search
בקריאה כעת:  נערת חלומותיו  | סברינה חואנג
search

 נערת חלומותיו 

סברינה חואנג | מקור:סינית

תרגום : קובי לוי

הקדמה מאת המערכת

בחור בודד מאוד, וכפי הנראה גם לא מאוד אטרקטיבי, מחליט להירשם לאתר היכרויות ברשת. כעבור יותר משלושה חודשים הוא מקבל את הפנייה הראשונה, והפלא ופלא – נדמה שקרה לו נס והוא פגש את נערת חלומותיו. האמנם? הסיפור של סבינה הואנג מתאר בחדות מורבידית למדי, אבל אך גם לא נטולת הומור, את הגורל המפוקפק של אנשים בודדים בעיר הגדולה, ולועג בעדינות לפנטזיה העצומה שמבטיחים לכאורה אתרי ההיכרויות באינטרנט – מציאת אהבת אמת ושינוי החיים ללא היכר. 

קראו עוד

כדי להאמין למראה עיניו היה עליו לאתחל את המחשב שש פעמים רצופות, להתקלח לראשונה מזה שבוע, לרדת לקנות אטריות קרות וסיגריות ולחזור הביתה. יש מישהי, סוף-סוף יש מישהי, והיא פנתה אליו מיוזמתה דרך אתר ההיכרויות. זו היתה הפתעה משמחת מאין כמותה, אם כי נדמה שהוא חש מעט יותר מופתע מאשר שמח.

הוא לא התברך במראה שנשא חן בעיני בנות המין השני. מאז ומעולם היה כך, ולו עצמו היה הדבר ברור יותר מלכל אדם אחר. אמנם גברים אף פעם לא נדרשים לעמוד באמות המידה שנקבעו בתחום זה לנשים, שבימינו כבר אין להן זכות קיום אם הן לא יפות, מה גם שהוא, כמו הרוב המכריע של בני מינו, לעולם לא יודה שהוא מתבייש במראה שלו. אבל בכל פעם שהזמין מישהי לסרט ונדחה, כשהבחין במלצרית שמסתכלת עליו בעין עקומה או פשוט כשראה את בבואתו משתקפת בשִמשת הרכבת התחתית, הוא שמע קול שקט אך תקיף מהדהד באוזנו: אם היית יכול להיראות כמו קיאנו ריבס, היית מסתפק בלהיות מיסטר בִּין?

מצב הביש הזה הוא שעיצב באורח בלתי נמנע את אופיו המופנם, כמו גולם המסתגר בפקעת. כשלמד בשיעורי הביולוגיה בחטיבת הביניים על גרגור מנדל, שמתוך זריעת אפונים פיתח את תורת הגנטיקה, התחברו להם לפתע כל הקצוות הפרומים והוא מיקם את עצמו במדויק בעץ המשפחתי: הפה הזעיר להגחיך של סבו מצד אביו; האוזניים המחודדות של סבתו מצד אביו; התלתלים הטבעיים, העיקשים, והעצלנות של סבו מצד אמו; הנטייה להשמנה של סבתו מצד אמו; הפנים המחוטטות והמזג הנרפה של אביו; עיניה השחוחות וקומתה הקטנה של אמו, שנראתה נמוכה אפילו כשעמדה בין תלמידי בית-ספר יסודי; פצעי הבגרות הרבים מספור של דודו מצד אמו והשומה שלו, שצמחה גם לו עצמו על הרקה בדיוק כמו לדוד (זה הרגיז אותו במיוחד; איפה נשמע לכל הרוחות שגם שומות עוברות בתורשה? והנה, דווקא לו זה קרה). והאופי, האופי הזעיר-בורגני הנפוץ כל כך בקרב אנשים פשוטים.

כשהבין שהוא ההתגלמות המושלמת של כל הפגמים הגנטיים שנשאו בני משפחתו, הוא נאפף תוגה, אבל בראש ובראשונה הרגיש מגוחך, וכך השלים עם מר גורלו. כשלמד על תורת האבולוציה של דרווין, הוא נתקף חרדה איומה, וכדי שלא יתברר חלילה שהוא יצור שאמור להיגרע במנגנון הברירה הטבעית, החליט כי מעתה והלאה ישתדל ככל יכולתו שלא לבלוט, בדיוק כמו ההורים המכנים את ילדיהם "כלב" או "פרה" נגד עין הרע.

ואכן, הוא באמת ובתמים שרד בזכות אופיו הנוקשה, אופי של כלב או פר. בן שלושים ואחת, מתגורר בגפו, סובל ממשקל עודף ועובד במזללת מזון מהיר. שערו מקורזל להחריד, והמזל אף פעם לא מאיר לו פנים. לפחות פצעי הבגרות נעלמו כבר, אבל פניו נותרו זרועות חטטים. העדר הכישורים החברתיים הקנה לו אופי ילדותי משהו, ומנהל הסניף נזף בו חזור ונזוֹף על היגיינה אישית לקויה, אבל הוא כבר היה חסין לכול. כשנתקל בלקוחה יפה, ידיו רעדו (ואחרי שהשמועה עשתה לה כנפיים, עובדות צווארון ורוד מכל רחבי האזור נהרו למזללה בזו אחר זו, נכנסו במסווה וניצלו אותו כדי לבחון את עצמן), ובכל לילה, מיד כשנרדם, חלם שהוא הופך לאדם אחר. שלוש מאות וחמישה ימים עברו עליו בהמתנה למן הרגע שנרשם לאתר ההיכרויות ועד שקיבל את ההודעה הראשונה.

היא כתבה שאינה פונה אליו מסיבה מיוחדת, אלא סתם כי משהו בדרך שבה הוא הציג את עצמו (במאה מילים בלבד, למען האמת) עורר בה את המחשבה שהם יוכלו להסתדר לא רע. הוא קרא ברעד, אחר כך כתב כמה מילים, מחק, כתב, מחק, ושוב כתב, ורק כעבור שלוש שעות שלח תשובה בלב מפרפר. מאותו הרגע פתחו השניים בהתכתבות סדירה.

בכל בוקר כשקם מהמיטה הוא קיבל ממנה אי-מייל לא ארוך ולא קצר, חמש מאות מילים בערך, רובו ככולו תשובות לשאלות ששלח לה יום קודם, אי-מייל שממשיך את נושא השיחה מאתמול ומפגין מידה נאותה של סקרנות ביחס אליו. האופן שבו התנסחה לא היה מיוחד בשום קנה מידה, ומפעם פעם הופיעו שגיאות כתיב שאפילו הוא הצליח למצוא בלי בעיה. אבל המילים נשאו גם מעין תבונה, מעין חמימות לא מאיימת. בקיצור, היא היתה בחורה רגילה לגמרי בעלת השכלה ממוצעת. הוא קרא את ההודעות מתחילתן ועד סופן שלוש עד חמש פעמים, יצא מביתו והתייצב בעבודה, ושם התרשל שוב ושוב במלאכתו, שהרי כל מעייניו היו נתונים לניסוח מכתב התשובה שהוא גלגל במוחו. בתום המשמרת הוא היה חוזר לביתו ללא שיהוי, ושם מקדיש כשעה כדי להקליד ולשלוח מכתב בן אלף מילים, שעלה לו ביום עבודה שלם רצוף כשלים, ושוב מחכה עד לבוקר למחרת. אמנם הציפייה לא הסבה לו נחת, אבל היו לו מאות תירוצים למה לא להציע לה לקדם את הקשר לשלב הבא.

Psst, you might also like:
רז'ינה

איך הוא מצא את עצמו כרוך אחריה כבר בתוך חודש? נכון שהבחורות היחידות שהכיר היו קרובות משפחה, אבל מעבר לזה, היא פשוט היתה בעיניו כליל השלמות. ב"שלמות" אין הכוונה לשיער ארוך, עיניים גדולות, גזרה דקיקה או לוויית חן מיוחדת, אם כי מובן שגם לנגד עיניו עמדה איזושהי דמות אידיאלית של בחורה חמודה, עדיף בהירה, רכה ומתוקה כמו גלידת וניל. אבל חשובים מכל אלה היו שיגיונות שהצטברו בנפשו במשך שנים כה רבות של בדידות. למשל, עדיף שהיא תאהב סלרי, גזר, דגים וקטניות, ולא תאכל בשר ושרימפס. ככה, כשהם ייפגשו לארוחה, הם יוכלו לעזור זה לזו לרוקן את הצלחת. ורצוי שהיא תאהב לשוטט באמצע הלילה במרכולים שפתוחים עשרים וארבע שעות ביממה, להרים מוצר אחרי מוצר מהמדף, להעיף בהם מבט ולהחזיר אותם למקום. ויהיה בכלל מצוין אם היא מאלה שמעדיפות לצפות בדי-וי-די בבית במקום ללכת לקולנוע (אבל העיקר שלא תיקח בהשאלה את הסרטים האמנותיים האלה שבכלל לא יוצאים לאקרנים ומגיעים היישר לספריות הווידיאו). היא היתה בת יחידה ששׂנאה שיעורי מלאכה בבית הספר, ברחוב היא נושאת את מבטה שוב ושוב אל השמים, כשהיא בלחץ היא מדברת בלי הרף, היא נוטה להצטנן בקלות, להפיג מתחים באמצעות קנאה, ובכל פעם שהיא נכנסת לחנות נוחות היא קונה משקה קל אחר…

באי-מייל היומי, שרובו ככולו היה פטפוטים על דא ועל הא, היא חשפה עוד ועוד פרטים, ובצירוף מקרים מופלא הם תאמו את הפנטזיות שלו ונגעו בסודות שהיו כמוסים בחדרי ליבו בלי שיוכל לבטא אותם במילים. באותה העת, החלומות נמחקו משנתו באבחה אחת. פעם הוא הִרבה לחלום, חלומות ורודים על האושר והיופי הנעדרים ממציאות חייו, ועתה לא היה דבר – לא אוצרות בלומים, לא סמליות, לא טומאה ולא חסד, דבר מלבד חלל שחור ואינסופי.

זה היה חסר היגיון בכל מיני אופנים, ואמור היה לזרוע ספקות בליבו, אבל הוא האמין שהחלומות הוורודים לא התפוגגו, אלא התגבשו לקראת המפגש עם הבחורה שהועיד לו הגורל, מפגש שעתיד היה להתממש בכל רגע. בדרכו הדוממת אל העבודה וממנה הוא שיווה בנפשו את הבחורה שחיה לה חיים מקבילים לשלו תחת אותם שמים, בחורה זרה שהוא קשור אליה בנימי נפשו, וליבו נעטף באושר שהיה ריק ומלא בעת ובעונה אחת.

אף אחד מהם לא הציע שייפגשו. מין הסכמה שבשתיקה, שבתחילה נסכה בו שלווה, אבל ככל שנקפו הימים, ככל שהעמיקה ההיכרות ביניהם וככל שהצטברו עוד ועוד רגעים קסומים משותפים, היא אפילו לא הציעה לו להתקשר אליה ולשוחח בטלפון.

לא שהוא באמת היה מעז להתייצב מולה פנים אל פנים, גם אם היא היתה עושה את הצעד הראשון. אבל החיים האלה התחילו לתסכל אותו – כמה עוד יוכל להמשיך כך, לא לבד אבל גם לא בזוג, לא בודד אבל גם לא מסופק? כמה עוד יוכל לשבור את הראש בניחושים בלתי פוסקים לכאן או לכאן? כך או כך, אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו.

אולי היא מושלמת עד כדי כך שהיא רק מחכה למוצא פיו, אבל איכשהו קשה לו להאמין שקיימת מישהי שמצפה לבן זוג כמוהו.

אולי היא בכלל נשואה, אֵם לילדה בת שלוש ולילד שזה עתה מלאה לו שנה. בעלה הוא יצור דוחה מכף רגל ועד ראש, והיא פשוט מחליפה בין עשרות זהויות ברגעים הפנויים שבין ההנקה להתעסקות במחשבה עד כמה היא שונאת את החיים, וכך גורמת למועקה יומיומית בחזה לעשרות בחורים אומללים.

אולי זה בכלל איזה זוג משועממים שמשקיעים את כל מרצם רק כדי לשטות באדם זר.

אולי זה רק עניין של זמן עד שהיא תבקש ממנו להעביר כסף לחשבון בנק כלשהו.

ואולי – ולמרבה הבושה זה היה התסריט הנורא ביותר שהוא הריץ במוחו – היא בעצם בדיוק כמוהו, האדם הדחוי ביותר עלי אדמות.

בשלב זה הוא גמר אומר לחדול מניחושים. המציאות כבר עושה עימו חסד בעצם העובדה שאינה דוחקת בו, אז בשביל מה לו למהר? ומי יודע, הוא הרהר לעצמו, אי שם אולי דווקא יש בחורה יפה ועדינה שנבראה במיוחד כדי לאהוב אותו. אם יש אנשים שזוכים בלוטו ויש אנשים ששׂורדים מכת ברק, מדוע שדווקא לו, שסובל בשקט שנים ארוכות כל כך, לא יקרה נס?

בגלל ההרגל ארוך השנים להימנע מכל משטח שממנו עלולה להשתקף בבואתו, הוא היה כנראה האחרון שהבחין בשינוי.

בתחילה זו היתה חבורת תלמידות מחטיבת הביניים שמעבר לרחוב. כמו בכל ערב, הן באו להכין שיעורי בית במזללת המזון המהיר ותפסו את כל השולחן עם ספרי הלימוד ודפי העבודה שלהן, אבל עיניהן המחויכות לא התמקדו בשיעורי הבית, אלא עקבו אחריו בגנבה בזמן שתמרן בין הקופה למשטח הטיגון ולשטיפת הרצפות. זה הסב לו אי-נחת עד בלי די, וגרם לו לפשל בעבודה עוד ועוד, אבל הוא היה חסר אונים.

Psst, you might also like:
הזקיף

אחר כך היו אלה חבריו לעבודה, שבלי שום ספק ריכלו עליו, אלא שלא ברור היה על מה. הוא ידע שהם אוהבים לרכל, אבל מעולם לא העלה על דעתו שיום יבוא והוא יהיה מושא הרכילות.

לבסוף היתה זו אמו. בוקר אחד היא פתאום נזכרה במשהו שהיא חייבת לדבר איתו עליו, וצלצלה בפעמון דלתו. כשפתח לה, היא קפאה במקומה: "סליחה, טעות בכתובת."

"אמא, איזו טעות בכתובת בראש שלך?"

אמו היתה המומה כל כך, ששכחה לגמרי את מטרת הביקור. היא בחנה אותו ארוכות ואמרה: "מה קרה לך שרזית כל כך?"

אבל זה היה רק קצה הקרחון. אחרי שאמו הלכה לדרכה בפיזור דעת, הוא עמד חצי שעה מול המראה בשירותים, ואף על פי שעדיין זיהה את עצמו, הוא נתקף פחד איום, והאגדה על הסנדלר והגמדים הדהדה ללא הרף במוחו. נדמה שיש איזה יצור שמופיע באישון לילה ועוזב עם שחר, עמֵל על גופו הרדום לילה אחר לילה, חוצב בתוכו ומשלים חוסרים. היצור הזה הגביה אותו בשמונה סנטימטרים תמימים ופיסל ממנו גבר בנוי לתלפיות שפניו חלקות וקורנות בזוהר על-טבעי. אפילו השומה השחורה והשעירה שברקתו הצטמקה לצלקת שטוחה ודהויה, כמעין עִקבה למכת אגרוף. לא פלא שאמו, שלא ראתה אותו כמה וכמה חודשים, לא זיהתה את בנה ומרוב בהלה לקתה באובדן זיכרון זמני. לא פלא שחבריו לעבודה ריננו מאחורי גבו שהוא לא רק עשה דיאטה, אלא גם עבר ניתוחים פלסטיים. ולא פלא שעדר התיכוניסטיות האלה פתאום מפגינות עניין בדמותו החדשה, אחרי שעד לא מזמן התעלמו ממנו לחלוטין.

הוא ידע שזה בגללה. המציאות התהפכה על פניה ברגע שהיא הפציעה בחייו. הוא היה כמו הדוכס יֶה חובב הדרקונים, ששוּתק מרוב פחד כשסוף-סוף פגש בדרקון אמיתי. הוא הסתגר בבהלה בבית, ורק מקץ שלושה ימים אימץ לחיקו בחיל וברעדה את ההפתעה המופלאה הזו, כמו מתעשר חדש שנחשף לראשונה בציבור, עדיין לא מבין איך עליו לזקוף את הסנטר, מגלה את עצמו מחדש בכל חלון ראווה, אבל אט-אט לומד ליהנות ממעמדו החדש. בה בעת הוא אזר אומץ והתחיל להטות אוזן לעצות אופנתיות מפי זבניות בחנות הכל-בו, שפיזרו חיוכים לקראתו והתעלמו מלקוחות אחרים, דיברו בקול ענוג כממתיקות סוד ויעצו לו להסתפר אצל קֶני, בקומה השנייה בבניין ממול. הוא יצא עמוס בשקיות מתפקעות מקניות, ועם שתי חשבוניות שבצידן האחורי נכתבו בחשאי מספרי טלפון. היופי הוא מעמד, והגוף הוא נשק במלחמת המעמדות. כשחצה את העיר ופגש במבטים ששוגרו לעברו בזה אחר זה, הוא הבין שהעפיל למעמד השליט.

אבל שאלה אחת ויחידה הדהדה במוחו: עכשיו כשהוא יכול לפגוש אותה, היא תבוא?

הלילה ההוא נותר חרות בזיכרונו עד אחרון הפרטים. הוא חזר לדירתו בערך בשמונה וחצי בערב, מצויד במלתחה חדשה ובבטן מפרפרת מחששות. בתשע הוא אכל ארוחה ארוזה שקנה בדוכן ברחוב, ואחר כך פתח את תיבת הדואר האלקטרוני. הכול היה כרגיל, אלא שהנמען היה אדם חדש לחלוטין.

הוא תהה בינו לבין עצמו אם היעלמותו בשלושת הימים האחרונים העלתה את מפלס החרדה והבלבול של הבחורה, שבוודאי יושבת לה מאחורי אחד מרבבות החלונות המוארים אי שם ברחבי העיר. משום מה המחשבה הזו גרמה לו לזקפה נוקשה שהוא מעולם לא ידע כמותה, עד שלא נותר לו אלא להשליך הצידה את כל הסיבות שנועדו לשכנע אותה להיפגש, סיבות שטווה במוחו הקודח במשך ערב שלם, ולהסתפק בשני משפטים: "נצא לסרט בסוף השבוע? אני מזמין." אחר כך הוא סגר את המחשב ללא דיחוי, כיבה את האור והתכרבל בשמיכה. הוא נרדם בו ברגע שנכנס למיטה, והחלום הראשון מזה זמן רב לא איחר להגיע. הוא חלם עליה.

הדמויות התערבבו בחלומו ולא ברור היה מי הוא מי. לפרקים הוא השקיף על גופיהם המשגעים, שלו ושלה, סבוכים ומפותלים זה בתוך זה. לפרקים הוא שב ומצא את עצמו בעיצומה של התעלסות סוערת, עורה נצבע בגון קרם וניל שקוף למחצה ושפתיה מחליקות שוב ושוב על כל אחד ואחד מקצות עצביו. כשגמר, הוא נשך מבלי משים את כתפה, שלא דיממה אך הותירה בפיו טעם פירות טריים, פעם רכים ופעם פריכים. אחרי שהגיע לפורקן, תיאבונו התעורר והוא התחיל לזלול בשקיקה, ורק אחרי שסיים להאביס את עצמו בגופה, הוא ניעור באחת – משהו כאן לא כשורה, אי אפשר לאכול בני אדם, נכון?

Psst, you might also like:
שש דרכים לקפוץ מגשר

עווית חלפה בכפות רגליו והן הוטחו ברצפה. הוא הרים את מבטו, המחוגים הזוהרים בשעון הקיר הורו שלוש ארבעים ושבע, אבל הוא היה מול המחשב ולא במיטה, והצג שלפניו ריצד באורות בוהקים בעלטה הכבדה ששׂררה מסביב. הוא קלט שזה היה חלום, ואילץ את עצמו להתנתק מהגוף שנותר כמדומה במקומו. הוא לא הבין איך ייתכן שהוא עדיין כאן, והביט בעיניים טרוטות לתוך צג המחשב, אותו מחשב שהוא זכר בבירור שכיבה לפני ששכב לישון. 

הדפדפן היה פתוח בתיבת הוֹטמייל, מחובר לחשבון שלה. כל האי-מיילים שהוא שלח היו מסודרים יפה בזה אחר זה. בחלון אחר התחילה להיכתב תשובה להזמנה לסרט מאתמול, ואז נקטעה באמצע: "אתה מדבר על סר…", כאילו הכותב קם מהכיסא רק לרגע, לביקור בשירותים.

אבל הכותב לא קם לשירותים, אלא הקיץ מחלום. שתיים מאצבעות ידו הימנית נותרו מונחות על המקלדת ללא תכלית, מהססות להשלים את הכתוב. הוא קפא בתנוחה הזו עד עלות השחר, וכשהתחיל לשמוע את שאון המכוניות של משכימי הקום, הוא רץ לשירותים והקיא את הארוחה מאמש – פרוסות דג בחומץ, אפונה מוקפצת עם תירס וקוביות גזר וכמה גרגרי אורז עם שיירי ביצה. כשסקר את מרכיבי הקיא שלו, התחוור לו לפתע כי בזמן האחרון הוא אוכל מאכלים שונים שהוא עצמו מעולם לא נגע בהם, אבל ש"היא" אוהבת.

הוא לא ידע אם מדובר בפיצול אישיות, במחלת ירח או באיזושהי מחלה אחרת, אבל דבר אחד היה בטוח – להתרשלות בעבודה ולירידה במשקל לא היה קשר לאהבה, אלא להעדר שינה. מאה ושלושה-עשר ימים חלפו מאז שמסיבה עלומה כלשהי הוא הקיץ משינה עמוקה, הלך לסלון, הדליק את המחשב, פתח חשבון בהוֹטמייל ובאתר היכרויות, כתב לעצמו "נראה לי שאנחנו יכולים להסתדר", חזר למיטה, ואחרי שהתעורר לא זכר דבר. איזה סיכוי יש לו לישון טוב אם שינה של שבע שעות בלילה קוצצה לארבע שעות בלבד?

גם אחרי שבחן במדוקדק את תיבת האי-מייל ואת הרישומים הפנימיים של המחשב, לא עלה בידו להבין מה פתאום הוא עשה דבר כזה לעצמו. אולי מפני שהוא זקוק נואשות לאהבה, ואולי בדיוק להפך, מפני שהוא אכול שנאה עצמית, ואולי בכלל אחד מקרובי משפחתו נושא מחלת נפש מסתורית בגנים שלו. יש אנשים שזוכים בלוטו, יש אנשים שנפגעים ממכת ברק, ולו, לעומת זאת, יש סיכוי של מאה אחוזים לזכות בפרס הגדול של הפגמים התורשתיים. 

תהיה הסיבה אשר תהיה, היא לא תשנה את העובדה שהוא נועד להישאר לבד לנצח. בתוך כמה ימים, כמו בלון שיצא ממנו מכל האוויר בתום מסיבת גן, הוא חזר לצורתו המקורית: פה זעיר להגחיך, אוזניים מחודדות, תלתלים טבעיים עיקשים, משקל עודף, פנים זרועות חטטים ורדרדים, קומה נמוכה ועיניים שחוחות. השומה שעל רקתו לא הסתפקה רק בחזרה לצורתה המקורית, התלת-ממדית, אלא קיבלה תיאבון והצמיחה כמה שערות שחורות. השינוי היחיד נבע מהיעדרותו הכרונית מהעבודה – הבוס שלו שלח לו הודעה בנייד, שלא יטרח להגיע יותר, וכך הוא מצא עבודה חדשה בחנות הנוחות הקרובה. בינתיים הוא מכר את המחשב, אבל לא מפני שהעלה בו זיכרונות עצובים או עורר בו חרדה, אלא מפני שהוא חזר לאופיו הנוקשה, אופי של כלב או פר, ולכן העדיף לשלול מעצמו את ההזדמנות להתעורר ביום מן הימים ושוב לעולל איזו שטות.

וזה אכן לא קרה שוב. הוא התחיל שוב לחלום מדי לילה בלילה, חלומות על חיי היומיום הדהויים והחדגוניים: על מנה מלוחה מדי של אטריות עם בשר וגבעולי חרדל כבושים, על חיפוש נואש של שירותים, על משחק וידיאו שהוא לא עובר בו שלב. אבל לפעמים, ובמיוחד בימי הקיץ המיוזעים, כשהתעורר עם שחר, שכב במיטה והריח את צחנת גופו שלא התנדפה במשך כל הלילה, הוא נזכר בגופה הרך כשמנת של הבחורה שהופיעה בחלומו, ושוב נשאב בעל כורחו במערבולת של ניחושים: מה "היא" רצתה לומר לו במכתב ההוא שלא הספיקה להשלים באותו לילה, במכתב ההוא שנקטע בשלוש ארבעים ושבע לפנות בוקר?

המחשבה הזו עוררה בו טינה קשה מנשוא, שלא אפשרה לו אלא להיאנח אנחה ארוכה וכבדה, לקום מהמיטה, ללבוש את הטישֶרט ואת המכנסיים הקצרים שלבש אתמול, ולהתכונן לעוד חפיפת משמרות בחנות, שלאחריה יאכל לארוחת הבוקר לחם וחלב שהתאריך האחרון המצוין עליהם כבר חלף. הוא נטל את המפתחות, פשפש במטבעות שבכיסו ויצא מהבית. הוא שכח לגמרי שהיום חל יום הולדתו השלושים ושניים. סתם עוד יום שגם בו לעולם לא יתגשמו החלומות שלו.

The Short Story Project © | Ilamor LTD 2017

Lovingly crafted by Oddity&Rfesty

Shares
Share This