search
בקריאה כעת: משחק מוזר לחג המולד | שרלוט רידל
search

שרלוט רידל | מקור:אנגלית

משחק מוזר לחג המולד

תרגום : ברוריה בן-ברוך

דימוי: אאוחניו רקואנקו

הקדמה מאת המערכת

הסופרת שרלוט רידל היתה אחת הכותבות הפורות הפופולאריות באנגליה הוויקטוריאנית. לא מעט מכתביה פרסמה בשמות בדויים, שמות גברים, כמו סיפור זה שהתפרסם תחת השם ג'"ה רידל – שמו של בעלה. בסיפור שלפנינו, במסורת הבריטית של סיפורי הרוחות לחג המולד, מורגש כישרונן הסמוי של הנשים –  המספר הוא אמנם גבר, אבל מתגלה כחדל אישים גמור לעומת אחותו העצמאית והעירנית קלייר, שפותרת למעשה את התעלומה. מול אוזלת ידם ועיוורונם של הגברים החזקים שבסיפור, ביניהם השופט החוקר ומר קרונזון הנכבד שקובע כי "לא נותר כמובן מה לעשות בעניין", מתגלה קלייר כאישה רגישה וחכמה (ודאי, היא נתקפת "היסטריה" ומתעלפת נוכח מראות אלימים, על פי המוסכמות של הז'אנר), שלא רק פוקחת את עיניהם של הגברים האלימים שסביבה, אלא בסופו של חשבון גם מנתבת את גורלו של אחיה המספר – היא זיהתה את מי שתהיה אשתו ואם ילדיו מבעוד מועד.

קראו עוד

למרטינגדייל הגענו באמצע נובמבר. המקום לא נראה לנו רומנטי או נעים כלל וכלל. השבילים היו רטובים וספוגי מים והעצים עירומים מעלים, בגן לא נראה שום פרח, פרט לכמה ורדים מאוחרים שפרחו בגן בוורוד. גשמים רבים ירדו טרם בואנו והכול נראה עלוב כל כך. קלייר לא הייתה מוכנה להזמין את אליס שתארח לה לחברה בחודשי החורף, כפי שהתכוונה לעשות. ומבחינתי, הקרונזונים עדיין לא שבו מניו נורפוק, שם היה בדעתם לבלות את חג המולד עם גברת קרונזון האֵם ששבה לאיתנה.

בסיכומו של דבר, מרטינגדייל אכן נראתה עגמומית, וסיפורי השדים והרוחות שהצחיקו אותנו כשהשמש הציפה את החדר נעשו דמיוניים פחות עתה, כשרק אש בוערת ונרות שעווה יכלו לפזר את העלטה. הם נעשו אמיתיים עוד יותר כשהמשרתים עזבו אותנו בזה אחר זה ויצאו לחפש עבודה במקומות אחרים; כש"רעשים" הלכו ותכפו בבית; כשאנו עצמנו, קלייר ואני, שמענו במו אוזנינו את הצעדים הכבדים ואת הטריקות והפטפוטים שסופר לנו עליהם.

קורא יקר, אתה משוחרר ללא ספק מדמיונות ומאמונות תפלות. מה לך ולאפשרות קיומן של רוחות רפאים, ו"מה לא היית נותן כדי לבלות לילה בבית רדוף רוחות," וזה באמת אמיץ וראוי לכל שבח, אבל חכה עד שתיוותר לבדך באחוזה כפרית ישנה, משמימה ונידחת, מלאה בצלילים הבלתי מוסברים ביותר בעולם, ללא משרת, ורק עם אב בית זקן ואישתו, שמחדריהם שבקצה הרחוק ביותר של המבנה אינם שומעים את הצעדים ואת הטריקות המהדהדים בכל שעות הלילה.

תחילה שיערתי שאלה הם קולותיהם של אנשים שוחרי-רע, המבקשים מסיבותיהם-הם שהבית יישאר ללא דיירים; אבל מעט מעט הגענו קלייר ואני למסקנה שההתגלויות הללו הן כנראה על-טבעיות, ולפיכך שמטרינגדייל אינה ראויה למגורים. אבל, בהיותנו אנשים מעשיים, שלא כקודמינו, והואיל ומצבנו הכספי לא אפשר לנו לחיות היכן וכיצד שנרצה, החלטנו לעמוד על המשמר ולראות אם נצליח לגלות עקבות להשפעה אנושית כלשהי. אם לא, הוסכם שנהרוס את האגף הימני של הבית ואת גרם המדרגות המרכזי.

לילות על גבי לילות נשארנו ערים עד שתיים או שלוש בבוקר, קלייר רוקמת ואני קורא, ואקדח מונח על השולחן לצדי. אבל ערנותנו לא זיכתה אותנו בשום קול או מראה. התחזקתי אפוא בדעתי הראשונה, שלא מדובר כאן בקולות על-טבעיים. אבל כדי לבדוק את העניין החלטתי בערב חג המולד, ביום השנה להיעלמותו של מר ג'רמי לסטר, להמשיך לבדי את המשמרת בחדר המיטות האדום. את כוונתי לא גיליתי אפילו לקלייר.

בערך בעשר פרשנו כל אחד למיטתו, מותשים ממשמרותינו הקודמות. טרקתי בקול, אולי בצורה מופגנת במקצת, את דלת חדרי, וכשפתחתי אותה כחצי שעה אחר כך, לא היה בעולם עכבר שהיה עובר בפרוזדור בצעדים שקטים וזהירים ממני. ישבתי לי בחשיכה בחדר האדום. חלפה שעה ויותר וכמעט אפשר היה לחשוב שאני נמצא בקברי, כי לא ראיתי דבר. אבל מקץ אותה שעה עלה הירח והטיל אורות מוזרים על הרצפה ועל קיר החדר רדוף הרוחות.

Psst, you might also like:
הגבירה מבית האהבה

עד אז עמדתי על משמרתי מול החלון, ועתה עברתי לפינה סמוכה לדלת, שם הסתתרתי בצל הווילאות הכבדים של המיטה וארון בגדים עתיק, סמוי מן העין. עדיין ישבתי, ועדיין שום צליל לא הפר את הדממה. הייתי מיוגע מלילות שמירה רבים, עייף מהשמירה ביחידות, עד שלבסוף שקעתי בתנומה, והתעוררתי ממנה לשמע פתיחה שקטה של הדלת.

"ג'ון," אמרה אחותי, כמעט בלחש. "ג'ון, אתה פה?"

"כן קלייר," עניתי. "אבל למה את ערה בשעה כזאת?"

"בוא למטה," היא ענתה. "הם נמצאים בטרקלין האלון."

לא היה לה צורך להסביר למה היא מתכוונת. התגנבתי בעקבותיה במדרגות וידה המורמת אותתה לי לשמור על שקט ועל זהירות. ליד הדלת – ליד דלתו הפתוחה של טרקלין האלון – היא נעצרה, ושנינו הסתכלנו פנימה.

בחדר זה, שהושאר חשוך באותו ערב, התפצחו עתה בולי עץ באח באש עליזה, נרות דלקו על לזבז האח, השולחן הקטן נלקח מפינתו הקבועה ושני גברים הסבו אליו ושיחקו בקלפים. ראינו את פניו של המשחֵק הצעיר יותר – היו אלה פניו של אדם בן עשרים וחמש, אדם שמאחוריו חיים של קושי ורשע, אדם שבזבז את הונו ואת אונו, אדם ששכן פעם בגופו של ג'רמי לסטר.

קשה לי לומר איך ידעתי זאת, איך זיהיתי בתוך רגע את תווי פניו של המשחֵק עם פניו של אותו אדם שנעדר זה ארבעים ואחת שנה – ארבעים ואחת שנה בדיוק בלילה הזה.

הוא לבש בגדים מתקופה שהייתה ואיננה; שערו היה מפודר וסביב פרקי ידיו הסתלסלו תחרים. הוא נראה כמי שחזר ממסיבה גדולה ובשובו הביתה התיישב לשחק קלפים עם חבר קרוב. על זרת ידו נצצה טבעת ובחזית חולצתו הבהיק יהלום יקר. אבזמי יהלומים עיטרו את נעליו, וברוח האופנה של תקופתו הוא לבש אברקי ברכיים וגרבי משי, שהציגו לראווה רגל וקרסול נאים במיוחד. הוא ישב מול הדלת אך אף פעם אחת לא הרים את עיניו. דומה היה שכל כולו ממוקד בקלפים.

זמן מה שררה בחדר דממה גמורה, שהופרה רק על ידי הספירה כבדת הראש של המשחק. עמדנו בפתח בנשימה עצורה, מבועתים אך מרותקים למתרחש לנגד עינינו. פתותי האפר צנחו מעדנות על רצפת האח, כמו השלג. שמענו את רשרוש הקלפים המחולקים ומוטלים על השולחן. הקשבנו לספירה – חמש-עשרה שתיים, חמש-עשרה-שלוש, וכן הלאה – אך אף מילה לא נאמרה עד שהשחקן שאת פניו לא ראינו קרא לבסוף: "ניצחתי. המשחק שלי."

Psst, you might also like:
היקום של הדברים

ואז נטל יריבו את הקלפים, פרש אותם כלאחר יד, כינסם יחד והשליך את החפיסה כולה בפני אורחו וקרא: "רמאי, שקרן, הרי לך."

קמו המולה ובלבול – השלכת כיסאות, נפנוף זרועות ושאון רם של קולות נרגשים שהתערבבו זה בזה עד שלא הצלחנו לשמוע שום משפט. אבל פתאום יצא ג'רמי לסטר מן החדר בחיפזון כה רב עד שכמעט נגע בנו כשחלף על פנינו – יצא מן החדר ועלה בצעדים כבדים במעלה המדרגות אל החדר האדום, ושב וירד דקות אחדות אחר כך ובידו שתי חרבות. הוא נכנס לחדר ונתן לאיש השני, כך נראה היה לנו, לבחור את הנשק, ואז פתח בתנופה את דלת הזכוכית ואחרי שהניח ברוב טקס ליריבו לצאת ראשון החוצה, יצא אל אוויר הלילה, וקלייר ואני בעקבותיו.

חצינו את הגן וירדנו בשביל צר ומתפתל שהוביל אל חלקת עשב, שהייתה מוגנת מכיוון צפון בחלקת עצי אשוח צעירים. הלילה כבר היה לליל ירח בהיר ויכולנו לראות בבירור את ג'רמי לסטר מודד את החלקה.

"תספור עד שלוש," אמר לבסוף לאיש, שגבו עדיין היה מופנה אלינו.

הם הפילו פור על מקומותיהם, והפור נפל לרעת מר לסטר. הוא עמד לו מואר בקרני הירח, וברנש נאה ממנו לא אבקש לראות לעולם.

"אחת," החל האחר, "שתיים," ובטרם עלה על דעת קורבנו גם חשד קל שבקלים למזימתו, הסתער עליו וחרבו ננעצה בחזהו של ג'רמי לסטר.

למראה בגידה פחדנית זו פלטה קלייר צווחה. בן רגע נעלמו הלוחמים, ענן הסתיר את עין הירח ואנחנו עמדנו בצלה של חלקת האשוחים, רועדים מקור ומאימה. אבל סוף סוף ידענו מה עלה בגורלו של בעליה המנוח של מרטינגדייל, ידענו שלא נפל בקרב הוגן אלא נרצח בבוגדנות בידי חבר כוזב.

כאשר התעוררתי בשעת בוקר מאוחרת ביום חג המולד, נגלה לעיני עולם לבן. הקרקע, העצים, השיחים, היו עמוסים ומכוסים כל כולם בשלג. שלג היה בכול, שלג שאיש לא זכר כמותו זה ארבעים ואחת שנים.

"בדיוק בבוקר חג מולד כזה נעלם אדון ג'רמי," ציין שָמש הכנסייה הזקן באוזני אחותי, שהתעקשה לגרור אותי בשלג אל הכנסייה. לשמע הדברים היא התעלפה ונלקחה אל חדר תשמישי הקדושה, ושם התוודיתי באוזני הכוהן על כל מה שראינו בלילה הקודם.

Psst, you might also like:
בעניין החתונה

בתחילה נטה אותו אדם נכבד להתייחס בקלות ראש לעניין כולו, אך שבועיים אחר כך, כאשר החל השלג לימס ואפשר היה לבדוק את מטע האשוחים, הוא הודה כי בשמים ובארץ יש אולי דברים רבים יותר מכפי שהפילוסופיה המוגבלת שלו חלמה לראות. בחלל קטן ודחוס סמוך לגבול המטע התגלתה גופתו של ג'רמי לסטר. ידענו זאת על פי הטבעת ואבזמי היהלומים וסיכת הנוי המנצנצת; והסיפור שסיפרתי הסעיר בעליל את מר קרונזון, שבא בתוקף תפקידו כשופט לבדוק את השרידים הללו.

"אמור לי, מר לסטר, האם בחלומך ראית את פניו של – של האדון הנכבד – יריבו של קרובך?"

"לא," השבתי, "הוא ישב ועמד כל הזמן בגבו אלינו."

"לא נותר כמובן מה לעשות בעניין זה," קבע מר קרונזון.

"אין מה לעשות," השבתי. וכאן הייתה הפרשה מסתיימת ללא ספק, אלמלא ימים אחדים לאחר מכן, כשסעדנו בקרונזון פארק, שמטה קלייר פתאום את כוס המים שקירבה אל שפתיה וקראה: "הבט, ג'ון, הנה הוא!". היא קמה ממקומה, פניה לבנות כמפת השולחן, והצביעה על תמונת דיוקן שהייתה תלויה על הקיר. "ראיתי אותו לרגע כשהפנה אל ראשו אל הדלת ברגע שג'רמי לסטר יצא," הסבירה. "זה האיש."

נותר לי רק זיכרון עמום ביותר ממה שקרה בעקבות הזיהוי הזה. משרתים נחפזו אנה ואנה. מרת קרונזון צנחה מכיסאה ונתקפה היסטריה. הגברות הצעירות התגודדו סביב אמן. מר קרונזון, שרעד כאחוז קדחת, ניסה להסביר משהו בעוד קלייר מתחננת שאקח אותה משם – שרק אקח אותה משם. לקחתי אותה, לא רק מקרונזון פארק אלא ממרטינגדייל.

אך בטרם עזבנו את המקום נועדתי עם מר קרונזון, והוא סיפר לי כי הדיוקן שזיהתה קלייר הוא דיוקן אבי אישתו, האדם האחרון שראה את ג'רמי לסטר בחיים.

"היום הוא איש זקן," סיים מר קרונזון, "בן יותר משמונים, והוא התוודה באוזני על הכול. הרי לא תפרסם את העניין ותמיט עלינו עוד צער וחרפה?"

הבטחתי לו שלא אפתח את פי, אך מעט מעט הסתנן הסיפור החוצה ומשפחת קרונזון עזבה את הארץ. אחותי לא שבה עוד למרטינגדייל: היא נישאה ומתגוררת כיום בלונדון. אני מבטיח לה שוב ושוב שאין עוד קולות מוזרים בביתי, אך היא אינה מוכנה לבקר בבדפורדשיר, שם ה"ילדה הקטנה" שעליה ביקשה ממני זמן כה רב "לחשוב ברצינות" היא כיום אישתי ואם ילדיי.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend