search
בקריאה כעת: ממלכת צפון מזרח | נתניאל ריץ'
search

נתניאל ריץ' | מקור:עברית

ממלכת צפון מזרח

תרגום : רנה ורבין

הקדמה מאת המערכת

"כשההורים שלך עדיין חיים, הם ניצבים בינך ובין המוות. כשהם מתים, אתה הבא בתור." בנימה הומוריסטית ומקאברית, אבל לא נטולת רגישות כלל, כתב נתניאל ריץ' סיפור מבריק וחינני המגחיך את חלום חיי הנצח ואת תשוקתו של האדם לחיות אל מול אימת המוות. מן הסיפור "מותו של איוואן איליץ'" של טולסטוי אפשר ללמוד כי מותו של האחר אינו מעורר בנו אלא את תודעת חיינו שלנו הממשיכים הלאה, אבל מה אם השנים חולפות והוא אינו מת? פריעת הסדרים הזאת, שבלב הסיפור "ממלכת צפון מזרח", מייצרת סיטואציות אנושיות מקוריות ומצחיקות להפליא, המצביעות על מחבר חד עין וחד לב. הסיפור זכה בפרס המגזין הלאומי National Magazine Award)) ב-2012.

קראו עוד

 תמיד האמין שחיי הנצח שלו יתקיימו בדמותו של טיל אירוג'ט. הטיל, שהתפרק מן המשגר בשני שלבים ופעל על דלק מוצק, ניצב בזמנו בראש רשימת ההישגים של הטכנולוגיה האנושית – המנגנון הראשון שאפשר איסוף מידע בשכבות העליונות של האטמוספירה. היו לו הישגים אחרים ראויים לציון – כהונתו הממושכת בתפקיד יושב ראש "אירובי אינטרנשיונל", לדוגמה – אבל די היה באירוג'ט להעניק לו מקום של כבוד במדורי ההספדים של העיתונות הארצית. זו היתה מחשבה מנחמת, אף שפעם קיווה ליותר. הוא זכר שבנערותו חלם על מפגשים עם חייזרים, חקר עולמות חדשים, מושבות על המאדים תחת כיפות פלא עשויות זכוכית, חלליות חרישיות שיצללו דרך מכתשים כתומים. לרוע המזל הוא נולד מוקדם מדי לכל זה, כך שבחלוף העשורים הראשונים לפרישתו, בלע את היוגורט שלו מדי בוקר והרכיב את דגמי המטוסים שלו אחר הצהריים, ועודד את עצמו במחשבה על הטור הבלתי נמנע בעיתונות, שיום אחד יוקדש לזכרו. מתחת לכותרת (סול ויינגרטן, מהנדס וחוזה עידן החלל) תופיע תמונת דיוקן שלו, ולצדה תצלום תדמית של האירוג'ט, אותו עמוד צנום של אנרגיית תנועה, מתנתו לאנושות.

הפעם הראשונה שבה החל סול לתהות שמא לא ייזכר בזכות האירוג'ט היתה במסיבת היובל השני לחייו, כשגופת אחיינו, ג'וזף, נמצאה בחדר האמבטיה. מותו של ג'וזף לא היה מפתיע כשלעצמו; בגיל שבעים וארבע הוא היה חלש באופן מטריד, סמוק ושמן, וסבל משגרון מתקדם שאילץ אותו לנעול מגף פלסטיק עצום על רגלו השמאלית. לא, היו אלה האירועים שהתרחשו מיד לאחר גילוי הגופה, שאילצו את סול להטיל ספק בהנחות הבסיסיות ביותר שהניח ביחס לגורל שלו.

עד אז היה זה ערב חגיגי ושמח, ולא רק מפני שג'וזף הקולני והשתוי לא נראה בשום מקום. במדשאה האחורית של ביתו של סול בוורמונט, ישבו סביב שבעה שולחנות עגולים שכורים בנו ובתו, ילדיהם, שלושה עשר נינים, ואפילו סול שפירו הקטן, החימש שלו, בן השנתיים. למראה כל צאצאיו חש סול כאילו הוא רוח רפאים המביטה בהם מן הקבר. היו הרמות כוסית וצחוק מנומס, ולבסוף עלה סול על הבמה. הוא תמך בעצמו ואחז בצדי הדוכן בחוזקה, ועוצמת הלפיתה שלו הניעה את אחד מנכדיו למהר לצדו ולהציע לו תמיכה. אבל סול לא איבד יציבות. הוא היה מאוד נרגש.

באותו רגע נזכר בחגיגות המאה של סבתא-רבתא שלו עצמו. אף שהיה אז רק בן שמונה – פחות מחודש לפני שעזב את וינה לתמיד– היה הזיכרון חי בראשו יותר מכל הפרצופים הסבלניים שהפנה כלפיו הקהל, שישב על הדשא שלו בכיסאות פלסטיק מתקפלים. הוא ראה את קורי העכביש משתלשלים מאדן חלון העץ הגבוה, המצופה בלק, בסלון של גוֹמי, הנרות הארוכים שהוצבו במרווחים בלתי קבועים לאורך שולחן המשתה, מטפטפים לבריכות ורדרדות של שעווה, ויותר מכל זכר ברוב חיוניות את גומי עצמה, פניה החייכניות, המחורצות, נעוצות כמו ראש בובת פרווה מעל גופה שהתאייד. בגיל מאה היתה חירשת וחסרת יכולת תנועה, ובכושר ירוד בהרבה משל סול כיום. אבל באותו לילה רחוק, תשעים ושתיים שנים קודם לכן, כאשר הובילה ידה המשקשקת כוסיות זעירות של סליבוביץ' אל פיה העקום הקטן, ידע סול שהיא מאושרת.

סול עמד על הדוכן וסיפר על המסיבה של גומי, צחק על הזכרונות. אבל כשירד מהבמה לקול מחיאות כפיים נדיבות, עלתה בדעתו מחשבה עוכרת שלווה: כל מי שהיה בביתה של גומי באותו היום – גומי עצמה, הדודים והדודות של סול, ואפילו בני הדודים הקטנים שלו, הוריו, אחותו האומללה – כולם היו מתים.

מי הם אפוא כל האנשים המוחאים האלה?האנשים האלה, שטוענים שהם המשפחה שלי?

ואז עלתה צווחה מתוך הבית ואשתו של ג'וזף ובתו פרצו ביבבות.

סול הצטער כמו כולם על מותו של האחיין האהוב עליו. זה היה מחזה נתעב, גופו ההררי מעוות על השטיח. אבל מה שהטריד אותו יותר מכל –  מה שנשאר איתו בימים, בשנים, בעשורים הבאים – היה המבט שהפנו אליו האורחים שלו אחרי שהאמבולנס פינה את הגופה.

"אתה בסדר, סבא?" שאלה אישה צעירה אחת שהוא לא הצליח לזהות. סול התחיל לענות אבל עצר בעצמו בשל דבר מה קר וחשדני שהבזיק במבטה. ארט הזקן ובתאני מוסברגר הביטו בו באותו מבט, וגם אחייניתו ג'נט ובעלה של ג'נט. הוא חש במשהו לא נעים גם באופן שבו התנהגו אליו ילדיו: שניהם סירבו ליצור איתו קשר עין, ואֵלון אפילו חמק מחיבוקו, כאילו היה סול אחראי איכשהו לדום הלב של ג'וזף!

כשההורים שלך עדיין חיים, הם ניצבים בינך ובין המוות. כשהם מתים, אתה הבא בתור. האנשים האלה, במקטורנים הלבנים שלהם ובשמלות הקיץ נעצו בסול מבטים כאילו עשה עסקה עם השטן; כאילו דילג על תורו, ואלה שאחריו יצטרכו עכשיו ללכת במקומו. סול הפר איזה חוק בלתי כתוב. הוא  אכל יותר מדי חיים, בגרגרנות. מאיפה הגיעה התוספת שלו? דומה שהאמינו שהוא מזין את החיים שלו על חשבון גופם.

בשנים הבאות – 101, 102, 103, 104, 105 – נפטרו שני ילדיו של סול ונכדיו נפוצו לכל עבר. היו פחות שיחות טלפון. המבקרים התכופים ביותר שלו היו שתי נציגות של קבוצת המחקר הגרונטולוגית, שתי נשים בשנות החמישים לחייהן – או שישים, אולי אפילו תחילת השבעים, סול כבר התקשה להבחין. אישה אחת היתה שתקנית, רושמת הערות כפייתית, עם צמידים גדולים ומצלצלים של גבירה הבסבורגית. האחרת הרכיבה משקפיים גדולות ממדים והיתה גבוהה באופן חריג – לא סימן טוב לאריכות ימים, האמין סול מאז ומעולם, המרחק המיותר בין המוח והלב שלה מבזבז אנרגיות חיוניות. גובהו של סול עצמו היה רק מטר ושישים וחמישה סנטימטרים.

הן ביקרו בביתו בהייסטינגס כל שישה חודשים, עם לוחות הכתיבה שלהן והשאלונים והקולות המהוסים. הן הביאו לו מגנט למקרר שהודפס עליו בכתב ילדותי, "אני בן מאה ואני מרגיש מאה אחוז!" יחסן כלפיו היה ספקני יותר מאשר סקרני. הן בחנו בקפידה את ידיו החזקות והיציבות, את עורו הצח והכהה, את יציבתו הזקופה, את קלילות התנועה של כפות רגליו חסרות המנוחה. הגבוהה שאלה את השאלות ואילו הקטנה עמדה מוכנה והחזיקה בעט.

איך אתה מסביר את אריכות הימים שלך? מה אתה נוהג לאכול?מהי להערכתך רמת הלחץ הממוצעת שלך, בדירוג מאחת עד עשר? מה אתה רוצה מהחיים?

"אני רוצה לראות את בני האדם חוקרים כוכבי לכת חדשים," אמר סול.

האישה העכברית רשמה בבלוק הכתיבה שלה, מהנהנת במרץ.

"ואיזו עצה אתה יכול להעניק לאנשים שרוצים לחיות חיים ארוכים?"

"אני לא יודע," אמר סול. "תמשיכו לנשום, כנראה."

הן חייכו אליו חיוכים סבלניים וחיכו שימשיך, אבל לא היה לו מה להוסיף. השתיקה הפכה במהירות לאי נוחות.

"קראתן פעם על האירוג'ט?" הוא שאל לבסוף. "זה היה המנגנון הראשון לאיסוף מידע מהשכבות הגבוהות של האטמוספירה."

שתי הנשים הודו לו על זמנו.

כשטרחו הנכדים של סול לבקר, התקשו הילדים שלהם לעתים קרובות להבין מי הוא. הם נעצו בו מבטים שנועצים בפסל והשתעממו במהירות. אחרי זמן מה היו משוטטים להם, משחקים בדגמי המטוסים שלו עד שההורים הלחוצים שלהם היו צועקים, תניח את זה במקום, אלה לא צעצועים.

"אבל הם כן צעצועים," היה סול אומר, מעודד את הילדים. "אלה הצעצועים שלי."

אדם אחד דווקא נשאר: ג'ייקוב ויינגרטן, הבן הבכור של אֵלון. ג'ייקוב עבר לגור בחדר הילדות של אבא שלו. המדינה סירבה לחדש את רישיון הנהיגה של סול אחרי יום הולדתו המאה, אז הוא נזקק לעזרה בקניית מצרכים ובטיפול בבית, עד שיוכל למצוא מישהו מקצועי. ג'ייקוב התנדב לעבוד במשך חודש, אבל הנסיבות התאימו לשניהם, והוא נשאר.

ג'ייקוב היה ילד שקט שהתרחב לכדי מבוגר שמנמן, עדין, בעל חוש הומור יבש ורפרוף קליל ועצבני בזוויות פיו הדק. הוא לא התחתן מעולם, והיה עכשיו באמצע שנות החמישים לחייו. הוא הזכיר באגביות ידידוּת כלשהי, פעם או פעמיים – סול חשד שמדובר בידיד ממין זכר, אבל לא חיטט.

ג'ייקוב ביקר את סול ואסתר פעם, הוא התארח אצלם במשך סוף שבוע שלם בבית הישן באורצ'רד דרייב, כשעדיין היה בבית-הספר היסודי. הוא בילה את רוב היום בשיטוט בחורשה. כשיצאה אסתר להשקות את גינת התבלינים שמעה אותו מדבר לעצמו. באותו ערב, נזכר סול, הביעה ספקות לגבי גבריותו של הילד. "הוא פשוט נראה לי קצת מרחף," היא אמרה לסול. "הוא אסטרונאוט." סול הגן על הנכד שלו, והפנה את תשומת לבה לכך שכמהנדס טילים גם הוא בילה את רוב ימיו בריחוף אסטרונאוטי. "אתה יודע למה אני מתכוונת," אסתר אמרה. וסול, אף שלא הודה בכך בפני אשתו, הסכים. הילד באמת היה קצת מרחף.

ג'ייקוב סחר במטבעות עבור בנק במנהטן, והצליח בזה עד כדי כך שהיה ביכולתו לפרוש עשר שנים לפני הזמן. הוא המשיך לסחור בעצמו, אבל רק לשם ההנאה, היה לו יותר כסף משיוכל אי פעם לבזבז. הוא היה לבבי מאוד במחיצתו של סול, אבל חסר מנוחה בחברה. כשבאו האחיות ובני הדודים שלו לבקר, מצא ג'ייקוב כל מיני תירוצים לצאת מהבית.

"לא מוצא חן בעיני איך שהם מתייחסים אליך," ג'ייקוב אמר לו.

"מה זאת אומרת?"

"לא שמת לב שהם באים לבקר אותנו רק כשהם חולים? פרד היה כאן שבוע אחרי שגילו אצלו סרטן הערמונית. הבת של ג'וזף הופיעה אחרי שגילתה שהיא ירשה ממנו את השגרון. אנאבל הביאה לכאן את הבן שלה רק אחרי שאישפזו אותו עם מחלת הנשיקה."

"לכולם יש בעיות בריאות."

"לא לכולם."

"בסופו של דבר לכולם, אני חושב."

"הם רק רוצים להרגיע את עצמם במחשבה שיש לכם אותם גנים."

"אז מה? אני נהנה מחברתם."

"הם לא מדברים איתך. לא באמת. הם לא רוצים לדעת על ההישגים שלך, לשמוע את המחשבות שלך על החיים. הם רק רוצים לדעת עד כמה הם מקורבים אליך. בחייך, הבן של אלן רצה לדעת מה סוג הדם שלך. סוג הדם שלך! אתה ניסוי מדעי בשבילם. זה דוחה."

"אני לא חושב שזה הוגן," אמר סול, אבל הקול שלו היה שקט, כמעט בלתי נשמע, והנכד שלו לא המשיך ללחוץ בנושא.

ג'ייקוב היה הכי מאושר כשהיו שניהם לבד ביחד. הוא ניקה את הבית, קנה מצרכים ובישל, הוא הזמין דגמי מטוסים חדשים – עשרות, יותר משסול חשב שיצטרך אי פעם. האוסף שלו הגיע לגודל מפלצתי, עלה על גדותיו. כלי הטיס היו ערוכים לאורכם של שני שולחנות פינג-פונג בחנייה המקורה. ג'ייקוב נאלץ לחנות את מכוניתו בשביל הגישה, אבל הוא לא התלונן. הוא אפילו התעקש לאבק מדי שבוע את הדגמים שהושלמו.

רק האירוג'ט קיבל מעמד מיוחס. הוא ניצב על השידה של סול, ממש ליד השעון המעורר. זה היה הדבר הראשון שראה כשהתעורר. בלילות נטולי ענן השתקף אור הירח מן השלדה והזוהר שימש כמעין מנורת לילה.

אף שלעולם לא היה מציין דבר כזה באוזניו של ג'ייקוב, האור הזה היה חשוב לו. כשהיה איש צעיר, לפני כל כך הרבה שנים, אמרו לו שכשמזדקנים מפסיקים לפחד מהמוות. אתה נעשה אדיש כלפיו. הדברים הגדולים מפסיקים להציק לך ואילו הטרדות הקטנות מתעצמות מעל ומעבר לגודלן. וכשאתה מגיע לגיל מופלג, כשעברת מאה שנות חיים כמו שעברה גוֹמי, המועקה הופכת לאכזבה ולייאוש. בסופו של דבר אתה מקדם את פני המוות בברכה. ג'ייקוב הראה לו כתבה בעיתון על האישה הזקנה בעולם, יפנית זעירה (סול הוזכר שם בפסקה האחרונה, לקראת סוף רשימת האמריקנים הזקנים ביותר החיים כיום). ציטטו אותה אומרת, "אני לא צריכה לחיות עוד מאה שנים. אני לא נהנית משום דבר מלבד אכילה ושינה."

התחושה הזו היתה זרה לו. מאה ושבע שנים שהוא חי, ובכל פעם שחשב על המוות, השתלטה עליו חרדה לוהטת, חדרה מתחת לצווארון חולצתו ולתוך המוח שלו – ממש כפי שקרה כשהיה בן שבעים, ארבעים ושבע, עשרים ושבע, ואפילו כשהיה בן שבע. הוא זכר איך לילה אחד פרץ החוצה מהדירה ורץ, יחף וחסר נשימה במורד קייזרשטראסה, עד שצינת רוח הסתיו על פניו וריצוף חלוקי האבן הקשה תחת כפות רגליו שילחו את החרדה חזרה אל הכלוב שלה. עברה מאה, אבל ההתקפים המשיכו להגיע. רק שעכשיו כבר לא היה קל כל כך לצאת מהמיטה באמצע הלילה: הוא חשש להיתקל במשהו. אז הוא שכב במיטה, האירוג'ט זורח לצדו, ובהה אל תוך האין. לפעמים נאלץ להצמיד את ידו לפיו ולהחניק קריאת בהלה.

כעבור כמה שנים חטפה היפנית הקטנה התקף לב בשנתה ומתה. היא היתה בת מאה וחמש-עשרה שנים וארבעים ושישה ימים. ג'ייקוב ענה לטלפון. כשפנה אל סול, השפופרת לחוצה אל חזהו, רעדה זווית פיו. סול ידע במה מדובר. הוא הניח את דבק המטוסים על שולחן העבודה שלו וקם לקבל את השיחה.

"כל הכבוד," אמר ג'ייקוב. "עשית את זה."

כעת חזרו קרובי המשפחה לבקר בהייסטינגס, אם כי לא מיד, ולא לפני שהפוסק צר השפתיים של גינס בא והעניק לסול תעודה רשמית ממוסגרת, וטפח לו על השכם בכוח כה רב עד שג'ייקוב ציווה על האיש לעזוב תיכף ומיד. כתבי הטלוויזיה נחתו אצלם גם הם, עם שאלותיהם האוויליות ("איך היתה מלחמת העולם הראשונה?" "מה היה הדבר המשפיל ביותר בשפל הגדול?"). ראש עיריית הייסטינגס, צעיר מסול רק בעשרים וחמש שנים, בא להעניק לו תעודה רשמית. "אני מקווה שאזכה להגיע לגילך יום אחד," אמר ראש העיר. "מה הסיכוי שזה יקרה, שני תרחים מהייסטינגס?" הוא אמר שהיה שמח להישאר אבל הוא חייב להגיע לבית החולים, לתור שלו לדיאליזה.

שתי הנשים מקבוצת המחקר הגרונטולוגית – האחיות חרמש, כינה אותן ג'ייקוב – באו לאחר יומיים במכונית השכורה שלהן. הן בדיוק חזרו מאוקינאווה, שם נכחו בשריפת גופתה של שיאנית העולם הקודמת. הן בירכו את סול בחמימות מזוייפת.

"קבל את ברכותנו הלבביות, אדוני," אמרה הגבוהה ומצמצה.

הוא לא היה יכול להאשים אותן. הן היו כמו אחיות בהוספיס, או כמו סוהרים באגף הנידונים למוות: העבודה דרשה מהן לבלות את ימיהן בקרב הנוטים למות. מעורבות רגשית אמיתית תפגע בה. מטרתן לבחון תופעה ייחודית ובעלת ערך מדעי. סול, מהנדס חלל, ידע בדיוק במה מדובר.

שבוע לאחר מכן הופיעו עשרה אנשים בחולצות טריקו תואמות על מפתן הדלת. ג'ייקוב היה בחנות, אז סול פתח להם בעצמו. בהתחלה הוא חשב שהם סוכני מכירות, וכמעט טרק להם בפרצוף, אבל אז שם לב שעל החולצות שלהם מתנוסס תצלום מוגדל של פניו שלו, קמלות וזעופות, ומעליהן מופיע הכיתוב: האדם הזקן בעולם, סול שלנו.

"הפתעה!" קראו הזרים. מבטו של סול נדד בחוסר נוחות מהפרצופים שלהם לפרצוף שלו, שהחזיר לו מבט מהחולצות. איש אחד פסע לפנים ודיבר בקול רם יתר על המידה.

"סול! זה אני, הנין שלך! מקס!"

אכן כן. זה היה מקס. הוא לא ראה את מקס מאז חגיגות המאה. בשנים שחלפו הצטמצם האיש במידה חולנית. החזה שלו היה שטוח והלחיים שלו נראו כמו גלגלים שהוצא מהם האוויר. נראה שלא ירש אפילו בדל מהקוד הגנטי של סול. השיניים שלו היו עקומות והוא היה קירח כמעט לחלוטין, פרט לכמה קורי שערות שהתקבצו ממש מעל האוזניים. האף שלו, לעומת זאת, היה חד ואצילי, גליל צר ומחורץ, הישג פלסטיקאי ללא ספק.

Psst, you might also like:
עוד סיפור אהבה

"עברו חמש-עשרה שנה," אמר סול.

מקס צחקק במבוכה. "לא כל-כך הרבה, לא נראה לי!" בניסיון להסיח את דעתו של סול, הדף לפנים נער צנום. לילד היו ריסים ארוכים מהרגיל וחיוך ערמומי. "זה החימש שלך. סול, תרשה לי להציג בפניך את סול?"

"אה, כן," אמר סול סניור והושיט את ידו. "נפגשנו. בחגיגות המאה שלי. היית קטנטן אז ."

סול ג'וניור לחץ את יד אבותיו. "זה כבוד גדול, אדוני."

סול סניור צחק, והאנשים האחרים שעמדו שם בחוץ צחקו בקול בתגובה. סול הפסיק לצחוק.

"מי כל האנשים האלה?" הוא שאל את מקס.

"צאצאים, סול. זרעך. הגענו כדי לחגוג אותך."

אבל סול לא האמין שהם היו צאצאיו. הוא בהחלט לא זכר אותם מחגיגות המאה, והם בקושי דמו לסול הצעיר או אחד לשני, לא כל שכן אליו. לא נראה שהם מכירים זה את זה בכלל. הוא לא היה יכול להיות בטוח, כמובן – בזמן שעבר ודאי נולדו עוד עשרות, אם לא מאות ויינגרטנים שהוא לא פגש אף פעם. אבל האנשים האלה נראו מאוד מוזר. שונים. הוא חש בקרבו את ההתרוצצות המוכרת מתחילה שוב.

"אני מצטער, אבל אני עסוק מדי כרגע," הוא אמר. הוא החל להסביר שהוא באמצע בניית דגם חדש – "ווטקאטלאס", מטוס קרב מתקופת המלחמה הקרה – שדרש ממנו לשמר את כוחו ולהתרכז מאוד. אבל פרץ צחוק נוסף קטע אותו. הוא שיער שהמחשבה על אדם עסוק בן מאה וחמש-עשרה שעשעה אותם.

מקס, עדיין צוחק, ניצל את ההזדמנות כדי לדחוף את סול ג'וניור דרך הדלת, ונכנס אל הבית בעקבות הנער. סול זז הצידה מחשש שירמסו אותו, וכל הלהקה בחולצות הטריקו מיהרה להיכנס.

הם גדשו את הסלון כמו גדוד עש ורפרפו על כל הרהיטים. לתדהמתו של סול הם נגעו בכל דבר: בדמויות האטרוסקיות המיניאטוריות שג'ייקוב הביא הביתה ממכירה ביתית אחת, בתיבות הקטלוג הירוקות שהכילו את כל גיליונות המגזין "אירוספייס" שיצאו בחמשת העשורים האחרונים, ברדיו המהודר המקולקל, בעל הרמקול הקרוע והמכסה העשוי פסי עץ מעוגלים בדוגמת פרחים. הם לא השאירו שום מקום לסול, אז הוא עמד בחוסר נוחות מול האח עד שאישה עצומה, שהיתה גדולה ממנו בערך פי שלושה, השתנקה בבהלה ופינתה לו מקום על הספה.

מקס התיישב מולו, בכורסא של ג'ייקוב. סול ג'וניור ישב לרגלי אביו. מקס נעץ בסול סניור מבט חודר שנראה רעבתני.

"סולי בוי. סולי, סולי, סולי. אתה איש קשה להשגה. ג'ייקוב תמיד עונה לטלפון, והדלת – "

"מקס? אני קצת מוטרד. יש לי הרבה דברי ערך פה – "

"מה הסוד?"

"סליחה?"

"הסוד, סולי. אתה יודע, אבן החכמים, הגביע הקדוש, מעיין הנעורים. מה זה? איפה זה?"

"בסדר, מקס," הוא אמר וחשק את לסתו. "אני אגיד לך את אותו הדבר שאמרתי לעיתונאים. הסוד היחידי שלי הוא תמשיך לנשום."

חיוכו של מקס קפא על פניו. הוא הנמיך את קולו ללחישה. "אני חייב לדעת, סול."

קול התרסקות חזק נשמע. התמונה הממוסגרת של שיגור האירוג'ט צנחה מהמסמר שמעל האח ונפלה על מדף האבן. סול הסתובב בבהלה וראה אדם בן שמונים וחמש בערך, משקפיים צהובים על חוטמו ושיערו אדמוני, מערסל את המסגרת המעוקמת בידיים רועדות. יאוש ריחף סביב עיניו וסביב אפו המקפצץ, איזו להיטות שלא התאימה לאדם בן גילו.

"מה אתה עושה?" שאל סול, קולו מתרומם. "מה זה?"

"רק איזנתי," הג'ינג'י אמר. "זה נראה עקום."

"מי אתה בכלל?"

האיש נותר חסר מילים לרגע. הוא שלח את מבטו הרחק בהיסח הדעת ואז מיקד אותו שוב בסול.

"אני ארנולד," הוא אמר לבסוף. "האחיין שלך. ארנולד." שפתיו של ארנולד התהדקו לפס צר, נבוך. חולצת הטריקו שלו התנפנפה על גזרתו הדקה. היא היתה גדולה עליו בשלוש מידות בקלות.

סול קם. "מקס, זה לא מוצא חן בעיני. מה קורה פה?"

"חכה רגע," אמר מקס, החיוך החל להחמיץ על פניו. "אנחנו חייבים לדבר. בוא נירגע." הוא קם והניח את ידו על הכתף של סול. הוא דיבר בקול שקט עוד יותר. "אני יכול לבקש מכולם לעזוב. מה דעתך על זה, סול? ואז נישאר רק אני ואתה. כמו פעם. כמו כשהייתי ילד. אתה זוכר? אתה זוכר את זה, כשהייתי ילד?"

סול השתדל. הוא לא הצליח להעלות בזיכרונו אלא כתם פנים רחבות, רץ בטירוף סביב שולחן האוכל בבית באורצ'רד דרייב. ג'וליה היתה בתו. לג'וליה היה בן, הארולד, מקס הזה היה הבן של הארולד. ועכשיו סול ג'וניור. הוא התחרט פתאום על קוצר הרוח שלו כלפי מקס. אולי כל האנשים האלה בכל זאת היו המשפחה שלו.

"תגיד לי," סול אמר. "מה שלום אבא שלך? הנכד שלי. הארולד."

"בשביל זה באתי," אמר מקס. הזרוע שלו הכבידה על כתפו של  סול. "אבא שלי מת. גם אמא שלי. הם לא הגיעו לגיל שבעים. אפילו לא שבעים!"

"מת?" אמר סול. "אבל מתי?"

ואז הדף ג'ייקוב בגבו את דלת הכניסה, מערסל סל קניות בזרועותיו. כשהסתובב וראה את כל המבקרים שלהם, הסל צנח לרצפה. משהו נסדק.

"כולם החוצה!" הוא צעק. "כולם לצאת החוצה!"

הצאצאים קפאו. הם הביטו במקס וחיכו לאות.

"שלום, ג'ייקוב," מקס אמר. "רצינו לבקר את סול. לחגוג את ההישג שלו. אתה לא קרוב המשפחה היחיד שלו, אתה יודע."

"מה אמרתי לך, מקס?" אמר ג'ייקוב במבט נוקב. "אנחנו לא רוצים לראות אותך."

"

אני יודע שאתה לא רוצה לראות אותי," מקס אמר. "אבל סול לא אמר שום דבר כזה."

ג'ייקוב נעץ בו מבט קר כקרח. סול מעולם לא ראה אותו כועס כל כך.

"לא משנה," אמר מקס. "ממילא עמדנו ללכת." הוא פנה לסול. "אני מקווה מאוד שנוכל להמשיך בקרוב."

מקס פנה לעבר הדלת, אוחז בידו של סול ג'וניור. האחרים עשו כמוהו, הניחו בעדינות את חפציו של סול, הגיחו מחדרי האמבטיה, מחדר האוכל, מהמרתף. האחרונה שעזבה, אישה חולנית עם עור צהבהב חיוור ושיער לבן, הופיעה מדלת הכניסה לחניה. סול לא הבחין בה קודם לכן. היא החזיקה את המסרשמיט Bf-109 שלו, מטוס עם מדחף ממלחמת העולם השנייה. רק כשסול נעץ בה את עיניו, קלטה שהיא עדיין אוחזת בו בידיה. אחוזת אימה הניחה אותו על שולחן המטבח ומיהרה החוצה. ג'ייקוב טרק את הדלת אחריה וסובב את המנעול.

"שב," אמר ג'ייקוב. "אתה לא נראה טוב."

"הארולד מת. אף אחד לא סיפר לי."

"אף אחד לא רצה לצער אותך."

"אתה יודע כמה בני משפחה שלי מתו? האיזון בספר החשבונות הופר כבר לפני הרבה מאוד עשורים. אני יכול לספוג עוד אחד."

ג'ייקוב נאנח. "הייתי צריך להגיד לך. פשוט… מקס. משהו לא בסדר איתו. הוא לא יציב."

"לא יציב?"

"הוא מצלצל כל הזמן. הוא חושב שאתה יכול לעזור."

"למה?"

"הוא חושב שאתה יודע משהו."

"אני לא יודע כלום לעזאזל, ג'ייקוב." קולו של סול נשבר והוא עצר לפני שהמשיך. "אפילו לא דבר מחורבן אחד."

ג'ייקוב משך בכתפיו. "זה מה שאמרתי להם."

"זה מה שהאחרים רצו? הם כולם חולים?"

"אני לא יודע מי הם היו," ג'ייקוב אמר. "אבל לא מוצא חן בעיני שהם יודעים את הכתובת שלנו."

משרד הדואר של הייסטינגס קיבל כמויות כל כך גדולות של דואר עבור סול, עד שג'ייקוב נאלץ לפתוח עבורו תא דואר מיוחד. היו מכתבי מעריצים (אתה התרח האהוב עלי בכל הזמנים) ובקשות לחתימה, אבל בעיקר היו שם שאלות. הן אמנם נגעו במגוון נושאים – תפריט תזונתי, פסיכולוגיה, התעמלות – אך אפשר היה לצמצם אותן לשאלה אחת יחידה: איך אוכל לחיות יותר זמן?

צוותי טלוויזיה מאנגליה, דרום קוריאה ודנמרק צילמו אותו בשעה שיצא להליכת אחר-הצהריים בחורשה. השכנים הביאו סלסילות מלאות בפירות טריים ובוויטמינים. סול לא יכול היה לנסוע עם ג'ייקוב העירה בלי שייטפלו אליו כל מיני אנשים דורשי טובתו. בחורות צעירות רצו לגעת בעור שלו: כה חלק, כה דק, כמו נייר פרגמנט. "אתה הדבר הכי טוב שאי פעם קרה להייסטינגס," השתפכה גברת קרמבל בשוק האיכרים. "הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לוורמונט!"

האופן שבו נאלץ ג'ייקוב להרחיק את אנשי העיירה, כמו שומר ראש, היה לא מכובד. סול החליט שלא יבוא יותר להייסטינגס, ולא יפתח יותר את הדלת.

בסופו של דבר התברר שהאדם האחרון שהיה צריך להדאיג אותו היה מקס, הנין שלו. בקושי עברו שבועיים מאז הביקור, ומעטפה הופיעה על מפתן דלתו של סול. לא היה עליה בול, גם לא כתובת; פשוט נכתב "לסבא-רבא-רבא סול". ג'ייקוב הגיש אותה לסול כשהביא לו את ארוחת הבוקר למיטה – כף גדושה של יוגורט רגיל ועליה כפית שמן זית, פרוסת טוסט מלחם שיפון, וכוס קטנה של מיץ תפוזים סחוט טרי. אחרי שגמר לאכול את היוגורט ורוקן את טיפת המיץ האחרונה, פתח סול את המעטפה. המכתב נכתב ביד לא יציבה, בכתב מבולבל:

    סבא-רבא-רבא יקר,

    אבא שלי מת שישה ימים אחרי שבאנו לבקר אותך. היה לו פגם בלב. הוא לא רצה למות.

    באמת יש לך סוד?

    אם כן, אנא כתוב לי [email protected]

    באהבה,

    סול (ג'וניור) שפירו

"אבל זה מאוד מטריד," אמר סול והושיט את המכתב לג'ייקוב.

"אתה לא יכול לעשות שום דבר בעניין," ג'ייקוב אמר.

סול הנהן וקם מהמיטה. המכתב נשאר לו בראש אבל הוא לא היה יכול לחשוב עליו עד שיגמור את תרגילי הבוקר שלו: עשרה סיבובים סביב הבית, עשר כפיפות מותניים. בימים חמים יותר, כמו היום, עדיין הצליח לגעת בקרסוליו. אחר כך התיישב אל שולחן העבודה שלו, שם חיכה לו פרויקט חדש: הפוק-וולף Fw-190.

"זאת היתה גאוותו של מרשל גרינג," אמר סול ושטח על השולחן את החלקים: המשטחים הקמורים מעץ בלזה צהוב, המדחפים הזעירים כמו זבובים שחורים מעוכים, גלגלי הגומי כמו חתיכות ממתקי שוש.

הוא חשב: היה לו פגם בלב. הוא חשב: הוא לא רצה למות.

"זה יהיה מטוס יפהפה," ג'ייקוב אמר.

"אה?" סול הציץ מעל המשקפיים שלו. "אה. כן. הוא שמר על יתרון מול הספיטפייר 5 הבריטי במשך כמעט שנתיים. הוא היה יותר מהיר והוא היה יכול לשאת יותר פצצות."

"אני אתן לך לעבוד."

"חכה," אמר סול והרים פצצת פלסטיק. "יגיעו עוד מבקרים?"

"אני חושש שעלולים להגיע, כן. הפכת להיות סוג של סלבריטאי. ככה זה עם הדברים האלה."

"כבר עשיתי מספיק, לעזאזל!"

ג'ייקוב הרים מבט, מודאג מצליל קולו של סבא שלו.

"אני לא רוצה לפגוש אותם," סול המשיך, חום עולה בחזהו. "אני לא רוצה אנשים אצלנו בבית. אני לא רוצה אנשים שיילכו לצדי בחורשה."

ג'ייקוב הנהן.

"אני רק רוצה לעבוד על המטוסים שלי בשקט. זאת בקשה גדולה מדי? לא יכולתי לעזור לבן של הארולד. אני לא יודע כלום!"

"אני יודע," ג'ייקוב אמר ונגע בכתף של סבא שלו. "אני יודע."

הידיים של סול רעדו עכשיו. פצצת הפלסטיק שאחז בידו נפלה על השולחן.

בשבועות הבאים התהדק המצור. מבקרים צלצלו בפעמון הדלת כל היום, עיתונאים מארצות בצד השני של כדור הארץ צלצלו אחרי חצות. האם סול מבין שבעוד שישה חודשים בלבד הוא יהיה האדם הזקן ביותר שחי אי פעם, וישבור את השיא שקבע דֶני-אמריקני בשם כריסטיאן מורטנסן, שהיה בן 115 שנים ו-252 יום במותו? (כן, הוא הבין זאת – הפוסק מטעם גינס, בעל שפתי נייר הזכוכית, יידע אותו). עוד כמה זמן לדעתו הוא יחיה? מה הטעם לחייו?

"אתה רוצה לדעת מה הכי מעצבן אותי?" הוא שאל את ג'ייקוב ערב אחד. ג'ייקוב בדיוק גירש מקהלה של נערות צעירות שהתקבצו על מדרגות הכניסה לשיר "אֶדלוַוייס".

"ההטרדות הבלתי פוסקות?"

"לא זה אפילו. אני פשוט לא אוהב שמזכירים לי כל הזמן את המוות שלי. לא אכפת לי אם אני בן מאה וחמש-עשרה שנים. לא רציתי למות כשהייתי בן חמש-עשרה, ולא כשהייתי בן שלושים, ולא כשהייתי בן שמונים – ואני לא רוצה למות עכשיו. אף אחד לא מדבר על זה. אבל, לעזאזל, זאת האמת."

ג'ייקוב הנהן. "בסדר גמור, סול. אל תתרגש. חוץ מזה, בקצב שלך, אתה תחייה עד גיל מאתיים."

"ואז? ואז? מה קורה אז?"

הנכד שלו קם ואימץ את ראשו הקל של הזקן לחזהו.

"נו, הנה. הנה, נו די."

הסוודר של ג'ייקוב נרטב, אבל הוא חיבק את סול, חיבק אותו עד שההתייפחות באה אל סופה. ראשו של סול כולו התאים לכף ידו האחת של ג'ייקוב.

מאוחר יותר, אחרי שסול אמר לילה טוב והמנורות כובו כולן, הוא צעק ממיטתו.

"כן?" ג'ייקוב רץ אליו, חסר נשימה. הוא לבש רק את תחתוני הבוקסר והכרס שלו היטלטלה כמו ג'ירוסקופ. תנועות גפיו היו מסורבלות ונרעשות.

"האירוג'ט!" סול אמר.

"סליחה?"

"אתה יכול לתת לי את האירוג'ט?"

"האירוג'ט? כן. בטח. האירוג'ט."

ג'ייקוב, רגוע יותר, הרים את הדגם מהשידה ומיקם אותו  ליד המיטה עד שהחזיר את אור הירח. החשכה התפוגגה. ערפל אפרפר ריכך את החדר. סול שמע את עצמו נושף.

"סול," אמר ג'ייקוב, "איך אתה מרגיש? פיזית, אני מתכוון."

"בסדר! אני מרגיש בסדר! עכשיו גם אתה? גם אתה מתחיל עם השאלות האלה?"

"לא, לא. לא התכוונתי לזה. פשוט חשבתי. יש לי רעיון איך להיפטר מכל האנשים האלה. אחת ולתמיד."

"כן? בוא נשמע."

"נעבור."

"לא." סול הניד בראשו. "האחיות חרמש ימשיכו לרדוף אחרינו עם לוחות הכתיבה והחקירות שלהן. וגם גינס. העיתונות וכל היתר יגיעו מיד אחריהם."

"זה בדיוק העניין. נצטרך להיפטר מהם."

"ואיך בדיוק נעשה את זה? הם לא מרפים! הם אף פעם לא ירפו. זה רק יחמיר אחרי שאשבור את השיא של המורטנסן הזה."

"איך שאני רואה את זה, יש לנו רק אפשרות אחת בעצם."

"אני מקשיב."

"זה די פשוט," אמר ג'ייקוב. "אתה צריך למות."

                2

ביציאה מהייסטינגס, חנה ג'ייקוב במגרש ריק מאחורי הדואר ושלשל לתיבה שלוש מעטפות. שתי הראשונות מוענו לקבוצת המחקר הגרונטולוגי ולספר השיאים של גינס. השלישית מוענה למשרד ראש עיריית הייסטינגס וכללה המחאה נכבדת ואת שטר המכירה של ביתו של סול. מכתב חתום בידי סול הוריש את ביתו לעיירה. התנאי היחיד היה שהחנייה המקורה, שהכילה תצוגה של מאתיים דגמי כלי טיס שונים, תיקרא חדר האירוג'ט; עליה להיות פתוחה לציבור והכניסה צריכה להיות ללא תשלום לנצח.

"אני לא בטוח שזה רעיון מבריק," אמר סול כשהאיצו וחלפו על פני מסעדת סטארדאסט וחצו את גשר הייסטינגס. זה היה היום ה-162 בשנה ה-115 לחייו של סול, מה שמיקם אותו בדיוק שלושה חודשים לפני שבירת השיא של כריסטיאן מורטנסן. המכונית המשפחתית של ג'ייקוב היתה מלאה עד הגג בחפציהם, כולל יותר מארבעים קופסאות של דגמי מטוסים וחלליות שטרם נפתחו. סול ישב שקוע במושב שלו כמו שק כביסה, ראשו מכוסה בסדין פשתן כחול כדי שלא יהיה אפשר להבחין בו מהרחוב. בין שני המושבים הקדמיים ניצבו ארבע תמונות ממוסגרות – שיגור האירוג'ט, דיוקנה של אסתר שעמד על השידה ליד המיטה של סול, ושני דיוקנאות שלו, אחד מסעודת הפרישה מ"אירובי" והשנייה מחגיגות המאה, עם ילדיו, ג'וליה ואילון, לצדו. הם נראו כמו מזכרות מחייו של זר.

Psst, you might also like:
תפוחים בדבש

"מה אם הם יעלו עלינו?"הוא שאל את ג'ייקוב. "אנחנו לא עוברים על איזה חוק?"

"כל העולם מחכה שתמות. זה שאתה חי יותר מחשיד בעיניהם מזה שתמות."

סול כיווץ את אפו. "רק תוודא שאתה משיג את כל ההספדים, בסדר?"

"בטח," אמר ג'ייקוב והציץ בדאגה לעבר הערימה הקטנה מתחת לסדין הכחול.

"אני נשמע ממורמר, נכון?"

"אפשר לומר."

"אני מצטער. אני לא מרגיש ממורמר. למעשה אני מרגיש טוב. לא הרגשתי כל כך טוב מאז חגיגות המאה שלי."

"אתה כבר יכול להוריד את הסדין. יצאנו מגבולות העיר."

סול משך מעליו את הסדין. הוא מצמץ לנוכח שטף האור. "אני לא צוחק," הצהיר. "אנחנו חופשיים! זאת התחלה חדשה, לא?"

ג'ייקוב צחק. "נכון מאוד."

"עכשיו תעביר לי את נגן המוזיקה."

ג'ייקוב הושיט יד אל תא הכפפות והוציא מתוכו אייפוד.

"בדיוק," סול אמר, "על זה אני מדבר." הוא הזיז את האצבע שלו על הגלגל וגלל למטה עד שהגיע לקאונט בייסי. הוא מצא את It Won't Be Long ולחץ על Play. צליל כלי הנשיפה הדהד מהרמקולים הזעירים של המכונית, וחיוך רפאים בקע על פניו הרכות של סול. אצבעותיו תופפו על לוח המחוונים.

"No, no babe, it won't be long," הוא שר בקולו הקטן. "No, bab-ee, it won't-a-be-long".

ג'ייקוב טלטל את ראשו באי-אמון והשתלב בכביש ה-I-91.

כעבור שעתיים קיבל את פניהם שלט ברוכים הבאים בכתב יד – "וילסון גור, עשרה אחד עשר תושבים".

"אנחנו קרובים," אמר ג'ייקוב.

סול הנהן. הוא משך שוב את הסדין מעל ראשו וחשב, החיים האלה כל כך יקרי המציאות! השמש השוקעת, שמציירת שברי קריסטל כחולים על הבד הכחול, הפכפוך האיטי של פלג החורש שנשמע הרחק ברקע, חבטותיהם העקשניות של החרקים בחלון הקדמי, ריח עלים שרופים באוויר. הרפתקה חדשה מתחילה. דמדומים קרים, פריכים, קידמו את פניהם לממלכת צפון-מזרח.

לפני ארבע-מאות שישים ושש מיליון שנה, שתי רצועות יבשה התנגשו בפינה הצפון-מזרחית של ורמונט ויצרו אזור בן כשלושת-אלפים קילומטרים רבועים שגובל בהרים הירוקים ממערב ובעמק נהר קונטיקט ממזרח, וכולו מלא באגמים וביערות צפופים והוא נבדל ומופרד משאר העולם. בממלכת צפון-מזרח מעולם לא היה מחסור בדיור. יכולת לנסוע לכל אחת מחמישים וחמש העיירות או המושבות של המחוז – או לניופורט, העיר התאגידית היחידה שם – ולמצוא מישהו שישתוקק למכור לך בית. ישנם קשיים: כבישים סלולים מועטים בלבד, פחות חנויות, רשת חשמל בעייתית, קור קיצוני וחשכה גמורה בחודשי החורף. אבל בכל הנוגע לבידוד מוחלט, אין הרבה מחוזות ברחבי הארץ שיכולים להתחרות בממלכת צפון-מזרח.

יותר מכל מצאה חן בעיני סול העובדה שהבית החדש ניצב במרחק של עשר דקות נסיעה מאולם קולנוע נטוש. צמוד לאולם היה מגרש חניה עצום בגודלו, צחיח, פרט לכמה עשבים צהובים שהחלו לצמוח מבעד לחריצים באספלט הסדוק. סול לא נהג במכונית כבר חמש-עשרה שנים. מרגע שחלפו על פני המגרש לראשונה, התחנן בפני ג'ייקוב שיעביר לו שיעור.

"הדוושה הימנית מאיצה," אמר ג'ייקוב וחגר את חגורת הבטיחות שלו. "השמאלית היא הבלם."

"אלוהים, ג'ייקוב, אין לי בעיות זיכרון."

המכונית החליקה לפנים ואז נבלמה בחוזקה. ראשיהם הוטחו לפנים ואז לאחור.

"סול? אתה בסדר? סול?"

"אני בסדר," אמר סול ומתח את צווארו. "פשוט שכחתי שזה אחד הדגמים החדשים האלה. ניסיתי להעביר להילוך שני."

"זה אוטומטי. תוריד את היד שלך מידית ההילוכים." סנטרו של ג'ייקוב רעד. "אני רק רוצה לציין שלדעתי זה רעיון נוראי."

"ג'ייקוב, אני בן מאה וחמש-עשרה. אני יכול להחליט בעצמי."

"זה כבר הפך לפזמון החוזר שלך."

"אתה נהיה רגזן לעת זקנה?" סול שאל.

"שבעים ואחת זה באמת די זקן בעיני רוב האנשים."

סול לחץ על דוושת הדלק והמכונית זינקה קדימה. "לא בעיני."

אחרי כמה סיבובים סביב מגרש החניה, סול פרץ בצחוק, מעין חרחור צווחני שבקע ממעמקי חזהו.

"מה?" אמר ג'ייקוב, אצבעותיו לבנות על לוח המחוונים.

"אני אוהב את זה. אני כל כך אוהב את זה."

"יופי. כמה זמן עוד?"

סול המשיך להסתובב בדממה. בקצה החניה הוא הבחין בצללית כהה חומקת ונעלמת מאחורי הבניין. הוא לחץ על דוושת הבלם. ג'ייקוב שוב הוטח לפנים.

"מה זה?" אמר סול. "יש שם מישהו?"

ג'ייקוב כיווץ את עיניו אבל לא הצליח לראות דבר. הראייה שלו לא היתה טובה. עלה בדעתו של סול שאולי זה לא מאוד בטיחותי שג'ייקוב בעצמו נוהג הרבה.

"אל תזוז," ג'ייקוב אמר. קולו נשמע נרעש, מאומץ. "הוא ראה אותנו?"

הסקרנות גברה עליו. בניגוד לשיקול דעתו התקדם סנטימטר אחרי סנטימטר, עד שהצליח לראות מה יש מאחורי הבניין.

לא היה שם אף אחד, רק שני קיפודים בגודל חזרזירונים. הם שוטטו בעצלתיים על האספלט. סול צחק בקול. גל התעלות פתאומי שטף אותו.

הוא פתח את הדלת שלו ויצא החוצה, וג'ייקוב מיהר בעקבותיו. לקול פתיחת דלת המכונית, החיות לא זזו מהר יותר אלא זקפו את מחטיהן וגדלו כמעט פי שתיים מגודלן המקורי.

"ראית אי פעם משהו כזה?" אמר סול.

"אלה קיפודים."

"אני יודע מהם. זה לא מדהים?"

"כן, כנראה," ג'ייקוב אמר. הוא השתעל, רועד מקור. "שאסיע אותנו חזרה?"

סול התעלם ממנו. "אומרים שהחשק המיני מתפוגג עם הזקנה. זה לא לגמרי נכון."

ג'ייקוב הסיט את מבטו מהקיפודים אל סול ובחזרה אל הקיפודים המדשדשים. "אתה לא מתכוון להגיד ש…"

"נו באמת, ג'ייקוב, ברור שאני לא אומר שהקיפודים מדליקים אותי. אני רק אומר שלצפות בהם מכרכרים אחד סביב השני, עם הקוצים המטורפים שלהם זקורים באוויר – יש בזה משהו מלהיב, אתה לא חושב? הלילה – הלילה אני אלך לישון עם חיוך על הפנים."

"אני אצטרך להאמין לך." ג'ייקוב חזר למכונית והתמקם מאחורי ההגה. הוא חיכה כמה דקות עד שסול דשדש לו בעקבות תהלוכת הקיפודים ועקב אחריהם לקצה היער עד שנעלמו מאחורי גזע עץ שנפל. הוא פרץ בצחוק והרים את זרועותיו אל השמיים.

*        *    *

סול חש התעלות נפש מאז שזמנו שוב עמד לרשותו. הוא אכל את היוגורט שלו במיטה מדי בוקר, הרכיב את הדגמים שלו בסדנה שטופת השמש, ומצא לעצמו מסלול הליכה יומי חדש על שביל שיצא מהחצר האחורית והתקדם בתוך היער לצד פלג מים פתלתל, ואחר כך התעקל והוביל אותו בחזרה אל הבית. כל כמה ימים נסע ג'ייקוב שלושים דקות אל הסופרמרקט במערב צ'רלסטון והביא איתו את ה"קאלדוניאן-רקורד" וכל עיתון אחר שהיה להם במקרה במלאי. שבועיים אחרי המעבר החלו להופיע הספדים: "מת סול ויינגרטן, 115, האיש הזקן בעולם". הגברת ויקטוריה קרמבל צוטטה מהללת את ה"זריזות יוצאת הדופן" של פעילות מוחו וגופו של סול ממש עד ימיו האחרונים. לא היו תמונות של האירוג'ט.

"אלה בשביל האש באח," סול אמר והעביר את העיתונים לג'ייקוב. "לאף אחד כבר לא אכפת יותר ממדע."

"אכפת להם מביולוגיה. מאריכות ימים."

"אם באמת היה אכפת להם מאריכות ימים – מאריכות הימים של המין – הם לא היו מדברים עלי. הם היו מדברים על השקעה בחלל החיצון. אף אחד לא חושב לטווח ארוך."

ג'ייקוב בילה את רוב זמנו בעבודה על הבית. הוא קנה אותו מסוכן נדל"ן אסיר תודה מבארטון, ששכנה כמעט שמונים קילומטרים מערבה מהם. המקום עמד נטוש במשך שנים והיה במצב התפוררות מתקדם. רוב קורות הרצפה במרפסת הכניסה נרקבו, צריך היה להחליף את צינורות המטבח, וכתמי מים דמויי אגמים חומים התפשטו על תקרת הקומה השנייה. רעפי העץ של מעטפת הבית התקלפו. החלון בחדר הרחצה של הקומה העליונה היה שבור ושתי גוויות דרורים שמפרקתם נשברה התפרקו לאיטן באמבטיה. ספה חומה בסלון נבטה והיתה לשושנת ים גרוטסקית. המתווך המליץ לג'ייקוב על קבלן. בימים שבהם הגיעו פועלים סול התחבא בחדר השינה שלו. ג'ייקוב אמר להם שמבקר אצלו חבר. הם הניחו שמדובר במאהב ולא חיטטו.

אחרי החודשים הראשונים, כשמרבית העבודה על הבית הסתיימה וההתרגשות מהחטיפה העצמית שלהם שככה, סול הבחין בשינוי שהתחולל בג'ייקוב. הוא בילה פחות זמן ליד המחשב שלו בסחר במניות. הוא התעורר מאוחר יותר מדי בוקר, ממש לפני ארוחת הצהריים, ופרש מיד לאחר ארוחת הערב. יום אחד, אחר-הצהריים, כשסול ירד מהסדנה שלו לחטוף משהו לאכול, הוא מצא את ג'ייקוב שוכב במיטה. האורות היו כבויים אבל ג'ייקוב היה ער.

"יש קשיים בריאלטו?" סול שאל אותו.

"זה לא ממש משנה," אמר ג'ייקוב, בקושי מפנה את גופו לעבר סול. ריח של חומר חיטוי מילא את האוויר. "כלומר, זה נראה לי מגוחך להקדיש מחשבה לעשיית עוד כסף. יש לנו יותר ממה שנזדקק לו אי פעם. לפחות מספיק למאה הבאה, הייתי אומר."

"זה נשמע לי כמו סיבה למסיבה!"

נראה שג'ייקוב לא שמע אותו. הוא בהה בקפלי השמיכה שלו.

"זה פשוט מוזר," הוא אמר. "אף פעם לא הפסדתי ככה לפני כן."

"אני מבין."

"כלומר, זה לא כל כך הרבה בסופו של חשבון. פשוט – כנראה האינסטינקטים שלי כבר לא עובדים."

"אין סיבה לקחת את זה אישית, ג'ייקוב."

ג'ייקוב הפנה אליו את ראשו בחדות, כאילו הבחין רק עכשיו בנוכחותו של סול.

"אתה יודע מה קורה לחובטים ותיקים, כשהם מאבדים את מהירות החבטה שלהם? הטובים מפתחים אסטרטגיות חלופיות. הם נעשים יצירתיים :הם משפרים את המסירות שלהם, הם מבססים את השליטה במרחב, הם מסתמכים על הידע שצברו במשך שנים על החולשות של החובטים היריבים. אבל זה מלאכותי – הם על זמן שאול. והם יודעים את זה. תחלוף שנה, אולי שנתיים, והיריבים יבינו את כל התרגילים שלהם. ואז הכול ייגמר."

"אבל תמיד יש תרגילים חדשים." סול כמעט צחקק מרוב מאמץ להישמע חיובי ומלא תקווה. הוא לא אהב לראות את ג'ייקוב ככה. "זה מה שאתה חייב להבין. תמיד יש תרגילים חדשים."

"אולי. אבל אני זקן מכדי ללמוד אותם."

סול לא ידע מה לומר.

"זה בסדר, סול. אני פשוט עייף. אני צריך לנוח."

"כן. זה אולי העניין."

"אני יכול לבקש ממך משהו?" אמר ג'ייקוב.

"כל דבר."

"לפני שאתה יוצא, אכפת לך לסגור את התריסים? ממש קשה להירדם עם האור הזה שנכנס מהצדדים."

יום ההולדת המאה וששה-עשר של סול חלף ללא ציון, הם כבר איבדו כל חוש זמן. אבל בוקר אחד סול קרא את התאריך בעיתון שג'ייקוב הביא מהשוק. כשאמר בשעת ארוחת הערב שהם פספסו את יום ההולדת שלו, ג'ייקוב התנצל ברוב רושם והבטיח לקנות לו עוגה.

"זה בסדר," אמר סול. "אני מעדיף קרטון יוגורט חדש."

"אתה יודע שהבסת את כריסטיאן מורטנסן."

"מי?"

"האדם הזקן ביותר שאי פעם חי."

"אה, הוא. זה מצחיק – החיים שלי הצטמצמו עד כדי כך שהשמות היחידים שאני צריך לזכור הם ג'ייקוב וסול ויינגרטן."

"כריסטיאן מורטנסן לא הצליח להגיע לגיל מאה ושש-עשרה. וזאת, גם בלי שיהיה לך יום הולדת, סיבה למסיבה."

אבל בסוף לא עשו מסיבה. החורף היה קשה לג'ייקוב. לא משנה כמה שמיכות הוא ערם על עצמו על הספה, לא משנה כמה עזה היתה האש הבוערת באח, הוא כל הזמן התלונן על הקור. במרץ הוא פיתח שיעול נוראי והכניס את עצמו להסגר בחדר שלו. סול שמע אותו מדי בוקר, משתעל באלימות במשך כמעט שעה. לבסוף לא הצליח לסבול את זה יותר. הוא דפק על הדלת.

שום תגובה. סול דפק שוב, בחוזקה, והדלת נפתחה. ג'ייקוב עמד לבוש בתחתוני הבוקסר שלו ובחולצת טריקו עם עיגול צהוב סביב צווארונה, חיוור כמת. הוא רעד ממאמץ. כלי הדם הקטנים סביב עיניו פקעו.

"אתה צריך ללכת לבית-חולים," אמר סול.

"אני לא עוזב אותך."

קצף דם זלג על סנטרו של ג'ייקוב. סול פסע לאחור. הוא מצא ממחטה בכיס שלו והצמיד אותה לפניו.

"אתה לא נשאר פה. אתה חולה מדי."

"בית החולים הכי קרוב נמצא בקולברוק. מעבר לגבול עם ניו המפשייר. זאת נסיעה של שלוש שעות הלוך ושוב. ויש גם חדרי המתנה. והם עלולים להכריח אותי להישאר שם לילה. בשום אופן אני – "

ג'ייקוב הפתיע את עצמו בשיעול אכזרי. הוא קיפל אותו כמו אגרוף לבטן. דם השפריץ על הרצפה. הוא השתעל עד שכמעט נחנק. סול התרחק עוד קצת לאחור, עד שהגב שלו נצמד לקיר בצד הנגדי של המסדרון.

"זה רק הגרון שלי," ג'ייקוב אמר. "הוא כואב. הגרון שלי כואב. מאוד כואב. הוא כואב, כואב, כואב– "

בתוך רבע שעה הוא נכנס למכונית ונסע.

סול מעולם לא הרגיש כל כך לבד. הוא עמד במרפסת הכניסה והאזין למוזיקת החריקות של הענפים הקפואים. הם נעו כאילו איזו חיה או אדם חלפו דרכם, אבל הוא היה משוכנע שזה תעלול של הרוח. כשעצם את עיניו ראה את כפיות התה של סבתו מתנדנדות בתוך ספלי חרסינה, מערבלות ענני חלב בקפה. משאית יחידה רעמה על כביש 105, שמונה-עשר קילומטרים דרומה. השמיים נצבעו סגול עמום. הוא הדליק את האש ונרדם מולה והתעורר עם שחר, בדיוק בזמן לצפות בגחלים האחרונים נשרפים לאפר.

    *     *    *

ג'ייקוב חזר כעבור יומיים, אחר הצהריים, לבוש בבגדים חדשים לגמרי. הבגדים שלבש ביום שעזב הלכו לאיבוד בבית החולים, הוא סיפר לסול. הוא קרא לאחות, והיא לקחה את מידותיו ואת כרטיס האשראי שלו ונשלחה אל חנות בגדי הגברים הקרובה.

"איבדו לך את הבגדים?" סול שאל. "אני לא מבין."

"מה שלומך? אכלת?"

"המקרר עדיין עובד."

ג'ייקוב טפח על הגב של סול ופרק שק מצרכים מהמושב האחורי של המכונית. הוא מצמץ תחת כובד המשקל, כחכח שיעול קל ושטחי ואחר כך התייצב. חולצת הפולו החדשה של ג'ייקוב, סול הבחין לפתע, היתה תלויה על כתפיו ברפיון. החגורה הודקה עד החור האחרון ובכל זאת מכנסיו השתלשלו והתבדרו סביב ירכיו. אם הבגדים האלה אכן נקנו למידותיו, הרי הן הצטמצמו באופן ניכר.

"מה הם אמרו?" סול שאל.

"מי?"

"בנוגע לשיעול."

"אה, זה?" אמר ג'ייקוב והסיט בגבו את הדלת הקדמית בזהירות. "הכול בסדר גמור."

"למה היית שם יומיים?"

"חוסר יעילות של עיירות קטנות. פשוט חדלי אישים. ממש יצאתי מדעתי." הוא הניח את המצרכים על שולחן המטבח ופנה אל סול בחיוך מוזר. "יש אנשים, אתה יודע? יש אנשים. אי אפשר לקחת אחריות על כולם."

סול הנהן. זיעה טפטפה בזרם דק מקו שיערו של ג'ייקוב על צדי פניו ולתוך צווארון חולצתו. נדמה שהוא לא מבחין בכך.

"אתה בסדר?"

"בטח," ג'ייקוב אמר. "פשוט נסיעה ארוכה. אני הולך לנוח קצת. אחזור עוד מעט לסדר את כל זה במקום ולהכין ארוחת ערב."

Psst, you might also like:
קלרה

אבל סול ראה שהוא כבר לא יצא שוב מהחדר באותו היום.

*    *    *

סול ניסה להציץ מבעד לחלון של ג'ייקוב לפחות אחת ליום, כשיצא לטיול אחר הצהריים, אבל התריסים נשארו סגורים כל הזמן. "אני רק עובר את החורף," קרא ג'ייקוב ממעמקי חדרו כשסול דפק על הדלת. בוקר אחד, כשג'ייקוב יצא לאחד מסיבובי הקניות האחרונים שלו בסופרמרקט, סול נכנס לחדר האמבטיה שלו ופתח את ארון התרופות. הוא מצא שמונה בקבוקוני תרופות שונים, ועליהם מדבקות מבית החולים. הגלולות היו קטנות מאוד, והיו מאות מהן. סול לא אמר דבר באותו ערב, אבל למחרת התנדב להיות אחראי בעצמו על הקניות. הנהיגה שלו כבר היתה מושלמת, ואם ינהג בשעות אחר הצהריים המוקדמות ויישאר על הכבישים הצדדיים סביר להניח שלא יתקל במכוניות אחרות.

"בשום פנים ואופן," ג'ייקוב אמר. "אם יעצרו אותך, ישלחו אותי לבית-סוהר. כל העסק יגמר. יכלאו אותך באיזה אגף קשישים."

"אפשר בקלות לחשוב שאני בן תשעים, אולי אפילו שמונים וחמש. יש לי עדיין יציבה טובה. אם מישהו ישאל, אגיד שאני מבקר את הנכדים שלי."

"אל תהיה מגוחך. אני אלך. אחרי שאישן צהריים."

ג'ייקוב ברח לחדר שלו אבל לא לפני שהשאיר את מפתחות המכונית על שולחן האוכל. אם עשה זאת במכוון או לא, סול יכול היה רק לנחש, אבל אחר-הצהריים, כשחזר מהסופרמרקט, ג'ייקוב לא העיר דבר. הוא הביט בסול הודף בגבו את דלת הכניסה כשסל מצרכים בזרועותיו והניע את ראשו בפליאה. אחר כך פרש אל חשכת חדרו וסגר אחריו את הדלת.

לקראת סוף השבוע הבא, כשהחלו הפלגים שוב לפכפך ביער, התעורר סול לקול חבטה עמומה. תחילה חשב שחלם חלום, אבל אז שמע חריקת עץ מתחכך בעץ, חבטה נוספת ואנחה. סול בעט את רגליו החוצה מהמיטה ונעמד. הוא ייצב את עצמו בעזרת השידה, התרוקנות הדם ממוחו סחררה אותו מעט, ועשה את דרכו אל חדרו של ג'ייקוב.

הוא מצא את ג'ייקוב שרוע על הרצפה, באמצע הדרך בין מיטתו ובין חדר האמבטיה שלו. רגלו האחת הסתבכה בסדין. המסכן היה שרוע על צדו, ראשו מעוקם באי נוחות, פיו הרחב, היבש, פעור לנשימה כמו פה של קרפיון. עיניו התגלגלו מעלה והתמקדו בעיניים של סול.

"נפלתי," הוא אמר לבסוף. "ניסיתי…"

"זה בסדר," סול אמר. הוא פסע באיטיות לקראת נכדו.

ג'ייקוב מצמץ ונדמה היה שהוא מנסה להתמקד, אבל שום חלק של גופו לא זז.

"אל תדאג," הוא אמר. "אתה לא יכול להידבק."

"אתה יודע מה זה?"

ג'ייקוב הנהן. "זה לא מדבק."

סול התכופף והחל לפרום את קשר הסדין. הוא דחף את גופו של ג'ייקוב עד שהפך אותו על גבו, ראשו צמוד לרצפה.

"אתה לא יכול לזוז. נכון?"

ג'ייקוב הזיז את ראשו מרחק מילימטר לצד אחד ובחזרה. סול ליטף את מצחו. ג'ייקוב עצם את עיניו.

"אני אסיע אותך לבית החולים," אמר סול. "אחרי שתתאושש קצת."

"אני מרגיש מוזר שאני שואל," ג'ייקוב אמר, מביט לכיוון הכללי של סול. "אבל… אני חייב."

"אתה יכול לשאול אותי הכול. אתה יודע את זה."

ג'ייקוב מצמץ שוב. סול הספיג את עינו הדומעת בקצה שרוול הפיג'מה שלו.

"יש איזה סוד?" ג'ייקוב שאל.

"איזה סוד?"

"למה?" קולו נשמע כלחישה. "למה אתה עדיין חי?"

"אני לא יודע, ג'ייקוב."

"אתה יכול לספר לי. אתה מכיר אותי. אני לא כמו כולם – כמו כל היתר."

"הלוואי שיכולתי." סול דיבר בקול מרגיע, כמו שיר ערש. "אני לא יודע. אני פשוט רוצה את החיים. אני כל כך רוצה לחיות."

"אבל גם אני." קול חנוק, מעוות, עלה ממעמקי גרונו של ג'ייקוב. "כנראה חשבתי שאחרי כל השנים האלה אולי אצליח, לא יודע – ללמוד את זה ממך. או שאוכל להידבק בזה איכשהו. מה ההפך מחולניות – חסינות?" הוא השתעל שוב. "היינו יכולים לתמוך זה בזה. לנצח."

למשמע מילותיו של נכדו, סול נרתע קלות, כמו מנסה לחמוק מריח רע. "אתה תהיה בסדר, ג'ייקוב," הוא אמר. "אתה תהיה בסדר."

"אני לא," אמר ג'ייקוב. "אבל אתה כן."

ואז מסך כבד ירד על עיניו. זו היתה אותה ההבעה שראה סול על פני אביו של ג'ייקוב, ועל פניהם של האחרים בחגיגות המאה שלו, אחרי שג'וזף נמצא מת. הוא לא היה מסוגל להאמין שזה קורה – רק לא ג'ייקוב, לא אחרי כל השנים יחד. זה היה אכזרי מדי. ג'ייקוב אהב אותו. סול האמין בזאת. אבל הקשיות התקבעה על פניו כמו מסכת גבס. תווי פניו של ג'ייקוב הקשיחו וקפאו וסול הבין מהי הטרנספורמציה המתרחשת. הגולגולת הנלחצת אל העור שנעשה דק וחושפת את צורתה האמיתית.

בעדינות, אבל לא בלי סלידה, הניח סול לראשו של ג'ייקוב לצנוח אל הרצפה.

    3

למחרת היום, כשדלתו של ג'ייקוב עדיין סגורה, התעורר סול מוקדם ונהג את שישים הקילומטרים לניופורט. כשפנה מרחוב מיין לכיכר ריילרוד, מצא את מה שחיפש: שלט עץ, תלוי מכרכוב גגו של בית ויקטוריאני גדול, פרסם את שירותיו של ד"ר מרשל הברשאם, רופא כללי. הוא חנה בשביל הגישה המעגלי ועלה במדרגות. חלל הכניסה הוביל אל חדר עבודה שהוסב לאזור המתנה. פעמון צלצל ומיד נכנס אדם שהגיע מהקצה הנגדי של החדר. הוא היה צעיר – בן ארבעים, חשב סול, אולי חמישים, יכול להיות שישים – מגולח למשעי, מרכיב משקפיים במסגרת דקה שגלשו במורד אף רחב, ולראשו בלורית לחה של שיער אדמדם. על זרועו נחה מגבת מקופלת.

"אפשר לעזור לך?" אמר ד"ר הברשאם.

"אשמח לעבור בדיקה כללית," סול אמר. "שמי ג'וזף ויקר." הוא לא ידע מאין צץ השם הזה, הוא פשוט נפלט מפיו. הוא הסביר שחי תקופה מחוץ לארץ ועכשיו הגיע לבקר אחיין שלו באיילנדפונד ויישאר אצלו כמה חודשים. הוא לא הרגיש חולה, אבל הגיע הזמן להיבדק והוא לא רצה לחכות עד שיחזור הביתה. בגילו, וכן הלאה. הוא ישלם במזומן.

ד"ר הברשאם הנהן ולחץ את ידו של סול. "ובן כמה אתה, אם יורשה לי לשאול?"

"תשעים ואחת," סול אמר. "אני בן תשעים ואחת שנה."

"יפה," אמר הדוקטור בחיוך. "מגיע לך מזל טוב על זה."

הוא הוביל את סול לחדר אוכל שהוסב לחדר טיפולים ובו שולחן טיפולים מכוסה בגיליון נייר שעווה. את הקירות עיטרו תצלומים של ניו יורק בחורף, נתונים במסגרות נחושת צעקניות. סול הסיר את כל בגדיו מלבד תחתוני הסבא הלבנים שלו. ד"ר הברשאם מישש את עורו הכחלחל הדק באזור החזה, הזרועות, הצוואר והגב. סול השתעל כשהתבקש ומיקד את מבטו באור האוטוסקופ. הרופא האיר אל תעלות אוזניו. הוא החליק את שרוול מד לחץ הדם על זרוע הדחליל שלו. הוא הנהן לעצמו ואז הניע את ראשו מצד לצד. לבסוף יצא מהחדר וביקש מסול להתלבש. כשחזר התעקלו שפתיו בפיתול חקרני.

"מאיפה אמרת שאתה מגיע?" הרופא שאל.

"אוסטריה," סול אמר. "אבל לא אמרתי."

"אתה אוכל שם תפריט עשיר בדגים ובירקות?"

"נראה לי שכן."

"ואמרת שאתה בן תשעים ואחת?"

"זה מה שאמרתי."

"כי אני חייב לומר," הרופא אמר, "עם כל הכבוד, אני מתקשה להאמין."

סול נלחץ. "סליחה?"

"בהתחשב בתוצאות הבדיקות שלך, לא הייתי נותן לך שבוע מעל שמונים וחמש. גג שמונים וחמש."

"אז הכול בסדר?"

"נקי ובריא. בהחלט הרשמת אותי."

"מה לגבי לחץ הדם? עמוד השדרה? הקיבה?"

"אני לא רואה שום דבר. אם תמשיך ככה, תגיע לגיל מאה ועשר, אדון ויקר."

"אני מבין. אתה בטוח?"

"שמע – מה הסוד שלך? מה אתה עושה כדי להישאר בכושר כזה? בשביל אדם בשנות התשעים לחייו זה מדהים. אולי זאת אוסטריה? אתה חי בהרים או משהו?"

"יש לי רק עצה אחת," סול נאנח. "להמשיך לנשום."

"להמשיך לנשום!" ד"ר הברשאם צחק בקול. הוא הסיר את משקפיו ומחה את עיניו. "זה טוב. להמשיך לנשום!"

סול נתן לו שני שטרות של מאה דולר ועזב בלי להוסיף מילה.

הוא קרא פעם שקשישים שמאבדים את בני זוגם, נוטים למות זמן לא רב לאחר מכן. ג'ייקוב לא היה בן זוג אבל הוא היה החבר היחידי של סול, קרוב משפחתו היחיד. האם זה הסוף אפוא? הפחד המתין לו באיזה מעבר חשוך ואיים לקפוץ עליו, אבל לפחות בינתיים הוא עדיין לא פחד.

הוא עמד מחוץ לדלת חדרו של ג'ייקוב. אם יצלצל למשטרה הם יבינו מי הוא. הוא יהפוך לניסוי מדעי. הם לא ירשו לו לחיות. אבל איך לקבור את הגופה? ג'ייקוב היה גבר גדול, אפילו לקראת הסוף, וסול לא היה חזק מספיק לסחוב את גופתו, לא כל שכן לחפור בור באדמה. ובכל זאת אם לא יפעל בקרוב, הגופה תתחיל להרקיב ולהתפרק.

הוא לא יכול לפתור את זה עכשיו– השעה שלוש אחר הצהריים, זמן להליכה שלו. אסור לסטות מהשגרה. הוא חייב להמשיך לזוז. זה הכרחי. ככל שמותו של ג'ייקוב היה נוראי, הוא מוכרח להמשיך לזוז.

הוא פסע אל החצר האחורית שצימחה פרא ופנה אל היער. בדרך התכופף לחמוק מענף שנשלח אליו כמו אצבע גרומה, מזמנת. הוא דשדש במורד שביל העפר, אבוד במחשבות על ג'ייקוב, על האירוג'ט, על ההספדים שלו שנשרפו באש האח, מוקף בצפיפותם המוכרת של העצים הזקנים. סנאים, בבעתה הקיומית הנצחית שלהם, זינקו בין השיחים הנמוכים. העלים רחשו חרקים. סול ספג לתוכו את כל זה והרגיש כאילו, במובן עמוק כלשהו, הוא מתמזג עם היער – הלב שלו הולם בקצב החיים סביבו, הוא איזו שלוחה מרוחקת של אורגניזם עצום ממדים. אבל אז רשרשה העלווה בדחיפות, בכוונה, ונדמה היה שמשהו – או מישהו – מתקרב אליו מתוך היער.

זה היה כמובן בלתי אפשרי. זה בטח רק זוג קיפודים.

ובכל זאת, כשפנה בסיבוב מצא את עצמו מול גבר בן מאה ועשר בערך. האיש הזה היה אפילו נמוך יותר מסול, פניו ארוכים ובריאים וגבו זקוף. הוא לבש בגדי טיפוס הרים: חולצת כותנה משובצת, מגפי עור חומים, ומכנסי חאקי קצרים שחשפו רגליים שריריות חסונות.

הוא נראה מוכר. זה היה מדאיג. אם מישהו מחייו הקודמים יגלה אותו, זה יהיה הרסני. הכול ייגמר. בהחלטיות נטולת הגיון, הסתובב סול והחל לחזור לביתו.

"היי, חכה," אמר האיש.

סול פסע מהר יותר, מפרקי הברכיים שלו נשחקו עם כל צעד.

"אל תהיה טיפש," הקול אמר. "אתה תיפול." נשמע שהוא מצמצם את המרחק ביניהם.

סול כמעט רץ עכשיו. הריאות שלו שרפו. זרועו השמאלית הלמה באופן בלתי מוסבר. הוא לא העריך נכון אבן על השביל, הרגל שלו נחתה עליה בעקמומיות, והוא מעד. לרגע אחד איום, כשהקרקע לפתע האיצה לקראתו, היה בטוח שהוא עומד ליפול על הפרצוף. אבל הוא הצליח לייצב את רגלו השנייה ואחרי שכשל עוד כמה צעדים, הוא נאחז בעץ וחיבק אותו. ענפים חתכו את אצבעותיו, המצח שלו נחבט קלות בגזע.

"שלום, סול."

הקול היה ממש מאחוריו. הוא הסתובב.

האיש הביט בסול בדאגה. "אתה בסדר שם?"

"אני מכיר אותך?" אמר סול, חזהו מתנשף עדיין.

"אולי," אמר האיש בחיוך מעוקם. "אבל אף פעם לא נפגשנו."

"אני לא מבין."

"כריסטיאן," האיש אמר והושיט את ידו. "כריסטיאן מורטנסן."

אני מכיר את השם, סול חשב. אבל מאיפה? ואז הוא קלט.

"כריסטיאן מורטנסן? אבל – אתה מת. מתת לפני יום הולדתך המאה וששה-עשר."

"זה מה שהיה כתוב בעיתונים," מורטנסן אמר, עיניו בהירות ולוהטות.

סול זקף את גבו. "תסביר את עצמך. מה זה?"

"כמוך, גם אני הותשתי מרוב תשומת לב – המדענים, העיתונאים, המשפחה. מה יכולתי לומר להם שהם לא ידעו בעצמם?"

"תמשיכו לנשום."

"בדיוק. פשוט תמשיכו לנשום."

סול הנהן לעצמו, הוא ניסה לארגן את המחשבות.

"מה אתה רוצה?" הוא שאל. "אתה יכול לקבל את שיא גינס. אין לי שום צורך בזה."

מורטנסן הטיל את ראשו לאחור וצחק.

"אני לא רוצה את השיא. ובכל מקרה הוא לא שלי. יש איתנו יפני אחד, קיוזו. כשאני נולדתי הוא כבר היה נשוי עם ילדים."

"קיוזו?"

"יש עוד כמוך וכמוני," אמר מורטנסן. "אתה לא לבד."

"איך מצאת אותי? איך הגעת לפה?"

"המעקב שלנו יותר מוצלח משל האידיוטים האלה בקבוצת המחקר הגרונטולוגית. אנחנו תמיד רוצים להגדיל את מספרנו. אנחנו לומדים אחד מהשני."

"כמה מכם יש?"

"רבים. כולם מצפים לפגוש אותך, סול. יותר לא תהיה חריג. תהיה פשוט אחד מאיתנו. לאף אחד לא יהיה אכפת מהגיל שלך. אף אחד לא ישאל אותך שאלות מטומטמות."

סול ראה סביבו עמודי אור שמש שחדרו מבעד לעלווה, ענפים רחבים של אשוח מחטני התנופפו כמו מניפות ברוח הקלה, טור נמלים הזדחל בקפל עלה חום מת. הוא עצם את עפעפיו בחוזקה, וכשפקח שוב את עיניו ציפה פחות או יותר שמורטנסן יעלם. אבל האיש עדיין עמד שם, נעול במגפי טיפוס ההרים המטופשות שלו.

"אז אתה יודע את הסוד," אמר סול.

"אתה מתכוון לסיבה שהגענו עד הלום?"

"כן," סול אמר, והכין את עצמו. "למה אנחנו עדיין פה."

מורטנסן משך בכתפיו. "לצערי אין לי מושג. אף אחד מאיתנו לא יודע."

"אה. זה מה שחשבתי."

"אבל יש לי תיאוריה. זה הולך ככה: רוב האנשים חושבים שהם רוצים לחיות לנצח, אבל למעשה הם לא. הם רוצים להרים ידיים. הם עייפים, כואב להם, הם איבדו את הקרובים להם ביותר. הגופים שלהם לא רוצים להמשיך. התודעה שלהם דוחה את עצמם. הנפשות שלהם מוכנות לעבור למקום הבא."

"ואתה ואני – אנחנו שונים?"

"כמובן. אנחנו מאוד מאוד אוהבים להיות כאן. אנחנו רוצים להישאר אפילו אחרי שכל מי שהכרנו ואהבנו כבר עזב. בגלל זה אנחנו שונים."

"תמשיך."

"כמובן, נחמד לחיות יחד. אנחנו יכולים לעזור זה לזה. אני יכול לעזור לך להזיז את הגופה של הנכד שלך, למשל."

סול החוויר. "אתה יודע על ג'ייקוב?"

"לא היינו מפריעים כל עוד הוא היה בחיים. אבל חשבנו שאולי אתה זקוק לעזרה."

"כן," אמר סול. "זה נכון. אני צריך עזרה."

"טוב מאוד. בוא נלך."

סול הרגיש חולשה, אבל הלך בעקבות מורטנסן שהחל להתקדם אל הבית.

"אחרי זה, אחרי שנקבור אותו," סול אמר. "עדיין לא ברור לי. מה נעשה?"

"אתה תצטרף אלינו. אם תרצה."

"איפה?"

"יש לנו שטח לא רחוק מפה. בממלכת צפון-מזרח. המקום ימצא חן בעיניך."

"ומה נעשה שם?"

"כל דבר. אתה יכול להביא את המטוסים שלך אם אתה רוצה."

"אני מבין. נראה לי שארצה."

הם הלכו בשתיקה.

"זה הכול?" סול שאל. "אנחנו פשוט יושבים שם?"

"אנחנו בעיקר עושים את אותו הדבר שעשינו תמיד. אנחנו מחכים."

"למה?"

אנחנו לא יודעים. אנחנו פשוט מחכים.

השביל נגמר והבית הלבן נגלה מבין הצמחייה.

"ותקווה?"

"כן," אמר כריסטיאן. "אנחנו מקווים. אנחנו מקווים שהכול יסתדר."

"טוב," אמר סול וטיפס במדרגות למרפסת האחורית שלו, "את זה אני יודע לעשות."

וכך, בצעד קל, נכנס סול אל הבית להביא את גופתו הנרקבת של נכדו.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: ממלכת צפון מזרח! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%9e%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%a6%d7%a4%d7%95%d7%9f-%d7%9e%d7%96%d7%a8%d7%97/