search
בקריאה כעת: נכדו של מתנקש | ג'ורג' שפירו
search

ג'ורג' שפירו | מקור:הונגרית

נכדו של מתנקש

תרגום : דוד טרבאי

הקדמה מאת דוד טרבאי

ג׳ורג׳ שפירו, מבכירי סופריה של הונגריה, בקיא בשפות ובתרבויות של הארצות הסלאביות, מכיר היטב את המציאות הפוליטית ואת ההיסטוריה הספרותית בחלקה המרכז-מזרחי של אירופה, על כל המורכבויות הכרוכות בהן.
בסיפור הקצר הזה, המתאר סימפוזיון שנערך ביריד ספרים בינלאומי בגרמניה, אליו הוזמן עם כמה עמיתים סרבו-קרואטיים, נוגע שפירו בכמה ״נקודות כאב״ עכשוויות של האזור הזה, היקר לו כל כך: תחושת ההזנחה והניצול בחצר האחורית של אירופה, לאומנות, הקלות הבלתי נסבלת של סילוף ההיסטוריה, והצביעות של האליטה (בעיני עצמה). הלך הרוח של הסיפור מבטא את מה שיודעים היום כולם: האופוריה מנפילת החומה התחלפה באכזבה מרה מחוסר היכולת של רוב ארצות ״מרכז אירופה״ לשעבר לעלות לרמת חיים מערבית ולבנות מערכת כלכלית וחברתית יציבה ויצרנית. ״מרכז אירופה, אם בכלל היה, חדל להתקיים. היום אפשר לדבר רק על מזרח אירופה [...], שהפך לפריפריה האירופית של הפוסט-קפיטליזם, עם כל החן והעצב שבדבר״, הוא אומר בריאיון שהעניק בשלהי קיץ 2014 לבלוג ספרותי הונגרי. ״החדשות הטובות״, הוא מוסיף, ״הן שגם במערב יש אנשים מטומטמים, בדיוק כמו בכל מקום אחר״. הבעיות קיימות גם שם, אומר שפירו, הן רק מוסתרות בצורה מתורבתת יותר. "נכדו של מתנקש", חושף גם את המתח הזה.

קראו עוד

אנחנו יושבים אל השולחן הארוך, על הבמה. שחקן גרמני, סופר בוסני בשנות החמישים לחייו, גברת גרמנייה שמנחה את הפאנל, סופרת קרואטית כבת שלושים, מתורגמנית קרואטית, היסטוריון סרבי, סופר סרבי צעיר ואנוכי. כשלושים אנשים יושבים בקהל, מאחוריהם גלים של אנשים. היום יום שבת, השעה אחת בצהריים. אנחנו בדוכן 507 באולם D. המוני בני אדם מצטופפים במזנונים. מרק עוף, נקניקייה מבושלת, סלט תפוחי אדמה, הוט דוג, בירה, מיצים ממותקים. מעט רחוק יותר, מחלקים גם קפה. זה ארבעים שנה אני מוצא את עצמי מדי פעם בפינות נידחות בגרמניה, והנקניקיות עדיין ראויות למאכל, מה שאי אפשר לומר על הנקניקיות במולדתי, שנהרסו לחלוטין בעשרים וחמש השנים האחרונות.

צפיפות נוראית בצינורות הזגוגית המחברים בין האולמות. הרבה צעירים נדחפים, משתהים, מתיישבים, כמעט כולם מחופשים. תלמידי תיכון רשאים להיכנס בחינם, וגם התחבורה הציבורית העירונית והבינעירונית עומדת לרשותם ללא עלות. בימים האלה העיר כולה מלאה בצעירים מחופשים, לובשי פאות, כמה מהם לא טורחים להגיע ליריד, רק נוסעים ממקום למקום, חינם אין כסף.

אחרי זמן-מה אני מבין מדוע הצעירים התוססים, חסרי הדאגה, מזכירים לי דווקא את הצבא: הפאות והתחפושת הן כמו מדים. אפשר לחוש בהן באיזו השפעה עממית שורשית, בעיקר בשמלות הרחבות הלבנות של הבנות. מרבית הפאות אדומות וארוכות, והן חביבות על הנערים כמו על הנערות. אם הם מביאים אישור שביקרו ביריד, זה יובא בחשבון בקביעת הציון השנתי. בדרך הנה ראיתי גם כמה מורים, שמסבירים דבר-מה לארבעה-חמישה צעירים, אפשר שהם נתנו להם קצת רקע על הדוכנים שעמדו לבקר בהם.

בשביל התיכוניסטים, הביקור ביריד נחשב כאילו קראו כמה ספרים. הם לא קראו אף לא ספר אחד. אי אפשר לקנות ספרים ביריד, הספרים רק מוצגים לראווה על המדפים, מבלי לעורר שום עניין. איש לא מרים אותם, אפילו הכלבים לא מרחרחים אותם.

הסופרים (כלומר אלה המכונים סופרים), כפי שמצופה מהם, משיבים לשאלות העמוקות והרציניות מפי עיתונאים והמנחים. הסופרים הרגילים מתחלפים מדי חצי שעה, הסופרים המפורסמים מדי שעה. זה מה שמגיע להם, הרי יש כאן דמוקרטיה. ההתקהלות הגדולה ביותר נצפית סביב הדוכנים של ערוצי הטלוויזיה, שם שואלים מנחי טלוויזיה ידועים את סופרי-העל, המוכרים גם הם מן המרקע, את אותן שאלות בדיוק ששאלו העיתונאים והמנחים בפאנלים. יש ביריד הרבה סופרות. זהו שוויון זכויות. האזרח הפשוט שמגיע לביקור נעצר לכמה רגעים מול המסכים, בעודו אוחז עיתון או עלון, ואף על פי שהוא לא קולט הרבה מהנאמר בריאיון, משום רעש הרקע הבלתי פוסק, הוא לפחות כאן, הוא הגיע הנה, זכותו לעצור היכן שמתחשק לו, כפי שזכותו גם לעמוד בתור במזללות. המשפחות מסתובבות יחד, לא מחפשות חברה, המבקרים הבודדים כלואים כל אחד בתוך עולמו, רק אנשי המקצוע, אנשי המו"לות, דוהרים בעדר. אפשר לזהות אותם ממרחקים, הם היחידים שלובשים חליפות. ילדים מתרוצצים, משתובבים עם בובות אנוש ענקיות, מכוסות פרווה מכף רגל ועד ראש, ההורים מצלמים אותם בצייתנות, לשבת הזו כבר לא יצטרכו עוד תוכניות.

Psst, you might also like:
ניחוח כריזנטמות

כל הספרים בגרמנית, כל כתבי העת בגרמנית. מוצגים אלפי ספרים, עשרות אלפי ספרים. כאן משקיעים בספרות. כל אירופה מציגה כאן. לא נחתמות עסקות ענק, אבל מוכרחים להיות כאן. מי שלא כאן, לא קיים. בערב, במקומות תצוגה נוספים ברחבי העיר, בתיאטראות, בפאבים האופנתיים ובבסיסי הצבא מופיעים אותם הסופרים ועונים את אותן התשובות שנתנו לאותן השאלות בדיוק ששאלו אותם ביריד. גם הקהל, כך נדמה, הוא אותו הקהל. כל אומה, קטנה ככל שתהיה, מרגישה צורך להגיע הנה, ולהציג את עצמה, גם אם בצניעות. הפגנת הנוכחות הזו מתוקצבת מכספי המדינה, לעתים בנדיבות, לעתים בקמצנות.

ברוב המקרים, המבקרים שהגיעו מארצות רחוקות מדווחים על המתרחש בנחלתם. זהו חלקם בפוליטיקה העולמית. רובם הוכשרו לשמש דוברים. הם סופרים שלעולם לא ידברו על ספרות. פעם תרגמו את אחד הספרים שלהם, והתרגום זכה לתהודה מסוימת, ומשום שרובם ככולם קיבלו מלגות מגרמניה ונהנו מלימודי גרמנית בחינם, הם ראויים עכשיו להביע את הדעות המקובלות על מרבית הגרמנים, גם אם הגיעו הנה בשליחותה של ארצם הרחוקה. הם בני טיפוחם. בעשורים האחרונים נהוג להחזיק בדעות ליברליות, ואנשים זרים שמסוגלים לדקלם את הסיסמאות הנכונות, גם אם במבטא כבד ובשגיאות דקדוק, יזכו ליחס השמור לבני אנוש. זה פס ייצור המוני של דעות פוליטיות זהות.

הטרנד התורני הוא לדוש במלחמת העולם הראשונה. היא פרצה בדיוק לפני מאה שנה. איזה מזל. ואיזה מזל שאוטוטו תפרוץ מלחמת העולם השלישית. מי שקבע את נושאי הדיון בפאנלים עוד לא ידע את זה, אבל עכשיו אפשר למתוח קווים מקבילים בין מה שקרה אז לבין מה שקורה היום. כמה טוב שאפשר להזדעזע יחד מן הדברים האיומים שמתרחשים בצדה המזרחי של אירופה, הרי דברים כאלה לעולם לא יקרו להם, לגרמנים. הם לא מבינים עד כמה הם מתנשאים בבהלה המבוימת הזו. יתרה מזאת, הם לגמרי משוכנעים שדעותינו זהות לחלוטין לשלהם.

הסופרת הבלרוסית הצעירה (דוברת גרמנית שוטפת) מקשיבה בקנאה לסופר האוקראיני (שגם הוא דובר גרמנית רהוטה), משום שבאוקראינה צפויה לפרוץ מלחמה, והיא תעלה את המניות של הסופר האוקראיני לכמה שנים. הבלרוסים המסכנים לא יקבלו זכות דיבור בעתיד הנראה לעין, אחרי שכל הקלפים של מזרח אירופה נטרפו מחדש בגלל המשבר באוקראינה. עד עכשיו, אוקראיני אחד היה שווה שלושה בלרוסים. מעכשיו, הוא יהיה שווה שלושים בלרוסים. אפילו העניין השולי, הזעיר שעוררו בעבר הבלרוסים, יתפוגג. גם אנחנו, ההונגרים, ניפגע. עד עכשיו, הונגרי אחד היה שווה שניים-שלושה אוקראינים, אבל בעתיד שלושה הונגרים ישתוו לאוקראיני אחד.

Psst, you might also like:
הרכבות הנוסעות למדראס

לפני עשרים וחמש שנים כולם התעניינו רק בנו, כי אנחנו היינו המבצר המערבי ביותר של האויב. הם היו מוכרחים להפיג את המתח, ולגרום לצבא שלנו להרפות. היום, אנחנו כל כך רפויים, שאיש כבר לא שם לב אלינו. מדי פעם מזמינים אותנו, ורק אם אנחנו מואילים בטובנו להזדעק על מעשי הזוועה שמחוללים פראי האדם בגבולנו המזרחי, הם מוכנים לאשרר מחדש שאנחנו שייכים אליהם, אל המעמד העליון. בתור בובות בחלון ראווה, אנחנו עדיין שווים משהו.

בני העמים הקטנים מבינים זה את זה מהר. בני העמים הגדולים מעדיפים להישאר במעגל הצאצאים של העמים הגדולים. אין שום תאימות בין המנטליות של העמים הקטנים לזו של העמים הגדולים. בסוף אתה מתרגל לזה. אין טעם להתמרד.

במפגשים עם הקהל אנחנו מוכרחים להיות משעשעים. כל קלישאה, שבמולדתי מזמן אבד עליה הכלח, מתקבלת כאן בברכה. מי שמסוגל לשעשע את קהלו, הוא סופר. הם לא קראו אפילו שורה אחת שלו, בין אם הוא סופר ידוע או חסר שם, אבל אם הוא מצחיק ותמציתי, הם יאהבו אותו. חמישה-שישה משפטים, ומגיע תורו של הבדרן הבא. גם אני קצרתי מחיאות כפיים עם הקלישאה שמלחמת העולם הראשונה לא הסתיימה עד עצם היום הזה. אני באמת חושב שזה נכון, אבל זו טענה שטחית. ולכן, אני מוסיף שיש מי שטוענים כי היא התחילה כבר במלחמות נפוליאון. הקהל הפסיק לצחוק. אף אחד לא יודע מי זה נפוליאון.

אנחנו יושבים אל השולחן הארוך, ומדברים על מלחמת העולם הראשונה. השחקן הגרמני מקריא מאמר. ההיסטוריון הסרבי מדבר באריכות, והגברת הקרואטית מתרגמת אותו לגרמנית. בקהל יושבים בנחת, אחדים קמים, אחרים מצטרפים. מאחורי הכיסאות, גלים של אנשים.

אנחנו מדברים על ההתנקשות בסרייבו. אחרי מגיע תורו של הסופר הבוסני, כבן חמישים. הוא מדבר בקול שקט, בגרמנית, ונתקע כל הזמן. אני מתכונן לנמנם בעיניים פקוחות. פתאום אני שומע שסבא שלו היה חבר בקבוצת המחתרת של גברילו פרינציפ. הוא הביא איתו ספר בקרואטית, את ספר הזיכרונות של סבו, שראה אור ב-1964. הוא ראה אור בגרמנית? לא, הוא לא. משתתפי הפאנל מנידים בראש בצער, כמה ראוי היה לתרגם ספר כזה לגרמנית. ברור שמלבד המתורגמנית, איש לא מכיר את הסיפור. הקהל לא מניד בראשו, הקהל לא הזדעזע בכלל שספר הזיכרונות הזה, של מתנקש בוסני אלמוני, לא ראה אור בגרמנית. הסופר הבוסני מספר שאיוו אנדריץ' כתב מכתב לסבא שלו, כי גם הוא היה חבר במחתרת. הקהל לא מניד עפעף. פרס הנובל לא מגן עליך מפני השכחה. הנכד מגלה שהוא לא ידע שום דבר על ההתנקשות. זה מוצא חן בעיניי, כי זה לא משהו טריוויאלי להודות בו. הוא היה בן שבע עשרה כשסבא שלו נפטר, והוא לא חשב בכלל לשאול אותו על זה. דבריו נשמעו אמינים עד כדי כך, שלרגע חשבתי שהוא בכלל לא סופר. סבא שלו ישב ארבע שנים בטרזינשטט, ושם חלה בשיגרון. עד סוף ימי חייו, לא היה יכול לקום מהכיסא. והנכד עצמו באמת לא היה סופר, אלא איש טלוויזיה נשוי לאישה גרמנייה, שברח בדרכים-לא-דרכים מסרייבו ב-1993, מבלי לדעת מילה אחת בגרמנית. היום הוא עובד ברדיו הגרמני.

Psst, you might also like:
העכברה

הוא משתתק. הדיון נמשך.

כעת תורה של האישה הקרואטית, שמצהירה כי אינה יודעת על מלחמת העולם הראשונה דבר מעבר למה שלימדו אותה בבית הספר, מה שלא הפריע לה לכתוב ספר על מלחמת העולם הראשונה, ספר שאפילו תורגם לגרמנית. עכשיו כולם שמחים. היא מתארת בפרטנות איך ילדים בני חמש-עשרה, שש-עשרה קושרים קשר לביצוע התנקשות.

אני מבקש מהנכד של המתנקש את ספר הזיכרונות של סבו, ומדפדף בו. אני מרפרף, הוא נראה מעניין.

האישה הקרואטית ממשיכה לדבר על רזי נפשותיהם של נערים בני שבע עשרה.

אני לא מצליח להתאפק, ואומר בשקט לנכדו של המתנקש:

"גברילו פרינציפ ביצע את ההתנקשות שלושה שבועות לפני יום הולדתו העשרים."

"אני יודע," הוא אומר.

"בגלל זה לא דנו אותו למוות," אני מוסיף.

"נכון," הוא מאשר. "באותה תקופה הוא נחשב לקטין ואי אפשר היה לדון למוות קטינים."

אף אחד לא קם ואומר לה, גברתי, גברילו פרינציפ לא היה בן שבע עשרה, אלא כמעט בן עשרים.

יושבים להם כל חובבי הספרות, וצורכים קצת תרבות. הם יושבים ביריד כאילו קראו משהו בימי חייהם.

יריד ספרים הוא דבר מבורך. מחר הוא יינעל, והוא ייפתח שוב בשנה הבאה. עד אז, אין צורך לקרוא שום דבר.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Send this to a friend

Hi, this may be interesting you: נכדו של מתנקש! This is the link: http://www.shortstoryproject.com/he/%d7%a0%d7%9b%d7%93%d7%95-%d7%a9%d7%9c-%d7%9e%d7%aa%d7%a0%d7%a7%d7%a9/