search
בקריאה כעת: מנהל הדואר | רבינדראנת טאגור
search

רבינדראנת טאגור | מקור:אנגלית

מנהל הדואר

תרגום : ליאורה כרמלי

הקדמה מאת המערכת

אפיזודות מקומיות המשתרעות על פני פרק זמן קצר הם הלחם והחמאה של הסיפור הקצר.

רבינדראנת טאגור רקח עלילות העונות לכללים אלה ומתרחשות בתת-היבשת ההודית. כתיבתו בוחנת, ושבה ובוחנת, את המתחים בין עולם הטבע לבין עולמו של האדם, בין יצירי כפיו או יצירי דימיונותיו. הרקע הוא השלטון הקולוניאלי הבריטי, ובסיפור שלפנינו – אחד מסיפוריו הידועים של טאגור – בחור מכלכותה, שבחייו כבר חש "כדג שהוציאוהו מהמים", ממונה לתפקיד מנהל סניף דואר, והתפקיד ממיט עליו שיממון. ראטאן, נערה צעירה שמשמשת לו כעוזרת בית, דואגת לו בחוליו, אך ייתכן שלא לנצח. מהם המשאבים (הפיסיים, הנפשיים, הרגשיים) העומדים לרשותנו?

מידות הקירבה וההקרבה בין בני אדם, המשויכים למעמדות שונים, נבחנים בסיפור הזה. בסיכומו של יום, כולנו בני אדם, אך האם המשמעות היא שכל בן אדם לעצמו? מנהל הדואר, שהתנסה בכתיבת שירים ומדי פעם שוקע במחשבות פילוסופיות, מסכם זאת: "אדיש לזרימת הנהר, הרהר בצורה פילוסופית על כך שבחיים מתרחשות פרידות רבות, מקרי מוות רבים. לכן, מה הטעם לחזור לאחור? מי שייך למי בעולם זה?"

קראו עוד

במשרתו ראשונה נשלח לשמש כמנהל סניף הדואר בכפר אולאפור. היה זה כפר צנוע ביותר. בקרבת מקום פעל בית חרושת לאינדיגו, והמנהל הבריטי במקום הצליח, לאחר מאמצים רבים, להקים בית דואר חדש.

מנהל הדואר היה בחור מכלכותה, שהרגיש בכפר זה כדג שהוציאוהו מהמים. משרדו היה בצריף חשוך שגגו מסוכך, ובסמוך לו הייתה בריכה מכוסה כולה בעשבים, ומסביבה ג'ונגל. לסוכני האינדיגו ולמועסקים בבית החרושת בקושי היה זמן פנוי, ומכל מקום, לא היו הם חברה הולמת לאיש משכיל. או אולי הרקע שלו כאיש כלכותה גרם לו לקושי בהשתלבות, ובמקום לא מוכר התנהג הבחור ביהירות או במבוכה. לפיכך, לא היה מגע של ממש בינו ובין תושבי האזור.

אפס, עבודה מועטה בלבד הייתה לו שם, וזמן פנוי בשפע. לעתים, ניסה את כוחו בכתיבת שירים; חיפש את האושר שבבילוי החיים בהתבוננות בעלים הרועדים על בדי העצים או בעבים השטים ברקיע – וניסה להביע בשיריו את הרשמים שלו. עם זאת, אלוהים יודע, שאם שד מאגדה ערבית היה בא ובִן לילה גודע את כל העצים על עליהם, סולל כביש וחוסם את קו הרקיע בבניינים גבוהים, אותו בחור מת-למחצה ומחונך לעילא ולעילא היה מתעורר שוב לחיים.

משכורתו של מנהל הדואר הייתה דלה, ובת כפר יתומה בת שתים-עשרה או שלוש-עשרה עשתה למענו את עבודות הבית בתמורה למעט מזון. שמה היה ראטאן, ולא נראה סביר שתינשא לאיש ביום מן הימים. בערבים – כשעשן הסתלסל מרפתות הכפר, צרצרים ניסרו בשיחים, להקת זמרים באולים משולהבים שרו בקולות צרודים בליווי תופים וצלצלים, ואפילו משורר, לוּ ישב בגפו בגזוזטרה אפלה, היה מצטמרר קצת למראה העלים הרוטטים – נהג מנהל הדואר להיכנס לביתו, להדליק את המנורה העמומה בפינת החדר, ולקרוא לראטאן. ראטאן מצדה נהגה לחכות ליד הדלת לקריאתו זו, אך לא התייצבה מייד, אלא צעקה לעברו:

"מה הדבר, דאדאבאבו, מה אתה רוצה?"

"מה את עושה?" היה שואל מנהל הדואר.

"אני חייבת לגשת להבעיר את האש במטבח…"

"את יכולה לעשות את עבודות המטבח מאוחר יותר. הכיני לי את ההוקה שלי."

עד מהרה נכנסה ראטאן לחדר, מנפחת את לחייה בנושפה בקערית ההוקה.

מנהל הדואר לקחהּ ממנה, ואמר בבוטות, "אז מה, ראטאן, את זוכרת את אמך?" רבות סיפרה לו: דברים שזכרה ודברים שלא זכרה. אביה אהב אותה יותר מאמה, והיא זכרה אותו רק בקושי. הוא נהג לשוב הביתה בערב אחרי שעבד קשה במשך כל היום, וכמה ערבים נחרתו היטב בזיכרונה. בדברה, התקרבה ראטאן אל מנהל הדואר, ובסיימה לספר ישבה על הרצפה לרגליו. היא זכרה את אחיה הקטן; יום אחד לפני זמן רב מאוד, בתקופת העונה הגשומה, עמדו שניהם על קצה שלולית קטנה, ושיחקו בתפיסת דגים בענפי עצים שבורים – זיכרון זה נחקק בזיכרונה בצורה בהירה יותר מדברים חשובים בהרבה. לעתים, שיחות אלה נמשכו עד שעה מאוחרת בלילה, ומנהל הדואר היה מרגיש ישנוני מכדי לבשל לעצמו. או אז הייתה ראטאו מבעירה את האש במטבח, מחממת תבשיל ירקות בקארי שנשאר מארוחת הצהריים ומבשל קצת צ'אפאטי, ושניהם אכלו מהמאכלים הללו.

מעת לעת, ביושבו על כיסא משרדי עשוי מעץ בפינת צריפו הגדול, סיפר מנהל הדואר על בני משפחתו – אחיו הצעיר, אמו ואחותו הבכירה – שלבו יצא אליהם בגעגועים, בהיותו בודד וגולה במקום זר לו. הוא סיפר לנערה בורה זו דברים שלעתים קרובות העסיקו את מחשבתו; לעולם לא היה חולם לגלותם לעובדי בית החרושת לאינדיגו, אבל נראה בעיניו טבעי בהחלט להשמיעם באוזניה. בסופו של דבר, התייחסה ראטאן לבני משפחתו של מנהל הדואר כאילו הם קרוביה שלה. זאת ועוד, בדמיונה יצרה בחיבה רבה תמונות חיות שלהם.

היה זה אחר צהריים נאה בעונה הגשומה. הרוח הקלה הייתה חמימה; באוויר עמד ריח עשב רטוב ועלים לחים המתייבשים בשמש. נשימת הקרקע – חמה ותשושה – כמו רפרפה על העור. ציפור עקשנית קראה במקום כלשהו שוב ושוב בקול חדגוני, כמשמיעה עתירות חוזרות ונשנות מול חיי הטבע בחצות היום בדורבאר. למנהל הדואר בקושי הייתה עבודה: באמת, הדברים היחידים שנדרשו לטיפולו היו רטט העלים החלקים והמבריקים, שטופי הגשם, שכבות העננים הקטועות שנותרו מעבי הגשם והלבינו בשמש. הוא שקע בהתבוננות, וניסה להרגיש איך יהא זה אם ישהה עמו פה חבר קרוב, אדם שיוכל לשיח לו את רגשות לבו הכמוסים ביותר. בהדרגה נדמה לו שהציפור מביעה בדיוק את אותה מחשבה, פעם אחר פעם; ובצל ובבדידות של שעות אחר הצהריים מצא את אותה משמעות גם ברשרוש העלים. מעטים יאמינו או יתארו לעצמם שמנהל דואר בכפר קטן, אדם שמשכורתו עלובה, יחווה רגשות כה עמוקים בדממה העמוקה והשלווה של שעת אחר הצהריים.

באנחה כבדה קרא מנהל הדואר לראטאן. באותו רגע הייתה ראטאן שרועה מתחת לעץ גויאבה, שולחת את ידיה לקטוף מענפיו פירות בוסר. לשמע קול אדונה הקורא בשמה, קפצה מייד על רגליה ורצה אליו.

"כן, דאדאבאבו, קראת לי?" שאלה קצרת נשימה.

"אני מתכוון ללמד אותך לקרוא, קצת בכל יום," אמר מנהל הדואר.

מאז ואילך, לימד אותה קרוא וכתוב מדי יום בשעות הצהריים. הוא החל בתנועות, אך עד מהרה התקדם לעיצורים ולמילות החיבור.

הממטרים המשיכו לרדת במהלך חודש סראבאן. תעלות, ערוצים ובורות התמלאו במים ועלו על גדותיהם. קרקור הצפרדעים ותקתוק הגשם נמשכו יומם ולילה. כמעט בלתי אפשרי היה להגיע ברגל ממקום למקום, ואל השוק שטו בסירה. יום אחד ירד גשם מעלות השחר והלאה ללא כל הפוגה. תלמידתו של מנהל הדואר חיכתה שעה ארוכה ליד הדלת, ומשבוששה להישמע הקריאה הרגילה, נכנסה חרש לחדר, וצרור ספריה עמה. היא ראתה את מנהל הדואר שוכב במיטתו. היא חשבה שהוא נח, והחלה לחזור על עקבותיה פוסעת על קצות אצבעותיה.

לפתע שמעה אותו קורא לה. היא הסתובבה, ובמהירות חזרה אליו, ושאלה:

"לא ישנת, דאדאבאבו?"

"אני לא מרגיש טוב," אמר מנהל הדואר בכאב. "הביטי, שימי את ידך על מצחי."

הוא חש צורך בעידוד ובניחומים, בשוכבו חולה ואומלל במקום נידח זה, כשהגשם ניתך ללא הרף. הוא זכר מגע ידיים רכות במצחו, צמידי צדפים מצטלצלים על פרקיהן. בכל לבו השתוקק שאמו או אחותו יישבו לצדו, ירגיעוהו בחוליו ובבדידותו בעדינותן הנשית. וכיסופיו לא נותרו ללא מענה. כעת, הנערה הצעירה ראטאן לא הייתה כה צעירה. מאותו רגע והלאה לקחה על עצמה את תפקיד האם, הזעיקה את הרופא, ונתנה לו את התרופות בשעות המיועדות, נשארה ערה לצדו לאורך כל הלילה, בישלה למענו ארוחות מיוחדות להחלמה מהירה, ושאלה אותו מאות פעמים, "אתה מרגיש קצת יותר טוב, דאדאבאבו?"

ימים לאחר מכן קם מנהל הדואר ממשכבו, והוא רזה וחלש. הוא החליט שדי לו בשהייה במקום שכוח אל זה. איכשהו ימצא דרך לעזוב וללכת לדרכו. מייד כתב לראש משרד הדואר בכלכולתה, וביקש ממנו להעבירו משם בגלל מזג האוויר הלא בריא ששורר במקום.

משוחררת מהטיפול במנהל הדואר, חזרה ראטאן למקומה הרגיל מחוץ לדלתו. אבל קריאתו לא נשנתה כמקודם. לפעמים, הציצה פנימה וראתה את מנהל הדואר יושב בהיסח הדעת על שרפרף או שוכב על המיטה. בעודה יושבת וממתינה לקריאותיו, הוא חיכה בקוצר רוח לתשובה על בקשתו. היא ישבה מאחורי הדלת, ושיננה את שיעוריה אינספור פעמים. היא הייתה אחוזת פחד מכך שאם בכל זאת יקרא לה פנימה, יתבלבלו בראשה העיצורים ומילות החיבור. בסופו של דבר, ערב אחד, אחרי שבועות ספורים, נשמעה שוב קריאתו. בלב משתוקק נחפזה ראטאן לחדר.

"קראת לי, דאדאבאבו?" שאלה.

"אני עוזב מחר, ראטאן," אמר מנהל הדואר.

"לאן אתה הולך, דאדאבאבו?"

"אני חוזר הביתה."

"מתי תחזור?"

"לא אחזור לפה שוב."

ראטאן לא הוסיפה לשאול אותו דבר. מנהל הדואר סיפר לה מיוזמתו כי ביקש העברה, אך פנייתו נדחתה, ומשום כך הוא מתפטר מהדואר ושב הביתה. במשך כמה רגעים איש מהם לא הוציא מילה מהפה. מנורה עמומה הבהבה; מבעד לחור בסכך הגג טפטפו קצובות טיפות גשם לתוך כלי שהונח מתחת. ראטאן נסוגה אט-אט למטבח להכין קצת צ'אפאטי. היא הכינה זאת ללא החיוניות הרגילה שלה. אין ספק שמחשבות הטרידו את מוחה. כשמנהל הדואר אכל את ארוחתו, שאלה לפתע, "דאדאבאבו, אתה מוכן לקחת אותי אתך לביתך?"

"איך אוכל לעשות זאת?!" אמר מנהל הדואר בצחוק. הוא לא ראה כל צורך להסביר לנערה מדוע הרעיון כה בלתי אפשרי ומופרך.

במשך כל הלילה, אם חלמה בשנתה או אם שכבה ערה, שמעה ראטאן את צחוקו של מנהל הדואר מהדהד באוזניה. "איך אוכל לעשות זאת!"

כשקם עם שחר, ראה מנהל הדואר שמימי הרחצה כבר הוכנו עבורו (הוא התרחץ לפי מנהג כלכותה, במים שהובאו בדלי). ראטאן לא הצליחה להביא את עצמה לשאול אותו באיזו שעה ייצא לדרכו. את דלי המים נשאה מהנהר בשעה מאוחרת בלילה, למקרה שיצטרך להם בשעת בוקר מוקדמת. ברגע שסיים את רחצתו, קרא לה מנהל הדואר. היא נכנסה לחדר בעדינות, והביטה בו בדממה, ממתינה להוראותיו.

"ראטאן," אמר, "אגיד לאיש שיבוא במקומי שעליו לדאוג לך כמוני; אינך צריכה להיות מודאגת מעזיבתי."

אין ספק שהערה זו הושמעה מתוך רגשות טוב לב ונדיבות, אבל מי יכול לרדת לחקרם של רגשות לב אישה? ראטאן סבלה בשקט נזיפות רבות מצד אדונה, אבל מילים עדינות אלה היו מעבר ליכולתה. הרגש שבער בלבה התלקח, והיא צעקה, "לא, לא, אתה לא צריך להגיד שום דבר לאף אחד – אני לא רוצה להישאר פה." מנהל הדואר נבהל; מעולם לא ראה את ראטאן מתנהגת בצורה כזאת.

מנהל דואר חדש הגיע. אחרי שהעביר לו את סמכויות המשרה, התכונן מנהל הדואר המתפטר לעזוב. לפני שהלך קרא לראטאן, ואמר, "ראטאן, אף פעם לא עלה בידי לשלם לך דבר. היום לפני שאני יוצא לדרך, ברצוני לתת לך דבר מה שיישאר עמך כמה ימים." הוא הוציא מכיסו את כל מעות משכורתו האחרונה, החסיר מהם את הסכום הדרוש לו לנסיעה, והושיט לה את השאר. אפס, ראטאן צנחה לרצפה, אחזה בכפות רגליו, ואמרה, "אני מתחננת אליך, דאדאבאבו, אני מתחננת אליך, אל תיתן לי כסף. בבקשה, אף אחד לא צריך להטריד את עצמו בגללי." ואז שטפה החוצה במרוצה.

מנהל הדואר העוזב נאנח, הרים את תיק המסע שלו, השעין מטרייה על כתפו, ועשה את דרכו אט-אט לעבר הספינה, כשמאחוריו נושא קולי על ראשו את המזוודה המפוספסת בכחול ולבן של הנוסע.

כשישב מנהל הדואר בספינה, והמפרש נמתח, כשמי השיטפונות הרבים שגאו בנהר החלו להתרומם כמו היו דמעות הארץ כולה, חש מנהל הדואר ייסורים עצומים; מראה פניה מוכות היגון של נערת הכפר הצעירה והפשוטה כמו הביעו צער יקומי עמוק ובל יתואר. הוא הרגיש תשוקה עזה לחזור על עקבותיו. האם לא יקח עמו את היתומה הזאת שהעולם נטש בדד? אך אז ניפחה הרוח את המפרשים, הנהר הגואה זרם בחוזקה, ועד מהרה נשאר הכפור מאחור, ורק האדמה השרופה שלגדת הנהר נראתה באופק. אדיש לזרימת הנהר, הרהר בצורה פילוסופית על כך שבחיים מתרחשות פרידות רבות, מקרי מוות רבים. לכן, מה הטעם לחזור לאחור? מי שייך למי בעולם זה?

אבל לראטאן לא היו הגיגים פילוסופיים כאלה להתנחם בהם. היא נותרה לבדה, משוטטת יחידה סביב משרד הדואר וממררת בבכי. ייתכן שתקווה קלושה הבהבה במוחה, שדאדאבאבו אולי ישוב; ודי היה בכך לקשור אותה למקומה ולמנוע בעדה מלהרחיק ללכת משם. הו, לב אנוש אומלל! תמיד יטעה שוב ושוב, וההיגיון והשכל יתקשו לחדור. אנחנו נצמדים בשתי ידיים לתקוות שווא, ממאנים להאמין בהוכחות כבדות משקל הסותרות את תקוותנו זו, ותחת זאת מאמצים אותה אל לבנו בכל כוחנו. בסוף היא נמלטת, פוצעת את עורקינו, מנקזת את דם לבנו; עד אשר, בהתעשתנו, וכשהכרתנו שבה אלינו, אנחנו ממהרים להיתפס שוב לאשליות.

 


*התרגום התפרסם בקובץ "נשמת האהבה", הוצאת אסטרולוג, 2016.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty