search
בקריאה כעת: מקלט | דיוויד קונסטנטין
search

דיוויד קונסטנטין | מקור:אנגלית

מקלט

תרגום : ברוריה בן-ברוך

דימוי: כריסטיאן שול

אולי יותר כמו כלא, אמרה מדלן.

ברצינות, אמר מר קריימר.

אם אני אברח הרי יחזירו אותי, אמרה מדלן.

כן אבל, אמר מר קריימר.

מר קריימר הרבה לומר "כן אבל" למדלן. שתהיה אפשרות לוויתור, אפשרות לסתירה. עכשיו אמר שוב כמה כולם במחלקה נחמדים, בכל הביקורים שלו הוא לא ראה אף פעם יחס לא נעים והוא לא זוכר שאי פעם שמע מישהו מרים קול כועס על ילדה או ילד. אם כך: לא בדיוק כלא.

אז למה היא יושבת פה, שאלה מדלן והחוותה בראשה לעבר אחות שישבה בפתח. האחות עשתה כמיטב יכולתה להיראות כאילו איננה שם. היא קראה מגזין נשים.

את יודעת יפה מאוד, אמר מר קריימר.

כדי שאני לא אשרוט לך פתאום את הפרצוף ואגיד שניסית לאנוס אותי, אמרה מדלן. כדי שאני לא אקפוץ פתאום מהחלון.

משהו כזה, אמר מר קריימר.

החלון היה פתוח אבל רק במידה המותרת על פי הכללים, ככל שאפשרו המנעולים. מר קריימר ומדלן הסתכלו בו. היא מסוגלת לעבור שם, חשב בלבו, אם תנסה. לא שאני אצליח לעבור שם, אמרה מדלן, כמה שלא אנסה.

קירות החדר היו מקושטים בציורים ובקולאז'ים ובהם דימויים של מוטיבים ווריאציות אינסופיות על נושא הגוף והנפש בשעתם הקשה. פנים מתנפצות כזגוגית. רכס הרים הנערמים כברדסי קו-קלוקס-קלאן ומסתירים כמעט את עין השמים, אבל בקדמת התמונה, בקו אדום מזוגזג, חדר לתוכם שביל, העפיל ונעלם. החדר מצא חן בעיני מר קריימר. כשהמתין כאן למדלן, או לכל אחד אחר, עמד ליד החלון והביט למטה, אל גדת העשבים שעם שינוי העונות, שנה אחר שנה, במעט מאוד טיפוח ועידוד, הפיקה מעצמה שפע של פרחים פשוטים ונהדרים. בשלב זה של היכרותו עם מדלן הגיע תור בכורי האביב. האוויר שחדר פנימה היה נעים. מאחורי הגדה נמתחה חומת המתחם העתיקה.

בית מחסה, אמר מר קריימר. מה זה בית מחסה?

מקום שסוגרים בו פסיכים, אמרה מדלן.

כן, נכון, אמר מר קיימר, אבל למה קוראים לזה בית מחסה?

כי משקרים, אמרה מדלן.

בסדר, אמר מר קריימר. בואי נעזוב רגע את הפסיכים, כמו שאת קוראת להם, ואת המקום שבו מטפלים בהם או סוגרים אותם, ותגידי לי מה זה מבקש מקלט, לדעתך.

מישהו מאיזשהו מקום רע.

וכשהם באים לאנגליה, למשל, או לצרפת, לגרמניה או לאיטליה, מה הם רוצים למצוא?

מקום יותר טוב מאיפה שהם באו.

מה הם מחפשים?

מקלט.

ומה זה מקלט?

מחסה.

מחסה, אמר מר קריימר. זאת מילה טובה מאוד. האומללים האלה באים לכאן ומחפשים מחסה בארץ של בתי כלא. מקלט, אמר, הוא מקום מסתור, מחסה, נמל מבטחים. בתי מחסה למשוגעים, כמו שפעם קראו לזה, הם מקומות שבהם אנשים עם בלגן בנשמה יכולים למצוא מקום מגורים בטוח וטיפול.

הם כלואים, אמרה מדלן. אגף 16, לקחו לשם את סאם בשבוע שעבר.

כדי שהוא יהיה במקום יותר בטוח, אמר מר קריימר. אין לי ספק.

מדלן משכה בכתפיה.

בסדר, אמר מר קריימר. נכון, זה קצת דומה לכלא. לפעמים זה חייב להיות קצת כמו כלא, אבל הכוונה היא רק לטובה. לא כמו מעצר או מאסר, או בית סוהר אמיתי, זה בכלל לא דומה.

מדלן משכה בכתפיה.

רוחו של מר קריימר נפלה. הוא שכח היכן הוא נמצא ולשם מה. רוחו נפלה, או שמא העצב שבתוכו קם. כך או כך, הוא החל להיאטם. היעדרות. בשובו ראה שמדלן מסתכלת בו. תחת מבטה של מדלן הרגיש כמו תחת מבטו של הירח. נדמה היה שהאור בוקע מפניה כאילו הוא מוחזר ממקור מרוחק עד מאוד. הבעתה הייתה נפחדת, אך יותר כאילו חששה שפגעה במר קריימר. רימה מוסרת ד"ש, אמרה. רימה אמרה לי למסור ד"ש למר קריימר.

פני שניהם התבהרו.

תודה, מדלן, אמר מר קריימר. תמסרי לה בבקשה דרישת שלום חמה ממני בפעם הבאה שתדברו. מה שלומה?

אי אפשר לדעת אצלה, אמרה מדלן. היא כזאת שקרנית. היא אומרת שהיא כבר ירדה לעשרים ושמונה וחצי קילו. השיער שלה נושר, היא אומרת, מרוב הרעבה. היא אומרת שהיא אוכלת כמה נבטי שעועית ביום וזה הכול. ושותה חצי כוס מים. אבל היא שקרנית. היא עושה את זה רק כדי שאני ארָאה שמנה. היא מצלצלת בלי סוף. היא רוצה לחזור הנה. אבל ד"ר חאן אומר שזה לא מה שיחזיר אותה הנה, להרעיב את עצמה. זאת סחטנות, הוא אומר. אולי, אבל רק אם תוסיף קצת במשקל. תראי קצת רצון, הוא אומר, תראי שאת רוצה להבריא. ואז נראה. היא אומרת שאם לא יתנו לה לחזור היא מתאבדת. העניין הוא, שאם היא תבריא מספיק כדי לחזור הנה, היא חושבת שישלחו אותה הביתה. ברגע שהיא תהיה בת שש-עשרה ישלחו אותה הביתה, ככה דודה שלה אומרת. אבל רימה אומרת שהיא תתאבד עשרים פעם לפני שהיא תחזור הביתה.

הבית זה לא אזור מלחמה, אם אני לא טועה, אמר מר קריימר.

המשפחה שלה כן, אמרה מדליין. הם הסיבה שהיא ככה. אז אפשר לגמרי להבין אותה אם היא תרצה לגמור הכול לפני שהיא תחזור לשם.

רימה סיפרה לי פעם סיפור נחמד, אמר מר קריימר.

היא כתבה אותו?

לא, לא כתבה. היא הבטיחה שכן אבל בסוף לא כתבה כלום.

אופייני, אמרה מדלן.

כן, אמר מר קריימר. אבל האמת היא שזה לא היה ממש סיפור אלא יותר מקום לסיפור. היא זכרה בית שהיה ליד הכפר שלה. הבית היה סגור לגמרי והייתה שם חצר מרוצפת עם מין מקדש כזה באמצע ושיחים לבנים של יסמין שטיפסו פרא על המרפסות ועל מדרגות העץ.

אה זה, אמרה מדלן. הוא היה שייך לזקנה אחת והיא רצתה לנסוע לחג' והשכנים הלוו לה כסף והסיכום היה שהבית יהיה שלהם אם היא לא תחזור והיא לא חזרה. הסיפור הזה.

Psst, you might also like:
מחוץ לדלת

כן, אמר מר קריימר. הסיפור הזה. חשבתי שזה סיפור יפה מאוד, הבית הנטוש, כלומר, החצר והמקדש.

היא בטח המציאה אותו, אמרה מדלן. בטח בכלל לא היה בית כזה. וחוץ מזה היא לא כתבה אותו.

מר קריימר חש שהמפגש מתמסמס. הוא הציץ בשעון. חשבתי שרימה חברה שלך, אמר.

היא באמת חברה שלי, אמרה מדלן. אין בן-אדם שאני אוהבת כמו שאני אוהבת אותה. אבל היא גם שקרנית איומה. ובעיקר כדי לפגוע בי. עשרים ושמונה וחצי קילו! איזה מין שקר טיפשי זה? היא אמרה לך שהיא רוצה לנסוע לחג'?

כן, אמר מר קריימר. עיני הינשוף שלה נפערו וקלטו לתוכן עוד אור והיא סיפרה לו בלהט שהיא משתוקקת לעלות לרגל לחג'.

אז למה היא מרעיבה את עצמה? זה לא הגיוני.

אמרתי לה, אמר מר קריימר. אמרתי שבשביל דבר כזה צריכים להיות חזקים מאוד. עלייה לרגל היא חוויה קשה, ולא משנה איך נוסעים. צריכים להיות בכושר.

איזה שקרנית, אמרה מדלן.

מילא, אמר מר קריימר. את תכתבי את הסיפור שלך לפעם הבאה. על מבקש מקלט, ילד, אמר, ילד צעיר ממך פי שניים.

בסדר, אמרה מדלן. איפה המקום הכי גרוע בעולם? חוץ מכאן כמובן.

קשה לומר, אמר מר קריימר. התחרות לא פשוטה. אבל נראה לי שסומליה מנצחת.

קראתי שיש פיראטים בסומליה.

בים יש. הם גונבים את האוכל שהעשירים שולחים ואז העניים שזקוקים לו מתים מרעב.

טוב, אמרה מדלן. בסיפור שלי יהיו פיראטים.

מדלן ומר קריימר ישבו זה מול זה משני צדי השולחן ושתקו. האחות סגרה את המגזין והסתכלה בהם. מר קריימר חשב שהתרגיל הזה גרוע מהרבה בחינות. מדלן רצתה לכתוב מה זה להיות מדלן. בסדר, הוא אמר, אבל תעבירי את זה למקום אחר. תמצאי לך איזושהי תמונה, אולי מהתמונות שעל הקיר הזה. מצאתי, היא אמרה. התמונה שלי היא אזור מלחמה. הסיפור שלי הוא על ילד באזור מלחמה, ילד שקטן ממני פי שניים, שרוצה לצאת משם למקום בטוח. מקלט, אמר מר קריימר. הוא מחפש מקלט.

תגידי לי, מדלן, אמר מר קריימר. לפני שאני הולך תגידי לי במילה אחת מה הרגש שעליו את יודעת הכי הרבה ומה הרגש שיהיה לילד בסיפור שלך.

שרוולי חולצתה של מדלן טיפסו על זרועותיה וחשפו את החתכים שעל פרקי ידיה. כשראתה את המבט הנוגה ששלח אליהם מר קריימר, משכה את השרוולים למטה ולפתה באגרופה את קצהו של כל אחד מהם.

פחד, אמרה.

מר קריימר יכול היה לנסוע באוטובוס הביתה. הייתה תחנה לא הרחק מבארטלמס, במקום שבו המתחם המיוחד הזה על בוסתנו וגניו וגבנוני הדשא של בית החולים העתיק נגעו במודרניות על הדרך ממזרח למערב. הייתה לו אפשרות לנסוע הביתה משם, כמעט מדלת אל דלת, בתוך עשרים דקות. אלא שאם מזג האוויר היה קרוב לסביר, ולפעמים גם אם לא, הוא היה הולך הביתה דרך הגנים וגינות הירק, הליכה לא קצרה, כשעה וחצי ואולי יותר. וכך היה מגיע הביתה רק בשעת אחר צהריים מאוחרת, כמעט בשעה שבה יש לחשוב על הכנת ארוחת הערב. ואז בא הערב, ולקראתו היה לו תמיד לו"ז מוכן: תוכנית טלוויזיה רצינית, קצת קריאה רצינית, הרשימות שלו, ושינה מוקדמת.

כשהלך ברגל באותו יום אביב נעים חשב מר קריימר על מדלן ועל רימה. הציק לו שמדלן מתייחסת בחריפות שכזאת לסיפור של רימה. כמה אכזריות הן זו כלפי זו בתחרות הקטלנית שביניהן! בעיניו הייתה לבית הנטוש עוצמה מוזרה. רימה סיפרה ששקט שם מאוד, שברגע שדוחפים ופותחים את שערי העץ אין צעקות, אין כלבים, אין רעש של כלי רכב. החצר הייתה מרוצפת באריחים צבעוניים בדוגמה מסובכת, והיא התעמקה בקשתות ובלולאות החוצות זו את זו וניסתה לעקוב אחריהן. המקדש נותר כנראה מהתקופה שלפני החלוקה. כנראה היה מקדש הינדי, ולאישה המוסלמית לא היה כל צורך בו. אבל הוא ניצב לו בלב החצר, דמות מגולפת על כן ומקום לפרחים, נרות ומנחות, וסביבו, מכל ארבעת הצדדים, החלונות המוגפים, המרפסת, השפע העצום של היסמין הלבן. הזקנה לא חזרה, אמרה רימה. לא נודע אפילו אם הגיעה בכלל למכה, משאת נפשה. וכך נשאר הבית בידי השכנים אבל לאיש לא היה באמת צורך בו. לפעמים שוטטו הפרות שלהם ונכנסו לחצר. ושם, כשהעזה, עלתה הילדה רימה במדרגות העץ והביטה במקדש מהמרפסות הקרירות והמבושמות, מפלט מאזור המלחמה של ביתה.

הטלפון צלצל כשמר קריימר צפה בתוכנית על ההפצצות. תוכנית מסוג זה, אחרי הבישול והאכילה ושלוש כוסות היין הקצובות, הייתה תחנה בדרכו למיטה. אבל הטלפון צלצל. זו הייתה מריה, בתו, מאוקראינה, כבר חצות הלילה והיא מצלצלת לספר לו שמצאה את השטעטל שחיפשה, את השמות, את המקום עצמו. הוא קלט את נימת קולה, הקול היחיד מכל אלה שנותרו בעולם שנגדו היה הכי פחות מחוסן. כמעט שלא שמע את המילים, רק את הקול, את איכותו המיוחדת. יער, הנצחה, השמות, הוא ידע מה היא אומרת, אבל בחריפות עזה יותר מן המילים, קרובה יותר, בשר מבשרו, חש את הקול שהיה צריך לומר את הדברים האלה, מחדר במלון, מקדים בשלוש שעות, במסע פראי של עלייה לרגל. היער, העבר, הקול הקטן ממרחק כה גדול, הוא חש שהיא נתונה בסכנת חיים, חש שהוא חייב למשות אותה מן המקום שבו היא עומדת, שבו היא רוכנת מעל תהום ההיסטוריה, הבור, הכחדת כל היחסים האישיים. מתוקה, אמר מר קריימר, ילדתי היקרה, לכי עכשיו לישון אם את יכולה. וחשבתי קצת. כשתחזרי אני אבוא ואגור איתך. אחרי הכול קשה לי להיות לבד. אבל עכשיו תנסי לישון אם את יכולה.

Psst, you might also like:
יום לא מושלם

מר קריימר לא התכוון לומר דבר כזה. הוא קצב לעצמו שנה לפחות. שנה אחת. הרי אדם יכול לעמוד לבדו באֵבל פרק זמן כזה.

צלצלו מהמחלקה. מדלן לקחה מנת יתר, היא בבית חולים ותחזור בתוך יום כנראה. מר קריימר, שכבר היה בדלת, החליט לצאת בכל זאת, היה זה יום אביב נאה, עצי האשור הנצו בלאט את עליהם. הוא הלך היישר אל שערי בארטלמס, הסתובב ופנה לשוב הביתה בדרך עקיפה כדי למלא את הזמן שהיה מבלה עם מדלן.

בערב, בסוף, קרא מר קריימר את רשימותיו הישנות, חולשה שתמיד ניסה לפצות עליה באמצעות כתיבת משהו חדש מיד. הוא קרא עשר דקות, עד שהגיע למילים: רימה, רצונה להיות ינשוף. ואז עלעל קדימה במהירות אל הדף הריק של היום וכתב: בכלל לא חשבתי מספיק על הרצון של רימה להיות ינשוף. היא שאלה: אתה חושב שאני כבר נראית כמו ינשוף? הלכתי למשרד ושאלתי אם יש לנו מראה. יש, סגורה מאחורי מנעול ובריח. חפץ יפה, בצורת פנים, ובדיוק בגודל של פנים, בלי מסגרת, רק הזכוכית המשקפת הפשוטה. החזקתי אותה מול רימה. תתארי את הפנים שלך, אמרתי. תתארי אותם בדיוק. קצת התביישתי מהחופש שהתרגיל הזה נתן לי להתבונן בפנים של ילדה בעוד היא, שהסתכלה בעצמה, לא העיפה בי מבט, בחנה את עצמה כמשהו שיש לתאר. כן, האף, קו גרמי דק מאוד, עשוי להפוך למקור. את השפתיים האלה חבל לאבד. אבל אם מחברים את קשתות הגבות עם קשתות הצללים שמתחת לעיניים, ובכך מדגישים את ארובות העיניים, אז כן, אפשר אולי לתאר את המבט הלטוש של הינשוף. הכמיהה למטמורפוזה. להפוך למשהו אחר, ליצור שונה לגמרי, מכונף, מנוצה, דרוך. פניה של רימה, כמו פניה של מדלן, חושפות את העצמות. אולי ברכּוּת הנוצות יש משהו מנחם. מעניין אם סיפרה למדלן על המראה. שברים, הנזק.

צלצלו מהמחלקה. מדלן התאוששה, פחות או יותר. מר קריימר עמד ליד החלון. פריחת בכורי האביב כמעט נגמרה. אבל משהו אחר יבוא, ועוד ועוד, עד הרקפות של הסתיו. זו הייתה גדה נהדרת. ואז מדלן והאחות כבדת הגוף עמדו בפתח, בידי האחות מגזין הנשים שלה. מדלן לבשה מכנסיים רפויים וחולצה ללא צווארון ששרווליה היו ארוכים הרבה יותר מדי. היא עמדה. וכלפי מר קריימר הציגה, בחשש ובהתרסה, את פניה וצווארה, שאותם חתכה. הו, מאדי, אמר מר קריימר, אין לך רחמנות? אף פעם לא תרחמי קצת על עצמך?

האחות ישבה בפתח וקראה במגזין. מדלן ומר קריימר ישבו זה מול זה משני צדי השולחן הקטן. בכל זאת, אמרה מדלן מבעד לשבכת החתכים השחורים, עשיתי צעד ראשון. לקרוא לך? כן, אמר מר קריימר. מדלן קראה:

סמואל חי עם אמו. החיילים הרגו את אביו. כמה מהחיילים היו רק ילדים. סמואל ואמו התחבאו ביער. כל יום היא הייתה צריכה להשאיר אותו כמה שעות לבד כדי ללכת לחפש אוכל ומים. הוא חיכה וחשש שהיא לא תחזור. לא היה מה לעשות. הוא הצטנף במחבוא הקטן וחיכה. יום אחד לא חזרה אמו של סמואל. הוא חיכה כל הלילה וכל יום המחרת וכל הלילה שאחר כך. ואז החליט שהוא חייב ללכת ולחפש אותה או אוכל ומים לפחות כי מלאי החירום שהשאירה לו נגמר. הוא הלך בשביל שבו הלכה אמו יום אחר יום. השביל הגיע לכביש. היא אמרה לו שהכביש מסוכן מאוד. אבל מעבר לכביש היו שדות ובהם, במזל, אפשר היה למצוא משהו לאכול שהאיכרים שתלו לפני שהחיילים באו ושרפו להם את הכפר. סמואל עצר לפני הכביש. הוא היה ארוך וישר לשני הכיוונים ומלא אבק. לא רחוק משם ראה משאית עולה באש ועוד משאית הפוכה בתעלה. אבל חיילים לא נראו. סמואל חצה את הכביש במהירות. ועד מהרה, בדיוק כפי שאמרה אמו, ראה נשים וילדות בבגדי כחול ולבן נעות לאטן על פני האדמה ומחפשות אוכל. אולי אמו תהיה בכל זאת ביניהן? לפחות מישהי בטח תתן לו אוכל ומים.

מדלן הרימה את פניה. עד כאן הגעתי. סתם זבל, נכון? לא, אמר מר קריימר, זה יפה מאוד. זבל, אמרה מדלן. תגידי לי, מדלן, אמר מר קריימר, כתבת את זה לפני או אחרי שעשית את זה לפרצוף שלך? אחרי, אמרה מדלן. כתבתי את זה הבוקר. את הפנים עשיתי לפני שני לילות, אחרי שהחזירו אותי הנה מבית חולים. טוב, אמר מר קריימר. זה טוב מאוד. זה אומר שאת יכולה להזדהות עם חיים של אחרים גם כשהחיים שלך מציקים לך עד כדי כך שאת חותכת לעצמך את הפנים. אני יודעת את ההמשך, אמרה מדלן בלהיטות פתאומית. אני יודעת איך זה ממשיך ואיך זה נגמר. לספר לך? – אם תספרי תוכלי עדיין לכתוב את זה? – כן, כן. ­– מבטיחה? – כן, מבטיחה. – אז ספרי.

היא שטחה על השולחן את השרוולים שידיה הסתתרו בתוכם והחלה לדבר במהירות. מבטה ננעץ בעיניו והוא היה מרותק לסיפור הנלהב שלה.

בין האנשים שמחפשים אוכל הוא פוגש ילדה. היא בגילי. קוראים לה רות. החיילים הרגו גם את אבא שלה. אמא של רות הסתתרה איתה וכשהחיילים באו לחפש היא הכריחה את רות להישאר במסתור והסגירה את עצמה. זה היה הסוף שלה. אבל הנשים האחרות לקחו אליהן את רות והסתירו אותה איתן והן יצאו לחפש אוכל כשהיה בטוח לעשות את זה. כשסמואל בא לשדות, רות החליטה לדאוג לו. היא הייתה בשבילו כמו אחות, אחות גדולה טובה, או אמא, אמא טובה ואוהבת. כשהיה בטוח להדליק אש היא בישלה לו את הארוחה הכי טובה שיכלה. אחרי כמה זמן חזרו החיילים והשדות נהיו מסוכנים מדי, כל הנשים הסתתרו ביער אבל רות שמעה שאם מצליחים להגיע לחוף אפשר אולי למצוא מישהו עם סירה שיעביר אותם מעבר לים, לאיטליה ולאיחוד האירופי, ושם באמת בטוח. וזה מה שהיא עשתה, עם סמואל, היא יצאה לכיוון החוף, והם הלכו רק בלילה, ברגל, לאור הירח והכוכבים, והקפידו להתרחק מהכפרים העולים באש.

Psst, you might also like:
איך נזכור את כולם?

נשמע טוב, אמר מר קריימר. נשמע מרגש מאוד. כל מה שצריך עכשיו זה רק לכתוב את זה. הסתכלת במפה, אני מניח? החוף הכי קרוב לא יעזור, כי שם נמצאים הפיראטים. מה שצריך זה להגיע לחוף הצפוני, דרך המדבר. ולחצות מדבר אמור להיות דבר נורא. צריך לשלם לנהגי משאיות שיקחו אותך, נדמה לי. כן, אמרה מדלן, חשבתי שיהיה לה יותר קל בחוף המזרחי, עם הפיראטים. מנהיג אחד של הפיראטים אמר שהוא יקח אותה ואת סמואל עד לוב אבל זה יעלה לה הרבה כסף. כשהיא אמרה שאין לה כסף הוא אמר שהיא יכולה להתחתן איתו, בתור תשלום, זאת אומרת, עד שהם יגיעו ללוב, ואז הוא ימכור אותה לחבר שלו, והוא יקח אותה ואת סמואל לאיחוד האירופי, שהוא כמו הארץ המובטחת, הוא אומר, ושם היא תהיה בטוחה, אבל היא תצטרך להתחתן גם עם החבר שלו, בשביל הנסיעה מלוב לאיטליה. שאלתי את רימה אם היא הייתה עושה דבר כזה והיא אמרה שלא, היא לא יכולה, בגלל המצב בבית, אבל היא אמרה שאני יכולה, שכדאי לרות בסיפור שלי לעשות את זה, כי זה יציל את שניהם ויהיו להם חיים חדשים באיחוד האירופי ואלוהים הטוב יסלח לה על החטא הזה. היא מוסרת ד"ש, אגב. היא ביקשה ממני לשאול אותך אם אתה בסדר. היא אמרה שנדמה לה שאתה קצת בודד לפעמים. תודה, אמר מר קריימר, אני בסדר. אבל היית מאמין, אמרה מדלן, היא כבר לא רוצה ללכת לחג', היא תחכה עד שתהיה זקנה, והיא גם לא רוצה שד"ר חאן יחזיר אותה הנה. לא, היא החליטה שהיא תהיה מורה ביסודי. וחוץ מזה היא ירדה כבר לפחות מעשרים וחמישה וחצי קילו. אז עוד פעם הכול שקרים כרגיל.

מורה ביסודי זה רעיון טוב מאוד, אמר מר קריימר. אבל כמובן שצריכים להיות חזקים בשביל זה. חזקים כמו לעלייה לרגל.

אמרתי לה, אמרה מדלן. אז היא עדיין משקרת. בכל אופן, עוד דבר בעניין רות זה שכשהיא עם הפיראט הראשון, בתור הזונה שלו, כשהם מפליגים לאורך ים סוף הוא שולח אותה לחוף, לשווקים – את סמואל הוא מחזיק על הסיפון כבן ערובה – והיא צריכה ללכת ולקנות את כל המצרכים לארוחות שהוא אוהב, עשיתי קצת תחקיר, בייבי-במיה ובשר טלה בתבשיל עגבניות, למשל, לביבות בצל, דגים ופלפל, בקלאוות, גבינות רכות מתובלות, טעימות כאלה, עד חוף סואץ. והיא עושה את כל מה שהאדון שלה רוצה וסמואל מתחזק.

הם יישארו באיטליה? שאל מר קריימר, אם הפיראט השני יקיים את הבטחתו ויעביר אותה את הים התיכון? לא, אמרה מדלן, חסרת נשימה מסיפורה, הם נוסעים לסוואנסי. בסוואנסי יש קהילה סומלית ותיקה. בדקתי את זה. הם נמצאים שם כבר שלוש מאות שנה. בהתחלה היא תגור באכסניה ותבשל בשביל כולם וככה כולם יאהבו אותה. סמואל יילך לבית ספר וברגע שהוא יסתדר שם רות תירשם לקורס ותקבל הכשרה.

מדלן, אמר מר קריימר, קשה מאוד להיכנס לבריטניה. רות וסמואל יצטרכו דרכונים. חשבתי על זה, אמרה מדלן. לראש הפיראטים הראשון יש ארגז שלם מלא דרכונים מאנשים שמתו על הספינה שלו, ובגלל שרות מבשלת כל כך טוב הוא נותן לה שני דרכונים וככה היא וסמואל מצליחים לעבור את ביקורת הדרכונים בלי בעיות.

כדאי לרימה ללכת לקולג', אמר מר קריימר. אני חושב שמשרד הפנים יאריך לה את הוויזה אם היא תהיה במסגרת לימודים שלמה. ואם היא תלמד להיות מורה ביסודי, מי יודע מה יקרה?

היא שקרנית, אמרה מדלן, פניה לבנות מאוד, כמעט שקופות מבעד לעיטור הפראי של חתכיה. היא אמורה להיות חברה שלי. אם היא באמת הייתה חברה שלי היא הייתה חוזרת הנה. ואז שתינו היינו בסדר כמו שהיינו לפני שהיא עזבה אותי.

את רוצה להישאר כאן?

כן, אמרה מדלן. פה יותר בטוח.

למה מנת יתר? למה לחתוך את עצמך?

האחות הסתכלה והקשיבה.

כי אני מפחדת.

הבת שלי פחדה, אמר מר קריימר, והיא מבוגרת ממך פי שניים. כשאמא שלה הייתה חולה, ארבע וחצי שנים, היא פחדה יותר ויותר. ועכשיו היא נסעה לאוקראינה, היית מאמינה, לגמרי לבדה, בלי לדבר את השפה, כדי לחקור את ההיסטוריה המשפחתית שלנו. לפני כמה לילות היא צלצלה אלי משם, מהמקום הנורא ההוא, אני לא רציתי אף פעם לנסוע לשם, לגמרי לבדה, באמצע הלילה, במלון. תכתבי את הסיפור שלך, טוב? הבטחת לי. סומליה היא כנראה המקום הכי גרוע בעולם וסוואנסי היא מקום טוב מאוד, מכל הבחינות. איזה הישג זה יהיה אם תצליחי להביא לשם בשלום את רות ואת סמואל!

ידיה הלבנות של מדלן וציפורניה הכסוסות עדיין הסתתרו בשרווליה. היא איבדה כל תנועה. אף פעם לא אגיע לסוואנסי מסומליה, אמרה. אף פעם, בחיים לא. אני לא מסוגלת אפילו לרצות לצאת מכאן.

דבר ראשון הסיפור, מדלן, אמר מר קריימר. קודם כל הבדיון. תוציאי את רות ואת סמואל משדות הקטל, תביאי אותם בעזרת האכזריות וטוב הלב של הפיראטים למחנה זמני בעקב המגף של איטליה, תעבירי אותם צפונה בין זרים שלא מדברים מילה בשפתם – תתכנני את זה, תמצאי את האמצעים הדרושים. הבטחת. מי יודע מה יקרה אם לשניים האלה יהיה מזל ותצליחי להביא אותם לסוואנסי?

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: מקלט! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%9e%d7%a7%d7%9c%d7%98/