search
בקריאה כעת: מתה לישון | אנטון צ'כוב
search

אנטון צ'כוב | מקור:רוסית

מתה לישון

תרגום : אריה אהרוני

הקדמה מאת יואב רוזן

הנערה הצעירה וַרְקָה, רק בת שלוש-עשרה וכבר אומנת לפרנסתה, מטפלת בתינוקם הרך של מעסיקיה העסוקים וקרי-הלב. מה תעשה ורקה כשתיפול מרגליה מרוב מלאכה, בעוד העולל הקטן רק בוכה ובוכה? ב"מתה לישון" (ובתרגומים אחרים: "לישון" או "רוצה לישון"), אחד מסיפוריו השנונים ביותר, יודע אנטון צ'כוב להפוך את כל הידוע-מראש ואת הצפוי לכדי רגע מזוקק של ספרות.

מה, למשל, תעשו אתם רק בשביל לזכות בשינה הגונה?

קראו עוד

לילה. האומנת וַרְקָה, ילדה כבת שלוש-עשרה, מנענעת עריסה ששוכב בה תינוק, וכמעט באֵין-קוֹל מפזמת:

"נוּמה-נים, נוּמה-נים,

אני שיר לך אנעים…"

לפני האיקונין דולק נר-תמיד ירוק; לאורך כל החדר, מפינה לפינה, מתוח חבל שתלויים עליו חיתולים ומכנסיים שחורים גדולים. נר-התמיד מטיל על התִקרה כתם ירוק גדול, ואילו החיתולים והמכנסיים מטילים צללים מאורכים על התנור, על העריסה, על וַרְקָה… כשנר-התמיד מתחיל להבליח, הכתם והצללים מִתחַיִים ומתחילים לנוע כמו ממשב רוח. מחניק. נודף ריח חמיצת-כרוב וסחורה סנדלרית.

התינוק בוכה. הוא כבר מזמן צרוד ומוּתש, ובכל זאת עודנו צועק, ואין לדעת מתי יחדל. וַרְקָה מתה לישון. עיניה נדבקות, הראש צונח מטה, הצוואר כואב. אינה יכולה להניד לא עפעפיים, לא שפתיים, ונדמה לה שפניה התיישבו והפכו עֵצִיִים, שראשה התכווץ לגודל ראש-סיכה.

"נומה-נים בעריסה," היא מפזמת, "אבשל לך דייסה…"

בתנור מצרצר צְרָצַר. בחדר הסמוך, מאחורי הדלת, נוחרים בעל-הבית והשוליה אָפָנָאסי… העריסה חורקת-מתאוננת, וַרְקָה עצמה מפזמת – והכול נמהל במין מוזיקה לֵילית מרדימה, כה מתוקה לאוזן כששוכבים במיטה. עכשיו המוזיקה הזאת רק מרגיזה ומדכדכת, מפני שהיא מדרבנת לשינה, ולישון אסור; אם וַרְקָה תירדם, חלילה, בעלי-הבית יכו אותה.

נר-התמיד מבליח. הכתם הירוק והצללים מתחילים לנוע, זוחלים אל עיני וַרְקָה חסרות התנועה, העצומות למחצה, ובמוחה הרדום למחצה צצות הזיות מעורפלות. היא רואה עננים קודרים, הרודפים זה את זה בשמַים וצועקים כמו התינוק. אבל הנה נשבה רוח, נעלמים העננים, וּוַרְקָה רואה כביש רחב, מכוסה רפש דליל; בכביש משׂרכות דרכן עגלות, וגוררים רגליהם בְּנֵיאדם שצרורות על שכמם. מִפָּנים ומאחור נישאים איזשהם צללים; משני צִדי הכביש, מבעד לערפל קר וכבד, נראים יערות. פתאום האנשים והצללים נופלים ארצה לרפש הדליל. "למה זה? שואלת וַרְקָה. "לישון, לישון!" עונים לה. והם נרדמים חזק, ישֵנים שינה מתוקה, ועל חוטי הטלגרף יושבים עורבים ועורבנים, צועקים כתינוקות ומשתדלים להעיר אותם.

"נומה-נומה-נים, אני שיר לך אנעים…" מפזמת וַרְקָה וכבר רואה את עצמה בבקתה אפלה, מחניקה.

על הרצפה מתהפך בכאבים מצד אל צד אביה המנוח, יֶפִים סטֶפּאנוֹב. היא לא רואה אותו, רק שומעת, איך הוא מתהפך וגונח. אצלו, כפי שהוא אומר, "התמַגֵל השבר". הכאב חזק כל-כך, שאין הוא יכול להגות אפילו מילה, אלא רק להתנשף ולנקוש בשיניו בתפיפה רצופה:

"בּוּ-בּוּ-בּוּ…"

אימא פֶּלָאגְיָה רצה אל אדונֵי-האחוזה לומר שיֶפִים גוסס. היא הלכה כבר מזמן, וכבר הייתה צריכה לחזור. וַרְקָה שוכבת על התנור, לא ישֵנה, ומקשיבה ל"בּוּ-בּוּ-בּוּ" של אבא. אבל הנה שומעים שמישהו נוסע וקרֵב אל הבִקתה. זה האדונים שלחו את הרופא הצעיר שבא מן העיר להתארח אצלם. הרופא נכנס לבקתה; לא רואים אותו בחושך, אבל שומעים איך הוא משתעל ומקיש בדלת.

"הדליקו אור," הוא אומר.

"בּוּ-בּוּ-בּוּ…" משיב יֶפִים.

פֶּלָאגְיָה ממהרת לתנור ומתחילה לחפשׂ את כלי-החרס עם הגפרורים. חולפת דקה בשתיקה. הרופא מחטט בכיסיו ומדליק גפרור משלו.

"מיד, אבי שלי, מיד," אומרת פֶּלָאגְיָה ורצה מן הבקתה החוצה, ולאחר שהות-מה שבה עם בדל-נר.

לחיי יֶפִים ורודות, עיניו בורקות ומבטו כמו חודר במיוחד, משל רואה הוא במפוּלש את הבקתה ואת הרופא.

"נו, מה? מה יש לך?" אומר הרופא, רוכן אליו. "אֶהֶה! ממתי זה אצלך?"

"מה? הוד מעלתו, הגיעה השעה למות… לא אמשיך לחיות…"

"שטויות… נרפא אותך!"

"כרצונו, הוד מעלתו, תודָה לו בהכנעה, אבל אנחנו מבינים – כשבא המוות, מה יש כבר לעשות?"

הרופא מתעסק עם יֶפִים כרבע שעה; אחר-כך מזדקף ואומר:

"אינני יכול לעשות כלום… אתה צריך לנסוע לבית-החולים, שם יעשו לך ניתוח. תיסע מיד… בלי שום דחייה! כבר מאוחר קצת, בבית-החולים כבר ישֵנים כולם, אבל זה לא כלום, אתן לך פתק. אתה שומע?"

"אבי שלי, אבל במה ייסע?" אומרת פֶּלָאגְיָה. "אין לנו סוס."

"אין דבר, אבקש מהאדונים, הם יתנו סוס."

הרופא הולך לדרכו. הנר הולך וכבה, ושוב נשמע "בּוּ-בּוּ-בּוּ"… כעבור חצי שעה לערך מגיע לבקתה איזה כלי-רכב. זה האדונים שלחו עגלת-מסע להוביל את החולה לבית-החולים. יֶפִים מכין את עצמו ונוסע.

אבל הנה מפציע בוקר יפה ובהיר. פֶּלָאגְיָה איננה בבית. הלכה לבית-החולים להיוודע מה שלום יֶפִים. איפשהו בוכה תינוק, וּוַרְקָה שומעת איך מישהו בקולה שלה שר:

"נומה-נומה-נומה-נים, אני שיר לך אנעים…"

פֶּלָאגְיָה שבה. היא מצטלבת ולוחשת:

"בלילה ניתחו אותו, ובבוקר החזיר נשמתו לאלוהים… יזכה למלכות-שמים מנוחתו עדן… אומרים שמאוחר מדי… היה צריך לנתח קודם…"

וַרְקָה הולכת ליער ובוכה שם, אבל פתאום מישהו מכה על עורפה חזק כל-כך עד שהיא נחבטת במצחה בעץ לִבנֶה. היא מרימה את עיניה ורואה לנגדה את בעל-הבית, הסנדלר.

"אַת, מה אתך, מנוולת?" הוא אומר. "התינוק בוכה, ואת ישֵנה?" הוא מורט את אוזנה חזק כל-כך… והיא מטלטלת ראשה, מנענעת את העריסה ומפזמת את שיר-הערש. הכתם הירוק וצללי המכנסיים והחיתולים מתנועעים, קורצים לה, וחיש שולטים שוב במוחה. היא רואה שוב כביש מכוסה רפש דליל. בּנֵיאדם וצרורות על שכמם, וצללים צונחים ארצה, וישנים שינה עמוקה. וַרְקָה מביטה בהם ומתחשק לה מאוד לישון; הייתה שוכבת בתענוג רב, אבל אימא פֶּלָאגְיָה צועדת לידה ומזרזת אותה. שתיהן ממהרות העירה להשכיר את עצמן.

"תנו נדבה, למען ישו!" מבקשת אימא מעוברי-אורח. "עשו חסד, רבותי, רחמנים בני רחמנים."

"תני הֵנה את התינוק!" עונה לה איזה קול מוכר. "תני הֵנה את התינוק!" חוזר שוב אותו הקול, אבל כבר בתוקף ובכעס. "את ישֵנה, מנוולת?"

וַרְקָה קופצת ממקומה, ובהביטה סביב מבינה במה העניין. אין לא כביש, לא פֶּלָאגְיָה, לא עוברי-אורח. עומדת באמצע החדר בעלת-הבית בלבד, שבאה להיניק את התינוק שלה. בזמן שבעלת-הבית השמנה, רחבת הכתפיים, מיניקה ומרגיעה את תינוקה, עומדת וַרְקָה, מביטה עליה, ומחכה שתגמור. ומעבר לחלונות, בחוץ, כבר מכחיל האוויר, הצללים והכתם הירוק מחווירים במידה ניכרת. עוד מעט בוקר.

"קחי!" אומרת בעלת-הבית ומכפתרת על החזה את החלוק שלה. "בוכה. כנראה שנתנו בו עין רעה."

וַרְקָה לוקחת את התינוק. שמה אותו בעריסה, ושוב מתחילה לנענע. הכתם הירוק והצללים נעלמים אט-אט, ואין כבר מה שיַחזור לראשה ויערפל את מוחה. אבל לישון מתחשק לה כמו קודם, מתחשק נורא! וַרְקָה מניחה את ראשה על קצה העריסה ומטלטלת את כל גופה, כדי לגבור על השינה. אבל העיניים בכל זאת נדבקות, והראש כבד.

"וַרְקָה, הסיקי את התנור!" נשמע מעבר לדלת קולו של בעל-הבית.

זאת אומרת שכבר צריך לקום ולהתחיל בעבודה. וַרְקָה עוזבת את העריסה ורצה למחסן להביא עצים. היא שמֵחה. כשרצים והולכים, השינה כבר לא מתחשקת כל-כך כמו במצב ישיבה. היא מביאה עצים, מסיקה את התנור וחשה איך מפשירים הצוואר והפנים העציים שלה, ואיך מתבהרים הרהוריה.

"וַרְקָה, הרתיחי את הסָמוֹבאר," צועקת בעלת-הבית.

וַרְקָה קוצצת קסמי-עץ, ובקושי מספיקה להדליק אש בסמובאר, וכבר נשמעת פקודה חדשה:

"וַרְקָה, נקי לבעל-הבית את הערדליים!"

היא מתיישבת על הרצפה, מנקה את הערדליים, וחושבת שטוב היה לתחוב את הראש לערדל גדול ועמוק ולנמנם קצת… ולפתע גדֵל הערדל, תופח וממלא את כל החדר. המברשת נופלת מידה, אך בו-זמנית היא מנערת את ראשה, לוטשת מבטה ומשתדלת להביט כך שהחפצים לא יגדלו ולא יתנועעו בעיניה.

"וַרְקָה, תרחצי את המדרגות בחוץ, בושה וחרפה בפני הלקוחות!"

וַרְקָה שוטפת את המדרגות ומנקה את החדרים, אחר-כך מסיקה תנור נוסף ורצה לחנות. העבודה רבה, אין רגע אחד פנוי.

אך שום דבר אינו קשה כל-כך כמו לעמוד במקום אחד ליד שולחן המטבח ולקלף תפוחי-אדמה. הראש נמשך לשולחן, התפוח מתנמר בעיניים, הסכין נופלת מהיד, ובסמוך מסתובבת בעלת-הבית השמנה והנרגזת, בשרוולים תפוחים, ומדברת בקול רם כל-כך עד שהאוזניים מתחרשות. קשה ומענה כמו כן להגיש ארוחת-צהריים, לכבס, לתפור. יש רגעים שמתחשק בהם, בלא להביט על כלום, לצנוח על הרצפה ולישון.

חולף היום. וַרְקָה מביטה על החלונות המתאפללים, לוחצת ומשפשפת את רקותיה העֵצִיוֹת ומחייכת, בעצמה אינה יודעת בגלל מה. אפלה עַרְבית מלטפת את עיניה הנעצמות, ומבטיחה לה שינה מהירה, עמוקה.

בערב באים אל בעלי-הבית אורחים.

"וַרְקָה, הרתיחי את הסמובאר!" צועקת בעלת-הבית.

הסמובאר של הבעלים קטן, ועד שהאורחים ישתו תה לרוויָה יש להרתיח אותו כחמש פעמים. אחרי התה, עומדת וַרְקָה שעה תמימה במקום אחד, מסתכלת באורחים, ומחכה לפקודות.

"וַרְקָה, רוצי תִקני שלושה בקבוקי בירה!"

היא מזנקת ממקומה ומשתדלת לרוץ במלוא המהירות, כדי לגרש את השינה.

"וַרְקָה, רוצי להביא ווֹדקה! וַרְקָה, איפה המחלץ? וַרְקָה, תנקי דג-מלוח!"

אבל הנה סופסוף האורחים הלכו; האורות כבים, בעלי-הבית שוכבים לישון.

"וַרְקָה, לכי תנענעי את התינוק!" נשמעת הפקודה האחרונה.

בתנור מצרצר צרָצַר; הכתם הירוק שעל התקרה וצללי המכנסיים והחיתולים זוחלים וחודרים ומערפלים לה את הראש.

"נומה-נים, נומה-נים," היא מפזמת, "אני שיר לך אנעים…"

והתינוק צורח עד אפיסת כוחות. וַרְקָה רואה שוב את הכביש המזוהם, את האנשים עם הצרורות, את אימא פֶּלָאגְיָה, את אבא יֶפִים. היא מבינה הכול. מזהה את כולם. אבל מבעד לחצי-תרדמה איננה יכולה רק להבין בשום אופן את הכוח הזה שכובל אותה בידיים וברגליים, לוחץ עליה, מפריע לה לחיות. היא מסתכלת סביב, מחפשת את הכוח הזה, כדי להשתחרר ממנו, אבל אינה מוצאת אותו. לבסוף, מעוּנה ומיוגעת, היא מאמצת את כל כוחותיה וכוח ראייתה, מביטה למעלה בכתם הירוק הקורץ, וכשהיא מקשיבה לצרחות, מוצאת את האויב שמפריע לה לחיות.

האויב הוא התינוק.

היא צוחקת. זה מופלא בעיניה: איך לא יכלה קודם להבין דבר פעוט כל-כך? הכתם הירוק, הצללים, הצרצר, מסתבר שגם הם צוחקים ומתפלאים.

החיזיון הכוזב משתלט על וַרְקָה. היא קמה מהשרפרף, ומחייכת חיוך רחב, בלי עפעוף עיניים מהלכת בחדר. נעימה לה וערבה לה המחשבה המגרה שהיא משתחררת עכשיו מהתינוק, ואחר-כך לישון, לישון, לישון…

וַרְקָה צוחקת, קורצת לכתם הירוק, ומאיימת עליו באצבע, היא מתגנבת אל העריסה, רוכנת אל התינוק, חונקת אותו, ונשכבת חיש על הרצפה, צוחקת שיכורה משמחה על שביכולתה לישון, ובתוך רגע היא כבר ישֵנה שינה עמוקה, כמו מתה…

1888


*תרגום זה התפרסם בקובץ "חולין", הוצאת ספרית פועלים, 2003.

*דימוי: Guim Tió Zarraluki

    arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

    נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

    The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

    Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

    Send this to a friend

    Hi, this may be interesting you: מתה לישון! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%9e%d7%aa%d7%94-%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%9f/