריו?

הוא כבר עמד לזרוק את הילד מהרכב, אבל אולי עדיף לא להשתמש באלימות.

הוא הביט בו והבחין שוב בעיניים הגדולות והלחות.

באמת יכול להיות שהוא טרוריסט? שאל את עצמו. הוא נראה לו עכשיו כמו ילדון חסר הגנה.

הוא פתח את הדלת.

"הי, למה אתה לא הולך הביתה?"

הילד המשיך להביט בו.

עוד פיצוץ נשמע במרחק.

הילד נרעד והסתכל אחורה. צלם השחור של הבניינים נותר ללא שינוי. פוצצו עוד איזה בנק, או תחנת משטרה.

מונטס רכן לפנים במושבו, דלת המכונית עדיין היתה פתוחה. הוא חזר על הדברים בקול שקט.

"תראה, אני אתן לך משהו," אמר והוציא שטר מהארנק. "תקנה בזה בגדים. עכשיו לך מכאן."

הילד לא זז.

"איך קוראים לך?", שאל מונטס לבסוף.

"גבריאל", ענה הילד בקול חלוש.

הוא תחב את השטר לידו של הילד.

"תראה, גבריאל. אני לא יודע מאיפה הגעת. אני נותן לך את הכסף הזה, לך הביתה וגמרנו. אני לא רוצה לפגוע בך. אני רק רוצה שתלך מכאן. אתה מבין אותי?"

"כן," מלמל הילד בסופו של דבר.

לפתע חש בבוהק פנסים. ניידת משטרה האירה את סביבתם, ושני שוטרים ירדו ממנה.

"ערב טוב," אמר מונטס והזדקף לאור הפנס.

"ערב טוב," ענה השוטר.

היו לו שפם עבות, עיניים נוקשות ואף נשרי.

"תעודות, אדוני."

מונטס הציג את כרטיס הבוחר שלו.

"והילד?", שאל השוטר השני. "מי הוא?"

מונטס התלבט. אם יגיד להם שהוא מנקה מכוניות, ישאלו מה הוא עושה במושב האחורי. מצד שני, גם לא יכול היה להרשות שיעצרו אותו. זה היה מסוכן מאוד. אולי הוא לא טרוריסט. אבל אם כן, והמשטרה תחשוב שיש ביניהם קשר כלשהו, הוא לא רצה אפילו לחשוב על ההשלכות. אם יש לך טרוריסט במכונית אתה יכול להגיד שלום לשם הטוב שלך, לעבודה, לחֵבְרָה.

"הוא מנקה לי את הבית, המפקד. אני גר כאן. אני לוקח אותו לתחנת האוטובוס. ראיתי שיש הפסקת חשמל…ולא עוברות כאן מוניות שירות באזור."

"עלה הביתה, אדוני," אמר השוטר. "העוצר מתחיל עוד עשר דקות. אולי יהיו עוד פיצוצים, זה מסוכן."

"בסדר גמור."

השוטרים חזרו להתיישב בניידת, אמרו משהו במכשיר הקשר ונסעו משם.

מונטס נשאר במקומו, מביט בניידת המתרחקת. תחושת זעם פשטה בגופו. למה הוא צריך לדאוג לילד הזה שנכנס לו למכונית? הוא יצא, פתח את הדלת האחורית ורכן לכיוונו. הוא כבר נתן לו כסף. עכשיו ישאיר אותו שם ברחוב ויחנה בחניון הבניין. הוא נטל את הילד בזרועותיו.

הילד היה יותר כבד משחשב. המשקל המפתיע גרם לו לפסוע לאחור בפתאומיות.

***

הנער הקטן היה חבוק בזרועותיו. מונטס חש את חום גופו. מכונית נוספת פנתה לרחוב.

זרועותיו של הילד צנחו בריפיון על גבו של מונטס. הוא הבחין באימה שהמכנסיים שלו רטובים.

"חרא," צעק.

הוא שמט את גבריאל, והילד צנח על מדרכת הבטון. מונטס הביט ברגלו. היא היתה מוכתמת בדם, והוא טפטף על הנעל. עיניו הגדולות והמפוחדות של הילד לא חדלו לעקוב אחרי מבטו.

עוד ניידת משטרה חלפה בקרבת מקום והאירה עליהם. מונטס נטל שוב את גבריאל בזרועותיו. הוא הרגיש מוזר, לא בגלל הדם שעל בגדיו או בגלל הפחד מהמשטרה, אלא בשל גל הצער ששטף את חזהו. הוא לא הצליח להסביר למה הבעת פניו של הילד ציערה אותו כל כך. מי זה הילד הזה? מונטס חש כאילו הוא מכיר אותו ממקום כלשהו, אף שלא ראה אותו מימיו.

Psst, you might also like:
האווז הראשון שלי

הוא נכנס לבניין. גבריאל צלע לצדו. חוֹזֶה, השוער, המתין לו.

"ערב טוב, אדון מונטס."

השוער הביט בגבריאל.

"מצאתי אותו ברחוב," אמר מונטס. "נראה שהוא נפל. אני אטפל בו." אחרי הפסקה קצרה, הוסיף: "זה ילד מהשכונה."

"בסדר גמור, אדוני."

השוער לחץ על כפתור המעלית.

"אעלה במדרגות. יורד לו קצת דם."

מונטס נשא אותו כאילו היה חלק ממנו.

***

הגוף החמים היה בחיקו. מונטס ראה בהקלה את דלת דירתו.

"כמעט הגענו," אמר.

הוא עזר לגבריאל לפשוט את מכנסיו בחדר האמבטיה. בשרה האדום והחשוף של ירכו עדיין נטף דם.

מונטס הצליח למצוא בקבוק של מי חמצן.

כדור הרובה שרט וקילף את העור. הפצע נראה שטחי, אבל ברור שצריך רופא.

הוא הרים את שפופרת הטלפון.

***

מוקדם בבוקר המחרת נכנס מונטס לחדר המגורים. גבריאל ישן על הספה רחבת הידיים. הוא לבש פיג'מה גדולה בהרבה ממידותיו, והיא נראתה כמו גלימה לגופו.

מונטס חייך. פניו החלקות ושיערו הפרוע של הילד הזכירו לו מישהו. ברור שהזכירו…היה זה כאילו הביט באחת מתמונותיו הישנות.

***

חברו של מונטס – פֶּפֶּה – היה רופא בעל חיוך מחוכם, ששאל מעט שאלות ותמיד נשא אישור מעבר בשעת העוצר. אתמול בלילה הוא חיטא את הפצע, חבש אותו ונתן לגבריאל כדור נגד כאבים.

תאו פסע לעבר הספה, בוחן בסקרנות את האורח. גבריאל שכב לצידו, הילת נצח אופפת אותו בשנתו. אתמול סיפר למונטס שמכר ממתקי קרמל וסוכריות בפינת הרחוב. היה פיצוץ לידו, והוא נמלט מהמקום בריצה. הכדורים שרקו באוויר, ופתאום הוא נפגע ברגלו ונפל. השוטרים היו בעקבותיו. ואז הוא ראה את המכונית של מונטס. הוא לא רצה ללכת שוב לתחנת המשטרה, כבר לקחו אותו לשם בעבר. סלח לי, אדון. סלח לי. הצלת אותי.

השעה היתה תשע בבוקר. מונטס חשב להעיר אותו. הוא בכלל יכול ללכת, להגיע הביתה? אולי ייתן לו לישון עוד קצת. לרגע אחז בו הפחד שאולי הוא מת.

אבל פתאום, כבמעשה נסים, הילד פקח את עיניו.

"איך אתה מרגיש?"

הילד התמהמה לפני שענה.

"כואב לי…אבל פחות."

"בוא לאכול ארוחת בוקר."

כשראה את הילד קם מהמיטה המאולתרת, חשב מונטס שהוא יכול לקנות לו כמה בגדים. הרי אלו שלו היו מלוכלכים וקרועים.

עם הבגדים שיקנה יוכל ללכת הביתה, חשב. הילד יוכל ללכת. ואחר כך? לחזור לרחוב. להמשיך למכור שוקולד, לקיים את גופו הכחוש בהמולת הרחוב השקטה.

הוא הושיב את גבריאל לשולחן וביקש מהגברת רוזה שתגיש ארוחת בוקר לשניהם. הם יאכלו יחד. ואחר כך מונטס יצטרך לחזור לעבוד. הילד ילך משם. הם יחליפו כמה מילות פרידה, וכל אחד ישוב למקומו. הוא התנסה בכמה שעות של חמלה, אך העולם ממשיך לסוב על צירו.

"תמזוג לך עוד קצת חלב," אמר.

מונטס הביט בגבריאל שותה את החלב באיטיות. הוא לא חדל להתבונן בו. בחוץ, עננים לבנים המשיכו לנוע ברקיע.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: מלאך ושמו גבריאל! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%9e%d7%9c%d7%90%d7%9a-%d7%95%d7%a9%d7%9e%d7%95-%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%90%d7%9c/