search
בקריאה כעת: נורה של מרכוס הקטן | פרג או׳קונורה
search

פרג או׳קונורה | מקור:אירית

נורה של מרכוס הקטן

תרגום : אורית אשל

הקדמה מאת אורית אשל

פרג או׳קונורה (1882 -1928) היה אחד מהסופרים והעיתונאים הפורים והחשובים בשפה האירית בראשית המאה ה-20 – תקופה בה התחדש העניין בשפה האירית בעקבות הקמתה של הליגה הגאלית בשלהי המאה ה-19, בה או'קונורה גם היה פעיל. בניגוד לסופרים אחרים בני זמנו, או׳קונורה לא נשען על מסורת מספרי הסיפורים האירית כבסיס לכתיבתו אלא הושפע מסופרים ריאליסטים כבלזק, מופסן, דיקנס ודוסטייבסקי.  חדשנותו התבטאה בהיותו הראשון להשתמש באירית כשפה עירונית-מודרנית המשמשת שפת רחוב יומיומית בפי דמויות סיפוריו, ואפילו בפי הדמויות שמוגדרות כדוברות אנגלית. הוא הציג תמונה שונה של אירלנד הכפרית מזו הפסטורלית והסטראוטיפית והעדיף לעסוק בנושאים כמו קנאה, אלכוהוליזם, עוני עד כדי מוות ב"בית המסכנים", מחלות נפש, התעללות נפשית וגופנית במשפחה, תוך כדי הדגשת אמיתות אוניברסליות. אלה הולכים יד ביד עם ראיית העולם הספרותית של או'קונורה שהיא עגומה, פסימית ולעיתים גרוטסקית. כתיבתו מבטאת לעיתים קרובות את המתח בין הכפר לעיר ובאותו זמן, בשני המקומות ניכרת בדידותו של האדם, מידותיו הרעות והרעות החולות של החברה. או'קונורה עסק רבות בנושא הגלות; נושא מרכזי בחברה האירית, ששימש ככותרת של הרומן המפורסם שלו Deoraíocht ״גלות״ (1910) – רומן צבעוני ונועז הנחשב לרומן המודרני הראשון בשפה האירית.

הסיפור ״נורה של מרכוס הקטן״ (1906) משקף רבים מנושאים אלה ופרסומו היה מעשה אמיץ לתקופה, בעיסוקו בהגירה מהכפר אל גלות בעיר הגדולה לונדון, הרעות החולות בשני המקומות, והקרבות המתרחשים בנבכי נפשם של גיבוריו. או׳קונורה נולד במערב אירלנד בעיר גלווי שעדיין דיברו בה אירית בתקופה הזאת. הוריו מתו בצעירותו ומגיל 11 גדל אצל דודו בכפר רוסמוק במערב אירלנד. בגיל 27 היגר ללונדון וחזר כעבור 15 שנים לאירלנד כשהוא משאיר את משפחתו מאחוריו. למרות פעילותו הרבה לא התפרנס מכתיבתו והרוויח מעט כסף בהוראת אירית בקורסי קיץ באיזורים דוברי האירית ובעבודה בליגה האירית. בדומה לדמויות רבות מסיפוריו, או׳קונורה נפטר צעיר, בגיל 46 בלבד, לאחר שנים של אכזבה, התפכחות מאשליות, ייאוש ושתייה – בודד וחסר כול. 

קראו עוד

1

טרם נראתה הפתעה כהפתעתם של אנשי רוֹס דהֶ לוֹך כאשר שמעו שנורה של מרכוס הקטן עומדת לנסוע לאנגליה. היתה לה גם אחות שעבדה שם, ונורה היתה דרושה בבית. אחריה יישאר רק הזוג הזקן. שני אחיה לא הועילו – לא לעצמם ולא לאיש מקרוביהם. את מרטן, המבוגר יותר, שלחו לעיר הגדולה גלווי לעבוד בחנות (מרכס הזקן נהג להתרברב), אך לא עבר זמן רב והוא איבד את המשרה בגלל המשקה ואז הצטרף לצבא הבריטי. באשר לשטפאן, הבן השני, לזקן לא היתה שום תקווה שיצליח לעשות ממנו אדם מכובד יום אחד. אך כאשר הבחור הצעיר העקשן הזה לא השיג את שלו מאביו, הוא הסתלק לו ובכיסו שווי שני שוורים שמכר ביריד בעיירה אוּכטר-ארד.

״מוטב שם מאשר פה,״ אמר האב בשומעו שהבן עזב. אך הוא רק העמיד פנים שהסיפור לא הכאיב לו. לעיתים קרובות התהפך על משכבו בלילות, במחשבות על בניו שעזבו אותו וסטו מדרך הישר. לכל אחד מהשכנים שניסה לעודד את האיש הזקן, או לנחם אותו בשל פורענות בניו, לא אמר אלא – "מה הטעם בדיבורים? בקושי הודו לי כשניסיתי להשאיר אותם בקן. כעת פרשו שניהם כנפים והותירו אותי לבדי. מעתה לא ידאיגו אותי יותר."

אבל הם הדאיגו. ועד שאמרה לו נורה שהחליטה שלא להישאר בעיירה, דבר לא הדאיג אותו חוץ מהדרך שבה עזבו אותו בניו. הם ביישו אותו. כולם צחקו ממנו. הוא היה מושא לעגם של בני הכפר – הוא ומשפחתו. כיצד העלה בדעתו שיוכל להעלות אותם על דרך הישר! כיצד הזיע עד לשד עצמותיו בעבודה מבוקר עד ליל, בקור, בגשם ובחום כדי שימשיכו ללמוד בבית הספר, כדי שיהיו מלומדים כמו המורה עצמו, אפילו יותר!

אך לא כך יהיה עם נורה, סבר. אותה הוא ישאיר בבית. הוא יחתן אותה. אחרי מותו יוריש את החלקה לה ולבעלה. כשאמרה לו שתעזוב, חשב בתחילה שהיא מתבדחת. אך עד מהרה הבין שלא. והוא עשה כמיטב יכולתו להשאירה בבית. ללא הועיל . דבריה של אשתו גם הם לא הועילו. חודש שלם נלחמו ביניהם מלחמה מרה. הוא מאיים עליה בכל רעה אפשרית פן תעזוב; היא מנסה להתעלות עליו. היא החליטה לנסוע לשם, ולשם היא תיסע ולא משנה מה יגידו. ״היו לך שני בנים,״ אמרה לו ערב אחד. ״ושניהם הלכו ממך. הם ביישו אותך, הצמד. לא תוכל לדעת שלא אעשה לך את אותו תעלול, אלא אם תיתן לי ללכת מרצוני החופשי.״

״היא האחרונה, מרכוס״ אמרה אשתו, ״ואלוהים יודע שקשה לי להיפרד ממנה בסוף חיי, אבל,״ הוסיפה על סף בכי, ״אולי זה לטובתה.״

אביה חשב שלא כך הוא. הוא היה איתן בדעתו. הוא היה בטוח לחלוטין שמוטב לאין שיעור שתישאר במקומה ובו תתחתן. לבעלה יהיו ארבעים אקרים של אדמה כאשר הוא עצמו ימות. היא אישה צעירה ונעימה. בשבע הקהילות הסמוכות אין איכר או סוחר שלא ישמח עד מאוד לשאת אותה לאישה.

״ולמה שלא ישמח?״ אמר. ״אישה צעירה חביבה כל כך, שיש לה ארבעים אקרים של אדמה משובחת?״

אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע.

כמה עבודה ניצבה אז לפניהם! היסורים הגדולים והחרדה המופרזת שאחזו בנורה כבר זמן מה התפוגגו, כמדומה. לא נותר להם זכר. היא היתה כה מלאת חיים וחגיגית, כפי שלא היתה מימיה, כך נראה לפחות. היה לה כל כך הרבה לעשות! כובעים ושמלות לתפור ולהתקין. בגדים וסרטים מכל סוג לקנות ולצבוע. לא היה לה רגע דל בשבועות לפני שעזבה. יום אחד ביקרה כאן, ולמחרת במקום אחר.

היא לא הזילה דמעה אחת עד שהונחו שתי תיבות מסע גדולות שקנתה בגלווי על העגלה שלקחה אותה לתחנת הרכבת בבָלֶהֶ נה אינשהֶ. אז החלה למרר בבכי. כאשר פנו מזרחה בהצטלבות הדרך, שטפו הדמעות את לחייה.

״שאלוהים ירחם עליהם,״ אמר אחד הבחורים שהיה שרוע לו על סוללת דשא ישרה בצד הדרך.

״אמן,״ אמר בחור אחר. ״ועל כל אדם כמוהם.״

״אבל למה היא עוזבת לדעתך?״

״לא אתפלא כלל אם העניין הוא שאין לה פה אמצעים בכפר.״

״שלושה באו לבקש את ידה בשנה שעברה – שלושה שנודעים בכספם.״

״אומרים שהיא התענינה בעיקר בבן של שון מתיו, בעל החנות,״ אמר זקן שעמד לידם.

״ההוא שהיה באוניברסיטה בגלווי?״

״הוא ולא אחר.״

״אל תאמין לזה. הוא לא בחור טוב.״

״מה אתה אומר.״

העגלה יצאה צפונה דרך הביצה הגדולה השטוחה שבין רוס דה לוך ובלה נה אינשה. נורה עדיין יכלה לראות את ביתה למטה בגיא. אך לא עליו היא חשבה, אלא על היום האומלל שבו פגשה לראשונה את בנו של שון מתיו בצומת רוס דה לוך, עת בילה את ימי הקיץ בבית דודו בכפר, מזרחה להם. היא לא הפסיקה לחשוב על כך עד שהגיעו לבלה נה אינשה. הרכבת שרקה שריקה קצרה וחסרת סבלנות, כמו אמרה לאנשים למהר ולא לעכב דבר מה עצום, מלא חיים ורב עוצמה כל כך. נורה נכנסה פנימה. הרכבת הטלטלה מעט. היא החלה לנוע באיטיות. מרכוס הקטן פסע לידה. הוא נפרד מבתו לשלום ושב הביתה ביגון ובצער.

2

צדק הזקן הנבון ההוא ששכב לו על הסוללה הירוקה והביט על העולם ועל המתרחש סביבו, באמרו שהתעניינה במיוחד בבן של שון מתיו בשעה כלשהי בחייה. אך השעה הזו חלפה. ולא מן השקר לומר שכעת רחשו בה שנאה ותיעוב חריף כלפי הצעיר הנאה שלמד כעת רפואה הרחק באוניברסיטה בגלזגו. בגלל החיבה שרחשה לו בעבר נאלצה כעת לעזוב את רוס דה לוך ואת חבריה ומשפחתה, ולשאת את העולם הגדול על כתפיה.  אי אז חיבבה את הגבר הצעיר והעליז שבילה את ימי חופשתו ברוס דה לוך, יותר מכל אחד אחר שפגשה אי פעם. ואילו סיפורים מופלאים סיפר לה על החיים בערים הגדולות שמעבר לים! וכמה אהבה את הסיפורים הללו! וכשאמר לאותה נערה כסילה ותמימה שמימיו לא פגש אדם שאהב יותר ממנה, כמה שמח לבה והתרחב! והבית הנהדר שיהיה להם בעיר גדולה כלשהי כשהוא יהיה רופא!

Psst, you might also like:
הבוקר מוקדם

והיא האמינה לכל דבר שהבחור הצעיר אמר לה. גם הוא האמין בזה בשעה שדיבר. אם כי הדברים הללו לא הטרידו אותו במיוחד כשעזב. לא כך נורה. היא יחלה שישוב. יחלה לקיץ. יחלה לתקופה שבה תהיה בקיץ תמידי.

היא בטחה בו בטחון מלא אך רומתה. המכתבים ששלחה לו הוחזרו לה. הוא היה במקום אחר. לאיש לא היו ידיעות על אודותיו. חייה שקעו בערפל. מוחה היה סער בראשה כאשר הבינה את הסיפור לאשורו. היא חשבה עליו והפכה בו במחשבותיה השכם והערב. לא נותר לה אלא לעזוב את המקום לצמיתות. היא וכל קרוביה עמה בוישו לעיני כל הכפר. נערה צעירה שעבדה פעם אצלם כמשרתת ברוס דה לוך עבדה כעת בלונדון. היא תיסע אל העיר הזאת. אליה תשים פעמיה עכשיו ולא אל העיר הגדולה שבה גרה אחותה.

ביושבה ברכבת אחזה בה פליאה גדולה נוכח נהרות ומעגנים, אגמים, הרים ושדות שחלפו על פניה ביעף בעוד היא עצמה לא עושה דבר. מדוע כולם מתרחקים ממנה? אילו חיים נועדו לה במדינה הזרה ההיא, שבה תשאיר אותה המכונה הנעה המופלאה הזו? אימה ופחד אחזו בה. חשכה ירדה על שדה ועל הר. מחשבותיה נעצרו ואולם התחוור לה כי היא נישאת הלאה על חיית פרא כלשהי – עד ששמעה את לבה הולם ומזנק בחזה  בכעס אדיר, עד שהיתה בעצמה דרקון רושף אש, יורה להבות  מעיניו – כי הנה היא נלקחת לשממה נוראית כלשהי – מקום שאין בו אור שמש או גשם; ושעליה ללכת לשם בניגוד לרצונה; שהיא מגורשת לשממה הזאת בגלל חטא אחד בלבד.

הרכבת הגיעה לדבלין. היא חשה כי במקום כולו מרעיש רק זמזום קולני אחד. גברים צורחים וצועקים. רכבות באות ויוצאות וצופרות. שאון הגברים, הרכבות, הכרכרות. כל דבר שראתה הפליא אותה. האוניות והסירות על הליפי. הגשרים. הרחובות המוארים בחצות. האנשים. העיר עצמה שהיתה כה נאה, כה חיה, כה בהירה בשעה מתה זו של הלילה. לכמה רגעים כמעט שכחה את הגורל המר שגירש אותה מעיר הולדתה.

אך כשהיתה שוב ברכבת, הסיפור השתנה. המחשבות הקודרות הנוראות החלו להעיק עליה שוב. לא היה אפשר לעצור אותן. למה עזבה כלל את הבית? שמא היה מוטב לה להישאר שם ולא משנה מה יקרה לה? מה תעשה עכשיו? מה יעלה בגורלה במקום שהיא הולכת אליו?

וכך הלאה. אם חיו פעם אנשים מאות שנים בחושבם שלא עבר אלא יום, כפי שסיפרו לנו מספרי הסיפורים, הרי שהיא עשתה דבר מופלא עוד יותר. היא חייתה מאה שנים ביום אחד בלבד. היא התבגרה והזדקנה במחי יום יחידי. כל כאב וכל שברון לב וטרדות וצער שבאים על אדם בחיים שלמים, באו עליה באותו היום שבו עזבה את רוס דה לוך והגיעה למרכז לונדון הגדולה, באנגליה וראתה את קייט ני רוגין, שהיתה משרתת בביתם, מחכה לה בפתח הרכבת לקבל את פניה. היא לא הבינה את החיים עד אותו היום הזה.

3

שתי הנשים הצעירות גרו ברחוב אחורי עלוב ואומלל בצד הדרומי של העיר. בית גדול ועצום שהאנשים בו חיו בערימה אחת זה על ראש זה, שם הן גרו בתקופה ההיא. טרם נראתה תדהמה כתדהמתה של נורה למראה אותם שחיים שם. היא היתה מוכנה להישבע שהיו שם לפחות מאה איש, גברים, נשים וטף.

היא היתה לבדה ימים שלמים, שכן קייט נאלצה לצאת לעבודה מבוקר עד ערב. היתה יושבת ליד החלון ומביטה החוצה לרחוב, על העוברים והשבים, ותוהה לאן הם הולכים כולם. לא היה עובר זמן רב עד שהיתה מתחילה לחשוב שאולי שגתה שבאה לכאן כלל. מדוע עזבה את העיירה המבודדת ההיא בין הגבעות על שפת הים הגדול? מה יאמר אביה לו ידע את הסיבה? הוא היה זועם, כמובן. ״מדוע איתרע מזלי יותר מכל אדם אחר?״ היתה אומרת. אך זו היתה שאלה סבוכה מדי, ומשלא מצאה לה תשובה, היתה יוצאת לרחוב, אם כי לא הרחיקה לכת מחשש שתלך לאיבוד. ואולם המחשבות העיקו עליה בין האנשים בחוץ ברחוב בדיוק כשם שהעיקו בפנים הבית.

ערב אחד כשחזרה קייט הביתה מהעבודה, ישבה נורה מול האח ומיררה בבכי.

”די, נורה, אהובה,״ אמרה. ״ייבשי את עיניך ושתי איתי כוס תה. אמרו לי לומר לך שקרובת משפחה של האדונית שלי זקוקה לעוזרת בית, ואם תלכי לשם…״

״אלך לשם,״ אמרה נורה, וקמה פתאום על רגליה. 

למחרת בבוקר נסעה לביתה של הגברת. היא התחילה לעבוד בו. היתה לה כל כך הרבה עבודה שם,  ומחשבות חדשות רבות כל כך עלו בראשה, עד שלזמן מה לא חשבה עוד על שום דבר אחר. למכתבים ששלחה הביתה צרפה תמיד סכום קטן, אף שידעה שלא היו זקוקים להרבה ממנה, כי היתה להם הכנסה טובה. את המכתבים ששלח לה אביה היתה קוראת שוב ושוב כל לילה לפני השינה. היו בהם חדשות מהבית. הדייגים לכדו כמויות גדולות של סלמון. תומס של פט הגדול קנה סירה חדשה. נל ני גריפהָ נסעה לאמריקה.

Psst, you might also like:
דבש

כמה חודשים עברו כך, ולבסוף אמרה לה הגברת שאינה מרוצה ממנה ושעליה לעזוב. היה עליה לעזוב. היא השאירה את מה שהיה לה מאחוריה ועזבה. לא היו לה לא מקלט ולא מחסה בלילה ההוא, רק הגשם שירד על ראשה והרחובות הקשים תחת כפות רגליה…

האם צריך לתאר מה קרה לה אחר כך? את ה״אדון הצעיר״ שנתן לה אוכל ושתיה וכסף, כשהיא נזקקת ובאפיסת כוחות. כיצד החלה לשתות. כיצד ביקשה לרמות את עצמה ולעוור ולטמטם את מוחה. את האדונים שפגשו אותה בבתים, בתי שתיה ובתים אחרים. כיצד דיברו ואת שיחותיהם. כיצד ירד ערכה בעיני עצמה עד שכעבור זמן מה נעשתה אדישה לגורלה. כיצד הלכה מדחי אל דחי, עד שלבסוף איבדה את כבודה וירדה לרחוב.

4

תשע שנים העבירה כך. בשתיה ובהתהוללויות ליליות. בהתקשטות ובהכנות ביום, לקראת הלילה הבא. כל מחשבה שחלפה בראשה על החיים שחייה עכשיו ועל אלה שהיו לה בכפר, גרשה במחי יד. מחשבות כאלה גרמו לה לאי שקט. ואם כי נכון ששום אדם לא ימצא עניין בחיים אילולא חשב, איכשהו, שיש במעשיו יותר טוב מרע – לא היה בכוחה לפעול אחרת.

אבל המחשבות הללו התקיפו אותה ללא רחמים, מאות על מאות בעל כורחה במשך היום – במיוחד לאחר ששלחה מכתב הביתה, דבר שהיתה עושה לעיתים קרובות. וכאשר היו מכבידות עליה כהוגן, היתה יוצאת לשתות.

לילה אחד הלכה ברחוב לאחר ששלחה מכתב ובו סכום כסף קטן הביתה. השעה היתה אחת-עשרה. אנשים יצאו מהתאטראות בהמוניהם, והיא התבוננה בהם. היו כאלה שהסתכלו עליה ועל נשים מסוגה. מבטם חושף את התשוקה והתאווה שמביאות הרס על האדם, שמפנות מדינות זו נגד זו ומעניקות מילים למשוררים ולמספרי הסיפורים של העולם מימי טרויה ועד ימינו.

לא עבר זמן רב עד שראתה מולה גבר ואשתו לצדו. הם הסתכלו זה בזה בלי לדעת מדוע. הם זיהו זה את זה. הוא היה הבן של שון מתיו (שהיה כעת רופא בלונדון). היא פנתה על עקביה במהירות. היא שמעה אותו אומר לאשתו להיכנס פנימה למסעדה הסמוכה, וכי הוא יצטרף אליה בעוד רגע.

נורה פנתה להתרחק משם בשומעה זאת. הוא בא בעקבותיה. היא החישה את צעדיה. כך עשה גם הוא. היא לא רצתה אלא לברוח ממנו. היא הלכה במהירות, הוא מיהר אחריה. היא הקדימה אותו. אצה במעלה הרחוב ובמורד הרחוב הבא, בחושבה שהנה הוא מאחוריה ממש. היא פחדה פחד מוות שידביק אותה. שכולם ידעו על מצבה שם בכפר. שכולם ידעו.

כנסייה קטנה ניצבה לפניה – כנסייה קטנה שהיתה פתוחה בלילה בגלל חג כלשהו. היא חיפשה שם מחסה מפני האיש שבא בעקבותיה – מפני האיש שנתנה לו את אהבתה פעם ושהוליך אותה שולל. היא לא חשבה להיכנס פנימה, ובכל זאת נכנסה. בהתחלה היה מוזר לה כל מה שראתה שם, עבר זמן כה רב מאז שהיתה בכנסייה. היא שבה אל נעוריה. היא היתה כעת בכנסייה ברוס דה לוך. צלם הבתולה הקדושה ניצב בפינה ואור אדום לפניו. היא הלכה לפינה הזו ושלחה את ידיה בחיבוק אל הצלם. היא רעדה והתנודדה הלוך ושוב בייסורי נפש. כובעה היפה והמגונדר כמעט נשמט מראשה. הסרטים האדומים היפים שעטרו אותו היו רטובים ומלוכלכים ומרוחים בבוץ הרחוב. היא התפללה לאלוהים ולבתולה בקול רם, תפילה אחר תפילה, עד שאמרה בקול להוט וחזק:

״מרי הקדושה – אם האלוהים – התפללי בעדנו, החוטאים, עתה ובשעת מותנו. אמן.״  

כומר זקן מאחוריה שמע אותה מתפללת. הוא דיבר אליה בלבביות ובעדינות. הוא הרגיע אותה. הוא לקח אותה עמו. הוא שאל אותה שאלות. היא סיפרה לו את סיפורה בלי להסתיר ממנו דבר. הראתה לו את המכתבים שקיבלה מאביה.

הוא שאל אותה עוד שאלות.

כן – היא תשמח לחזור הביתה. זו היא ששלחה הביתה את הכסף שהזקן קנה בו את סירת הדיג. כמובן לא היה להם מושג אילו חיים יש לה בלונדון.

״והאם שאל אותך אביך מדוע לא נסעת לאחותך מלכתחילה?״

״כן. אמרתי לו שהעבודה בלונדון טובה יותר.״

הם נשארו כך זמן מה. הוא שואל שאלות והיא משיבה תשובות. הוא מצא לה מגורים טובים ללילה. הוא אמר לה לשלוח הביתה מכתב ולומר שהיא מתכוונת לחזור, ושיבוא לבקר אותה למחרת והיא תוכל להתוודות.

באותו לילה, לפני שהלך לישון, שלח מכתב ארוך לכומר מחוז רוס דה לוך לספר לו את הסיפור ולבקש ממנו לפקוח עין על האישה הצעירה כשתגיע לביתה.

היא נשארה שם עוד חודש. הכומר הזקן חשב שמוטב לה כך. בתום החודש עלתה על הרכבת הביתה.

ציפו לה בבית. כולם אמרו שמעולם לא יצא מרוס דה לוך מישהו שהצליח כמוה. איש לא שלח הביתה כמוה כסף כה רב.

״אתה ודאי מרוצה מאוד, מרכוס,״ אמר שון הנפח בעודו מפרזל את רגלי הסוס של מרכוס בנפחייה ביום חזרתה, ״שהיא חוזרת הביתה בסופו של דבר, אחרת אין לך למי להוריש את האדמה.״

״בהחלט,״ הוא אמר, ״ואני גם כבר די זקן עכשיו.״

הוא כבר הכין את הסוס והעגלה ליציאה לתחנת הרכבת לכבודה.

״אנשים אמרו,״ אמר בגאווה כשהוא קושר את הסוס לעגלה, ״שהשניים האחרים היו בטלנים, ואולי זה נכון, אבל לא תאמין כמה היא עזרה לי. תראה את סירת הדייג הגדולה הזו שיוצאת הערב לדוג מקרלים – לא הייתי יכול לקנות אותה בלעדיה.״

״אתה אומר את האמת ורק את האמת, מרכוס,״ אמר הזקן שהושיט לו עזרה, ״אבל תגיד לי עכשיו,״ הוא אמר בחשש, ״האם אמרה לך שהיא נתקלה בשיימוס שלי שם?״

Psst, you might also like:
חלומו של אדם מגוחך

״שאלתי אותה, אבל היא אמרה שלא ראתה אותו.״

״תראה מה זה… ואני לא קיבלתי מכתב ממנו כבר חצי שנה.״

מרכוס יצא. כבר מזמן לא היתה רוחו טובה עליו כפי שהיתה כעת בצאתו לתחנת הרכבת. בניו היו אולי חדלי אישים, אבל בתו התעלתה על כולם. היא היתה מופת לקהילה כולה. עכשיו כבר לא יאמרו לו עוד שעליו למכור כבר  את האדמה. הוא ישאיר את נורה בבית. הוא יחתן אותה. הוא ימצא לה איש נבון ומיושב…

לא היה סוף למחשבות האלה עד שנכנסה הרכבת לתחנה. נורה ניגשה אליו.  וכיצד קיבל את פניה! ועוד יותר, אם אפשר, כיצד קבלה את פניה אמה, בבית.

אך כמה רזה ותשושה היא היתה! מה קרה לה? האם זה משום העבודה הקשה? אבל הנה היא בבית ועד מהרה תשוב לאיתנה. ייעלמו הלחיים החיוורות, אם רק תישאר בבית ותפעל בעצתם.

״והעצה הראשונה שאתן לך היא לחסל את צלחת הבשר והכרוב הטובה הזו, כי ודאי לא היה לך רגע לאכול בעיר הגדולה,״ אמרה הזקנה בצחוק רם.

אבל נורה לא יכלה לאכול. היא לא היתה רעבה כלל. היא מותשת מהמסע הארוך, אמרה להם. היא תלך ישר לחדרה ותפשוט את בגדיה. היא תנוח שם. לאחר מכן אולי תוכל לאכול משהו.

״ואולי תרצי קודם כל לשתות כוס תה,״ אמרה האם כשהיתה שוב בחדרה.

״כן,״ אמרה. ״אולי זה ישפר את הרגשתי.״

כאשר באו בערב  אנשי הכפר לברך אותה לשלום, הם לא ראו אותה. נאמר להם שהיא כה מותשת מהמסע שעליה לישון, ושיראו אותה ודאי למחרת. נורה שמעה את דבריהם ואת שיחותיהם מחדרה והתפללה לאלוהים ולבתולה שיעלו אותה על דרך הישר ושיתנו לה כוח להישאר עליה לנצח.

5

נורה היתה משונה  מאז חזרתה הביתה. באדם הזה שברוס דה לוך נקרא נורה של מרכוס הקטן היו בעצם שתי נשים, האישה הצעירה העדינה ששהתה תקופה ארוכה בלונדון כדי להרוויח כסף ולשלוח אותו הביתה, והאישה האחרת שאיש לא ידע עליה בכפר, שסבלה מן החיים הקשים בעיר זרה. וכשם שהיו בה שתי נשים, היו גם שתי נפשות ושני אופני מחשבה. אופן המחשבה של האישה ההיא שסטתה מדרך הישר בלונדון שבאנגליה, ואופן המחשבה שהיה לה לפני שעזבה כלל את מקום הולדתה.

ומאבק תמידי התחולל בין השתיים. האישה ההיא שפנתה לחיי פורענות נגד האישה האחרת שמעולם לא עזבה את הכפר ושלא רצתה אלא להישאר שם בשקט ובשלווה. זה היה מאבק קשה. הרוע גבר לפעמים, היתה חושבת, ואז נראתה בדרכה לכנסייה, והאנשים היו אומרים בינם לבין עצמם שמעולם לא ראו אישה צעירה אדוקה, דתיה ומחונכת כמוה.

באותו הזמן נערך יריד חגיגות קדושים בכפר הסמוך. אנשים רבים מהרוס הלכו לשם. מקצתם ברגל, מקצתם ברכיבה ומקצתם חצו את הנמל בסירותיהם. אחרים הלכו לשם למכור בהמות.  ואחרים בלי שום מטרה מסוימת.

נורה השתייכה לחבורה הזו. היא התהלכה ביריד והסתכלה על הבקר שעמד למכירה. פה התוודעה למישהו חדש, שם התעדכנה בקורותיו של מישהו שעזב את האיזור אחרי שנסעה ללונדון. היא יפה  וזקופה. לבושה בשמלת כותנה לבנה משובחת ויקרה שהיתה לה. שמלה שהביאה עמה הביתה מאנגליה. סרטים שחורים יפים מסאטן מתנופפים אחריה. נוצות טווס מזדקרות מכובעה. זמן רב לא היתה כה עליזה וקלילה.

היה זה יום חם ולח. השמש הכתה ללא רחם. לולא משב הרוח העדין שהגיע לעיתים מהנמל לא היה אפשר לסבול את החום. נורה היתה עייפה ומותשת מהיום. היא שמעה נגינת כינור בסמוך. נגינה רכה ומתוקה ונעימה. הכנר ישב ליד דלת בקתה. ראשו נד לכאן ולשם. עיניו עצומות. ההבעה שעל פניו ומנהגו היו עליזים כל כך עד שאפשר לחשוב שמעולם לא ידע דאגות או צער בחייו וגם לא יידע.

נורה נכנסה פנימה. היא התיישבה על כיסא ליד הדלת והקשיבה למוזיקה. היא היתה תשושה. לו רק היה לה משקה! זה מה שחשבה. שוב החל המאבק. כשעמדה לצאת משם, ניגש אליה גבר צעיר מהרוס והציע לה לשתות עמו כוסית.

״היום כה מחניק שזה כלל לא יזיק לך. קחי כל דבר שמתחשק לך,״ הוא אמר.

היא לקחה ממנו כוסית.

מי שאהב פעם בחייו את המשקה, ולזמן מה הצליח לשמור מרחק ממנו, גם אם יטעם שוב טיפה אחת, אין ספק  שישתה כוסית שנייה ושלישית ואולי אף תשיעית, כיוון שהחשק הישן יתעורר שוב.

כך קרה לנורה. היא שתתה את הכוסית השנייה. ואת השלישית. המשקה עלה לה לראש מיד. היא התחילה לעשות הצגות. החלה לרקוד. אבל נאלצה להפסיק לאחר זמן קצר. ראשה היה הסתחרר . רגליה כשלו. בקושי מצאה את דרכה החוצה, אבל לא התרחקה הרבה עד שמעדה על סוללה בצד הדרך…

כמה שעות חלפו בלילה עד שאביה מצא אותה שם. הוא העלה אותה לעגלה ולקח אותה הביתה.

למחרת בבוקר כבר עמדה אותה עגלה מוכנה מחוץ לדלת והוא ישוב בה.

״אם אלה התרגילים שלמדת באנגליה,״ הוא אמר בטון מר, ״הם יוכלו לשמש אותך שם.״

שניהם יצאו לתחנת הרכבת.

בלילה שבו עזבה נורה, נראה איש זקן בסירת דייגים מן המזח של רוס דה לוך. לצדו ניצבת חבית זפת והוא מוחק את השם שנכתב על דופן הסירה. אולי הצליח למחוק אותו משם, אבל לעולם לא יוכל למחות את השם ההוא מעל לוח לבו. על הסירה הופיע שמה של בתו.

arrow2right arrow2right סיפורים שהולכים יחד :

נהניתם מהסיפור הזה? הנה עוד כמה סיפורים מצויינים שעשויים להתאים לכם.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend